מספר אישי 7.10.23

בערב הקודם אכלנו ארוחת חג בבית משפחת ביטן, משפחתה של שירן, ברעננה. היה יום ארוך מאוד והיינו גמורים מעייפות. כשסיימנו את הארוחה היה ברור לנו שאנחנו נשארים לישון אצלם בבית. הדירה שלנו נמצאת אומנם במרחק רבע שעה הליכה, אך במצב העייפות שלנו, זו הייתה רבע שעה יותר מדי. מהר מאוד נרדמנו על המיטה בחדר האורחים שנמצא בממ"ד.

סביב השעה 05:30 שירן העירה אותי בבהלה. "אלקנה, היה לי סיוט! מאות מחבלים חדרו ליישוב שהיינו בו ורדפו אחרינו ולא הצלחת לירות בהם". אני, שהייתי גמור מעייפות, מלמלתי לה "שירנוש, הכל טוב, אין לך מה לדאוג", אבל היא התעקשה. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה "שירנוש, אל דאגה. אני פה איתך ושום דבר לא יקרה לך". תוך שניות נרדמתי שוב.

בשעה 06:30 התעוררתי. בקושי הספקתי לפתוח עיניים וקלטתי שאני מוקף בכל בני משפחתה של שירן. "מה הפעם?" אמרתי מתוך עייפות. מסתבר שהייתה אזעקה וכולם נכנסו לממ"ד. ברקע שמעתי רעשי יירוטים בלתי פוסקים של כיפת ברזל, אך השתדלתי לא לתת להמולה להשפיע עליי יותר מידי, הרי החוק הידוע קובע שברגע שאתה פותח את העיניים ומתחיל לדבר הסיכוי שלך להירדם יורד משמעותית.

הסתובבתי במיטה, חיבקתי את שירן והמשכתי לישון. סביב השעה 07:30 התעוררתי שוב. שפשפתי את העיניים כדי להפנים שלא דמיינתי, ובאמת היו אזעקות ויירוטים. בדרך כלל אני לא מתרגש מזה, לצערי אנו חיים במדינה שבה זה הפך לדבר שבשגרה. אבל בדרך כלל, "סבב" מגיע אחרי משהו ספציפי. לפי מה שהיה ידוע לי, לא קרה כלום לפני כניסת החג, ככה שאין שום סיבה שיתחיל משהו חריג, וירי למרכז מספר רב של פעמים הוא ללא ספק דבר חריג. אני מבין שמדובר במשהו רציני.

הפעם התעוררתי, ורצתי הביתה כדי לפתוח את הטלפון ולהבין אם משהו קרה ואם צריכים אותי, וקבעתי עם שירן שניפגש בבית כנסת, הרי לא היה ספק שהתפילה וההקפות יתקיימו כסדרן. רצתי הכי מהר שיכולתי, ככה כמו שאני עם מכנסי שבת, חולצת טריקו וכפכפים. בדרך ראיתי אנשים ברחוב עם מבט מפוחד בעיניים. שאלתי אותם אם הם יודעים מה קרה, והם השיבו שהם שמעו שיש "המון בלאגן בדרום". הייתה תחושה של מלחמה, גם כשלא ידענו כלום. משהו בחלום של שירן, באזעקות ובאווירה הכללית שליוותה אותנו בתקופה האחרונה דחפו אותי לרוץ יותר מהר.

כשהגעתי הביתה התקשרתי ליוסי סמח"ט הקומנדו. במילואים שלי בשגרה אני לא נמצא בתפקידי לוחמה, אלא אחראי בחטיבת הקומנדו על פרויקט עיבוד חוויות לוחמים ובגיבושים, ככה שאני לא שייך לשום יחידה שתוקפץ בזמן מלחמה. אבל היה ברור לי שאם יש מלחמה אני אמצא דרך להשתלב, והמתנתי שיוסי יענה.

"היי קונו, מה שלומך?", הוא שואל ואני חותך אותו: "יוסי, אין לי מושג מה קורה כרגע בדרום, לא פתחתי חדשות ולא כלום. אבל תכיר שאני מצטרף אליך. אם צריך לוחם אני שם". יוסי עונה, "תשמע קונו, כרגע גם לי אין כל כך מושג מה קורה שם, תכין ציוד וברגע שאדע עוד פרטים אגיד לך. תודה שהתקשרת".

עוד לא סיימתי את השיחה ואני מקבל שיחה מגבי, חבר שהיה איתי בצוות והיום משרת עם שירן. "קונו, תשיג לי את שירן! צריך אותה ביחידה!" מה קרה? אני שואל אותו. "תשמע קונו, זה נורא! יש טנדרים עם מחבלים בשדרות. חטפו חייל!" אני לא מאמין. חטפו חייל?! הבטחתי לגבי שאני מסיים לארגן ציוד ונוסע לאסוף את שירן.

תוך כדי שאני מארגן את הציוד שמעתי דפיקות בדלת, צועק "כן!" תוך כדי שאני דואג למלא את השלוקר במים. דולב נכנס. הוא מסתכל עליי וצוחק, "מה קרה לך, השתגעת? מה אתה עושה?". בכל הסלון שלנו פרוסים מדים, ציוד צבאי, מחסניות וכל דבר שיכול לשמש אותי בלחימה. לדולב ולי יש מנהג קבוע — כל שבת וחג בבוקר אנחנו נפגשים אצלי בדירה לקפה קר ועוגה שווה שדאגנו לאפות מראש.

הוא צוחק ואני צוחק. "אשכרה אין לך מושג דולי?" הייתי בטוח שהוא עובד עליי.

"אתה מוכן להסביר לי כבר מה קורה פה?", הוא שואל, ואני מבין שהוא רציני.

"תשמע דולב, יש דיבור על מלחמה! לא שמעת את היירוטים הבוקר?"

"איזה יירוטים? ישנתי כמו תינוק!"

"היו מלא!" אני אומר לו, בלי להסגיר שאם המשפחה של שירן לא הייתה מעירה אותי, כנראה שגם אני הייתי עדין ישן... "בקיצור, תתכונן, אנחנו לקראת מלחמה. הקפיצו גם את שירן".

סיימתי לארוז, וכמו תמיד הכנתי לדולב ולי קפה קר עם פרוסה עבה מעוגת השמרים ששירן אפתה. כשסיימנו לאכול ולשתות הסתכלנו אחד על השני ואיחלנו בהצלחה. דולב משרת באחד הצוותים המבצעיים במגלן, ולא היה ספק שזה רק עניין של זמן עד שיקפיצו גם אותו. "עד הקפה הבא" סיכמנו. קמנו והתחבקנו.

עליתי על מדים, לקחתי את האקדח ונסעתי לבית הכנסת. כשהגעתי, השארתי את הרכב מונע ורצתי לעזרת נשים. חלק מהנשים התחילו לבכות ולהתרגש, ואיחולי "שה' ישמור עליכם" נשמעו מכל עבר. הסברתי לשירן את המצב ואמרתי לה שהקפיצו אותנו, וצריך להגיע ליחידה כמה שיותר מהר. בבית הכנסת היו באמצע קריאת התורה החגיגית של שמחת תורה. נעמדתי בצד, התפללתי בזריזות והתכוננתי לצאת. כולם בירכו אותנו שנצא לשלום ונחזור לשלום.

נפרדנו מהמשפחה של שירן בחיבוק גדול. ראיתי עד כמה זה היה קשה לגליה, אמא של שירן, אך לא אכחיש שהתמלאתי קצת גאווה. הנה אנחנו, הזוג שיוצא יחד למילואים. יש בזה משהו מרגש ומיוחד. שירן הכינה במהירות את הציוד שלה ויצאנו לדרך.

זו תחושה מוזרה לנסוע יחד ברכב באמצע החג־שבת. בדיעבד אני יודע להגיד שבחודשים שיבואו, שמירת שבת בכלל תהפוך לתחושה מוזרה. על כל פנים, התקדמנו לכיוון בסיס דובדבן. כשהגענו אני קולט כמה אנשים עזבו הכל ובאו ליחידה. מאות רכבים חוסמים את הכניסה לבסיס ועשרות לוחמים עומדים בכניסה ומתווכחים עם השומר שיתן להם להיכנס.

כולנו עם אותה תחושה: לא משנה שאין צו מילואים — אנחנו במלחמה הזו הולכים לקחת חלק. אחת מקצינות השלישוּת אומרות לי, "תקשיב, אין לנו כבר ציוד לתת לכם, יש כבר מעל 180% גיוס". הנהנתי לעברה בהבנה, נפרדתי מהר משירן, עקפתי את הקצינה ונכנסתי לבסיס. דאגתי לשים על המדים את הדרגות שלי, מתוך תקווה שאולי זה שאני סרן יעזור לי איכשהו במצב הנוכחי.

התחלתי לנסות לקושש ציוד. הייתי צריך וסט, קסדה, ברכיות והכי חשוב — נשק. כשניגשתי לאפסנאות הם אמרו לי "מצטערים, אבל אסור לנו לחלק כלום! אתה יכול לחזור הביתה, כי פה לא תמצא ציוד לחימה". גל של עצבים עבר בי. כל הדרום בוער, ורק בגלל ציוד לא אוכל לקחת חלק בלחימה?!

הלכתי לאחת הפלגות המיוחדות בדובדבן, במחשבה שאולי שם אמצא אצל אחד החבר'ה ציוד מיותר. פגשתי את איתן נאה, חבר טוב שמזמן לא פגשתי. שמחתי מאוד לפגוש אותו. דיברנו כמה דקות, וכשחיבקתי אותו לשלום אמרתי לו בחיוך, "איתן, בלי שטויות, אה? בלי צל"שים וסיפורי גבורה!" איתן חייך, ואני המשכתי לשבור את הראש מאיפה אני מביא עכשיו ציוד.

לפתע עלה לי רעיון. ביחידה יש מבנה שנקרא "בית דובדבן", שמחולק לשניים: חלק מוקדש לשיחות לוחמים והחלק השני — כל מטרתו היא "וואסח" וגיוס תרומות ליחידה. בזמן השירות שלי ביחידה הייתה בובת ראווה שעמדה ב"בית דובדבן", לבושה כמו לוחם כולל כל הדיגומים: וסט, קסדה, ברכיות, כפפות וגולת הכותרת — מדים טקטיים. בקיצור, הלכתי במהירות (אך מבלי לעורר חשד) ל"בית דובדבן" לבדוק אם זכרוני אינו מטעה אותי, ואכן, לשמחתי הרבה הבובה עמדה שלמה עם כל הציוד עליה. גאה בעצמי ומבסוט מהרעיון הגאוני עזבתי את המבנה עם ציוד מלא. זרקתי מבטים לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא תפס אותי, והלכתי לכיוון בית הכנסת לבחון את הציוד לעומק. הצטערתי לגלות שהקסדה הטקטית של הבובה הייתה עשויה פלסטיק, אך למעט הקסדה, שאר הציוד היה מעולה. עכשיו רק נותר לחתום על נשק ולמצוא צוות שיסכים לקבל אותי. לאחר כל מיני עיכובים, הצטרפתי לאחד החפ"קים של יחידת המילואים של דובדבן.

כמה שעות מאוחר יותר כינסו את כולנו ב"בית דובדבן" כדי לעדכן בדוח המצב ולעשות קצת סדר ונהלים בכל הבלאגן. שירן ואני ישבנו אחד ליד השנייה, זה היה נחמד. הבובה ואני החלפנו מבטים כשומרי סוד. "מה כל כך מצחיק?" שאלה שירן בתמיהה. "כלום!" השבתי לה, "פשוט כיף לי לשבת פה לידך". שירן לא הייתה מתלהבת מהקטע עם הבובה, וחוץ מזה, לי ולבובה יש הסכם סודי, אני לא יכול להלשין עליה.

סיימנו את השיחה והתארגנתי על פריטי הציוד האחרונים, כשלפתע קיבלתי שיחה מימיני, חבר לצוות מהמסלול ביחידה.

"מה איתך קונו, איפה אתה?".

הסברתי לו שאני ביחידה ושהצטרפתי ככל הנראה לאחד החפ"קים.

"עזוב אותך שטויות!", ימיני צועק בטלפון. "בוא תצטרף לצוות. אנחנו מוצבים תחת חטיבה 551, בדיוק הקפיצו אותנו לימ"חים (יחידת מחסני חירום) בבילו, ממש נשמח שתצטרף!"

הוא לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי. הרגיש לי טבעי לחזור לצוות. מאז סוף המסלול לא הייתי איתם, אבל ברור שאם מלחמה — אז רק עם הצוות!

הזדכיתי על הנשק ודיברתי עם שירן. הערב כבר ירד. היה לה קשה לחשוב שאני הולך עם הצוות, והיא חששה שנלחם בעזה. משהו בעובדה שאני לידה ביחידה נתן לה קצת שקט. הסברתי לה שאני חייב להיות שם, שזה המקום שלי ושאין לה מה לדאוג. נתתי לה חיבוק, עשינו יחד הבדלה ונפרדנו לשלום. כשיצאתי לדרך התקשרתי לאור, אחי ששירת גם הוא בדובדבן והשתחרר לפני חודשיים.

"אורצ'וק מה איתך? איפה אתה? אתה בדרך ליחידה? הקפיצו אותך?"

"היי אלקה מה שלומך? כן, אני בדיוק נכנס עכשיו ליחידה".

"די, אני לא מאמין שאני מפספס אותך! איזה באסה. בכל אופן תמסור לשירן ד"ש, כיף לכם שאתם תהיו יחד. אוהב אותך אח יקר שלי. תשמור על עצמך!"

"גם אני אוהב אותך אלקוש! תשמור על עצמך, ואל תדאג לגבי שירן, אני פה".

רשמתי בוויז "צומת בילו" ויצאתי לכיוון הצוות. שום דבר לא היה ברור במצב הכאוטי שנוצר. לא ידעתי מאיפה יצוצו מחבלים, אז נסעתי על וסט וברכיות, לצידי קסדה ישנה שמצאתי, והאקדח בין הרגליים, על כל צרה שלא תבוא.

בדרך נזכרתי בסבא חיים. בכל שנה אני עוזר לסבא לבנות את הסוכה במוצאי יום כיפור ולפרק אותה במוצאי שמחת תורה. אמרתי לעצמי שאני חייב לעבור אצלם במבשרת ציון ולעזור לו לפרק את הסוכה. בשבילי זה באמת רק כמה דקות, ומבשרת ממילא נמצאת יחסית על הדרך לביל"ו. אין סיבה שאני לא אעצור אצלם לכמה דקות. בלי הודעה מוקדמת הופעתי בפתח הבית של סבא וסבתא לבוש במדים וציוד לוחם. "שבוע טוב!", הכרזתי בקול. סבתא שראתה אותי נכנס עם המדים והציוד התרגשה מאוד.

"נני, מה אתה עושה פה?", שאלה מופתעת.

"הקפיצו אותי לבילו, אבל לא יכולתי לוותר על הזכות לעזור לסבוש עם הסוכה", עניתי.

"אויש נני, אתה ממש לא צריך! אנחנו נסתדר. זה כל כך מרגש שבאת!".

צריך כנראה להכיר את סבתא בת שבע בשביל לדעת לקרוא את המשפט הזה עם המנגינה שלה, אבל בשבילי, לשמוע את זה היה הכל. ברור שאני אעבור אצלם, זו באמת זכות גדולה עבורי. סבא חיים שהצטרף לסלון נראה מופתע גם הוא. אמרתי להם, "אין לי הרבה זמן, אז יאללה, בואו נתחיל לפרק את הסוכה".

תוך עשר דקות דאגתי להוריד, לארוז ולקשור את הסכך. שאר הפירוק יהיה קל לסבא. ביקשתי ברכה מסבא וסבתא ויצאתי לדרך. סבתא דאגה לשלוח אותי עם כוס מיץ תפוזים מפנקת. מזיע ושמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי נסעתי לכיוון בילו.

ניצלתי את הזמן לשיחות. התקשרתי לאמא שבדיוק הייתה בטקס משמעותי בארצות הברית. ידעתי שעדיין חג אצלה אבל היה חשוב לי להגיד לה שאין לה מה לדאוג ושאנחנו בטוב. לאחר מכן דיברתי עם אחי דביר, ששירת כלוחם באגוז, ושאלתי אותו לשלומו. הוא אמר לי שגם הוא ועדן אשתו הוקפצו למילואים, דביר לצפון והיא לבסיס של היחידה המיוחדת שלה. ממש משפחה מגויסת. אמרתי גם לו שאני אוהב אותו מאוד ושישמור על עצמו. זכיתי גם לקבל ברכה מאבא ולעדכן את המשפחה של שירן שאנחנו בסדר.

רק כשהגעתי למחנה בילו, "מחנה ליפקין", הבנתי את עוצמת ההתגייסות. שיירה של רכבים הזדחלה לאורך מספר קילומטרים לכיוון הבסיס, ואלפי אנשים חילקו אוכל, פינוקים וכל טוב. חניתי על המדרכה מול תחנת האוטובוס שנמצאת בכניסה לבסיס ונכנסתי רגלית. נראה לי שכבר המון זמן לא הייתי במקום כל כך הומה אדם. כולם רצים ממקום למקום, מכינים ציוד ללחימה. נראה כאילו סוף העולם בפתח. חלק מהחבר'ה הולכים עם מבט כבוי בעיניים, אצל אחרים זה מפגש חברתי. כל אחד בעולמו הוא. בדרך אני פוגש המון חברים. בעז"ה שכולם יחזרו בשלום, אני מתפלל. אני מנסה לצרוב כמה שיותר זיכרונות מכל אחד. אני מאוד אופטימי מטבעי, אבל משהו בסיטואציה הזו גורם לי לחשוש לחבריי. לעצמי אני לא כל כך דואג. אמרתי לשירן לפני שנסעתי שלכל אחד יש תפקיד ומשימה בעולם, ועד שלא השלמת אותה, אתה תישאר פה. אני מרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה לעשות, ושמוקדם לי ללכת. לפחות זה מה שאני מספר לעצמי, כדי לנסוך בעצמי קצת ביטחון.

הגעתי לימ"חים של הגדוד, שם פגשתי את כל הצוות. אשכרה, איזו התרגשות. הרבה זמן שלא פגשתי את כולם. יש לי כבר את רוב הציוד, כך שאני חותם רק על נשק. הזמן עובר מהר. מאוד קר בחוץ ואין לנו חדרים לישון בהם. רותם המ"פ עושה לנו תדריך פלוגתי ואנחנו נערכים לקראת שינה. מעלינו המון יירוטים ומטוסים של חיל האוויר. רעשי ההפצצות נשמעים כל הזמן.

הלילה עבר זוועה, בקושי ישנתי. נכנס בי מין פחד מהמלחמה. זה פה, והפעם זה תורנו. אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו, ואני גם לא בטוח שאני רוצה שמישהו יחליף אותי.

כך נכנסנו לתקופת המתנה של שלושה שבועות. תקופת הטרום לחימה לוותה בקשת של רגשות: בכי, שמחה, כעס, פחד, עוצמה, שליחות. והצוות פשוט יודע להכיל הכל. כולם נותנים כתף ותומכים, גם אתה. פעם אתה למעלה, פעם למטה.

אחד הדברים החשובים שהבנתי בטרום זה שהרבה פעמים כשאתה נמצא במצב של לחץ, נניח בהקפצה או פקודה, קשה לך לתפקד, אתה יכול למצוא את עצמך עומד מול הציוד ולא יודע איך לסדר אותו. אבל מאוד קל לעזור לחבר. אתה יכול לעזור לו בדיוק באותו דבר שאתה צריך, ומה שעבור עצמך הוא בלתי אפשרי, עבור החבר נעשה קל. הפכתי את זה לנוהל. ברגע שקשה לך — תעזור לאחרים, ולא פחות חשוב, תלמד לבקש מהם עזרה, וכך יהיה לך הרבה יותר קל להתנהל.

המצב הזה של מלחמה מעלה בך המון מחשבות ומזכיר לך את האנשים שחשובים לך באמת. גם כאלה שהמון זמן לא ראית. היו כל מיני אנשים שפגשתי והכרתי בטרום, ממש שמחתי לראות ולהכיר אותם או להיזכר בהם. אני חושב שהטרום היה חלק מאוד חשוב בלחימה. הספקנו להתאמן המון ולחדד את כל הכישורים שלנו כלוחמים. מבחינה מקצועית אני מרגיש לוחם טוב יותר ממה שהייתי בסדיר ובקבע. מעבר לפן המקצועי, אני לוחם יותר שקול וערני.

היו לנו עוד המון חוויות ואנשים יקרים שעזרו לנו: בציוד, כביסות, באוכל או כל דבר שהיינו צריכים. בזכותם נכנסנו ללחימה עם המון עוצמות, כוחות ואנרגיות. יש כל כך הרבה אירועים שקרו בטרום, אבל כדי שאוכל להגיע לכתוב בזמן אמת (היום השמיני בעזה) אני צריך לצמצם.