מסע בין האישי וההיסטורי

״עיר ומלואה״ – ילדות בפשיטיק

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן; עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

חיים נחמן ביאליק, הַמַּתְמִיד.

ארבע־עשרה וחצי השנים הראשונות של חיי עברו עליי בעיירה פשיטיק. אני זוכר היטב תקופה זו. הן מפני שלעומת האירועים שבאו לאחריה היא הייתה בבחינת ״גן העדן האבוד״, שבו חייתי תחת הגנתה של משפחה אוהבת, והן מפני שבתקופות הקשות של המלחמה, כשאני ורבים אחרים כמוני נאבקנו כדי לשרוד ולשמור על צלם־אנוש, בלא טיפת פרטיות, ולבד בעולם, הרביתי לחשוב על הבית. נזכר במבנים שניצבו בעיירה, מצייר בראשי את החפצים שאכלסו את ביתנו וחושב על האנשים שעמם גדלתי. מחוזות ילדותי היו קבועים ואיתנים בעוד הזמן שחלף היה דינמי ומשתנה. הזיכרונות של דברים מוחשיים, כמו הבאר במרכז כיכר השוק, השער המוביל לחצר שבתוכה ניצב הבית שלנו, הלבנים האדומות שמהן נבנו קירות הבית, הדלפק והמגֵרות שניצבו בחנות – כל אלה סיפקו תחושה של יציבות במהלך הגלגול המהיר וההפכפך של האירועים. דמויותיהם של אימא, אבא ואַניה, בת השכן הפולני, העניקו ממד אנושי ונורמלי למציאות שלא הייתה כזו. אמנם, ידעתי שהבית והעיירה אינם כבר ואי־אפשר לחזור אליהם, אבל ההיצמדות לזיכרון קיומם העניקה לי נקודת אחיזה בתוך מערבולת חוסר הוודאות שליוותה אותי מאז שגורשנו מן הבית. העבר ניחם, עזר להתמודד עם הבדידות ונתן תקווה.

גם הזיכרון הראשון שלי הוא של דמויות וחפצים. אין בזיכרון זה קולות, אלא רצף של תמונות בלא הקשר. האם נשתמרו מפני שביטאו תחושת חמימות ושלווה שהעניק הבית – או אולי הוטבעו בזיכרון כי הציפו אירוע טראומטי? איני יודע. אני רואה את עצמי כתינוק עומד בעריסה מתנדנדת במרכז החדר היחיד בדירה. אני מסתכל על אבא, רוכן על שולחנו כשאת עינו מכסה זכוכית מגדלת, ובעזרת מברג זעיר הוא מפרק שעון אורלוגין גדול. אני זוכר שגם אימא נוכחת בחדר, שבו גם שוכנים מיטות ושני ארונות עץ גדולים. כשגדלתי קצת נעלמה מיטת הערסל שלי ועברתי לישון במטבח הקטן על מיטה צרה.

נולדתי ב־19 באוקטובר 1926 כחיים (הנייק בפולנית) גליבטר, הילד הרביעי ובן הזקונים של המשפחה. לפניי היו נחום, הבכור, שהיה בן 16 כשנולדתי, אסתר־אדז’ה, הבת היחידה, ויעקב שכבר מלאו לו שבע שנים כשהצטרפתי למשפחה. את אסתר לא הכרתי, היא נפטרה משחפת בהיותה בת 13, שנתיים לפני שנולדתי, וסביר להניח שקיבלתי את שמי, חיים, כסגולה לחיים טובים בגלל מותה. בקהילות אשכנז קראו לילדים על שם אבות ואמהות המשפחה שהלכו לעולמם כדי להנציחם. כך נקרא נחום על שם סב אחד שלי, יעקב על שם הסב השני, ואסתר על שם הסבתא שנפטרה. לכאורה, לא נותרו שמות עבורי, אלא שלסבא נחום היה שם נוסף – מרדכי, ויכולתי גם אני להנציח את זכרו. את השם חיים נתנו לילדים חולים מאוד כדי להגן עליהם ממלאך המוות או ששם זה נוסף לשם קיים של ילד חולה. למיטב ידיעתי, לא היה במשפחתנו מישהו שנשא את השם חיים, לא הייתי ילד חולה במיוחד, וגם לא היה לי שם יהודי נוסף. גם אבא דוד ואימא מינדל (מינה) נשאו רק שם אחד; רק סבתא, אמה של אימא, שהתגוררה אתנו בבית, התהדרה בשני שמות – שפרינצה־ רויזה. לעתים לוּותה בשני השמות ולעתים נקראה בשם הראשון בלבד – שפרינצה (תקווה).

לא היו לנו עוד קרובי משפחה בעיירה. אימא אמנם נולדה וגדלה בפשיטיק, אך שני אחיה עזבו. משה התגורר בוורשה, ואברהם, שהתחתן עם בת פשיטיק, עשה חיל בראדום (Radom). איני יודע מתי, איך ומדוע הגיע אבא לעיירה. ידעתי רק שנולד בדמבלין (Demblin), שם נותר לו אח אחד, יוסף. היו לאבא גם אח ואחיות למחצה, שניים מהם עלו לפלשתינה, ואחת עברה עם נישואיה להתגורר בוורשה.

הכרתי היטב רק את הדודים ובנות הדודים שגרו בדמבלין ובראדום. בדמבלין, שהייתה מרוחקת 70 קילומטר מפשיטיק, ביליתי שלוש חופשות. בפעם הראשונה שלחו אותי בליווי של נער גדול, שגם לו היו קרובים בעיירה. בדרך לקח ממני הנער במרמה חלק מדמי הנסיעה, שקיבלתי עבור הנסיעה חזרה. תחושת העלבון שצרבה בי הפּגיעה השאירה משקע שלא נעלם עם השנים. בפעמיים האחרות כבר נסעתי לבדי. אהבתי את הנסיעה באוטובוס, גומע את הנופים שנשקפו בחלון, בעת שראשי נחבט בו בקצב שקשוק הגלגלים, ואני נושם את ניחוח השדות, שנבלע באדי העטרן, המתפרצים מבעד לחלונות הסגורים.

על־פי ספר הזיכרון של דמבלין, היה הדוד יוסף, אחיו של אבא, אחד ממייסדי ההסתדרות הציונית בעיר. לדוד היה בית־חרושת מצליח לייצור סודה, והוא שימש גם כמקום הפגישות של הציונים. מכיוון שיוסף היה אדם נוח לבריות והיה ידוע כאיש פשרה, הפך בית־החרושת ל״פרלמנט״ שבו התווכחו הציונים ומתנגדיהם על עניינים פוליטיים שעל סדר היום ועל עקרונות אידאולוגיים בסיסיים. איני זוכר את בית־החרושת, אבל אני זוכר את חנות הצילום שניהלה אסתר, הבת הגדולה. בפשיטיק לא הייתה חנות צילום, ובביקורי בדמבלין נהניתי לבקר בחנות ולראות את מלאכת פיתוח התמונות.

אצל הדוד אברהם בראדום ביקרתי הרבה. לדוד הייתה דירה נוחה וגדולה יחסית. כילד שבא מן העיירה הקטנה התפעלתי במיוחד מן המיטה הגדולה שניצבה בחדר השינה. אני זוכר שתהיתי כיצד שני בני־אדם ישנים במיטה אחת. זה לא היה הדבר היחיד שהתפעלתי ממנו. בדירה היו מים זורמים, בית־שימוש וטלפון. בעיירה שלנו לאף אחד לא היו מים זורמים ולא שירותים בדירה, ואפילו בראדום זה היה דבר נדיר. לדוד היו שתי חנויות: החנות העיקרית הייתה חנות סיטונאית לנייר ברחוב ולובה (Wałowa) 3, בבניין שבו, בקומה השלישית והאחרונה, הייתה גם דירת המגורים של המשפחה. החנות השנייה הייתה חנות לקוסמטיקה, שניהל לייזר, בן האח של פייגה, אשתו של הדוד. החנות שכנה ברחוב ז’רומסקיגו (Żeromskiego) היוקרתי מספר 14. ז’רומסקיגו היה רחוב החנויות הראשי בראדום. בחזיתות הבתים בני שלוש הקומות היו חנויות אלגנטיות שמכרו מוצרי מותרות, כמו תכשיטים, בגדים אופנתיים ופרוות. ברחוב התגוררו פולנים ויהודים, אבל רוב החנויות והבתים היו בבעלות של יהודים.

ראדום, בירת הנפה, הייתה העיר הגדולה הקרובה לפשיטיק, 18 קילומטר צפונית־מזרחית ממנה. עד תחילת המאה העשרים הייתה פשיטיק עיר מרכזית יותר מראדום, ורוב יהודי המחוז התגוררו בה. מיקומה של פשיטיק על הדרך שחיברה בין ורשה ללודז’ העניק לה חשיבות כלכלית. אולם, התפתחויות המודרנה פסחו עליה וגרמו לירידת חשיבותה הכלכלית. בתחילה היה זה כביש חדש שנסלל משידלוביץ (Szydłowiec) דרך ראדום לביאלובז’ג (Białobrzegi) ואחר־כך ירד מעמדה לטובת ראדום, כשבאחרונה עברה מסילת הברזל, שנבנתה בשלהי המאה התשע־עשרה וחיברה בין אזורי המכרות בשלזיה והעיר דמבלין. ההידרדרות נמשכה כשנבנתה המסילה לוורשה. ראדום הפכה לעיר הכלכלית והמִנהלית החשובה ביותר במרכז פולין, ופשיטיק איבדה את זכויותיה העירוניות. פרנסתם של יהודים, שקודם סחרו בהיקף נרחב עם גדנסק וקרקוב, קרסה.

בתקופת ילדותי היו בעיירה שלנו כמה יהודים עשירים מאוד, מיעוט של בעלי הכנסה בינונית, והרוב היו עניים. למעמד העשירים, ה״גבירים״ של העיירה, השתייכו בעלי טחנות הקמח וסוחרי תבואה, בקר וטקסטיל אחדים. על מעמד הביניים, שאנשיו יכלו להוציא מעט ממון על תרבות פנאי, נמנו חלק מן הסוחרים והמשכילים, ביניהם הרב, ארבעה מורים, הרופא, החובשים ומרפא השיניים. העניים כללו כמה דרגות: העניים ביותר היו חסרי העבודה. במצב מעט יותר טוב היו אלה שהשתכרו מעט כבעלי מלאכה, מעבודת רוכלות וממסחר זעיר. הכנסתם הספיקה אך בקושי לקיים את בני משפחתם.

אנו השתייכנו לשכבה הצרה של מעמד הביניים. במושגים של היום היינו נחשבים עניים, אך במושגים של אז מצבנו היה שפיר. הפרנסה הגיעה משלושה מקורות: הייתה לנו שותפות עם משפחת פשיטיצקי בתחנת דלק, שהייתה במרכז העיירה, עבודת השענות והצורפות של אבא, והחנות שניהלה אימא בעזרת נחום ויעקב. בתחנת הדלק היינו שותפים שקטים. בני משפחת פשיטיצקי הפעילו את התחנה, שאותה פקדו בעיקר משאיות בדרכן מראדום ללודז’, מסיעות את תוצרי התעשייה של שתי הערים. מקום העבודה של אבא היה על שולחן בקצה חדר המגורים בדירה. ביום השוק היו מביאים לו שעונים ושרשראות לתיקון. לעתים היה מסיים את העבודה עליהם באותו יום. בדרך־כלל היה עמל על תיקונם מיום שוק אחד למשנהו.

החנות, שהייתה מה שהיום מכנים כּלבו, הייתה מקור הפרנסה והעיסוק העיקריים. מכרו בה מכשירי כתיבה, ספרי לימוד, עיתונים, מוצרי סדקית, קוסמטיקה, מוצרי עישון, תרופות, ביגוד ואביזרים לחתונה. אבל בניגוד לכלבו המודרני, שאמור להציע מגוון מוצרים ולאפשר חוויית קנייה, החנות שלנו נועדה לספק בעיקר מוצרי צריכה זולים ומעט מוצרי מותרות. המבחר היה מצומצם. פרט לשתי שמלות כלה, הינומות וטבעות נישואים, שהוחזקו מאחור, בתוך דירת המגורים, שהייתה צמודה לחנות, הוצגה כל שאר הסחורה בחדר אחד על מדפים, שכיסו את כל הקירות, ובתוך מגירות, בשני דלפקים, שהתחברו ויצרו מבנה של ד הפוך. שטח החנות הקטן יחסית נוצל באופן מרבי. כבר בכניסה לחנות נפגשו הלקוחות בדלפק עם משטח זכוכית. מתחתיו היו מונחים אביזרי לבוש: חפתים, חגורות, עניבות וגרביים. בחלקו הגדול של הקיר ממול היו מאופסנים סיגריות, טבק ונייר משי עבור הטבק. בחלקו הנותר של הקיר ובמדפים שבקיר הסמוך לו, בצד שמאל, סודרו צורכי בית־הספר: עפרונות, מחדדים, מחקים, עטי ציפורן, קסתות דיו, צבעים, מחברות וספרי לימוד. על הקיר השמאלי הוצגו סבונים, שני בקבוקי בושם גדולים, פודרה, תרופות בסיסיות ומוצרי סדקית. עיתון פולני ושלושה עיתונים ביידיש היו מונחים בתוך סלים על הקיר בצד ימין. בסמוך להם הונחו חוברות מצוירות של טרזן (טרז’ן בהגייה פולנית), שהיו להיט גדול. על מדפים, מעל הכניסה, היה אוסף קטן של חולצות גברים. הקופה הוטמנה בדלפק השני. שם גם היו בקבוקים קטנים בשלל צבעים וגדלים, שאליהם מזגו את הבשמים בהתאם לכמות שביקש הקונה. כמו בקיוסק, לא היה בחנות שירות עצמי. הלקוחות, שיכלו לראות את הסחורה, ביקשו את המוצר הנדרש, וזה הובא אליהם לדלפק.

אהבתי להיות בחנות. עשיתי את ההתבוננות במעשה המכירה למשחק. כשנכנס לקוח הייתי מנסה לנחש מה ירצה? במה יבחר? כל אינטראקציה בין הלקוח והמוכר (בדרך־כלל המוכרת) הייתה עולם קסום. רוב הקניות נמשכו אך זמן קצר, אך הן גילו לי עד כמה העולם הוא מגוון ומרתק. יש שניגשו ישר למטרת בואם ויש שהקדימו אמירת ברכה. היו שביקשו מצרך כלשהו והיו שדרשו. רוב הלקוחות לא הסתפקו באמירת מבוקשם, אלא שיתפו את ידיהם והצביעו באצבע על הפריט המבוקש. יש שהִרבו לנענע בידיהם ויש שגם ראשיהם וגופם נטלו חלק בדיאלוג. היו שהתקשו להחליט וביקשו את עצתה של אימא, והיו שהפגינו תכליתיות וידעו בדיוק לאיזו חגורה הם זקוקים. יש שהכינו את התשלום בעת הבאת המוצר שלו חיכו, ויש שהמתינו לקבל את מבוקשם ורק אז הוציאו את מעותיהם, סופרים אותן באטיות אחת לאחת ומניחים אותן בזהירות על הדלפק, מתקשים להיפרד מהן. היו לקוחות שחיכו בסבלנות לתורם והיו קושרים אִתי בינתיים שיחת־ידידות, והיו קונים ששיתפו אותי במלאכת המכירה וביקשו שאביא להם עיתון או סיגריות.

החנות הייתה ממלכתה של אימא. היא דאגה למלאי, לסידור הסחורה במדפים, למכירה ולרישום בספרי החשבונות. נחום ויעקב, ולעתים אפילו סבתא, עזרו במכירה, ואימא או נחום היו נוסעים לראדום ומביאים משם את הסחורה. אולם, ניהול החנות, שהיה אתגר לא קטן, בתקופה של מצוקה כלכלית ושינויים פוליטיים, היה התחום שלה. נראה שהייתה אשפית בהבנת התנאים והתאימה את החנות לצרכים המשתנים. החנות הייתה יחידה במינה בעיירה במגוון המוצרים שלה, וזה כנראה היה גם סוד הצלחתה. נוסף לכך, היא גם הייתה החנות הגדולה בתחום הסדקית, והחנות היחידה שמכרה מוצרי כתיבה ועיתונים. פעמיים כשביקרתי בפשיטיק, ב־1988 וב־2000, פגשתי פולנים, שחזרו לעיירה אחרי המלחמה וסיפרו לי בנוסטלגיה בולטת איך כשהיו ילדים נהגו לבוא לחנות אחרי הלימודים בבית־הספר ולקנות בה מחברות, צורכי כתיבה וחוברות טרזן, שבזמן השלטון הקומוניסטי, אחרי המלחמה, נאסרה הפצתן (הקומוניסטים לא רצו שגיבור יחיד, נועז ואמיץ, שסימל את החופש והביא ניחוח של ארצות רחוקות, ישמש כדמות־מופת). כל היהודים ידעו קרוא וכתוב, ורבים קנו את אחד מארבעת העיתונים שיצאו בוורשה והגיעו אלינו מראדום יום לאחר שיצאו לאור. העיתונים הפופולריים היו השלושה ביידיש: היינט (היום) מקורב לציונים הכלליים, מתחרהו מאָמענט (רגע) שהיה קשור לציונים הרוויזיוניסטים, והצהובון לצטע נייעס (חדשות אחרונות). האחרון היה קשור להיינט והיה ידוע בידיעות הסנסציוניות שהביא מן העולם היהודי, שהופיעו בעמוד הראשון, ברומנים בהמשכים (רומנים למשרתות) שנקראו שונד, מדורי ספורט, תרבות ורפואה פופולרית, שפורסמו בעמודים הפנימיים, וצילומים בעמוד האחורי. בחנות גם מכרו את נש פשגלד (Nasz Przegląd) (הסקירה שלנו), שהיה עיתון יהודי בשפה הפולנית. הוא היה הנמכר ביותר בין העיתונים מסוגו, ונתן בימה לקשת רחבה של השקפות ציוניות.

איני יודע איך החנות התפתחה לכזו ומהי ההיסטוריה שלה, אך אני חושד שזו הייתה עבודתה של אימא. במידע משנת 1926 על החנויות המשגשגות בעיירה, מוזכרות חנויות שונות, שרובן זכורות לי היטב. החנות שלנו לא נזכרת ביניהן. לעומת זאת, בתחום המזון מוזכרת חנות של י. בורנשטיין כאחת החנויות הגדולות בעיירה. איני זוכר חנות כזו, וגם לא מצאתי עדויות עליה. כשראיתי את השם בורנשטיין, העליתי את ההשערה שהחנות של בורנשטיין היא החנות שלנו. שם משפחתה של סבתא מלפני הנישואין היה בורנשטיין, וייתכן שהחנות עברה במשפחה בירושה. חיזוק לטענה זו מצאתי באלפון העסקים של פולין ב־1929. השלטונות הפולניים דרשו שבכל אזור יירשמו כל העסקים שבמקום. באלפון מופיעות שלוש חנויות מכולת. שתיים מהן הן החנויות שנזכרו שלוש שנים קודם לכן. שמו של בורנשטיין נעלם. במקומו מופיע השם ד. גליבטר, שהוא כמובן שמו של אבא – דוד גליבטר. באלפון זה גם מופיע עסק לציוד משרדי של ש. טננבאום. טננבאום היה שם הנעורים של אימא. טננבאום הוא שם נפוץ. האם, בכל זאת, היה עסק זה קשור למשפחה שלנו? הרי אצלנו מכרו מכשירי כתיבה. ניסיתי להיזכר מה היה שמו של סבא, אביה של אימא, שאותו לא הכרתי כלל. לא הצלחתי. חיפשתי בדפֵי־ עד שמצויים ביד ושם מידע על בני משפחה שנספו בשואה. אולי מוזכר שם סבי. מצאתי את השם בדף־העד של דודי אברהם. סבי נקרא יעקב. אכזבה. זאת אומרת, זה לא היה העסק של סבא. אבל זה, כנראה, מצביע על כך שחנות המזון י. בורנשטיין הייתה שייכת לו. התבוננתי מהורהר בדף־העד. הרי לא היה עוד עסק למכירת מכשירי כתיבה בעיירה. מי הוא, בכל זאת, ש. טננבאום? האם היה איזה סבא־ רבא? לא הגיוני. העסקים צריכים להירשם בשם החיים. האם היה דוד שהסתירו מפני ולא שמעתי עליו? האם יש פה איזה סוד משפחתי עלום? פתאום ״ירד לי האסימון״. בדף־העד של דודי רשום אברהם בן שפרינצה ויעקב. התחילית ש. היא לא של סבא, היא של סבתא – שפרינצה. בעולם פטריארכלי, לאשה נשואה אין זכות להחזיק ברכוש משלה. בנישואיה הופכת האשה לקניינו של בעלה, ואם ירשה או הייתה בעלת נכסים מכל סיבה אחרת, הנכסים עוברים לידי בעלה (זו אחת הסיבות שהגבר הנשוי נקרא בעל ביחס לאשתו. זו גם הסיבה שנישואים קתוליים אינם מאפשרים גירושים וכך אמורים להגן על האשה, שתיוותר בלא כלום אם בעלה יגרשנה, וזו גם הסיבה לכתובה בנישואים יהודיים. במקרה של גירושים יובטח לה רכוש כלשהו). על־פי ההלכה היהודית, בנות יכולות לרשת את אביהן רק אם לא הותיר אחריו בנים, כפי שלומדים מן הדוגמה המקראית של בנות צלפחד, ואלמנה אינה יכולה לרשת את בעלה, אך יכולה להתקיים מן הרכוש שהשאיר אחריו כל עוד אינה נישאת שוב. בפועל, ידוע שבפולין ניהלו אלמנות רבות את עסקי המשפחה, שימשו כראשת בית האב ואף יכלו לבחור להנהגת הקהילה. החנות, אם כך, שנרשמה כשני עסקים שונים, הייתה ירושה מן הצד של אימא. היא אמנם ניהלה אותה, אבל מבחינה משפטית, החנות לא הייתה שלה. אף שכלל לא עבד בה, נרשם עסק אחד על שם אבא, וזאת מתוקף היותו בעלה של אימא, בעוד שהעסק האחר היה רשום על שם סבתא אף שהיא לא עבדה בו כלל, אך יכלה להחזיק ברכוש המשפחה אחרי שבעלה נפטר. האומנם בתקופת ילדותי המוקדמת היו למשפחה שני בתי־עסק נפרדים? או אולי החנות נרשמה כשני עסקים שונים, כי כל תחום מכירה נזקק לרישיון משלו? החנות מתוארת כחנות מכולת, אבל אנו לא מכרנו מזון. האם זה היה השם שניתן לחנויות של מגוון מוצרים, כי השם כלבו לא היה קיים? ייתכן שבמקור החנות כללה מגוון מוצרים בלא מכשירי כתיבה והללו נוספו אחר־כך? האם העובדה שב־1929 גם לאחִיה של אימא, אברהם, הייתה חנות למכשירי כתיבה בראדום אמורה להסביר את הרישום הנפרד של העסק? אין לי תשובות, אבל יש לי תהייה נוספת. בתקופה שבין המלחמות, רוב הנשים היהודיות שעבדו לאחר נישואיהן שימשו כינור שני בעסק המשפחתי ולא היו המפרנסות העיקריות. בעולם הישיבות של מזרח־אירופה נהוג היה שרק כאשר הגבר למד תורה, האשה הייתה זו שכִלכלה את משפחתה. זה לא היה המצב בביתנו. העובדה שאצלנו אבא כלל לא עבד בחנות הייתה, בלא ספק, תופעה יוצאת דופן.

אבא היה שען, השען היחיד בעיירה. הוא היה גבוה ורזה והיו לו כפות ידיים דקות ולב זהב. עבודתו דרשה דיוק רב, וכשעבד נדמה היה שמחוגי הזמן נעצרו, וכל הווייתו הייתה מרוכזת בברגים ובגלגלים – אברי החולה שלפניו. אהבתי לעמוד לידו ולהסתכל בסיבובים שיצרו תנועות ידיו העדינות כשפירק שעונים, בחש בקרביהם וזיווג את חלקיהם מחדש. רותקתי למראה גלגלי השיניים שהסתובבו בנחת, אחוזים זה בזה בהרמוניה מושלמת, יוצרים נעימת תקתוק מרגיעה. באורחות חייו סימל אבא את המעבר שבין הישן לחדש בעיירה המזרח־אירופית, שהשפעות המודרניות והחילון חלחלו אליה במתינות. הוא היה מסורתי ונהג ללכת לבית־הכנסת בשבתות ובחגים. אז ובעת הארוחות היה חובש כובע. בשאר ימי החול היה מתהלך בגילוי ראש. מן היהדות שאב עקרונות של מוסר ושל צדק. הוא היה גם פעיל מאוד בענייני ציבור, וקיים בקביעות את אחת המצוות החשובות ביותר ביהדות – ״גמילות חסדים״. היה לו תפקיד באגודה בשם זה, שדאגה להושיט עזרה לנזקקים בקהילה. לעתים הייתי מתלווה אליו בביקוריו לחלק חבילות לעניי העיירה. על־פי הרוח החדשה, היה פעיל בהסתדרות הציונית. ספגתי ממנו הרבה את הרוח הציונית כשסיפר בסעודות שבת על החשיבות של מדינה יהודית כפתרון ל״בעיה היהודית״ והדגיש כי הפתרון המדיני מיישם את חשיבות העיקרון היהודי של ערבות הדדית. לכן, אבא השפיע עליי בדרך־כלל ברוחו. לימד אותי מהו מוסר, אך נמנע מלהטיף לי מוסר. רק פעם אחת נקט אִתי יד קשה. יום אחד חזרתי הביתה עם מגפיי החדשים מלוכלכים בבוץ. העקבות של משובות ילדותי הטביעו חותם על הרצפה כמו גם תגובתו של אבא. איני חושב שאמר משהו, אך ידו הורמה במהירות והנחיתה סטירה כואבת על לחיִי. מאז היה לי קשה להסתכל על המחולות שיצרה ידו בעת עבודתה.

סבתא, כמו אימא, הייתה בעלת מרץ בלתי נדלה. שתיהן היו רחבות מותניים ונמוכות קומה. מכיוון שאימא הייתה עסוקה רוב הזמן בחנות, סבתא הייתה זו שבעיקר טיפלה בי ודאגה לי בילדותי. סבתא גם הייתה אחראית על הבישול לכל בני הבית. הארוחה העיקרית הייתה בצהריים. היא כללה מרק ומנת עוף. ברוב הימים אכלנו מרק גריסים סמיך, אך בימי שני, בעתות הסתיו, הוסיפה סבתא לגריסים את הפטריות שליקטנו ביער בימי ראשון, רוקחת מרק קרופניק מהביל. בבוקר היינו אוכלים פרוסת לחם עבה עם חמאה, מטיבים את לִבנוּ בשמנת ושותים חלב. במשך היום נהגנו לאכול גם הרבה פירות בהתאם לעונה: תות־שדה, דובדבנים, תפוחי־עץ ואגסים.

עיקר מאמציה של סבתא התרכזו בהכנת שלוש ארוחות השבת החגיגיות והגדולות: סעודת ערב שבת, הארוחה בשבת בצהריים וסעודה שלישית בשבת לפנות ערב. לארוחות, שגילמו את הפולקלור של יהדות מזרח־אירופה, היה תפקיד חברתי חשוב וכל ארוחה הייתה אירוע שלם, ששילב בין החומר ובין הרוח. בין מנה למנה נהגנו לשיר זמירות. היו זמירות ייחודיות לכל ארוחה, אך סדר השירים היה קבוע. אתנחתות מוזיקליות אלה הביאו להתעלות הנפש וחיזקו את תחושת ה״ביחד״ המשפחתית. היום קשה לי לדלות מזיכרוני את פרטי הניגונים, אבל בלי מאמץ מציפים אותי הטעמים והריחות של הארוחות. בערב שבת התענגנו על חלה ודגים ממולאים (גפילטע־ פיש), מרק עוף עם אטריות (לאָקשן), עוף, ולפינאלה קינחנו בתה ועוגה, שהמתיקו עוד יותר את יום השבת. בשבת בצהריים שבענו מרגל קרושה, לאחריה חמין (טשאָלנט), וכמנה אחרונה נהנינו מקומפוט תפוחי־עץ. בסעודה שלישית, שכונתה ״שָׁלישידֶס״, הגישו כבד קצוץ. את ההכנות החלה סבתא כבר ביום חמישי בהכנת האטריות למרק ובאפיית העוגה. לעתים הייתה מניחה לי לעזור לה בהכנת האטריות. הייתי מגיש לה את המים והביצים שהוסיפה לקמח ומביט בעניין באופן שבו לשה את העיסה, רידדה אותה במערוך על קרש, חתכה את הבצק לרצועות דקות ובישלה במים רותחים על הפרימוס שבמטבח. ריח הנפט השתלט על ריח הבצק, אך בסופו של היום היה חדרי מלא באדי המאפים. ביום שישי הייתה מתייצבת השכם בבוקר בשוק הדגים בעיירה, בוחרת לה קרפיון נאה, ובלי לבטל זמן על שיחות־חולין, מיהרה לחזור עם הדג הביתה כדי להתקינו לסעודה שבערב. התבשיל האחרון שעליו טרחה היה החמין. היא הניחה בסיר תפוחי־אדמה, שעועית, בשר ומעיים ממולאים, כיסתה בנייר עיתון והעבירה את האחריות על הסיר אליי ואל יעקב. תפקידנו השבועי היה לשאת אותו למאפייה ביום שישי אחר הצהריים, כדי שישחים לאטו בתנור של המקום, ולהשיבו הביתה למחרת, לפני ארוחת הצהריים.

בערב שבת התעטף הבית בריח קדושה. ריח הבישולים התחלף בניחוח התבשילים, שהתמזג בצחות הכלים ובחגיגיות בגדי השבת. טרדות החולין נבלעו בחמימות המשפחתית. אנו, הבנים, הלכנו לבית־הכנסת, ואימא וסבתא נשארו בבית לטרוח על ההכנות האחרונות ולהדליק נרות שבת. כשהיינו חוזרים חיכה השולחן עם מפה לבנה, נרות דולקים, בקבוק יין וחלות מכוסות. אבא היה מברך על החלה ומקַדש על היין. בשבת בבוקר היו גם סבתא ואימא הולכות לתפילה. בארוחה שלאחריה היו לנו בדרך־כלל ״אורחים מן האביונים״, שהיינו אוספים כשיצאנו מבית־הכנסת. אחד ממנהגי הצדקה המקובלים היה להזמין את אלה שלא היה בידם להכין את סעודת השבת והחג. בתום התפילה היו ממהרים קבצני העיירה ונוודים שהזדמנו אליה לעמוד בסמוך ליציאה מבית־הכנסת ולחכות להזמנות, ואלו לא איחרו להגיע.

אנו היינו מסורתיים. שמרנו על כשרות והתנהלנו על־פי לוח השנה היהודי. סבתא שמרה על מנהגי הדת. היא חבשה פאה (שייטל), כמנהגן של נשים דתיות, ובכל שבת אחר הצהריים הייתה הולכת לשכנים שלנו לקרוא ב״צאינה וראינה״, ספר פופולרי אצל נשים במזרח־אירופה. ״התנ״ך של הנשים״, כפי שכונה, כלל פירושים לפרשת השבוע ולהפטרה ואגדות שנכתבו ביידיש ובשפה פשוטה. אני זוכר שפעם התלוויתי אליה, והשיחה נסובה על כך שהנוער כבר אינו שומר על המסורת. סבתא אמרה שאצלנו שומרים על כשרות, ואני התפרצתי, ״אבל נחום אוכל בלי כובע״. כתפיה של סבתא שחו במקצת, והליטוף שתמיד העניקו לי עיניה התפוגג. כשחזרנו הביתה לא חסכה ממני את שבט לשונה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה אי־פעם שנזפה בי.

משפחתו של חיים בפשיטיק

לחיים נחמן ביאליק מיוחסת האמרה ש״עד שלא יהיו לנו גנבים יהודיים וזונות יהודיות, לא נהיה עם נורמלי״. בפשיטיק אולי לא היו זונות יהודיות, אבל גנבים יהודים לבטח היו. אמנם, לא היו בעלי מקצוע מיומנים, אבל הצליחו לגרום לנו אי־אילו נזקים. החנות ששגשגה הייתה להם למטרה. דירתנו הייתה סמוכה לחנות, אבל קירות עבים הפרידו בין המטבח שבו ישנתי לבין החנות. בלילות נהגנו להשעין סולם ליד הדלת כדי שאם יפרצו אותה, ייפול הסולם והרעש יבהיל את הפורצים ויעיר אותנו. לילה אחד התעוררתי לקול הלמות פטיש. בעודי תוהה מה פשר הקולות, פסקו הדפיקות והשתרר שקט. חזרתי לישון, אך שנתי הייתה קלה והופרעה מרעשים מוזרים שנשמעו מכיוון החנות. קפצתי מן המיטה, ובלי לחשוב הרבה פתחתי את הדלת שהובילה לחנות. ראיתי את הדלת הקדמית של החנות פתוחה. ליד הדלפק, מבפנים, עמד בחור ועָמס על־ידיו חגורות וגרביים. אך ראה אותי, מיד נשא רגליו וברח. התברר שהוא וחבריו ניקבו בפטיש חור גדול בקיר האבנים שליד דלת הכניסה החיצונית לחנות. הם הכניסו יד פנימה, הסיטו את הסולם, משכו את קורת העץ הגדולה ששימשה כבריח ופתחו את הדלת לרווחה. הסולם, שהיה אמור לשמש כמעין אזעקה, לא עמד כלל בדרכם. שינינו, אם כך, את טקטיקת השמירה. בכל לילה הנחנו בזהירות צלחות מפח על הסולם, כך שמי שיזיז את הסולם, יפיל את הצלחות, וצלצול הצלחות הצונחות על הרצפה ישמש כאזעקה.

גנבות מסוג אחר התרחשו במהלך השבת. לעתים שמנו לב בימי ראשון בחסרונו של כסף קטן שהיה טמון במגרות החנות. לא נראו סימני פריצה בדלת שחצצה בין החנות והרחוב וגם לא בדלת הבית, שגם דרכו אפשר היה לפקוד את העסק. הזמן היחיד שבו איש מבני המשפחה לא היה בבית או בחנות היה בשבת. בבוקר היינו בבית־ הכנסת ואחר הצהריים הלכנו למלא נפשנו ולהתענג על ההשבתה מן המלאכה. אימא ואבא היו נפגשים עם מכרים, נחום ויעקב היו הולכים לפעילות בתנועה, אני נהגתי לשחק עם חברים, וסבתא הייתה מבקרת אצל חברתה השכנה. סבתא הייתה יוצאת אחרונה, נועלת את הדלת במפתח ושמה אותו ליד שער הכניסה לחצר. לא היה קשה להסיק שהגנבות מתרחשות בשבת אחר הצהריים. הוחלט לטמון מארב לגנב. שבת אחת ויתר יעקב על היציאה והתחבא מאחורי הדלפק. זמן קצר אחרי שסבתא יצאה, שמע את סיבוב המפתח בדלת, לאחר מכן קול צעדים, ואז פתיחה של דלת החנות. יעקב התרומם ממקום המסתור והתייצב מול הפורץ, שנמלט. הפורץ היה אחד הבנים של משפחת ברויטמן, השכנים שלנו, מעשירי העיירה, שבביתם הייתה סבתא מתארחת בשעת הגנבה. גברת ברויטמן הייתה במבוכה. היא התנצלה, טענה שבנה אינו אדם רע. חבריו רצו כסף ואיימו עליו שיביא. הגנבות פסקו.

גרנו בבית שנבנה עם היווסדה של העיירה במאה הארבע־עשרה. הגג היה עשוי בסגנון מיוחד שנקרא ״הסגנון של אסתרקה״. על־פי הסיפורים, המלך קזימיר (Casimir) הגדול ציווה לבנות שניים מן הבתים בעיירה לכבוד אהובתו היהודייה אסתר. קירות הבית היו עבים מאוד, עשויים לבנים. בדירה היו מטבח קטן, חדר אחד גדול, מרתף ועליית־גג. המטבח שהיה בין החנות לדירה היה רב־תכליתי. הוא שימש לבישול, היה חדר השינה שלי ותפקד גם כחדר רחצה. גם לחדר היחיד בדירה היו שימושים אחדים. הוא שימש לשינה של כל בני הבית, חוץ ממני: לסבתא, לאימא ולאבא ולשני האחים. הוא נוצל גם כחדר מגורים, כחדר כביסה וכחדר העבודה של אבא. המרתף שימש כמקרר וכמזווה. היו שומרים בו את כל מוצרי המזון: דברי חלב ובשר, שומן אווזים (שמאַלץ), ירקות (בעיקר תפוחי־אדמה, בצל, וכרוב) פירות, קמח וגריסים. לא היו מים זורמים בדירה, ולכן כדי לעשות את הצרכים, הטרחנו עצמנו לשירותים שהיו ממוקמים בקצה החצר והיו משותפים לשמונה משפחות. לא היה גם גז, אך היה חשמל. היינו בין המעטים בעיירה שהיה לנו רדיו, שכדי להפעילו היו מניחים ידית עם מחט על אבן קריסטל. העוסק במלאכה נדרש היה למצוא את נקודת המגע הנכונה כדי שהזרם יעבור ונוכל לקלוט את השידור. היה עליו לדאוג, שהמחט לא תחליק מהגביש והשידור ייפסק. כנראה היה ברשותנו דטפון (Detefon), שהיה הרדיו הנפוץ בפולין בשנות השלושים. חצי מיליון מכשירים כאלה נמכרו בעשור זה. פעם בשבוע, בשעות הערב, התכנסנו בני המשפחה וחברים מזדמנים לשמוע חדשות.

אחד המאפיינים של היותנו בני מעמד הביניים היה שכירת שירותי כביסה. כובסת פולנייה הייתה מגיעה פעם בשבוע ביום השוק. הייתה זו איכרה בריאת־בשר, שהגיעה מאחד הכפרים בסביבה. בקיץ הייתה עושה את הכביסה בנהר ותולה אותה לייבוש מעל שער הכניסה לחצר. בחורף הייתה מציבה גיגית (פַּיילָה) גדולה במרכז חדר המגורים, שופכת לתוכה מים, מתיישבת על שרפרף נמוך, מפשילה קמעה את שולי חצאיתה הארוכה, מותחת את רגליה, מפשקת אותן כך שיחבקו את הגיגית וילכדו אותה בין שוקיה. במרכז הגיגית הציבה כַּסכֶּסת (לוח עץ מחוספס), ועליה הייתה גוחנת, מתנועעת קדימה ואחורה בדבקות של יהודי בשעת תפילה ומשפשפת במרץ רב את הבגדים. תנועותיה היו כה חזקות עד שלחייה התפוחות והאדומות היו מתנדנדות מצד לצד, סותרות את כיוון גופה. רק שתי צמותיה הזהובות, שהיו קלועות ככתר סביב ראשה, איימו להשתחרר, אך תמיד נשארו צמודות. לאחר שגופה נרגע, היא הייתה מרטיטה אותו שוב כשהייתה סוחטת את הבגדים במעגילה, ואז תולה לייבוש בעליית־הגג. הבגדים היו הופכים לגושי קרח.

פשיטיק, ששכנה במרכז פולין, השתייכה לנפת ראדום שבמחוז קיילצה (Kielce). המחוז, שנהר הוויסלה הגדיר את גבולו המזרחי, היה חקלאי ברובו. היו בו חמש ערים גדולות, שבאף אחת מהן לא עלה מספר התושבים על 100,000. רוב התושבים התפרנסו בדוחק מחקלאות. במלאכה ובמסחר שלטו בעיקר היהודים, שהתגוררו בדרך־כלל בעיירות, ששימשו כחוליה מקשרת בין הכלכלה התעשייתית של הערים הגדולות והכלכלה החקלאית של הכפרים. פשיטיק, שאיבדה את מעמדה הרשמי כעיר בהחלטת הממשלה הצארית ב־1869 (יחד עם עוד 337 ערים של ממלכת הקונגרס), הייתה עיירה כזו. היא שימשה כמרכז הכלכלי של כחמישים הכפרים שסביבה. כלכלתם וכלכלתה היו שזורים זו בזו. בעלי המלאכה והסוחרים בעיירה התפרנסו ופרנסו את איכרי הסביבה. האיכרים הגיעו כדי לקנות את תוצרי המלאכה וסיפקו את תנובתם החקלאית.

פשיטיק הייתה עיירה יהודית, יוצאת דופן במספר היהודים הגבוה שהתגוררו בה. בשנות השלושים חיו כמחצית מיהודי פולין בעיירות (שטייטלים), שבהן היו בין רבע למחצית מסך התושבים. בפשיטיק של תחילת שנות השלושים חיו 700 משפחות יהודיות שהיו 90 אחוזים מסך כ־3,000 תושבי העיירה. עיסוקיהם שיקפו את אלה של יהודי פולין באותה תקופה. רובם היו בעלי מלאכה (53 אחוזים) או סוחרים (43 אחוזים), כפי שהיו הוריי. רוב בעלי המלאכה התמחו במקצועות היהודיים המסורתיים סנדלרות וחייטות (65 אחוזים). השאר עסקו בנגרות, בפחחות, בפרוונות, ברצענות, בקצבות, באריגה, בתפירת שמיכות ובעשיית כובעים. היו בעיירה לא מעט רוכלים, ביניהם כמה משפחות שהתפרנסו מאיסוף סחבות וגרוטאות (אלטע־זאכן), והיו גם כאלה שנאלצו להתקיים מעבודות עונתיות. מטה־לחמם של יהודים אלה נשען על זמן הקטיף של בוסתני הפירות בכפרי הסביבה. באביב היו עורכים הסכמי חכירה בעת פריחת עצי הפרי, ובקיץ היו מעמידים בבוסתן סככות קש ושומרים מפני גנבות. היו בעיירה גם שני בעלים של טחנות־קמח ושלושה בעלים של אוטובוסים ומכוניות־משא, שהפעילו שירותי הסעה ומשא. בעלי הרכוש הללו, יחד עם סוחרי החיטה, הבקר והסוסים וסוחר טקסטיל אחד, היו עשירי העיירה.

למן שלהי ימי הביניים, בעת שהוקמו קהילות היהודים הראשונות בפולין, השתנו תחומי העיסוק הכלכליים של היהודים אך במעט. היהודים עסקו בעיקר במסחר, במלאכה ובכספים (חכירת אדמות והלוואה בריבית). מבנה מקצועי זה של יהדות פולין התעצב בצורה זו מכמה סיבות: צורכי הפולחן הדתי הביאו רבים לעסוק בחייטות (איסור לבישת שעטנז) או בקצבות (כשרות). ליהודים היה אסור להחזיק באדמות. בכל פולין העניקו המלכים ליהודים זכויות בתחום המסחר, חכירת אדמות ובנקאות. בשלהי ימי הביניים הייתה כלכלת הכספים יחסית חדשה בפולין, וליהודים שהיגרו ממקומות שבהם הכלכלה כבר הייתה מפותחת היה יתרון, שאותו ניצלו השליטים. בעיסוקים אלה יכלו היהודים לטפל בכספים, להתעשר ולרכוש עוצמה כלכלית. אלא שבגלל מוצאם לא יכלו להיעזר בכוח הכלכלי שצברו בידיהם כדי להגיע לשלטון, ומשום כך לא הציבו איום על בעלי השררה. בתחילת המאה העשרים שמרו מרבית היהודים על עיסוקים אלה, שכן הרצון לשמירת השבת גרם לכך שלא יכלו לעבוד במפעלים גדולים, שבהם יום המנוחה היה יום ראשון.

על־פי דברי ימי הקהילה, הגיעו היהודים הראשונים לעיירה במאה הארבע־עשרה בהיתר של המלך קזימיר הגדול. יהודים אלה התפרנסו מגידול דבורים ומתעשיית הדבש שנלוותה אליו. הדבש היה ידוע בכל פולין ושימש את מלכי פולין בסעודות חגיגיות. במאה החמש־ עשרה התרחבה הקהילה והייתה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בכל המחוז. בתקופה זו יצאו עירוניים רבים בכל רחבי פולין נגד מתחריהם הסוחרים היהודים וגרמו לסילוקם מן הערים. בדרך־כלל הותר ליהודים לבוא ולסחור בערים בעת ירידים גדולים, אך נאסר עליהם להתגורר בהן בקביעות. לכן התיישבו יהודים במקומות סמוכים לערים אלו. הם הקימו קהילות על אדמות פרטיות בחסות האצילים בעלי האדמות בתמורה לשלמונים נכבדים שהעניקו להם. באופן זה בדיוק התרחבה הקהילה בפשיטיק, שהייתה סמוכה לראדום, בירת הנפה, ובה נאסרה התיישבות יהודים. מאז, במהלך מאות השנים שלאחר מכן, התפרנסו רוב יהודי העיירה ממסחר.

פשיטיק ידעה אדונים רבים: במסגרת הסכם הפיאודום, ניתנו אדמות פשיטיק למשפחת פודלודובסקי ואחר הועברו כפועל יוצא של נישואים לבית קוכאנובסקי. האחרונים החזיקו באדמות עד 1835. אז הוחרם רכושם, שכן הם השתתפו במרד הפולני נגד השלטונות הרוסיים. עורך־הדין, לוקאש פיורא, קנה את האדמות ומכר אותן ליוזף פאפייבסקי. ב־1862 עברה העיירה לרשות ראפאל קונארסקי, ובגלל חובותיו נמכרו האדמות במכירה פומבית לשלוש משפחות. על־פי הרשומות, נמכרו אחר־כך אדמות העיירה ליהודים.

בעידן הפאודלי העניקו האצילים זכויות ונכסים בתמורה לחובות. חלק מן החובות היו זהים ליהודים ולאחרים, אך בדרך־כלל ליהודים היו מטלות גדולות יותר מאלו שהושתו על הנוצרים. כך, ב־1803 נקבע כי היהודים חייבים לבית קוכאנובסקי, שהיו בעלי הקרקע בפשיטיק, מס רכישה עבור שדה ואחו כמו הפולנים האחרים, וכמו הנוצרים היה עליהם לטחון את התבואה אך ורק בטחנה של בעלי הקרקע. על מאן דהוא שטחן בטחנה זרה היה לשלם אחוזים לקוכאנובסקים. אולם, ליהודים נקבעו תשלומים ייחודיים להם: עבור כל מגרש אולצו לשלם 21 זלוטי בסחורות שונות ועבור מכירתו נדרשו לשלם מס של שבעה זלוטי על כל מאה שקיבלו. כדמי אחזקת המגרש חויבו לספק לתיקון הגשר ארבע קורות, שכל אחת מהן תשע אמות. עוד היו צריכים לספק כוח־אדם בשיעור של 200 ימי עבודה בעונת הקציר, ובתמורה קיבלו 12 גרוש פולנים בעד כל יום עבודה. הם גם חויבו למלא שליחויות רבות ברגל ועל סוסים במרחקים של שניים עד שלושה מילים, ובחג המולד ובחג הפסחא נדרשו לתת שי מיוחד לאדוני המקום: פונט של תבליני חוץ־לארץ. על הקצבים היה למכור בתקופה זו למשפחת האצולה את הבשר במחירים מוזלים. במשך כל השנה היה על היהודים לקנות ירקות מן האחוזה ולשלם שני זלוטי לכל פונט. עבור מבשלות בתי השיכר והאטליזים, שהיו מצויים מחוץ לתחום האחוזה, נדרשו לשלם תשלום שנתי של 6,500 זלוטי בתוספת פלפל, קינמון ובשמים. כמו־כן נאסר עליהם למכור את הזבל של הרפתות והאורוות, והם היו חייבים למסור אותו לבעלי הקרקע. סוחרים וחנוונים יהודים צריכים היו לשלם לחצר תשלום שנתי של 500 זלוטי.

בשנת 1815, כשפשיטיק הפכה לחלק מפולין הקונגרסאית, שינו השלטונות את הסדרי המס. במקום כל המסים והארנונות נקבע, שכל תושבי העיר ישלמו סכום חד־פעמי של 1,200 זלוטי בשנה בשני תשלומים חצי־שנתיים. לפי הוראה זו, היה על הקתולים לשלם 200 זלוטי (כי היו רק 15 אחוזים מן התושבים) והיהודים (85 אחוזים מכלל אוכלוסיית המקום) נדרשו לשלם 1,000 זלוטי.

המסמכים מן התקופה הפאודלית וגם מסמכים ארכיוניים מאוחרים יותר מתייחסים לכל היהודים בעיירה כיישות אתנית אחת. הם מבדילים ביניהם רק מבחינה מקצועית וכלכלית. הבחנות של מידת הדתיות או שייכות מפלגתית, שהחלו להפריד בין היהודים בתחילת המאה העשרים, לא קיימות. מן הנתונים אי־אפשר, אפוא, ללמוד על האמונות והמנהגים שרווחו בקהילה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. אולם, זיכרונות שיש בהם תיאורים של חיי היום־יום ודיווחים על מוסדות הקהילה זורים אור על השינויים שהוטבעו בה בתקופה זו. נראה, כי מרבית היהודים של פשיטיק בשנות העשרים והשלושים דבקו במסורת האורתודוקסית. רובם היו חסידים שנהגו לנסוע בחגים לחצרות הרבנים בגורה־קלוואריה (Góra Kalwaria), באופוצ’נו (Opoczno), בוורקה (Warka), בקוז’יניץ (Kozienice) ובביאלובז’ג. חסידים אלה אחראים כנראה גם לכך שגודל המשפחה בפשיטיק התרחב במהלך השנים בעוד שבשאר קהילות היהודים בפולין הצטמצם אחוז הילודה. בשעה שב־1929 היה מספר הנפשות הממוצע למשפחה בעיירה 4.6, הרי ב־1939 הוא הגיע ל־5.7. בצד החסידים היה גם מספר גדל והולך של מסורתיים כמונו, ושל צעירים חילוניים, שהשפיעו על השיח הפוליטי ועל חיי התרבות בעיירה. בפשיטיק של ימי ילדותי שיקפו, אפוא, החיים היהודיים את המעבר של יהודי פולין מן המסורת אל המודרנה.

התשתית החברתית לחיים היהודיים בעיירה הייתה הקהילה. בפשיטיק, כמו בכל מרכז ומזרח־אירופה, הקהילה הייתה מוסד בעל סטטוס משפטי מוכּר. היא הייתה בפיקוח השלטונות, אך הייתה לה אוטונומיה מסוימת. היא העסיקה רב, שַמש, מזכיר, שני שוחטים, שני מוהלים וקברן. מועצת הקהילה נבחרה בצורה דמוקרטית. ב־1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נקבע כי כל גבר יהודי מגיל 25, שמשלם מס קהילה ויודע קרוא וכתוב, רשאי לבחור את חברי מועצת הקהילה. הצו הוארך בפולין העצמאית. נשים לא נכללו בו למרות שהן יכלו להצביע בבחירות לפרלמנט הפולני מ־1919. מועצת הקהילה בחרה את הרב והשוחט. מ־1915 נבחר שוב ושוב רבי ישראל שפירא לרב העיירה. הוא עבר בהצלחה בחינה בשפה הפולנית, שנערכה בקיילצה, וזכה באמונו של ראש עיריית ראדום, שהעריך אותו: ״ישראל שפירא, שנבחר, זוכה בשם טוב, כותב וקורא היטב בפולנית״. בניגוד לקונצנזוס שהיה סביב הרב שפירא, התגלעה מחלוקת חמורה על מינוי השוחט. שני שוחטים היו בפשיטיק. לאחר שב־1931 הלך אחד מהם לעולמו, נפתח מכרז לבחירת שוחט חדש. במכרז, שהתפרסם בעברית בעמוד השער של העיתון היידי היינט, נדרש המועמד גם להיות חזן ובן 40. למשרה, ששכרה על־פי המודעה הגיע למקסימום של 800 זלוטי בחודש, ניגשו יותר מעשרה מועמדים. אחרי שהרב בחן אותם, הוא המליץ למועצת הקהילה על חמישה, שמתוכם הייתה צריכה לבחור אחד. אלא שהבחירה התעכבה. חתנו של השוחט המת, שלמד הלכות שחיטה כדי שיוכל בבוא היום לשמש שוחט, טען כי המשרה צריכה לעבור אליו בירושה. העיירה נחלקה לשניים. כמחצית מן היהודים צידדו בחתן וכמחצית התנגדו. נדרשה התערבות השלטונות. ראש העיר של ראדום הורה לפתור את המחלוקת בבית דין רבני, שהוקם במיוחד כדי לדון בסוגייה. שלושה רבנים הכריעו כי החתן לא יקבל את התפקיד, אך יפוצה ב־4,000 זלוטי. המקרה המעניין מלמד איך העיקרון הדמוקרטי של בחירה באמצעות מכרז עדיין לא היה מושרש. היו חסידים רבים לרעיון של תפקיד ציבורי העובר בירושה. גם השלטונות בראדום לא פסלו על הסף את גישת הירושה, וגם בית הדין הרבני לא התנער מן העיקרון, והציע פתרון של פשרה שכלל את שתי העמדות שבמחלוקת – הזדמנות שווה למתאים ביותר, בצד הכרה בטענת בן משפחתו של הנפטר. המקרה מצביע גם על הקשר בין הקהילה כמוסד דתי ופוליטי, השלטונות האזרחיים הפולנים ומעמד בית הדין הרבני. כשלא יכלו ליישב את חילוקי הדעות בתוך הקהילה, עברה המחלוקת לשלטונות האזרחיים, האחראים על הקהילה, אבל אלה לא פסקו בעצמם והעבירו את הכדור למוסד משפטי יהודי, שאמור לדון על־פי דין תורה.

מועצת הקהילה דאגה גם לבנייה ולאחזקה של מוסדות הקהילה: מקווה, בית־מדרש, בית־כנסת, חברה קדישא, בית־קברות ובית־ספר. בשנת 1926-1925 דאגה מועצת הקהילה לשפץ את בית־הכנסת, ובשנת 1928 את המקווה. המקורות הכספיים הגיעו ממסים של חברי הקהילה, דמי שחיטה ומענקים של יהודים נדבנים. המסים היו יחסיים. הקהילה שירתה את כל היהודים ולא רק את הדתיים, ובהתאם למסורת הדתית של מתן צדקה, היו פעילות כמה אגודות וולונטריות, שדאגו לרווחת חברי הקהילה ״מן העריסה עד הקבר״: חברה לטיפול בחולים, ״קופת גמילות חסדים״, שדאגה למוצרי מזון לנזקקים, ״קרן תמיכה״, שהעניקה אשראי בלא ריבית לקניית זיכיונות ואישורים לצורכי מסחר ומלאכה וחברה קדישא.

אם מוסדות הקהילה שיקפו את החברה היהודית המסורתית, המפלגות ואיגודי העובדים שפעלו בעיירה ביטאו את העידן המודרני, שמפלגות ההמון הפכו לאחד מסממניו הפוליטיים. המפלגות היהודיות התבססו בחברה היהודית בפולין בין שתי המלחמות בגלל שיטת הבחירות להנהלת הקהילה. ״הצו לארגון האגודה הדתית היהודית״ קבע כי הבחירות להנהלת הקהילה יתנהלו בשיטה יחסית, ובכך חִייב הצבעה למען רשימות ולא למען מועמדים בודדים.

הפיצול הפוליטי שאפיין את יהדות פולין, וכלל שלושה זרמים מרכזיים: המחנה הציוני (שבמהלך השנים הִרבה להתפלג), אגודת ישראל והבונד, בא לביטוי גם בעיירה. נוכחות בולטת הייתה לקבוצות הציוניות, שבהן נמזגו העולם המסורתי הישן והעידן האידאולוגי החדש. אחרי הצהרת בלפור, ב־2 בנובמבר 1917, שהכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי, התחזקה תנועת ״החלוץ״ בפולין, ובעיירה החלה פעילות ציונית מוגברת. ב־1920 נפתח באופן רשמי סניף ההסתדרות הציונית באולם ברחוב ורשה. במקום פעלה ספרייה שכללה מאות ספרים ביידיש ובפולנית, והתקיימו בו פעילויות שונות בכל ערב, פרט ללילות שבת. כשהתנועה התרחבה, החלו גם חילוקי הדעות והפעילות עברה לארבעה ארגונים שייצגו את הסיעות העיקריות, שהרכיבו את התנועה הציונית והשתתפו בארגון הציוני העולמי: המזרחי (דתיים), הציונים הכלליים (ליברלים), פועלי־ציון (האגף השמאלי־סוציאליסטי) ובית״ר (האגף הימני). עוד היו פעילים פוליטית בעיירה גם אגודת ישראל, שייצגה את היהודים החרדים, הבונד וגם יריביו הקומוניסטים, שפעילותם הייתה אסורה על־פי החוק. לכל ארגון היה מקום משלו, שבו התקיימה הפעילות הפוליטית, בתוכו פעלה ספרייה ובו השתמשו לאירועים חברתיים. הפעילות הפוליטית כללה ישיבות, דיונים והרצאות של דוברים מן העיירה ומחוצה לה. ההרצאות התמקדו בעקרונות האידאולוגיים של כל תנועה ועסקו גם בענייני היום בפולין ובארץ־ישראל. הציונים החכימו משיעורים בעברית ובהיסטוריה יהודית, ומהרצאות בספרות. לעתים, ארגנו נסיעות לראדום כשהיה מגיע לשם דובר ידוע. בחגים לאומיים ערכו טקסים, ובימי זיכרון של אישים ציוניים קיימו עצרות זיכרון.

המפלגות החילוניות אפשרו לנשים יהודיות, שעל־פי המסורת היו אמורות להיות אחראיות על המרחב הפרטי, לצאת ממנו אל זה הציבורי ולהשתתף בשיח המתקיים בו. לנשים אמנם לא הייתה זכות הצבעה, אך הן השתתפו בכל פעילויות המפלגות. מטבע הדברים, הנשים שהצטרפו לפעילות הפוליטית היו הצעירות. אחת מהן, חיה קירשנצוייג, ישבה בכלא שלוש שנים על פעילותה במפלגה הקומוניסטית. היא כונתה ״חיה האדומה״, על משקל ״רוזה האדומה״ (רוזה לוקסנבורג), משום שהייתה בעלת שיער אדמוני.

צעירים רבים הצטרפו לתנועות הנוער המפלגתיות. חברים בתנועה גייסו חברים אחרים. אצל צעירים רבים היה זה מרד בדור ההורים הדתיים. בדרך־כלל השתייכו אחים לאותה תנועה, אך היו גם מקרים חריגים. חיים פרידמן היה חבר בהנהלת הציונים הכלליים ואחראי על איסוף כספים עבור הקרן הקיימת, ואילו אחיו הצעיר, איצ’ה, הקים את סניף בית״ר בעיירה. מקרה דומה היה של התאומים יאקל ולייביש הוניג, שבאו ממשפחה דתית ולמדו בישיבות בשדליץ (Siedlce) ובוורשה. לאחר שחזרו לעיירה נעשה יאקל פעיל בצעירי המזרחי וחיכה לסרטיפיקט כדי לעלות לפלשתינה, בעוד שאחיו התאום, לייביש, התנהג כקומוניסט מושבע. שני האחים ניהלו ויכוחים מרים, מנסים לשכנע איש את אחיו כל אחד בצדקת דרכו. פעם אחת נאסר יאקל בטענה שהוא פעיל קומוניסט. בלשי המשטרה היו בטוחים כי הם עוצרים את לייביש שאחריו עקבו. הרב והמנהיגים היהודיים לא הצליחו לשכנע את השלטונות בראדום שהבחור שנאסר, אמנם דומה מאוד לאחיו המבוקש, אך הוא דווקא אדם דתי ופעיל בתנועה ציונית חוקית. השלטונות סברו כי בני רבנים רבים ״מסתירים מתחת לגלימות הקדושה שלהם את השקפתם ואת פעילותם הקומוניסטית״. יאקל זוּכָּה לבסוף במשפט שנערך לו. אחיו לייביש ברח ללודז’.

התנועות עשו מאמצים רבים למשוך את הצעירים וארגנו את מקומות המפגש שלהם כך שישמשו גם כמועדונים חברתיים. פועלי־ ציון הצטיידו בשולחן פינג־פונג. המפלגות החילוניות ארגנו נשפי ריקודים וערבי שירה בציבור בהתאם להשקפתם האידאולוגית. במפלגות הציוניות היו מקובלים ריקודי חלוצים וערבי שירה של פזמונים לאומיים בעברית. אצל הבונדיסטים והקומוניסטים רקדו ריקודים מודרניים ושרו שירים מהפכניים. השירה נועדה לא רק לחזק מסרים אידאולוגיים, אלא פרטה גם על נימי הרגש ונתנה תחושה של שייכות ושל אחווה. באופן קבוע השתמשו באולמות כמקום מפגש לשיחות חולין. לא נהוג היה לפקוד מקום פעילות של מפלגה אם לא השתייכת אליה. גם לא לביקור חברתי. הגבולות היו ברורים, בדומה לחסידים שדבקו בשטיבל שלהם, התפללו בנוסח שלהם ורקדו רק לצלילי הניגונים המאפיינים את החצר שלהם. למרות החומות האידאולוגית והמחלוקות הפוליטיות, חברויות אישיות לא נותקו.

ויכוחים סוערים התנהלו בכיכר העיר כשכל צד ניסה להוכיח את צדקת דרכו וביקש לשכנע את חברו להעביר את תמיכתו לתנועה שבה צידד. אם ברמה האישית הוויכוחים הסתיימו בדרך־כלל ברוח טובה (לכל היותר בעלבון שנשכח עם הזמן), הרי שברמה המפלגתית התפתחו יריבויות קשות שלוּוּ לעתים באלימות פיזית לא מוצדקת בדיוק כמו האלימות והשפה הבוטה שנפוצו בשיח הפוליטי של יהדות פולין. ״מסורת נגעים״, כינה תופעה זו דוד אנגל. בספר הזיכרון של הקהילה מתוארים מקרים אחדים כאלה. בל״ג בעומר אחד, בשנים הראשונות לפעילות הארגון הציוני, תקפו המתנגדים בזרנוקי מים שתי צעירות שאספו כספים עבור הקק״ל. מעילה החדש של אחת הצעירות הושחת. במקרה אחר טענו, כי הקומוניסטים אחראים לגנבה של ספרים מן הספרייה הציונית. מנגד, טענו שבית״רים הלשינו לשלטונות על קומוניסטים ועל פועלי־ציון שהשתתפו בהפגנה של אחד במאי. כתוצאה מכך, ראש פועלי־ציון קיבל עונש מאסר מִנהלי לשבעה ימים. מאבקים פוליטיים סוערים התנהלו בעת מסעות הבחירות להנהלת הקהילה. הצעירים מכל קבוצה פוליטית היו מדביקים מודעות בכל מקום ומחלקים עלונים. על־פי המתואר בזיכרונות אנשי העיירה, התעמולה הייתה בדרך־כלל שלילית. הדתיים הזהירו לא להצביע עבור מפלגות חילוניות, והציונים האשימו את הקומוניסטים כי הם חסרי רגש לאומי.

בבחירות לסיים (Sejm) ולקונגרס הציוני, המפלגות שיתפו פעולה לעתים והכינו רשימות משותפות. במועצת העיירה כיהנו שמונה נציגים, ארבעה יהודים וארבעה נוצרים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אגודת ישראל הייתה המפלגה הדומיננטית במועצת העיירה ובהנהלת הקהילה. היא זכתה לברכת הרשויות, כי כמו בקהילות אחרות היא הייתה מפלגה שמרנית, שנטתה לטפח יחסים טובים עם השלטונות. אולם, הייתה גם נציגות לאנשי הבונד ולמפלגות הציוניות. ב־1932 נערך בעיירה כנס של ציונים מכל המחוז.

בעיירה פעלו איגודים מקצועיים אחדים, רובם בחסות הבונד והקומוניסטים, והשתתפו בהם פועלים יהודים ופולנים. הידוע ביותר היה האיגוד של חמישים פועלים בתעשיית העורות. ב־1929 הוקם ארגון הסוחרים היהודים, שעל־פי דוח מחלקת הביטחון של הלשכה המחוזית, מנה 120 חברים והיה בשליטה ציונית.

נוסף על המפלגות, באה לביטוי הפעילות החילונית בספורט ובתיאטרון. שלושים צעירים השתתפו בפעילות אגודת הספורט ״מכבי״, ועל־פי ספר הזיכרון של פשיטיק, פעלה בעיירה קבוצת תיאטרון של חובבים שהעלתה מחזות מן הספרות היידית החדשה: ״המלך ליר היהודי״, ״חסיה היתומה״, מחזה של יעקב גורדין שנכתב עבור התיאטרון היִידי בניו יורק והוצג לראשונה בוורשה ב־1905, ״הדיבוק״ של אנ־סקי, שהיה לסמל המייצג של התיאטרון היִידי ועוד. ההצגות נערכו במחסן של מכבי האש.

הבחירות לתפקידים בקהילה, פעילות המפלגות, ההשתתפות באיגודים והמעורבות החברתית, התרבותית והספורטיבית באגודות ובארגונים היו אופייניים לקהילות יהודיות רבות. הן יצרו זהות קהילתית וביססו תרבות פוליטית שיצרה שיח ציבורי, פיתחה סובלנות כלפי האחר, העמיקה תחושה של שייכות לקהילה והשרישה אחריות לכלל. הפעילות הציבורית במוסדות העזרה עודדה שיתוף פעולה וביססה ערכים משותפים בין אנשים בעלי רקע כלכלי ודתי מגוון. בחברה קדישא, למשל, פעלו בהתנדבות חסידים ומסורתיים, בעלי מלאכה וסוחרים, צעירים ומבוגרים. כך, למרות שכל חצר חסידית הנהיגה פעילות דתית נפרדת ואנשיה התרועעו בינם לבין עצמם, ולמרות שלכל מפלגה הייתה פעילות פוליטית וחברתית משלה, מארג הפעילויות הללו בשעות הפנאי בנה קהילה אחת המבוססת על יחסי אמון ועל ערבות הדדית, וכך הניח את הבסיס לדמוקרטיה בישראל.

*********

פשיטיק הייתה חצי אי. היא שכנה על גדות הנהר ראדומקה, ששתי זרועותיו ה־Szabasowka (נחל השבת) וה־Wiazownica, הקיפו את החלק הדרומי שלה – אזור הרינק (כיכר השוק). הגישה לעיירה הייתה דרך אחד משני גשרונים. האחד הוקם בקצה רחוב ראדומסקה, שהוביל לראדום, והשני היה בקצה רחוב ורשה, שפנה לכיוון ורשה ודרכו יצאו לעבר שתי השכונות הצפון־מערביות של העיירה: זאכנטה (Zachęta) ופודגייאק (Podgajek). באופן טבעי, יהודים נהגו להתיישב ברחוב אחד, שבו גם בנו את מוסדות הקהילה. רחוב זה היה בקרבת או בלב המרכז המסחרי שבו מצאו את משלח־ידם. בהדרגה התיישבו גם ברחובות הסמוכים. בפשיטיק, שרוב תושביה היו יהודים, הייתה שכונת הרינק (מרכז העיירה והאזור המסחרי שלה), השכונה היהודית. כמעט כל התושבים שאכלסו אותה ואת רחוב ורשה הסמוך היו בני דת משה. שכונת זאכנטה, שבקצה שלה התנוססה הכנסייה, ושבה נשמר עד היום מזבח עץ שעליו התחתן יאן קוכאנובסקי, מגדולי המשוררים הפולנים, הייתה שכונה מעורבת. כשני־שליש מן התושבים היו יהודים וכשליש פולנים. בפודגייב הרחוקה יותר, שבה התגוררו בעידן הפאודלי משפחות האצולה שהחזיקו באדמות העיירה, התגוררו מעט מאוד יהודים. כשריד מימי הביניים ניצבה בפאתי שכונה זו אחת משתי טחנות הקמח שבעיירה, שבמשטר הפאודלי נחכרו בידי היהודים, ובפולין העצמאית היו בבעלותם. בשולי העיירה היו נאות־דשא ירוקים, שבאביב היו מתכסים במרבדי פרחים בשלל צבעים, ומסביב לה צמחו יערות.

הבתים היו כולם מאבן, אך כשהוקמה העיירה היו רוב הבתים מעץ, כפי שהיה מקובל בעיירות במזרח־אירופה. בקיץ 1895 פרצה שרֵפה גדולה בעיירה. הלהבות שנראו גם בראדום, המרוחקת 18 קילומטר מן העיירה, התפרצו באישון לילה תחילה בביתו של יהודי אחד בקצה העיירה ומיד אחר־כך בקצה השני של העיירה. מאות בתים, בכללם בית־הכנסת, אוכלו באש. 500 יהודים ו־100 נוצרים נותרו בלא קורת גג ובלא כל רכוש. הבתים החדשים שנבנו כבר היו מאבן. בכפרים מסביב, לעומת זאת, היו בתים עם גגות קש, שהיו גורם מלבּה לשרֵפות רבות. כשביקרתי בעיירה ב־1988 נדהמתי לראות שבתי הכפרים מסביב מכוסים עדיין בגגות קש, ממש כפי שהיו בימי ילדותי. בביקורי השני בפולין, בשנת 2000, כבר שינתה המודרנה את הנוף, ורק גגות קש מועטים כאלה נותרו.

הבית והחנות שלנו היו במרכז העיירה, בכיכר השוק, שנקראה בפולנית רינק. הרינק הייתה כיכר מלבנית. הצד המזרחי ומולו הצד המערבי, שבמרכזו שכן ביתנו, היו הצלעות הגדולות במרובע. את הכיכר הקיפו כ־30-20 בתים, חלקם בני קומה אחת ואחרים בני שתי קומות. רוב הבתים ברינק היו צמודים זה לזה כמו הבתים בציורי העיירה של מרק שאגאל. הקיר השמאלי שלנו נשק לכותל הבית והחנות של משפחת ריבא. למיטב זיכרוני, הם מכרו בחנות משקאות קלים של סודה וגזוז, אך מתברר שהעסק שימש גם כבית־מרזח, ובימי השוק נהגו לחגוג בו ברבע ליטר וודקה חתימה על עסקה גדולה של חיטה, בקר או סוסים. הצד השני של ביתנו גבל בחצר ובשער גדול, שכרכוב אבן מוצק שימש ככתר לראשו. החנות שלנו וביתו של ברויטמן, העשיר שבעיירה, שהיה סוחר תבואה, שכנו משני צדי שער זה. השער הוביל לחצר גדולה וארוכה, שמשני עבריה היו דירות ועסקים. זכורים לי שניים מהם. דירתו של מנקה הרחוב בקומה השנייה, ממול ביתנו, ועסק למכירת קרח, שהיה בפאתי החצר. בחורף היו מכסים את גושי הקרח בנסורת ובקיץ מוכרים אותם. בקצה גבלה החצר בנהר.

במרכז הרינק, ממש מול ביתנו, ניצבה הבאר. בבתי המגורים בפשיטיק לא היו מים זורמים, והבאר הייתה מקור אספקת המים היחידי של כל התושבים. לבאר היה מקוּבּע אֵסל, ששני דליי עץ גדולים השתלשלו משני צדדיו. השואב היה מוריד את אחד הדליים לתחתית הבאר, ממלא אותו במים ומושך למעלה. בעת שהיה מעלה דלי זה, היה הדלי השני יורד לתחתית ומתמלא גם הוא. התושבים היו באים עם דליים משלהם ושופכים את המים שהעלו מדלי העץ לדלי שלהם. על־פי ספר הזיכרון, היה בעיירה, כמו בכל עיירה מזרח־ אירופית אחרת, יהודי שהתפרנס ממכירת מים. כמו בכל עיירה טיפוסית, שואב המים מתואר כאדם זקן, כפוף, נושא חטוטרת על גבו ועל כתפיו שני דליים. אנחנו גרנו קרוב לבאר והיינו מביאים את המים בעצמנו. במטבח הבית הייתה חבית גדולה, שאליה היינו שופכים את מי הבאר. כמעט בכל יום היינו מביאים מים, והם שימשו לבישול, לשתייה, לכביסה ובחורף לרחצה. גיגית גדולה, שעמדה ליד החבית, שימשה לניקיון הגוף. היינו יוצקים אליה מים חמים שהורתחו ומים קרים שנלקחו מן החבית. בקיץ היינו מתרחצים בנהר, אך בחורף הנהר היה קופא. מעל הבאר היה גג, וכך גם בחורף יכולנו ליהנות ממים זכים. אולם בעת שהיו שופכים את המים מדלי העץ הגדול לדליים הקטנים, היו ניתזים מים על משטח האבנים הגדולות שליד הבאר, והמשטח היה קופא. לא מעט רגליים נשברו שם.

נוסף על היותה אחת מן התשתיות הכלכליות החשובות בעיירה, שימשה הבאר מרכז חברתי. לידה התעדכנו בכל הרכילויות האחרונות ושמעו את החדשות החשובות. בהיעדר קולנוע, אהבו יהודי פשיטיק לבוא בשעות הפנאי למקום, לשוחח בענייני אקטואליה ולחוות דעה על אירועים שונים בעולם. בשעות הערב ובשבתות התגודדו התושבים בקבוצות ליד הבאר והתווכחו על הידיעות והפרשנויות שהתפרסמו באותו יום או במהלך השבוע בהיינט ובמאמענט. באגורה של השטייטל התנצחו בני ובנות העיירה על עקרונות אידאולוגיים, מנסים לשכנע אלה את אלה בצדקת ה״אמת״ שלהם. מרחב הבאר היה אזור ניטרלי ובו דנו נציגי המפלגות בסוגיות פוליטיות שעל הפרק וניהלו משא־ומתן על שיתופי פעולה בין מפלגות.

ברינק נמצאו רוב חנויות העיירה. ביניהן היו חנויות של בעלי מלאכה, בהם בתי־מלאכה לחייטות, סנדלריות, נפחייה, בית מסחר לחבלים ועסק למכירת עורות, והיו גם מאפייה, אטליז, בית־מרזח וחנות לתבואת בהמות. כל החנויות בכיכר השוק, פרט לאחת, היו שייכות ליהודים. רק החנות של דובז’נסקי, המתחרה שלנו, לא הייתה בבעלות יהודית. חנויות נוספות של נוצרים פעלו מחוץ למרכז העיירה. דובז’נסקי, שחנותו הייתה מרוחקת חנויות אחדות מזו שלנו, היה מתחרה רציני. החנות שלו אמנם הציעה רק חלק מן המוצרים שאפשר היה למצוא אצלנו, אך נצרותו הייתה לו יתרון גדול בעת שהיו קריאות לחרם על החנויות היהודיות. לאחר המלחמה הוא חזר לעיירה, ובשנת 2000, כשביקרתי במקום, הבחנתי בחנותו שעמדה באותו המקום.

בקצה הדרומי־מזרחי של הרינק עמד בית־המדרש, בסמוך לו ניצב בית־הכנסת בבניין נישא ובולט, ולצדו המקווה. בעיירה היה רק בית־ כנסת אחד, אך היו בתי־תפילה (שטיבלעך) אחדים, ובהם התפללו ולמדו תורה, משניות ודפי גמרא חסידים מזרמים שונים של החסידות. בית־הכנסת היה המוסד הקהילתי החשוב ביותר עבור היהודים הבוגרים שבעיירה. הוא היה עמוד התווך החברתי ובו נערכו האירועים המשמעותיים ביותר בחיי הפרט והקהילה. העמידו בו חופות לקידושין, ערכו טקסי בר־מצווה, הוציאו לוויות וקיימו אזכרות. ממנו היו אוספים את העניים לקיים מצווה של הכנסת אורחים ובו התעדכנו ברכילויות האחרונות. בית־הקברות היהודי, שנבנה במאה השבע־עשרה, שכן מרוחק יותר, בהמשך רחוב רדומסקה, מיד אחרי גשר העץ, מופרד באופן פיזי בולט מעולמם של החיים.

שלושה ימים בכל שבוע גילמו את האופי המיוחד של העיירה. יום שני, יום היריד, שהיה עמוד־התווך הכלכלי של העיירה, וימי שישי ושבת, שכוננו את עמוד־התווך הדתי־תרבותי שלה. במשך השבוע היה מסחר מקומי מועט. יום העסקים העיקרי היה ביום שני, יום השוק, שנשתמר מאז קבע אותו המלך היגלוני קזימיר הרביעי בשנת 1448. ביום זה באו בעלי מלאכה ורוכלים מעיירות הנפה ומראדום, העמידו דוכנים בכיכר ומכרו את תוצרתם. באו גם האיכרים מכל הכפרים שמסביב ומכרו על עגלות את תנובת הכפר: חלב, חמאה ותרנגולות. למרות החילוניות המתרחבת, התאפיינו ימי שישי ושבת בנהגים יהודיים. ביום שישי החנויות היו נסגרות מוקדם, ועל־פי זיכרונות של אחרים, יהודי העיירה היו נוהרים למקווה. איני זוכר שבני משפחתי הלכו למקווה, אך אני זוכר את אווירת הניקיון של יום שישי, שבו כולם רחוצים ולבושים בחולצות לבנות.

בגיל ארבע נשלחתי ל״חדר״. בחדרו של המלמד היה שולחן ארוך ומשני צידיו ספסלים, שעליהם ישבו הדרדקים. למדתי שם לקרוא אלף־בית על־פי השיטה המקובלת אז: המלמד היה מכריז קומץ אלף וכולנו היינו עונים במקהלה – או, קומץ בית – בו. לאחר ששלטנו ברזי האותיות, התחלנו ללמוד את החומש. פרט לשינון אינסופי, התבססה שיטת הלימוד על הטלת אימה. המלמד היה מכה במגלב על־ידיו של מי שטעה או זה שדעתו לא הייתה נתונה לפּרשה שנלמדה. אין לי הרבה זיכרונות מן החדר, אולי כי זו לא הייתה תקופה טובה או רעה במיוחד, אבל אני יודע, שכשהגעתי לארץ הצלחתי בקלות ללמוד את סימני הדקדוק. ללימוד בחדר היו תוצאות.

בגיל שבע התחלתי ללכת לבית־הספר העממי הממשלתי בעיירה פובשכנה, (Powszechnei). הוא היה קרוב לבית, כשבעים מטר בסך־ הכול. כ־800 תלמידים למדו בבית־הספר, שנוסד ב־1918. רובם לא היו יהודים. הם הגיעו מן הכפרים בסביבה. על־פי חברי שלום, שניים מן הנערים בכיתתנו נהגו ללכת עשרה קילומטר בכל יום כדי להגיע ללימודים. זה היה יוצא דופן, כי איכרים רבים לא שלחו את ילדיהם ללמוד. עבודות חקלאיות של זריעה, אסיף וקציר אפשרו פרנסה בלא שנדרשה השכלה רשמית. לעומת זאת, כל הילדים היהודים בעיירה למדו. אולם הורים רבים, שלא רצו שילדיהם ילמדו בבית־ספר שבו יש איקונות נוצריות על הקירות ושררה בו אווירה אנטישמית, שלחו את ילדיהם לחדר או לבית־ספר יהודי דתי. כך, אף שרוב תושבי העיירה היו יהודים, רוב התלמידים בכיתה שלי היו נוצרים. אולם לא ניתן היה להתעלם מאתנו. התלמידים המצטיינים היו, בדרך־כלל, היהודים.

בשנות התשעים, כשפולין השתחררה מן הקומוניזם, חידשתי את הקשר עם מרישה, אחת הילדות בכיתה שלי. בביקורי בראדום, בשנת 2000, ביקרתי אצלה. היא חיה בדירת חדר בעליבות נוראה. לפני בואי שאלתי מה תחפוץ שאביא. ביקשה קפה ומצות. היא הסבירה שהיא מתגעגעת למצות שאכלה אצל היהודים בילדותה. איני חושב שהמצות היו או שהן טעימות יותר מלחם כפרי טרי, אבל המצות, כנראה, עוררו בה געגועים לתרבות שנכחדה. במשך שנים אחרי הביקור נהגתי לשלוח לה בחגים חבילות של קפה ומצות.

כשהוקמה פולין העצמאית, ב־1918, היא הוגדרה כמדינת הלאום של הקתולים דוברי הפולנית, אבל ב״הסכם המיעוטים״ שנכפה עליה הובטח שוויון אזרחי מלא למיעוטים שהיו 30 אחוזים מן האוכלוסייה. על־פי ההסכם, הייתה ממשלת פולין מחויבת לספק חינוך ציבורי יסודי בשפת המקום ״בערים ובמחוזות שבהם נמצאים אחוז משמעותי של לאומים פולנים, ששפתם אינה פולנית״. שלושה ורבע מיליון היהודים, שהיו המיעוט השני בגודלו (10 אחוזים) אחרי האוקראינים, היו אמורים ללמוד בבתי־ספר יהודיים במימון המדינה, אולם ממשלת פולין התעלמה מן ההסכם. בכל זאת, על־פי חוקתה של פולין מ־1934, התקיים שוויון אזרחי בין כל אזרחי המדינה. בחוקה נכתב: ״זכות האזרח להשפיע על מהלך חיי המדינה לא תוגבל בשל מוצאו, דתו, מינו או לאומיותו״. וכך, בתי־ספר בשפת המקום לא קיבלנו, אבל לשיעורים ברוח מנהגי המקום זכינו. המורים היו כולם פולנים, פרט למורה לדת, שטרוך, שהיה יהודי מן העיירה. בשיעורי דת התחלקנו ליהודים ולנוצרים. כומר העיירה לימד את הנוצרים את יסודות הדת הקתולית, והמורה היהודי לימד אותנו בפולנית את עקרונות הדת היהודית, ובכלל זה את ההיסטוריה של היהודים. כל יום לימודים היה נפתח בתפילה בפולנית: ״בשם האב, הבן ורוח הקודש״, W imię Ojca I Syna I Ducha Świętego, שלאחריה הצטלבו התלמידים הפולנים. אנחנו היהודים עמדנו בצד, ולא אמרנו דבר. בימי שבת וראשון לא למדנו, אך היה עלינו להגיע לבית־הספר ביום שני מוכנים עם השיעורים שניתנו בשבת. אמנם, היו לנו שיעורי דת נפרדים, אך נאסר עלינו ועל המורה לחבוש כיסוי ראש, כמנהג היהודים. הזכות התרבותית הייתה מינימלית. פעם, לפני תחילת השיעור, אכל המורה לדת תפוח, ולכן חבש כובע. מישהו נכנס לכיתה, ושטרוך הוריד במהירות את הכובע והכניס את שאריות התפוח לתיקו. הסובלנות הייתה מלאכותית, והיהודים פחדו מהגויים.

המשמעת בבית־הספר הייתה קשה. מישהו דיבר או לא שם לב – מיד נענש. על כל הפרה של כללים הרביצו. בדרך־כלל היכו בסרגל על היד. אני זוכר איך פעם, כשדיברתי עם חבר, זרק המורה את צרור המפתחות שבידו ישר על פרצופי.

בכיתות הנמוכות הסתיימו הלימודים בצהריים, ואחר־כך הלכו רבים מן התלמידים היהודים ללמוד בחדר. חינוך יסודי היה חובה בפולין, אך לא החינוך התיכוני. בעיירה לא היה בית־ספר תיכון, וילדים רבים שסיימו את שבע הכיתות של בית־הספר היסודי הלכו להתמחות כשוליות אצל בעל מלאכה. דתיים שנחשבו עילויים פנו ללמוד בישיבה, ובעלי כישורים שבאו ממשפחות מבוססות המשיכו את לימודיהם בבתי־ספר תיכונים עיוניים בראדום או במקומות אחרים. אני הייתי אמור ללמוד בגימנסיה היהודית המפורסמת בראדום, ״ידידי דעת״ (״Przyjaciół Wiedzy״), שנוסדה ב־1924 ושכנה לא רחוק מחנותו של דודי אברהם ברחוב ז’רומסקיגו. בית־ הספר היה שייך לאגודת ״דעת״, שנוסדה בתמיכת ״אליאנס״ וקיבלה את אישור השלטונות בפולין לייסד רשת של בתי־ספר יהודיים. מרבית תלמידי המוסד ומוריו היו חילוניים, והמטרה הפדגוגית המוצהרת שלו הייתה להקנות השכלה כללית ויהודית על רמה גבוהה. לבית־הספר הייתה אוריינטציה ציונית, והלימודים בו התנהלו בפולנית ובעברית. בפולנית למדו את תוכניות הלימוד של בתי־הספר התיכוניים הפולניים ובעברית למדו 12 שעות נוספות של דקדוק, ספרות, תנ״ך והיסטוריה יהודית.

אימא אמרה בכמה הזדמנויות שאני אלך ללמוד בראדום. נחום ויעקב לא המשיכו ללמוד לאחר סיום לימודיהם בבית־הספר היסודי. מעולם לא שאלתי מה הסיבה לכך. ייתכן, שנחום ויעקב עבדו בחנות, והיה ברור שאני אצטרך למצוא מקור פרנסה אחר. ייתכן גם שמצבנו הכלכלי היה טוב יותר בשלהי שנות השלושים, ולי כבן־הזקונים היא יכלה לממן את הלימודים בבית־הספר התיכון, שהיו יוקרתיים ויקרים. עדות למצב הכלכלי השפיר היו החופשות בגרבטקה (Garbatka), עיירת־נופש ידועה. בכמה קיצים נסעתי לשם עם נחום. היינו שוכרים חדר בביתו של איכר, ומשם יוצאים לטיולים ביערות הסביבה עם עוד צעירים.

היה לי חבר טוב אחד, שלום לינדנבאום. גם ההורים שלנו היו מיודדים. מאז שהלכנו לחדר היינו כל הזמן צמודים זה לזה. בבית־ הספר הממשלתי למדנו באותה כיתה, ובזמן המלחמה, דרכינו נפרדו אך נפגשנו בכמה צמתי־מפתח. שלום ואני היינו הפכים. הוא היה שובב גדול – ואני הייתי ילד שקט, אבל שנינו אהבנו להשתובב יחד. בקיץ היינו משתוללים במי הנהר באזור של טחנת הקמח, שם היה מפל קטן. בחורף נהגנו להחליק על הקרח שהתעבה על הנהר או שקדחנו בו חורים וטבלנו במים הקפואים. בסתיו היינו מתגנבים לחצר הכנסייה, מטפסים על עצי הערמון וממלאים את הכיסים בפירות החומים. בשבתות שיחקנו הרבה באחו שמאחורי בית־הכנסת או שעקבנו אחרי הילדים הגדולים ליערות שמסביב לעיירה.

בדרך־כלל התחברנו רק עם יהודים. היחסים בין יהודים וגויים לא היו טובים. לעתים קרובות התפתחו מריבות ותגרות־ידיים. בחורף היינו זורקים כדורי שלג ובתוכם מטמינים אבנים. לא פעם היו פצועים. אלימות הייתה חזון נפרץ גם בין כותלי בית־הספר. המורים לא התערבו, הם הסתפקו בכך שסדר הישיבה בכיתה היה נפרד. בצד אחד הושיבו את הנוצרים ובצד האחר קיבצו את היהודים. מערכת החינוך עודדה את האנטישמיות. הסוציולוג יעקב לשצ’ינסקי מתאר כי בעת תגרה בין ילדים פולנים ויהודים בבית־הספר בעיירה הסתכלו המורים בשוויון־נפש כיצד הילדים הפולנים שיברו שתי שיניים של תלמיד יהודי, ולאחר מעשה אף התלוצצו, ״לא רע. היהודון עדיין חי״. בספר הזיכרון של פשיטיק מובא מקרה אחד, שבו לפני חג המולד נערכה לתלמידי בית־הספר הצגה על חיי ישו. תלמידי אחת הכיתות הכינו הצגה, שבה רוצחי בן האלוהים היו יהודים שאותם גילמו תלמידים לבושים בפֵאות ובזקנים. למחרת ההצגה מחה אחד התלמידים היהודים על הפגיעה ביהדות וביהודים. עונשו, שקבעה המועצה הפדגוגית ואישר המפקח המחוזי בראדום, היה גירוש מבית־ הספר.

הייתי צעיר מדי כדי להיות חבר בתנועת נוער, אך לעתים הייתי בא להציץ בקן של בית״ר, שנמצא בפֵאה הצפון־מזרחית של הרינק. בית״ר הקימה סניף בעיירה ב־1932, ונחום ויעקב היו פעילים בו. כשבאו נואמים מבחוץ, הייתי מצטרף לשמוע על רעיונותיו של הרצל, על מעשיו של טרומפלדור ועל עמדותיו של ז’בוטינסקי. הפעילות של בית״ר הייתה, בעיקר, בשבת. חלקה נערך בחדר שבו נתלה בגאווה דגל בית״ר, שבמרכזו המנורה, וחלקה התנהל ביער. הפעילות התקיימה בהתאם לרעיונות ז’בוטינסקי – אקטיביזם יהודי והכשרה צבאית. הצעירים לבשו את מדי התנועה – חולצה בצבע חום. הם ערכו אימונים גופניים ותרגלו אימוני הגנה. ביער עסקו בהיאבקות, ניהלו דו־קרב בעזרת מקלות ולמדו להפעיל נשק.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו שני תאריכים אבן־דרך פוליטית חשובה: הראשון – 1926 כשהגנרל יוזף פילסודקי (Piłsudski), אדריכל הניצחון במלחמה על רוסיה ב־1920, תפס את השלטון וחיסל את ה״דמוקרטיה״, והשני – 1935 כשהוא מת והלאומנות הפולנית התחזקה. לשתי אבני־דרך אלו חשיבות רבה עבורי באופן אישי. ב־1926 נולדתי וב־1935 נפטר אבא משחפת. ״המגפה הלבנה״ היא אחת המחלות העתיקות ביותר שהתפשטה בבני־האדם. בעידן הרומנטיקה של סוף המאה השמונה־עשרה – תחילת המאה התשע־עשרה נפטרו רבים מגיבורי הספרות משחפת. בתחילת המאה העשרים גבתה המחלה את חייהם של הכי הרבה תושבים באירופה. מכיוון שלא הייתה מדינת רווחה, שדאגה בתחום הבריאות, טופלו החולים בדרך־כלל בבית, ורק כשהורע מצבם פנו לטיפול מקצועי. מכאן החשיבות של מה שמכונה ״תרופות סבתא״, שהיו ניסיונות משפחתיים לטפל במחלה בעזרת חומרים שנמצאים בבית. בי באמת טיפלה סבתא בכל פעם שהייתי חולה. כשהיה לי חום היא הכינה מרק חם או כוס תה, ופעם אפילו טיפלה בי בעזרת כוסות־ רוח שהצמידה לגבי. הטיפול בכוסות־רוח היה נפוץ, אם כי לא תמיד עזר. המטרה הייתה ליצור ואקום בעור הגוף, וכך להמריץ את זרם הדם ואת מערכת החיסון. כשחלה אבא קראנו לחובש (לפלדשר). החובש עשה לו כוסות־רוח, אך אלה לא הצליחו לרפאו. הביטוי ״עזר כמו כוסות־רוח למת״ בהחלט התאים למצבו. בעיירה היה רופא, אך רק העשירים יכלו להרשות לעצמם להשתמש בשירותיו. לעניים דאגו חברות הצדקה: ביקור חולים ולינת צדק, ומעמד הביניים נעזר בחובש, שהיה מטפל בכוסות־רוח, עלוקות, חוקן וכדו’. אני זוכר פעם כשסבתא הייתה חולה, שמו לה על העורף עלוקות כדי שימצצו את הדם. סבתא הִבריאה. אבא לא. כנראה, היה חולה במשך זמן־מה וידע שימיו ספורים. תקופת מחלתו נמחקה מזיכרוני, אך חברי שלום מספר כי על ערש דווי ביקש ממנו אבא שישמור עלי. הלכתי להלוויה, אך בגלל היותי כהן, לא הותר לי להיכנס לתוך בית־הקברות ונשארתי עומד מחוץ לשעריו. כבן הזקונים היתום של המשפחה אימא וסבתא הִרבו לפנק אותי. אהבתי מאוד את שומן האווזים שהיו מכינים ממנו רגל קרושה, וכדי לנחם אותי נתנו לי ממנו בשפע. נדמה לי שאז התחלתי להשמין. הילדים אמנם לעגו לי, כינו אותי בוז’יק (שמן), אך בתקופת המלחמה עודפי השומן הללו עזרו לי להחזיק מעמד.

מותו של אבא פגע בפרנסת הבית, אך אימא דאגה שלא אחסר. מצב העסקים שלה הורע גם כן בתקופה זו, וזאת בגלל עיצומים כלכליים שנקטו לאומנים פולנים ובגלל תגובת השלטונות המקומיים. בתזכיר ועד הקהילה למושל מחוז קיילצה, מתוארת בעלת חנות שפנתה לשוטר בבקשה לסלק את המשמרת הבלתי חוקית שלפני חנותה, אך נענתה כי מוטב לה לסגור את חנותה. ב־28 בינואר 1936 התחוללו מהומות אנטישמיות ברחבי פולין. זרעי הפורענות החלו לנבוט.