מסע דילוגים

בלילה, לפני השינה, כשהיה אבא מספר על ווֹהְלין שנולד בה ובה עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו, הייתה נפתחת לפניי ארץ מישור רחבת ידיים מאופק לאופק ומעליה כוכבי שמיים רחוקים, ארץ אשר בעובי יערותיה אוֹרים הדובים דבש ובנהרותיה משיטים גזעי עצים שיוּבלו לנמלים רחוקים, ארץ אשר המדרונות הגולשים אל נחליה מכוסים מרבדי כובע הנזיר וילדיה אוכלים פירות יער שצובעים את שפתותיהם בסגול, ארצם של יהודים שזקני נביאים להם ויהודיות הקוסמות באצבעות מסוקסות על נרות השבת, וכל זה עד שהופיעו שם גֵיסותיו של פֶּטְלִיוּרָה בט"ו בשבט הארור ההוא ולא חמלו. אבא נשך את שפתיו, דמעות התחילו להיקוות בזוויות עיניו וכדי להסיח את דעתי התחיל משורר בקול הבאס שלו: "היי־דָה, דַָה,

היי־דַָה! היי־דָדָה, דָה, היי־דָה!" — שירתם של הבורלקים המושכים רפסודות במעלה הווֹלגה.

כשדָרַך כוכבו של מנדלי מוכר ספרים בשמי חיי וספריו נשרו מחיקי, ניתנו למשיסה יהודיו של אבא ומחוזותיהם האבודים. מכאן ואילך טבעו חזירים עד אוזניהם בעבטיט ורפש והעלו סירחון, כיתות של נערים ניקרו באשפה כתרנגולין, וזקנים וזקנות, שישבו על אצטבאות אצל הקירות ופתחי הבתים, התעטשו, גיהקו ופיהקו וגרפו את חוטמם בקול תרועה. בין דפי בסתר רעם נמחצה ווהלין של ילדותי, יופייהּ הועם, טעמה נָמַר, קסמה התפוגג וקומתה שחה.

אבל הסדר הושב על כנו כשנזדמנו לידי סיפורי חיל הפרשים של איסאק בַּאבֶּל, סיפורים שבהם נתן הסופר היהודי יליד אודסה ביטוי למה שחווה בתקופת שירותו ב"צבא האדום". באביב 1920 הצטרף באבל בן העשרים ושש לארמיית הפרשים הראשונה והשתתף במסע המלחמה העקוֹב מדם ברחבי ווהלין, מסע רצוף זוועות ואלימות אכזרית שיהודים רבים נפלו לה קורבן.

בניגוד לעוינות, לבוז ובעיקר ללעג המפעפעים מן הפרוזה של מנדלי, אפופים סיפוריו של איסאק באבל בהזדהות העמוקה שרחש התינוק היהודי הזה שנשבה לבין הקוזקים אל אחיו ואל אחיותיו הנרמסים ברחבי ווהלין תחת טלפי סוסיהם של חבריו, והחמלה שליוותה אותו בשעת הכתיבה וממשיכה להתקיים עד היום בסיפוריו דבקה גם בי.

רגע הנס התחולל כשקראתי את הסיפור הקצרצר על בית העלמין העתיק של קוזין, עיירה יהודית במחוז רוֹבנוֹ שגֵיסותיו של בּוּדיוני, ואיסאק באבל בתוכם, עברו דרכה כשדלקו אחרי צבאו הנסוג של המרשל פּילסוּדסקי וזרעו בה חורבן ומוות.

קדרוּת רבת־מסתורין ועצב עמוק שאין לו ניחומים רבצו על שדה הקברים הערירי של העיירה, שבימי גזירות ת"ח ות"ט ערכו פרשים טטארים בפיקודו של בוגדן חמלניצקי טבח ביהודיה. בשפתיים חשוקות ובהפסקות קצובות, מקוטעות, כמו מתוך בכי כבוש, מספר באבל את אשר ראה שם: אבנים אפורות מסותתות, ועליהן כתובות בנות שלוש מאות שנה, גילוף גס של תבליטים שנחצבו באבן שחם, דג וכבשׂה שנחקקו מעל גולגולת מת, דמויות רבּיים במצנפות שיער שרצועות חגורות להם סביב חלציהם הצרים. ובצד, בצל אלון מוכה ברק, עומד אוהלו של רבי עזריאל, מהרוגי הקוזקים של חמלניצקי, וארבעה דורות טמונים שם באחוזת הקבר הזאת. "הו מוות, הו רודף בצע, הו גנב חמדן, למה לא חסת עלינו ולו אך פעם אחת?" חותם באבל בנימה אלגית את סיפורו, שבדרך לא מובנת מילא אותי בכיסופים אל אבות אבותיי מצד אבי, שישבו דורות רבים על נהרות ווהלין.

המשפט שכבש את ליבי וחולל את המהפך הרגשי והתודעתי הזה היה המשפט הפותח את הסיפור. קראתי אותו לראשונה בתרגומו של אברהם שלונסקי:

"בית־עלמין בעיירה יהודית. מלכות אשור והבהובן המסתורי של ארצות־הקדם בשדמות ווהלין, שעשבים שוטים פשטו בהן".

החידתיות הנפלאה שהדהדה מבין השיטין כישפה אותי והשיבה לווהלין את מה שנטל ממנה בחוזק יד "הסבא". אמנם לא ידעתי לְמה התכוון אמן הסיפור הקצר כשכתב "מלכות אשור", אבל במחשבותיי התמזגו זה בזה האסטלות והפסלים האשוריים במסופוטמיה עם צבירי המצבות המצטופפים ככבשים מבוהלות בבתי הקברות היהודיים במזרח אירופה, והגברים המגולפים שנתגלו בחפירות הארכאולוגיות בכלח, בדוּר־שָׁרוּכִּין ובנינוֵה, גברים שלזקניהם תבנית של גלי ים רוגעים, התלכדו עם דמויותיהם של רביים אחוזי דיבוק ועצומי עיניים שרוחות הזעף של ההיסטוריה הצליפו בהם דור אחר דור.

אבל מהו אותו הבהוב מסתורי זה המתגלה ומתכסה חליפות בשדמות ווהלין? לא תרגומה של נילי מירסקי "הבהוב המסתורין המרקיב של המזרח בשדות ווהלין שהעלו עשב", ולא תרגומה של חמוטל בר־יוסף "עשן הרקב המסתורי של המזרח על שדות ווהלין שהצמיחו עשבים שוטים" שפכו אור על התעלומה.

זו נפתרה באקראי לפני שנים אחדות, כשהדרכתי עם חברי דוד אסף קבוצת מטיילים באוקראינה. השעה הייתה שעת בין ערביים בשלהי הקיץ, ומבעד לחלונות אוטובוס התיירים שעשה את דרכו בליבה של ווהלין נראו למלוא רוחב העין שדות השלף האין־סופיים של הערבה השוקעת לאיטה באפלת הלילה. כשהחושך ירד על הארץ וכיסה אותה כליל, הבחנתי פתאום במרחק שבּו ככל הנראה נושקים השמיים לארץ בהבהובים מסתוריים.

הערתי מנמנומה את המדריכה המקומית, "אזרחית פוסט־סובייטית, יהודייה של עשרים וחמישה אחוז וזכאית עלייה מכוח חוק השבות", כמו שהעידה על עצמה באירוניה, שבשנות ישיבתה המעטות בארץ למדה לדבר עברית, ושאלתי אותה לפשר ההבהובים המסתוריים שרואים בעד החלון וסיפרתי לה בהתרגשות רבה על "בית העלמין העתיק של קוזין" ועל הקסם שסיפורי באבל מהלכים עליי.

"נו, מה יש פה בכלל לדבר?" לא התרגשה המדריכה לא מהתפעלותי מאיסאק באבל, שהיה בעיניה יהודון עלוב נפש, שזכה למעמדו בקרב הבולשביקים האנטישמים רק בזכות התרפסותו בפני בּוּדיוֹני ונכונותו לשמש לו פוליטרוק, ולא ממה שראו עיניי. "כל השריפות האלה זה לא שום דבר מיוחד. נו, אחרי שהמוּז'יקים קוצרים פה את התבואה, הם שורפים את השדות, נו, לסלק את השאריות של השיבולים ולהכין את הקרקע לפני מחזור חדש של חריש וזריעה, נו, שום עניינים מיסטיים, בסך הכול פרוצדורות אגרריות רגילות. רק שאתם, הליטֵראטים, אוהבים לעשות מכל איזה שטות חסרת ערך פוֹאֶזיה פומפוזית".