מסעו של בנקאי

1 מסעו של בנקאי

ביום חמישי, 13 בנובמבר 1947, עשה אדמונד ספרא את דרכו לשדה התעופה הקטן בלוד, מרחק קילומטרים ספורים מחולות תל אביב שבארץ ישראל המנדטורית. הנער בן ה-15, יליד ביירות, עשה את המסע מעיר הולדתו, המרוחקת כ-210 קילומטרים משם, בדרך היבשה. הטיסה היחידה מביירות ליעדו, מילאנו, יצאה בשבת. ואדמונד ספרא, יהודי מאמין, לא טס בשבת.

בשדה התעופה, שהיה בעבר בסיס צבאי של הבריטים, לא הרחק מתל אביב המשגשגת, עלו ספרא ובן לווייתו ז'אק טוויל בן ה-21 לטיסת קיי-אל-אם לאמסטרדם, עם עצירה ברומא.

ספרא וטוויל היו שניים ממיליוני האנשים שנעו ונדו ברחבי אירופה ואגן הים התיכון בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. פליטים וגולים, אנשי עסקים שחיפשו הזדמנויות, מהגרים מלאי תקווה, חיילי צבאות כובשים ושבויי מלחמה בדרכם הביתה - כולם עקורים ותרים אחר יציבות בעולם שהסדר הישן התהפך בו.

המטוס המריא מעל העיר הלבנה, שהיתה לבית גדל והולך למקבץ גדול של פליטים מאירופה. כשטס לכיוון צפון ומערב היה יכול ספרא לראות מרחוק את מישוריה של חלבּ, עיר הולדתו של אביו. קרוב יותר התוותה הטיילת של ביירות, מעונה ההולך ומתערער של משפחת ספרא, חצי סהר בים התיכון. מטוס הבוכנה התקדם בטרטור מעל מחנות העקורים בקפריסין.

כעבור כמה שעות נחת המטוס ברומא. טיסות ההמשך למילאנו בוטלו בשל ערפל סתווי כבד, וספרא וטוויל נאלצו להמשיך במסעם באוטובוס עד שהגיעו לבסוף למילאנו ביום שישי, ממש לפני השקיעה. כך נראתה סצנת הפתיחה הקולנועית באופייה של הקריירה הדרמטית של אדמונד ספרא.

איטליה הרצוצה והענייה, שעדיין לא עמדה איתן על שתי רגליה, לא נראתה בדיוק כמו מקום שאדם כיעקב ספרא, דור שלישי למשפחת בנקאים יהודית מבוססת וקוסמופוליטית, ירצה לשלוח את בנו בן העשרה לתקוע בו יתד. שנתיים אחרי תום המלחמה עדיין לא סולק הפשיזם מאיטליה ומאירופה. ערים רבות במדינה וביבשת עמדו בהריסותיהן. במילאנו היה יכול אדמונד ספרא לעבור על פני תחנת הרכבת הראשית, שמרציף 21 הידוע לשמצה שבה גורשו אלפי יהודים אל מחנות המוות שלוש שנים בלבד קודם לכן.

אבל הכול יחסי. ב-1947 היתה אירופה המערבית המנותצת עסוקה בפעולות שיקום בחסות הכוחות האמריקאיים. במקביל, הלבנט, שהיה יציב יחסית בתקופת המלחמה, נשטף גל טלטלות בעקבות התפוררות האימפריה הבריטית וההרפתקה הקולוניאליסטית הצרפתית. רעידות האדמה שעתידות לבתר את שלוש הטריטוריות החקוקות על לוח לִבּה הקולקטיבי של משפחת ספרא - סוריה, לבנון וארץ ישראל - למדינות עוינות, כבר החלו להתרחש. בתוך עשור לא תהיה עוד ביירות, מרכז העסקים המשפחתי, מקום ראוי למגורי המשפחה.

30 שנה קודם לכן עזב יעקב ספרא, אביו של אדמונד, את עיר הולדתו חלבּ לטובת הביטחון היחסי של ביירות בשעה שקריסת האימפריה העות'מאנית זעזעה את יסודות האזור כולו. עתה שלח יעקב את בנו השני - שרק לפני שנתיים חגג בר מצווה - למילאנו כדי להקים בה עסק למסחר בזהב ובמטבעות. וחשוב מזה, כדי שישמש חיל חלוץ ויקים ראש חץ בעבור המשפחה ועסקיה על קרקע יציבה יותר.

עם הגעתו לרומא הציג אדמונד ספרא את מסמכיו הרשמיים, שסיפרו רק בצורה חלקית מיהו. זהותו היתה ברורה ורבת-פנים בה בעת. הוא היה בן ואח. צאצא למשפחת ספרא. בנקאי מתלמד. יהודי. ביירותי ולבנוני. חלבּי.

הרכוש המוחשי שהנער נשא עמו לא היה מרשים, וכלל תיק מסמכים ובגדים וכמה מטבעות זהב. אבל הוא נשא עמו מטען לא מוחשי של נכסים ושל עול כאחד. נמנו עמם היכרות עם אנשי קשר של הבנק שהקים אביו, "בנק י. א. ספרא". היכרות אינטימית עם טרגדיה: אמו של אדמונד מתה בשעת לידה בהיותו בן עשר וכשהיה בן חמש איבד אחות. תחושת אחריות ורגש חובה, לא רק לאביו, אלא גם לשמונת אחיו ואחיותיו, לקהילתו ולאחיו היהודים. מורשת, ערכים ומוסר שלמד מפורשות מהוריו ונספגו בדי-אן-איי שלו באוסמוזה. ומה שחשוב מכול, היו לו שכלו, לִבּו ושפע של היגיון בריא.

המסע הארוך מביירות למילאנו היה בבחינת התחלה צנועה ומבשרת רעות לקריירה העסקית של מי שג'יימס ווֹלפֶנזוֹן, לימים נשיא הבנק העולמי, עתיד לראות בו את הבנקאי הגדול בדורו. 1 במשך 52 השנים הבאות, בקריירה מטאורית שאין לה אח ורע במחצית השנייה של המאה ה-20, התווה אדמונד ספרא שובל זוהר בשמי הלילה האפלים. בין מילאנו למונקו, שבה הגיעו חייו לקִצם הטרגי ב-1999, הפרידו כ-300 קילומטרים בלבד. אבל במהלך חצי מאה יוצאת מגדר הרגיל צלח ספרא מרחקים אדירים - גיאוגרפיים, פיננסיים, חברתיים ואינטלקטואליים. הוא הקים מוסדות ותרם לאחרים והותיר חותם של ממש במקומות הרבים שהיו ביתו. קורותיו מצטרפים לכדי סיפור דרמטי, עם נגיעות של הוֹרָציוֹ אַלגֶר מזה ושייקספיר מזה - הצלחה מהדהדת המשובצת בקונספירציות מצד כוחות עוינים, סכסוכים משפחתיים, מחלה מתישה, ובסופו של דבר מוות בטרם עת.

כששני הבנקים העיקריים שהקים אדמונד, ריפבליק וספרא ריפּבליק הולדינגס, נמכרו ל-HSBC, הם הכניסו עשרה מיליארד דולר. ועם מותו, ב-3 בדצמבר 1999, הוערך שווי עיזבונו ביותר משלושה מיליארד דולר. אבל את הערך שיצר בימי חייו, והרבה מעבר להם, בדמות יצירת משרות, ניהול עושר, מתן אשראי, הזדמנויות למסחר והנחלת כבוד ותקווה באמצעות פילנתרופיה, אי-אפשר למדוד בדולרים וסנטים. האופן שבו בנה אדמונד ספרא את הונו היה מיוחד במינו ומאלף. אבל כך גם התנהגותו לאורך הדרך, משמעות עבודתו לאחרים, הדברים שעשה באמצעות הכוח והמשאבים שצבר והענווה הגלומה במטרתו האולטימטיבית: להרבות את כבוד האדם בעולם.

אדמונד יעקב ספרא נולד ב-6 באוגוסט 1932 בעָאלֵיי, עיירת נופש בהרים מחוץ לביירות. שבועות ספורים קודם לכן נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט למועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית, והמפלגה הנאצית בראשותו של אדולף היטלר זכתה בחלק הארי של המושבים בבחירות לפרלמנט הגרמני.

הנער חסר המנוח והבוגר לגילו, שאפשר שילדותו כבר בישרה על יציאתו העתידית לאיטליה (בגיל חמש הצטרף אדמונד בגניבה לטיול משפחתי לטריאסטה), הגיע למילאנו ופצח בקריירה של אלתורים ונדודים. בחמשת העשורים הבאים הוא היה מעורב בשורה מדהימה של עיסוקים - נדל"ן, מפעלים, ספנוּת, מימון סרטים, סחר חליפין בסחורות תעשייתיות במזרח אירופה, השקעה באמנות. אבל הבנקאות שבתה את לִבּו יותר מכול, והיא שאִפשרה לכישרונותיו לפרוח. האמנות של אדמונד ספרא היתה בנקאות, והעולם היה בד הציור שלו. "אדמונד הוציא פנקס המחאות מהכיס ואמר, 'אני הולך להקים בנק', והוא עשה את זה ארבע פעמים, וכל אחת מהן היתה הצלחה", ציין ג'וֹן בּוֹנד, המנכ"ל הוותיק של HSBC. "והוא עמד להשיק מוסד פיננסי נוסף ביום מותו". 2

הבנקים שהקים בשלוש יבשות צמחו והיו ליוזמות אדירות ששגשגו בעידן סוער של מיזוגים, כישלונות מערכתיים ומשברים מתגלגלים. ריפבליק, מוסד שהוקם בניו יורק ב-1966, גדל עד שהיה לבנק ה-11 בגודלו בארצות הברית והניב למשקיעיו תשואה שנתית משוקללת של 23 אחוז. הבנק לפיתוח המסחר TDBא (Trade Development Bank), שנוסד בז'נבה בשנות ה-50, רשם גם הוא תשואה שנתית משוקללת של 23 אחוז כשנמכר ביותר מ-500 מיליון דולר ב-1982. קבוצת ספרא ריפבליק הולדינגס (Safra Republic Holdings), החברה-האם של הבנקים הפרטיים, שהקים אדמונד ב-1988 ומקום מושבה היה בלוקסמבורג, צמחה ב-11 שנות קיומה לכדי חברת ענק עם נכסים בשווי 21 מיליארד דולר. ובנקו ספרא (Banco Safra), שאֶחיו של אדמונד, מואיז (משה) וג'וזף, עתידים ליטול בסופו של דבר את השליטה והניהול עליו, הוא עדיין אחד המוסדות הפיננסיים הגדולים ביותר בברזיל.

אדמונד ספרא היה התגלמות של גלובליזציה ושל עיסוק בפיננסים לפני שהמונחים נעשו לחלק מן השפה המשותפת. הוא נולד וגדל בחממה הקוסמופוליטית של ביירות, בעולם של רשתות מסחר ורשתות כספים שהשתרעו למזרח ולמערב. והוא שגשג בזכות ניהול משא ומתן על קווי ההעתק של הסחר הגלובלי, בזכות עבודה על קווי התפר בין אימפריות מתפוררות, כוחות הולכים ושוקעים ומשטרים רגולטוריים משתנים. מגיל צעיר היתה לו מודעות אינסטינקטיבית לאפשרות של הפסד, אבל הוא צעד קדימה בבטחה ולא נרתע מפני מחסומים. מבחינת הופעתו לא היה אדמונד ספרא איש מרשים. הוא היה בעל מבנה גוף מוצק ופנים מלאכיות תחומות בגבינים עבותים, והתקרח בטרם עת, עובדה ששיוותה לו נופך של סבא כבר בגיל העמידה. במישור האישי, הוא היה שובה לב ונוח לצחוק, בעל עיניים חקרניות ונוהג זהיר. לעתים קרובות הוא נראה כמי שסופג את המתרחש סביבו - וכך היה. אבל כאיש עסקים, הוא היה יזם הרפתקני ונועז, בדמותו של ארול פלין, שאת סרטיו מימן כשהיה אדם צעיר מאוד. בכל מקום שכף רגלו דרכה בו הוא שם פעמיו מיד אל מרכז העניינים. לכל אורך הקריירה שלו הוא קפץ קפיצות אמונה חוזרות ונשנות ועודד אחרים לקפוץ איתו.

בתקופה הסוערת שלאחר נחיתתו במילאנו ניהל הנער מסחר בזהב בין אירופה, המזרח התיכון והונג קונג - שאליה שלח את גיסו המבוגר ממנו. בשנות ה-50, כשלא היה ביכולתם של יהודים להמשיך לחיות בביירות, תכנן אדמונד, שהיה אז בשנות ה-20 לחייו, את מעברה של המשפחה לברזיל, אחת המדינות הבודדות שהסכימו להעניק לבני ספרא אשרות כניסה. שם, בתחומיה של כלכלה סגורה, הוא המציא את עצמו מחדש כסוחר ויבואן-יצואן נלהב - סחר בסחורות יבשות, בכימיקלים, בקפה ובמכונות לתעשייה. ב-1959, תוך נסיעות חוזרות ונשנות לאירופה, הוא הקים בז'נבה בנק פרטי, TDB. ב-1965 הגיע ספרא לארצות הברית ובלי להירתע מפני מתחרים אדירים כסיטיבנק וצ'ייס הקים בנק קמעונאי בלב מנהטן. בנק ריפבליק היה בנק חדש - כמעט בן מאה, כדברי הפרסומת. החברה החדשה משכה לקוחות באמצעות הבטחת מכשירי טלוויזיה ומכשירי חשמל בחינם, הנפיקה מניות לציבור וצמחה עד מהרה לכדי אחד הבנקים הגדולים בארצות הברית. ריפבליק רכש בנקים קמעונאיים באזור ניו יורק ופתח חטיבות חדשות בפלורידה ובקליפורניה. עם השנים פתחו הגופים הפיננסיים של אדמונד ספרא משרדים, סניפים וחברות-בת מהונג קונג ועד האיים הקריביים ודרום אמריקה. בשנות ה-90 הוא כבר ניהל חברה שגלגלה מיליארדים והעסיקה 7,000 עובדים בתריסר משרדים בארבע יבשות. אבל גם בשעה שהתרחב, הוא נאחז בעוז במקומות החשובים ביותר בעיניו. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו למכור את BCN, הבנק הקטנטן שייסד אביו בביירות ושרד את מלחמות האזרחים הנוראיות שהתחוללו בלבנון.

אדמונד ספרא שלט בשש שפות, התגורר במהלך חייו בלבנון, באיטליה, בשווייץ, בצרפת, בברזיל, בארצות הברית, במונקו ובאנגליה וביקר דרך קבע בעשרות מדינות נוספות. אחד מכישרונותיו הגדולים היה היכולת לפעול בו זמנית בהקשרים שונים. היה לו חוש לאיתור הזדמנויות לניצול פערי שערים. הוא בורך בשכל חריף שקלט ותייק כל פרט ופרט, ובכושר העיבוד הנחוץ לחבר את הנקודות זו לזו. הוא היה מסוגל לחזות בחוש את האינפלציה על סמך מחירו של כריך פסטרמה, ולהעריך את השפעתה של הודעה על בסיס הזהב שהתפרסמה בוושינגטון על מחירו של נכס בטוקיו.

בעולם הבנקאות, התרחבות מהירה היא לא פעם מתכון לאסון. אבל הבנקים של ספרא חמקו מן הפחים שמוסדות רבים אחרים נפלו בהם, משום שהחזון הבנקאי של אדמונד סטה בחדות מן הבנקאות מהסוג הרווח בקרב בוגרי תוכניות MBA ומנהלי חברות המצוידים בשפע מונחים עדכניים, בתרשימים ארגוניים ובתוכניות חומש. החזון שלו הוכתב במידה רבה בידי הדברים שנשא עמו כשירד מהמטוס ההוא ברומא. "הספר על בנקאות נכתב לפני 6,000 שנה", הוא אמר. המוסדות של ספרא לא היו מטבעם מנוֹעים של בנקאות השקעות, ייעוץ, מסחר עצמאי, ליקוט מניות או כל טרנד אחר ששטף את התעשייה הגחמנית.

אדמונד ספרא גדל בזמן ובמקום שמדינות היו יכולות לקחת בהם הכול, צבאות חצו אז גבולות בלי למצמץ ומלחמות אזרחים קרעו חברות לגזרים; זמן ומקום שהיה אפשר לגרש בהם קהילות מבוססות שהיו חלק מהממסד; שהיפר-אינפלציה, שינויים טכנולוגיים ומיזוגים מחקו בהם עושר שוב ושוב. ולכן, בעיניו, חובתם הראשונה במעלה של בנקים היתה לשמור על נכסים. "החובה של בנקאי היא להגן על מה שלקוחות הפקידו בידיו", הוא אמר ל"פייננשל טיימס" בריאיון נדיר. "[בנקאי] הוא איש סוד, לפעמים חבר. הוא האפוטרופוס המופקד על סודות האנשים. והלקוחות שלנו מפגינים את אמונם בכך שהם מפקידים את כספם בידינו. אנחנו משקיעים אותו בשיקול הדעת, משום שלא מדובר בכספנו". זהו פישוט יתר. אבל כפי שאדמונד ספרא אהב לומר, בנקאות היא "עסק פשוט ומטופש".

חברה או ממשלה עלולות שלא לכבד את התחייבויותיהן. אבל בן ספרא כן. כמי שגדל בעולם שאין בו ביטוח פיקדונות, אין בנקים מרכזיים חזקים ואין מערכת רגולציה זהירה, הוא האמין שהוא האחראי לביטחון הפיקדונות ולא בעלי מניות או ממשלות, וכך פעל. חלק מן ההתרחשויות יוצאות הדופן בקריירה שלו היו רגעים שבהם פעל על פי תכתיבי הקוד האישי שלו, אם כשהורה לבנק שלו בניו יורק להקצות מימון ללקוח מביירות שהגיע ללא מסמכים, ואם כשקיבל על עצמו באופן אישי אחריות לחובות אפשריים בסך 700 מיליון דולר בעקבות הונאה פלילית שביצע יועץ השקעות שהיו לו קשרים לריפבליק בשלהי שנות ה-90. "היה חשוב [לו] יותר לעשות דברים בצורה נכונה ולא להרוויח, מאשר לעשות דברים בצורה לא נכונה ולהרוויח כסף רב", אמר מוריס לוי, מנכ"ל חברת הפרסום פובליסיס. 3

הוא הקדיש אפוא תשומת לב אישית רבה מאוד להשקעת כספי הפיקדונות בנכסים מניבי הכנסה. הבנקים של ספרא נסמכו באופן זהיר ומחוכם על מוניטין וקשרים אישיים, ובכל הזדמנות אפשרית, על ערבויות. הוא ניצל את קשריו הגלובליים כדי לשדך בין החסכונות של ניו יורקים בגיל העמידה, עורכי דין בביירות או סוחרים בצרפת לבין בנקים מרכזיים באסיה או בדרום אמריקה ולבין בנקים, גופים ממשלתיים או הלוואות בערבות הבנק העולמי. כתוצאה מכך, הבנקים של ספרא כמעט לא סבלו מהפסדי אשראי. במקרים הנדירים שבהם הרשה לעצמו להתפאר, הוא התגאה במאזני הבנק הצחורים כשלג.

הבנקים של אדמונד ספרא נטלו חלק בפעילויות שלא הצריכו מתן אשראי נרחב לאחרים - אבל היו חיוניות לתפקודה של הכלכלה הגלובלית. הם היו שחקנים גדולים בתחומי מסחר פיננסי כגון פקטורינג (נכיסה) וניכיון שטרות, בתחום החיוני אך המתאפיין בשולי רווח נמוכים של שינוע שטרות כסף ברחבי העולם ובנישה העסקית שמשפחתו היתה פעילה בה זה דורות: זהב.

הוא הצליח להימנע מחלק גדול מן הפחים שרבים אחרים בתחום הבנקאות והפיננסים נפלו בהם, בין היתר משום שזכות אבותיו לא היתה עסק משפחתי גרידא, אלא קוד ומערכת הפעלה. הזרעים שנשא בקרבו היו מסוגלים לשגשג באדמות האלפים בשווייץ, באנדרלמוסיית הבנקאות הקמעונאית של ניו יורק או בחממה המוגנת של ברזיל. הבנקים של ספרא מעולם לא נזקקו לתוכנית חילוץ ממשלתית כלשהי. בלב אמונתו שכנה תפיסת אחריות אישית והדדית בין בנקאי ללקוח. בין שאתה לווה ובין שאתה מלווה, אין מדובר בכסף ובחתימה על פיסת נייר או באוסף נכסים בלבד. מה שמוטל על הכף הוא שמך והמוניטין שלך, ואלה של בני משפחתך - הוריך, אחיך ואחיותיך וילדיך. אדמונד ספרא היה סבור מאז ומעולם שבנקאי צריך להיות מושלם. הוא הקפיד מאוד על שירות לקוחות רשמי, דיסקרטי וקשוב. היתה לבנקאי צורת לבוש נכונה (חליפות איטלקיות כחולות), צורת התייחסות נכונה ללקוחות (בנימוס רב מאוד בלי קשר לגודל החשבון שלהם) ודרך התנהגות נכונה (בנקאי לא יֵראה לעולם בקזינו). אדמונד ספרא הקדיש תשומת לב אדירה לפרטים - הריהוט בבנקים, עיצוב המאפרות וכרטיסי הביקור, האוכל בקפטריה. ואף על פי כן, הוא לא אִפשר למסורת לעכב את הקִדמה; הבנקים אימצו דרך קבע שיטות חדשות לניהול עסקים, בין שהיה מדובר בחידושים שיווקיים ובין שבניצול הטכנולוגיה התקשורתית ומערכות מחשב להשגת יתרון.

בכל אשר פנה ובכל העסקים שנטל בהם חלק, תמכה באדמונד ספרא רשת צפופה של קשרי משפחה, רשתות קרובים ותמיכה קהילתית. בין שפתח בנק פרטי בז'נבה ובין שבנק קמעונאי בניו יורק, הוא היה יכול למצוא לקוחות פוטנציאליים ובסיס מפקידים נאמן בקרב היהודים הספרדים במקום - במיוחד אלה ממוצא סורי ולבנוני. עמדה לרשותו רשת מיידית של אנשי קשר, לווים ושותפים לעסקים בכתריסר בירות פיננסיות. והוא עשה לו נוהג לגייס לעבודה קרובי משפחה, מחותנים, חברים ואנשים ש"הכיר" מאחר שמישהו במשפחתו המורחבת היה קשור בהם איכשהו.

ספרא חש בנוח במוקדי כוח, בארמונות ובמטות חברות, אך יותר מכול הוא נצר את השתייכותו לקהילה היהודית של יוצאי סוריה ולבנון. בכל מקום שהתגורר בו או שנסע אליו ניצב בית כנסת שבו היה יכול להרגיש בבית, ועם חלוף הזמן, שבו קיבלו את פניו כגיבור: באירופה ובדרום אמריקה, במזרח התיכון ובניו יורק, ובישראל. אכן, בקרב היהודים הספרדים ברחבי העולם נחשב אדמונד למקור הגנה, מעין מנהיג או מורה - מוּעלם, בערבית. לקהילות היהודיות בביירות ובחלבּ היו ארגונים, נושאי תפקידים ומנהיגים רשמיים. כשהתפרקו והחלו לכונן את עצמן מחדש בדרום אמריקה, באירופה ובארצות הברית, אדמונד ספרא נכנס לא פעם לתמונה כדי לספק הדרכה ותמיכה. בעולם הספרדי לא היו אריסטוקרטים יהודים כגון אלה שקמו באירופה במאה ה-19. אבל אדמונד נחשב למנהיג טבעי - "עטרת ראשנו", אמר עליו אחד מחברי הקהילה לאחר מותו.

בגיל צעיר אימץ אדמונד ספרא את תפקיד ראש המשפחה. לאחר שאביו הזקן והחולה עבר לברזיל בשנות ה-50, אדמונד נטל על עצמו אחריות לחינוך אחיו הקטנים וחניכתם, שלח אותם ללמוד באנגליה ולהשתלם בעסקים בברזיל. "למעשה, אדמונד, אתה גידלת אותי", אמר אחיו הקטן, ג'וזף, ב-1997. "אתה בשבילי אבי, אחי היקר, מוֹרי". 4 תחושת האחריות המשפחתית הזאת התרחבה והקיפה את הקהילה הרחבה יותר של יהודי לבנון וסוריה. פעם אחר פעם, כשאנשים ברחו לברזיל, לארצות הברית או לישראל, אדמונד סיפק עבודה בצד תמיכה כספית ורגשית - כמו מלאך משמים, כדברי רב שעזב את לבנון ב-1977. הוא ניצל את כוח השפעתו כדי להגן על בית קברות יהודי במצרים, להציל ספרי תורה מביירות ולרכוש כרטיסי טיסה ליהודים האחרונים שהוחזקו כבני ערובה בסוריה בשנות ה-90.

צדקה היתה חלק ממקצב החיים, בין שהיה מדובר בתרומה בעבור הזכות המכובדת לעלות לתורה בשבת ובין שבמשלוח כספים לקופת הצדקה לזכות רבי מאיר בעל הנס. "אם אני לא אתן, מי ייתן?" הוא אמר. תרומתו המתועדת הראשונה של אדמונד היתה ב-1948, לזכות ה"אֶקוֹל נוֹרמל איסרָאֶליט אוֹריינטָל", בית ספר בפריז, שהוא חלק מ"אליאנס איסראֶליט אוּניברסֶל" ("כל ישראל חברים").

אדמונד תמיד קשר מפורשות בין הצלחה בעסקים לבין צדקה. פעם אחר פעם הוא תמך אישית בניסיונות להקים מוסדות קהילה חדשים ליהודים ספרדים - בברזיל, בשווייץ, בניו יורק ובמקומות רבים בתווך. הגישה שלו לצדקה היתה אישית להפליא, אבל ככל שבגר, היא הלכה והתפתחה לכדי משהו מוסדי יותר. תרומות ניתנו תמיד בשמה של המשפחה, לזכר הוריו. בשנות ה-70 הוא תרם לייסוד הקתדרה הראשונה להיסטוריה יהודית ספרדית באוניברסיטת הרווארד ועזר להקים את אייסף (ISEF), קרן מלגות בינלאומית לחינוך המממנת לימודי השכלה גבוהה ליהודים ספרדים בישראל. שמות הוריו של אדמונד, יעקב ואסתר ספרא, מתנוססים על סידורי תפילה ברחבי העולם, על ישיבות ועל כיכר ציבורית בירושלים. פעילות הצדקה של אדמונד מצאה את ביטויה האולטימטיבי בהקמת הקרן הנושאת את שמו, שלה תרם את הרווחים ממכירת שני הבנקים שלו ב-1999. ב-20 השנים האחרונות סייעה הקרן שהקים, בפיקוחה של אשתו ושותפתו, לילי ספרא, למאות ארגונים ביותר מ-40 מדינות ברחבי העולם בתחומים שאדמונד העמיד בראש סולם העדיפויות במהלך חייו: חינוך, טיפול רפואי וחיי דת יהודיים, כמו גם רווחה וסיוע הומניטרי.

אמנם הנתינה ניצבה בלב האתוס היהודי של אדמונד ספרא, אבל היא לא שימשה לו תחליף. מבחינתו, היהדות היתה כוח שמכתיב את קצב החיים - הנחת תפילין בכל בוקר, קיום אזכרות להוריו, ניהול סדר פסח - ואת נוהגו כאיש עסקים וכאדם. גם בהיותו מיליארדר שהסתובב ברחבי העולם, הוא נותר ילד מן הרובע היהודי בחלבּ ומשכונת ואדי אבו ג'מיל בביירות. הוא היה רציונלי וקר רוח בעסקיו, וגם האמין באמונות טפלות. בכיס שהתקין לו החייט בחלקו הפנימי של מקטורן החליפה - חליפת שלושה חלקים כחולה ללא יוצא מן הכלל, כפי שלבש אביו - הוא נשא עין כחולה כקמע נגד עין הרע. המספר חמש נושא משמעות מיוחדת בתרבות המוסלמית והיהודית כאחת, הן במזרח התיכון והן בצפון אפריקה, ואדמונד היה עשוי לשאת עליו גם חמסה. הוא הקפיד על כך שמספרי הטלפון שלו יסתיימו בספרות 555 ומספר הרישוי של מכוניתו היה EJS-555. פעם הוא דחה את החתימה על אחת העסקאות הגדולות ביותר שביצע עד ל-18 בחודש, מתוך אמונה במזל הטוב הטמון בח"י. לאנשים מבחוץ - ובהם אשכנזים - מנהגיהם של יהודים ספרדים נראים לפעמים אקזוטיים, אבל דפוס החשיבה הזה היה טבעי לאדמונד ועלה בקנה אחד עם התרבות היהודית הגדולה ורבת-ההשפעה במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובישראל.

היה תחום אחד חיוני שבו אדמונד סטה ממסורת קהילתו. הוא בא מעולם מסורתי שאנשים בו נישאו על פי רוב בגיל צעיר והתחתנו בתחומי מעגל המכרים הקרוב שלהם - לא פעם בתוך המשפחות עצמן ובאמצעות שידוך. אבל אדמונד בחר לעצמו נתיב אחר ושונה. הוא נותר רווק עד גיל מבוגר ובהיותו בן 43 נישא ללילי מוֹנטֶווֶרדֶה, אלמנה ילידת ברזיל שהוריה היגרו לשם מאירופה. לילי - בלונדינית, אשכנזייה, דוברת שש שפות - ניחנה בעידון, בבקיאות בדרכי העולם ובתחושת עצמאות. הם כוננו קשר חזק ואהבה מתמשכת. אדמונד אהב את ילדיה, ואחר כך את נכדיה, כאילו היו שלו. והיא פקחה את עיניו לעולם חברתי רחב יותר, להבנה עמוקה יותר של אמנות, תרבות וחינוך. ב-25 שנותיהם יחד היתה לילי אהבת חייו, השִדרית וההגה שלו, ולאחר שהזדקן וחלה, היתה מקור לנחמה ולסעד. בשנים שלאחר מותו היא היתה לנושאת מורשתו ולאפוטרופסית שלה.

לאדמונד ולילי היו בתים יפים בז'נבה, בלונדון, בפריז, בניו יורק, במונקו ובריוויירה הצרפתית - האחרון, וילה "לה ליאוֹפּוֹלדה", היה שייך בעבר למלך בלגיה. היה להם חוש משותף לאיכות ולערך, ויחד הם צברו אוסף ציורים ופסלים ברמה עולמית - יצירות של מירו, פיקאסו, מודיליאני - והיו אספנים אנינים של ריהוט, של שעוני יד ושל שטיחים. אדמונד רקם קשרים אישיים עם יצחק רבין ויצחק שמיר, הנרי קיסינג'ר ומרגרט תאצ'ר, רוברט קנדי ובני הזוג רייגן. הוא הסתופף בחוגים אקסקלוסיביים, התארח לארוחות ערב בבית הלבן, עשה עסקים עם משפחת רוטשילד ואירח קבלות פנים נוצצות בגלריה הלאומית לאמנות. בו בזמן, הוא הרגיש בבית לא פחות בבית כנסת קטן ברודוס או בברוקלין, במעדניות בלונדון או בניו יורק ובבתים של חברי ילדות מביירות. היתה לו היכולת לתקשר עם אנשים ממגוון רחב של רקעים למרות המחסומים התרבותיים והפוליטיים שהיו עשויים לחצוץ ביניהם: ניו יורקרים ממעמד הביניים, שייחים סעודים, בכירים בבנקים המרכזיים באסיה או בדרום אפריקה, מנכ"לים בברזיל. אדמונד ספרא לא תפס הבדלים בין-אישיים כמחסומים. והוא תפס מחסומים אחרים שהחיים היו עשויים להציב בפניו כמכשולים שיש להתגבר עליהם ולא כקירות בלתי עבירים.

כשם שאדמונד ספרא נועד לקריירה בבנקאות, במובנים מסוימים הוא גם נועד להיות בלתי מובן בידי בני זמנו, יריביו, מבקריו, התקשורת והיסטוריונים. אף על פי שהבנקים שלו היו חברות ציבוריות וסיפקו דוחות רבעוניים מפורטים על פעילויותיהם ונתונים מדויקים על אופן צבירת רווחיהם, אדמונד נתפס כאאוטסיידר מסתורי. הוא לא ניהל יומן. הוא לא נתן ראיונות ארוכים, לא ניהל התכתבויות מפורטות ואפילו לא הופיע בטלוויזיה. אופן התקשורת המועדף עליו היה שיחת טלפון ודיבור פנים אל פנים. הוא ניהל חברות ציבוריות אבל היה אדם פרטי - ביסודו, בנקאי פרטי. נראה כי שתקנותו, בשילוב עם מוצאו, מבטאו ודרכי הפעולה שלו, הניחו את היסוד לשמועות ולתיאוריות קונספירציה.

היה לאדמונד הרבה מן המשותף עם אילי פיננסים: דחף, שאפתנות, חוש למספרים, זיכרון פנטסטי. אבל היתה באיש גם איזו ענווה מהותית, תולדה של חינוכו ומורשתו. בעולמו של אדמונד ספרא, אדם אינו משאיר אחריו נכסים אלא תכונות ומערכות יחסים: את שמו הטוב, את משפחתו, את המוניטין והמורשת שלו. מאחר שראה בעסקים עיסוק אישי להפליא, הוא התייחס בחומרה להתקפות על שמו הטוב. הוא היה אדם נינוח בהתנהגותו - אלא אם קראו תיגר על היושרה שלו. משום כך היתה התקרית שבשֶלה זכה למרב הפרסום בחייו מכעיסה אפילו יותר.

בשנים לאחר שמכר את TDB לאמריקן אקספרס הובילה מריבה עם החברה הרוכשת לתפנית אירועים ביזארית שקשה להבינה גם עשרות שנים לאחר מעשה. מנהלים באמריקן אקספרס עזרו לתזמר קמפיין חולני שהשתמע ממנו כי ספרא היה מעורב בסחר בסמים ובהלבנת הון. הניסיון הזה גבה מחיר אישי אדיר, מאחר שהיה בעצם התקפה על מפעל חייו ועל שמו הטוב. ראוי לציין כי כשאמריקן אקספרס התנצלה בפומבי, במסגרת מה שה"וושינגטון פוסט" כינה "מעשה יוצא דופן של חרטה תאגידית", ספרא לא תבע פיצויי נזיקין - הוא כפה על החברה לתרום שמונה מיליון דולר לשורה של ארגונים: הצלב האדום הבינלאומי, בית החולים האוניברסיטאי בז'נבה, United Way of America והליגה נגד השמצה של בני ברית.5

אדמונד ספרא היה אדם שכל עסק היה בעבורו, מתוקף הגדרה, עסק משפחתי. בהיותו דור רביעי למשפחת בנקאים, הוא הציב לעצמו יעד מפואר "להקים בנק שיחזיק מעמד אלף שנה". בתפיסת עולם פטריארכלית, העסק הוא מפעל חיים של אדם נתון, אחָיו, בנָיו ואחיינָיו. אך מאחר שנישא בשלב מאוחר בחייו, לא היו לו ילדים משלו לגדל ולטפח. כל כמה שעסקיו הלכו וגדלו, הוא עדיין ראה בעצמו חוליה בשרשרת גדולה יותר. יעקב ספרא לימד אותו להישיר מבט אל עיניו של אדם כדי לשפוט עד כמה הוא ראוי לאשראי. "אני מדבר עם אבי יום-יום", אמר אדמונד ב-1997. "אני שואל בעצתו. וכשאינני מאשר עסקה, זה מה שאני אומר לעצמי: אבא שלי לא היה עושה את זה".

בעשורים שלאחר התמקמות המשפחה בברזיל, אחָיו אלי, מואיז (משה) וג'וזף פילסו להם איש-איש נתיב משלו - לא פעם מקביל - בעולם הבנקאות וההשקעות. אבל במשך השנים התגלעו במערכות היחסים חילוקי דעות, והם לא היו מסוגלים להגיע להסכמה בשאלה כיצד יוכלו הבנקים של אדמונד להישאר בניהולם של בני משפחת ספרא. האתגר הלך והחריף בשלהי שנות ה-90, כשאדמונד חלה במחלה ניוונית קשה. פרקינסון היא אחת המחלות האכזריות ביותר. לאורך שנות ה-90 גבתה המחלה מחיר מתחושת היכולת של אדמונד, והוא הכיר בעובדה שיהיה לו קשה לשמור על קצב עבודתו. "בבקשה, שֶרי", הוא אמר ללילי, "אל תיתני לי לאבד את הכבוד שלי". וב-1999 הוא פתח אפוא במהלכים ליישב את ענייניו.

במאי 1999 נמכר ריפבליק, שבאמצע שנות ה-90 היה לבנק ה-11 בגודלו בארצות הברית, יחד עם קבוצת ספרא ריפבליק הולדינגס, ל-HSBC בעבור עשרה מיליארד דולר. העסקה העניקה חותמת מוצקה להון שעשה אדמונד ספרא בחייו. אבל במקום לראות בה את פסגת הקריירה הזוהרת שלו, ספרא ראה בה רגע של עצב. לתפיסתו, בנקים אינם מוקמים כדי להימכר לקונגלומרטים בינלאומיים. הם אמורים להישאר בהנהלה משפחתית במשך דורות. "את מבינה, מכרתי את התינוקות שלי", הוא אמר לחברה ותיקה שביקשה לברך אותו.

גם כשספרא הלך ונחלש עם התקדמות המחלה, נותרה דעתו צלולה. למעשה, הוא כבר הספיק להקים חברת השקעות חדשה וקרן צדקה חדשה שאותן התכוון לנהל. אך בדצמבר 1999 הוא נספה בדירתו במונקו לאחר שאחד העובדים במקום הצית אש בתקווה להיות מוכתר לגיבור לכשיחוש להציל את בעל הבית. ימים אחדים לפני תום המאה ה-20 הגיע לקִצו גם אחד הפרקים המפוארים בתולדות הבנקאות. לא יהיה - ולא היה יכול להיות - יורש, ממשיך דרך או חקיין לעסקי הבנקאות של ספרא.

באורח בלתי נמנע, נסיבות מותו של אדמונד הולידו חרושת שמועות ורמיזות שהוסיפו להסתובב במשך שנים. פרשת אמריקן אקספרס, שהונצחה בספר רב-המכר Vendetta, ומותו של אדמונד במונקו, הם סיפורים שסופרו שוב ושוב. מה שלא סופר עד כה הוא סיפור חייו המרתק יותר. מה שאנשים רבים יודעים על אדמונד ספרא הוא את סיפור ההתקפה על שמו הטוב ואת סיפור מותו. הרבה פחות מהם יודעים כיצד חי.

זהו סיפור חייו ומורשתו של יזם, בנקאי ואדם מיוחד במינו.

והוא נפתח בחלבּ.

1. מדברי ג'יימס וולפנזון באזכרה לאדמונד י. ספרא, ניו יורק, 9 בינואר 2000.

2. ריאיון עם ג'ון בונד.

3. ריאיון עם מוריס לוי.

4. אדמונד י. ספרא, סרט יובל ה-50, אוקטובר 1997.

5. Steven Mufson, "American Express Offers $4 million and Apology," Washington Post, July 29, 1989.