מסע עם אשת לוט

"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (ברא' יט, 26). אני קוראת את הפסוק שוב ושוב. הוא מהלך עליי אימה וקסם. למה אסור היה להם להביט לאחור? למה היא הביטה? מי היא אשת לוט ומה היא מייצגת? איך הייתה אישה לנציב מלח? כיצד סיפור שאין לו אח ורע במקרא ובספרות המאוחרת לו צלח את התרבות העברית היישר אל נפשנו?

הדימוי של אשת לוט שהייתה לנציב מלח השתמר בשפה ובנפש כביטוי לחוויה הקושרת את החשש מהמבט אל האחור אל התעוררות הזיכרונות הטראומטיים, החשש מלהפוך ל"נציב מלח" — מקְפִיאה, חרדת מוֹת ה"קדימה" — העתיד, והישארות נצחית כאשת לוט ב"אחור". ביקשתי לבחון את השאלות הרבות שהתעוררו ולבדוק אילו השפעות נובעות מהן — על השדה הטיפולי בכלל ועל השדה הביבליותרפי בפרט. ברור היה לי שכדי לפצח את "קוד אשת לוט" יש להתחיל במקרא, שהרי שם התחיל הכול. המבט של כל זוכרי אשת לוט ו"נציב המלח" שאליו התגלגלה מופנה אל ספר בראשית, אל סיפור המקור, גם אם לא במודע. אני מבקשת אפוא לחקור את המבט האסור לאחור במקרא, ושוב אני תוהה: איך חוקרים "אירוע" שמקורו באיסור המופיע רק פעם אחת — האיסור שהוטל על משפחתו של לוט.

ניגשתי אל המקרא מצוידת בשני פסוקי המקור: הפסוק שבו ניתן למשפחת לוט צו המנוסה ונאסר עליה להביט לאחור, והפסוק המתאר את הפרת הצו בידי אשת לוט. בחרתי אסופה של פרקים שהיו נחוצים לי כדי להקיף את סוגיית המבט וה"אחור". פרקים אלו משמשים תשתית שעליה יישען הדיון כולו. מתוך מצע זה נבחרו אירועים ודמויות שבעזרתם היה אפשר להעמיק את ההתבוננות במרכיבי התנועה והראייה ולהצביע על הקשרים שביניהם, שיש בידם לתרום להבנת האיסור להביט לאחור.

בשער המקראי אעקוב אחרי גיבורי המסעות השונים ואראה כיצד סוגיית המבט מתעוררת בעיקר באזורי גבול, במקומות שבהם מבקש הגיבור לבחור אם לדבוק בציר המרכזי או לחרוג ממנו. במקומות כאלו נפגוש את נוח, חם ואחיו, את אברהם, לוט, אשתו ובנותיהם, משה, ערפה ועוד. ההבטה למחוזות אלו של הגיבורים מאפשרת להרחיב את הסדקים שהסיפור המקראי מותיר, להביט אל נפש ההולכים וכך ליצור תשתית רחבה דיה לעיון בהמשך הספר, במבטה של אשת לוט לאחור במדרש ובספרות, תוך חיפוש האלמנטים שעושים מדמותה, מבטה וייצוגה משאב יצירה פורה ובעל איכות תרפויטית.

אסופת הפרקים המקראית שנבחרה לדיון תיבחן מתוך ארבע נקודות מבט: נקודת המבט הראשונה נוגעת למיקרוקוסמוס, כלומר לשש המילים הכתובות בפסוק 26 בפרק יט בספר בראשית: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". לשש המילים הללו נכון לצרף את הצו הקודם להן, הפוקד על בני המשפחה לנוס ואוסר עליהם להביט לאחור: "הִמלט על נפשך, אל תביט אחריך ואל תעמֹד" (יט, 17). ליבת הסוגיה מצויה במרחב הנפרש בין המילים "אל תביט אחריך" לבין המילים "ותבט" ו"ותהי". אפשר לומר שמרחב הדיון נפרש במפגש בין שתי "אנרגיות": האנרגיה הדוחפת את הראש, ובאמצעותו את כל הגוף קדימה, ועימם את תנועת המשפחה וההיסטוריה, וה"אנרגיה" והתנועה המסיבות את הפנים לאחור, מפנות עורף ל"קדימה" ומקפיאות את ההליכה; נקודת המבט השנייה, הרחבה יותר, נוגעת לפרק יט כולו. בפרק זה, העוסק בפרשת השמדת סדום והצלת לוט ובנותיו, יש משקל מכריע לנושאי הראייה ואי־הראייה וכן לשאלת המקום שאליו המבט פונה; נקודת המבט השלישית היא חטיבת תשעה עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית, המסתיימים בסיפור חורבנה של סדום, והם הרקע לסיפור כולו. אף על פי שהגבלת העיון לסיומו של פרק יט מלאכותית במידת מה, יש במכלול זה משום מצע רחב דיו לניתוח העלילה; נקודת המבט הרביעית מצרפת לאסופה פרקים נוספים מן המקרא, העוסקים בסוגיות הנלוות לפרשת אשת לוט, ולפיכך נחוצים להבנת הנושא הנדון: המקרה של משה, המבקש לראות את פני האל, המקרה של ערפה במגילת רות ועוד.

המבט האסור לאחור מופיע בספר בראשית כהוראה הכרוכה בשאלת כיוון ההליכה שיש ללכת בו. מן הפשט של הטקסט, ולנוכח התפתחותו הנרטיבית של הסיפור, משתמע כי נאסר על לוט ומשפחתו להביט לאחור מכיוון שהיה עליהם למהר קדימה ולא להתעכב. ברקע סיפור זה עומד האידיאל האברהמי של "לך לך", של אלה ההולכים הלאה ואינם צריכים להיתמך בזרועותיהם, כפי שנאלצים לנהוג האנשים־מלאכים בלוט ובבני משפחתו המתמהמהים לצאת מסדום: "ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו [...] וַיֹּצִאֻהוּ, וַיַּנִּחֻהוּ מחוץ לעיר" (ברא' יט, 16). לפיכך אתבונן ואתעמק בתופעת האיסור להביט לאחור ובעניינה של אשת לוט באמצעות שני מוטיבים הכרוכים זה בזה לבלתי הפרד: מוטיב ההליכה ומוטיב הראייה.

בדיון במוטיב ההליכה אלווה את גיבורי המקרא היוצאים למסעות ואבחין בין מסעות הנובעים מגירוש, כגון גירושם של אדם וחוה מגן עדן, ובין מסעות המונעים על ידי ייעוד, כגון היענות אברהם לצו "לך לך" (ברא' יב, 1); בדיון במוטיב הראייה אלווה את מבטיהם של ההולכים באותה אסופת פרקים, תוך הבחנה בין איכויות מבט שונות, במרחבים הטופוגרפיים שאליהם המבט פונה או אמור לפנות.

לעיתים נדמה כי המבט המורה מפוצל בין שתי העיניים: האחת צופה "למעלה", והאחרת, כביכול, רואה "פנימה" (כמו עמוד הענן ועמוד האש שהוליכו את ישראל במדבר). המבט אמור למקד, לנסוך ביטחון, לשמש גורם מגן ושומר, אף שלעיתים בעקבות פעולתו יתעוררו אימה ופחד. בעיון זה התברר כי מציאת כיוון המבט המיטיב היא אתגר מורכב, ונראה כאילו הגיבורים המקראיים יצליחו לעמוד בו רק אם יבחנו את גבולותיו ויזוזו מהם "ימינה ושמאלה".

אעסוק גם בנטייה שמסתבר שהיא אימננטית למסעות השונים (ובעיקר לאלו הנובעים מכורח וגירוש) — לשוב לאחור, לחזור למקום הראשון: באופן פיזי — בגוף, בהשבת המבט אל האחור, וכך גם במחשבה. פרק זה מגלה מנגנון מורכב שכיניתי "שומרי הסף", שתפקידו לרסן את הנטייה הטבעית, לחזור ולשלוט בה, אך לצד זאת, ובאופן דיאלקטי, גם לאפשר לה להתקיים מתוך הבנה כי אי אפשר לממשה.

חטיבת הדיון המקראית תסתיים בעיסוק במרחבים שבהם מתלכדים הקונפליקטים הקשורים בבחירה בין כיוון ההליכה ובין מקומו של המבט: במתרחש בשער העיר סדום, סביב דלת בית משפחתו של לוט ובמערה — מקומות שבהם המסע נעצר והסיפור מסתיים.

את הסיפור המקראי ניתן לנתח בדרכים מגוונות. על פי הנחת היסוד של רבים מחוקרי המקרא בני זמננו, יש להתבונן בסיפור המקראי כביצירה ספרותית, ובכך מוּחלות עליו הגישות הספרותיות השונות. ברוח זאת נהגתי: קראתי את הסיפור המקראי קריאה ספרותית, מתוך לימוד הפשט ומאמץ למצות את הקריאה בטקסט בהקשר הצר (של הפרק) והרחב (של האסופה המקראית). בהמשך, ומתוך מחויבותי להיבטים הביבליותרפויטים, קראתי את הכתובים קריאה דרשנית.

אזכיר בקצרה גישות מרכזיות אחדות לניתוח הסיפור המקראי, ששימשו לי השראה:

הגישה הסטרוקטורלית מובאת בעיקר אצל פרנק פולק (1994): לדעתו, הדיון בעקרונות עיצוב הסיפור הוא המקדם את הבנת הקורא ואת חשיפת הרעיונות הטמונים בטקסט. פולק נעזר בכלי ניתוח הקשורים בתחומים שונים כגון העיצוב הלשוני, מערכי העלילה, המבנים הסיפוריים והצגת הדמות והעולם שבו הסיפור מתרחש, ומחפש בטקסט המקראי את הסינתזה שבין הניתוח החקרני־ביקורתי לדיון הספרותי.

בניתוח המקורות נעזרתי גם בגישתו של יאיר זקוביץ (1995), המציע מבנה נוסף לבחינת דמויות וסיפורים במקרא שיש בהם אלמנט של השתקפות או בבואה. גישה זו הורחבה מעבר לדוגמאות המוצעות בספרו ותרמה להעמקת היחסים והקשרים בין סיפורים שונים הנוגעים לדיון.

אוריאל סימון (1979) עוסק ביחס שבין קריאה לחקירה ומבקש לחפש אחר "הפשטות המתחדשים בכל יום", ברוח מאמר הרשב"ם. הוא רודף אחר הפשט, אך גם חורג ממנו ומחפש בסיפור מענה לצרכים הרוחניים. שיטתו מאופיינת בשלוש דיסציפלינות: קריאה צמודה, חקר הסוגים וניתוח מבני (סימון 1997, עמ' יא). הקריאה הצמודה מעלה כמה שאלות בעניין היחידה הספרותית השלמה: מה אומר הכתוב? איך הוא מבטא זאת? מה הוא מביע בזאת? היא מסתייעת בחקר הסוגים ומנתחת את מבנה הסיפור מתוך מאמץ לזהות את "השלד הסמוי המגבש את חלקי העלילה בתבנית צורנית". חשיפת שלושת מרכיבים אלו מסייעת לזהות את החוקיות הפנימית שבהתפתחות העלילה ולהתחקות אחר המסר החבוי בה.

תאוריית תגובת הקורא (reader response criticism), שאליה כבר התייחסתי בסקירת תחום הביבליותרפיה, מציעה לראות בקורא אדם המודרך בידי הטקסט עצמו (ובתהליך הקריאה עליו לפענח את "סימני הדרך" של הסיפור) ומדגישה את חלקו של הקורא בהעלאת משמעות מתוך הטקסט. גישתם של מנחם פרי ומאיר שטרנברג לניתוח הסיפור המקראי התמקדה בקורא ובתגובתו לטקסט (1968 וכן פרי 1979). על פי תפיסתם, המכונה "תורת הפערים", הטקסט הוא רצף של פערים הנוצרים באופן מכוון בידי המספר, הבוחר אילו פרטים להציג, אילו פרטים להסתיר והיכן למקמם לאורך הסיפור. המספר המקראי מוביל בכך את הקורא לכמה אפשרויות פענוח. לטענתם, הקורא משלים פערים אלו במהלך הקריאה באופן מובלע. לעיתים נוצרת רב־מערכתיות במילוי הפערים, כאשר דווקא אי־ההכרעה ביניהם היא היוצרת את משמעות הטקסט. אם כן, לא מדובר בחד־משמעיות של פרשנות אחת, שכל הפרטים משועבדים לה, אלא במעין משחק בין אפשרויות, שהוא־הוא היוצר משמעות מורכבת ועשירה של הסיפור. פרי מציע רב־מערכתיות שונה: הוא מבקש לנצל את טקטיקות הקריאה שנצברו כדי לחפש בכל סיפור מקראי את "הסיפור הנגדי החבוי", וטוען כי הסיפור הנגדי משתתף בקונפליקט של אידאולוגיות. לדעתו, בכל הסיפורים המקראיים מתנגשות במרכז הסמוי של הטקסט לפחות שלוש פרספקטיבות (שאחת מהן היא תמיד זו של אלוהים), ואותן עלינו לחשוף (פרי 2006). חיפוש הסיפור הסמוי, חיפוש הפערים, החזרות ועוד, תלויים לדעתו בהחלטה שלנו להגביה את סף המיצוי של הטקסט: "קריאה — כספרות, קריאה מירבית, היא החלטה על אופי הקריאה ולא על מהותו של הטקסט" (שם, עמ' 204).

קריאתי את הסיפור המקראי הושפעה אפוא מאסכולות אלו ונעשתה מתוך מאמץ לדבוק בפשט אך גם ביכולתו להתחדש. סימון פותח את ספרו קריאה ספרותית במקרא במילים שלאורן הילכתי עם הכתובים:

הסיפור המקראי נועד לקוראיו ולא לחוקריו. על כן חייבת חקירתו להיות מבוססת על קריאתו. משמעותה הפנימית של יצירה גדולה אינה נגלית אלא למי שמוכן ומסוגל לקוראה בתור נמען. אולם מחמת ריחוקנו הרב מהמקרא ומעולמו אנו מנועים מלקוראו בקריאה תמימה ובלתי אמצעית [...] ביחסי הגומלין שבין קריאה וחקירה אין, מטבע הדברים, מוקדם ומאוחר — שני השלבים תוכפים זה את זה ונבנים זה מזה [...] החקירה תרה אחר המשותף לסיפורים השונים ושואפת להכליל ולהסביר, ואילו הקריאה תרה אחר המיוחד שבסיפור החד־פעמי, ושואפת להבחין ולהבין. (סימון 1997, עמ' ט)

זאת ועוד: בספרו של יצחק בנימיני (צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית) מצאתי הד לרחשי ליבי כלפי המקרא בכלל, וסיפורי בראשית בתוכו, ולדרך שעל פיה קראתי במקרא. בפתח ספרו בנימיני אומר:

בבואנו לקרוא במקרא, ובספרו הראשון בראשית, אנו, צנועי הקומה, כבר יודעים מה נאמר בהם כי אנו מתפנקים תחת צל ענקי־ההבנה המשרה עלינו ביטחון [...] אך לעתים מתעוררת בתוך ביטחון־ההבנה תהייה האם אכן כך הדבר? תהייה זו מתמזגת בתשוקה לחזור ולקרוא בעין שלנו, לנסח פשט, להקשיב באוזן שלנו, מילה, מילה. וכל זאת יהיה אפשרי אולי מתוך היכרות עם דברי הפרשנים, אך גם מתוך השמתם לרגע במצב של המתנה, השהיה, להותיר לנו מקום מסוים, בלא יראת הפרשנות, כדי להוסיף הצעה לשדה הפרשנות העצום [...] הבה נקרא, אם כן, ניפגש עם הכתוב, מלוּוים לעתים באפשרויות־פרשנות שונות, לא כפופים אליהן בהכרח, אלא למילים, לכתב העמוס בפשט רב. אלא מה, שנתור אחר המשמעות של הטקסט עבורנו, ולא אחר ה"אמת" העומדת מאחוריו [...] גישת הפרשנות [...] תהיה זו של הנוכחות הרגעית של הכתוב לקורא, של ההתמקמות הבראשיתית של המילה אל מול פניהם של הקוראים [...] זו חוויית המפגש עם התוצר הסופי של הנכתב בהימצאותו מולנו [...] כשלכתוב עצמו פתרונות אפשריים לקושיות שהוא עצמו מעלה. (בנימיני 2011, עמ' 13-11)

המחויבות בקריאה זו שנוקט בנימיני, ואיתה אני מזדהה, היא מחויבות "למילה במפגש עם הסובייקט". אם יש אמת בפרשנות זו, הריהי האמת במפגש עם הסובייקטיבי, "וסובייקטיביות זו משמעה שגם הקורא מגיע עם כל מטעניו וגם הם קוראים את הכתוב" (שם, עמ' 13).

בקריאתי בסיפור המקראי ביקשתי לאתר את "הסיפור שמאחורי הסיפור", מתוך פתיחות לאסוציאציות שהתעוררו בי. זיקתי היא ספרותית וטיפולית, והנחתי כי בטקסט טמונות משמעויות רבות, שאילולי כן לא הייתה השפעת הסיפור מעוררת כל כך (זקוביץ ושנאן 2009, עמ' 18-17). המבט שלי תר אפוא אחרי סוגיית המבט, בחפשו רגעים נסתרים שבהם אוכל כקוראת להפגיש את מבטי עם "מבטם החמקמק" של הגיבורים המקראיים. כמובן, חיפשתי בעיקר את מבטה של אשת לוט המופנה לאחור. קריאה סלקטיבית זו מבקשת אזורי גבול, קווי תפר, צמתים של החלטות ובחירה וסדקים שדרכם ניתן להציץ ולהרחיב במעט את המרווח שנפער.