מספר אפס

1

שבת, 6 ביוני 1992, שעה 8

הבוקר לא יצאו מים מהברז.

גְלוּ־גְלוּ, שני גיהוקים של תינוק, וזהו.

דפקתי בדלת של השכנה — הכול בסדר. אולי סגרת אותם, היא אמרה. אני? אני אפילו לא יודע איך עושים את זה. אני גר כאן זמן קצר, את יודעת את זה, ואני חוזר הביתה רק בערב. אבל אֵל אלוהים, כשאתה יוצא לשבוע חופש אתה לא סוגר את המים ואת הגז? אני — לא. איזה חוסר זהירות! תן לי להיכנס, אני אראה לך.

היא פתחה את הארון מתחת לכיור, הזיזה משהו, ופתאום יש מים. אתה רואה? סגרת אותו. סליחה, אני כל כך מפוזר! אה, אתם הסינגֶלים! והסתלקה לה השכנה שגם היא כבר מדברת עכשיו אנגלית.

נרגעו העצבים. שדים ורוחות לא קיימים. רק בסרטים. ולא שאני סהרורי, מפני שגם אילו הייתי חולה־ירח, לא הייתי יודע שיש ידית כזאת מתחת לכיור. אחרת הייתי משתמש בה כשאני ער, מפני שהמקלחת דולפת ואני עלול לבלות לילה שלם בעיניים פקוחות ולשמוע כל הזמן את הטיפות, ואז נדמה לי שאני בוַולדֶמוֹסָה.2 ובאמת, לעתים קרובות אני מתעורר, אני קם, ואני הולך לסגור את דלת חדר האמבטיה ואת הדלת שבין חדר השינה לכניסה, כדי לא לשמוע את הטפטוף הארור הזה.

2 עיירה במיורקה בספרד, שם נהגו לבלות המלחין שופן, שהִרבּה לנגן בימים ובלילות, והמשורר הניקרגואי רובן דריו, שנהג להשתכר וסבל מביעותי לילה.

לא ייתכן, עד כמה שאני יודע, שלאיזשהו מגע חשמלי — וגם לא לאיזשהו עכבר שעבר שם במקרה — היה די כוח להזיז את הידית (הרי ידית, מעצם שמה, מופעלת ביד). מדובר בגלגל ברזל מיושן (הכול בדירה הזאת בן חמישים שנה לפחות), שנוסף על כך הוא גם חלוד. זאת אומרת שהיתה דרושה יד כלשהי. של בן־אנוש. ואין אצלי ארובה שדרכה יכול היה לעבור הקוף הענק מרחוב מוֹרג.3

3 דמות דמיונית של אוּרנגאוטן רוצח מתוך ספרו של אדגר אלן פו ״הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים״.

בואו נחשוב בהיגיון: לכל תוצאה יש סיבה. לפחות ככה אומרים. נוציא את האפשרות של נס. אני לא רואה מה יש לאלוהים להתעסק עם המקלחת שלי. היא לא בדיוק ים־סוף. המסקנה: לתוצאה טבעית יש גם סיבה טבעית. אתמול בערב לפני שהתקלחתי, לקחתי סְטִילְנוֹקְס עם כוס מים. זאת אומרת שעד אותו רגע עוד היו מים. הבוקר כבר לא היו. זאת אומרת, ווטסון ידידי, שהידית היתה נעולה במשך הלילה, ולא אתה עשית את זה. מישהו או מישהם היו בבית שלי ופחדו שיותר מהרעש שהם עצמם עשו (הם התנועעו בשקט־בשקט), תעיר אותי המנגינה העקשנית של הטפטוף, שבטח עיצבנה גם אותם; והם אולי אפילו שאלו את עצמם איך זה שאני לא מתעורר. ולכן החכמים הגדולים האלה עשו בדיוק את מה שהיתה עושה השכנה שלי — הם סגרו את המים.

ואז מה? מכיוון שהספרים תמיד מונחים אצלי בלי סדר, השירותים החשאיים של חצי עולם יכלו לעבור שם ולדפדף בהם עמוד אחרי עמוד, ולא הייתי מרגיש. אצלי לא כדאי להסתכל במגירות או לפתוח את הארון בכניסה. אם הם רצו למצוא משהו, בימינו צריך לעשות רק דבר אחד: לחפש במחשב. אולי, באמת, כדי לא לאבד זמן, הם פשוט העתיקו הכול וחזרו הביתה. ורק עכשיו, אחרי שפתחו כמה פעמים כל מסמך, הם הבחינו אולי שבמחשב אין שום דבר שיכול לעניין אותם.

מה הם קיוו למצוא? ברור — זאת אומרת, אני לא רואה שום הסבר אחר — שהם חיפשו משהו שקשור לעיתון. הם לא טיפשים. הם הניחו שבטח כתבתי תקצירים של כל העבודה שאנחנו עושים במערכת. זאת אומרת, שאם היה ידוע לי משהו על פרשת בּרָגָאדוֹצ׳וֹ, ודאי כתבתי על זה באיזשהו מקום. ואני מניח שהם ניחשו את האמת, שיש לי הכול על דיסקט. מובן שהם גם ביקרו הלילה בחדר העבודה ולא מצאו שום דיסקט. בסופו של דבר (אבל רק אז) הם הגיעו למסקנה שאולי אני שומר אותו בכיס. כמה שאנחנו מטומטמים, הם בטח אומרים לעצמם, היינו צריכים לחטט בז׳קט שלו. מה זה מטומטמים — סתומים! כי אילו היה להם טיפה שכל בראש, הם לא היו בוחרים במקצוע כל כך מלוכלך.

עכשיו הם מסוגלים לנסות שוב, לפחות כדי להגיע אל המכתב הגנוב. הם ישלחו כייסים מדומים שיתנפלו עלי באמצע הרחוב. אני מוכרח אפוא להגן על עצמי לפני שיופיעו שוב, ולשלוח את הדיסקט לאיזושהי כתובת בדואר שמור. מאוחר יותר אוכל להחליט מתי להוציא אותו. אבל... איזה מחשבות טיפשיות ממלאות לי את הראש? הרוג אחד כבר יש כאן, וסִימֶאִי4 נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. להם לא חשוב לדעת אם אני יודע ומה אני יודע. הם מחסלים אותי, ובזה נגמר העניין. אני גם לא יכול ללכת לעיתונות ולפרסם שלא ידעתי כלום על הפרשה הזאת, כי בעצם הפרסום הזה אני מצהיר שכן ידעתי.

4 ™Simeo: תוכנת עזר להשגת פתרונות לשאלות תשתית וניהול.

איך נכנסתי לבוץ הזה? אני חושב שהאשמה בפרופסור דִי סָאמִיס ובעובדה שאני יודע גרמנית.

מדוע אני נזכר בדִי סאמיס, פרשה מלפני ארבעים שנה? זה מפני שתמיד המשכתי להאשים את די סאמיס בזה שמעולם לא השלמתי את התואר באוניברסיטה. ואם הסתבכתי בסיפור הזה, זה מפני שאף פעם לא עשיתי את התואר. וחוץ מזה, אנה נטשה אותי אחרי שתי שנות נישואים מפני שהרגישה — אלה המילים שלה — שאני מפסידן כפייתי, ולך תדע מה סיפרתי לה לפני כן כדי לעשות עליה רושם טוב.

אף פעם לא סיימתי את התואר כי ידעתי גרמנית. המוצא של סבתא שלי מאַלטוֹ אָדיגֶ׳ה בדרום טירול, והיא דיברה איתי גרמנית מאז שהייתי קטן. עד לשנה הראשונה באוניברסיטה הסכמתי, כדי להתקיים תוך כדי לימודים, לתרגם ספרים מגרמנית. באותה תקופה עצם ידיעת השפה הגרמנית כבר היתה למעשה מקצוע. קראו ותירגמו אז ספרים שאחרים לא הבינו (ושאז נחשבו חשובים), והתשלום היה גבוה יותר מאשר תרגום מצרפתית ואפילו מאנגלית. היום, אני חושב, קורה אותו הדבר עם סינית ועם רוסית. איך שלא יהיה, או שאתה מתרגם מגרמנית או שאתה מסיים את התואר. אי־אפשר לעשות את שני הדברים יחד. כי מבחינה מעשית לתרגם זה לשבת בבית, בחום ובקור, ולעבוד בנעלי בית. ונוסף על זה גם לומדים המון דברים. אז בשביל מה ללכת לשיעורים באוניברסיטה?

סתם מתוך עצלנות החלטתי להירשם לקורס לגרמנית. אני אצטרך ללמוד רק מעט, אמרתי לעצמי, כי הרי אני כבר יודע הכול. המאור הגדול באותה תקופה היה פרופסור די סאמיס, שיצר לעצמו מה שהסטודנטים כינו קן־נשרים משלו בארמון רעוע מתקופת הבארוק. אחרי עלייה במדרגות מהודרות היו מגיעים לכניסה רחבה. בצד אחד היה פתח למכון די סאמיס, ובצד השני היה האולם הגדול, כפי שדי סאמיס כינה אותו בנימת חשיבות, עם חמישים מקומות ישיבה בערך.

למכון מותר היה להיכנס רק בנעלי בית. בכניסה עמדו מספיק נעלי בית בשביל האסיסטנטים ועוד שניים־שלושה סטודנטים. מי שנשאר ללא נעלי בית חיכה בחוץ לתורו. הכול היה מצוחצח וממורק בשעווה כולל, אני חושב, הספרים והקירות. וגם הפרצופים של האסיסטנטים הישישים שחיכו עוד מתקופות פרהיסטוריות לתור שלהם לזכות בקתדרה.

התקרה של האולם היתה מקומרת, והחלונות היו בסגנון גותי (בארמון מתקופת הבארוק! אף פעם לא הבנתי למה) עם שמשות ירוקות. בדיוק בזמן, זאת אומרת בשעה המלאה ועוד ארבע־עשרה דקות, פרופסור די סאמיס יצא מהמכון, כשמֶטר מאחוריו האסיסטנט הוותיק, ובמרחק עוד שני מטרים האסיסטנטים הצעירים יותר, בני פחות מחמישים. האסיסטנט הוותיק החזיק את הספרים שלו, והצעירים — את הרשמקול. הרשמקולים של סוף שנות החמישים עדיין היו ענקיים ונראו כמו רולס־רויס.

די סאמיס היה עובר את עשרת המטרים שהפרידו בין המכון לאולם כאילו נשבו רוחות: הוא לא צעד בקו ישר אלא במעין עקומה, אני לא יודע אם פרבולה או אליפסה, והיה אומר בקול רם, ״הנה אנחנו, הנה אנחנו!״ אחר כך היה נכנס לאולם ומתיישב על מין במה מגולפת, כשכולם מחכים שיתחיל כבר ב״קוראים לי ישמעאל״ שלו.

באור השמשות הירוק נראו פניו עם החיוך המרושע כמו פרצוף של גווייה. האסיסטנטים התעסקו בהפעלת הרשמקול. ואז הוא התחיל: ״בניגוד למה שאמר לאחרונה עמיתי הנכבד פרופסור בּוֹקארדוֹ...״, וכך הלאה במשך שעתיים.

האור הירוק הזה משרה תרדמה כמו גלי הים, כך אמרו גם העיניים של האסיסטנטים. כמה הבנתי אותם, איך הם סבלו! בסוף השעתיים האלה בשעה שאנחנו, הסטודנטים, זרמנו החוצה, פרופסור די סאמיס היה מריץ אחורה את סלילי הרשמקול, יורד מעל הבמה, מתיישב בהפגנה של עממיוּת בשורה הראשונה בין האסיסטנטים, וכולם יחד היו מאזינים מחדש לשתי שעות הלימוד. הפרופסור היה מאשר בהבעה של שביעות רצון כל קטע שנראה לו חשוב במיוחד, וצריך לציין שהקורס עסק בתרגום התנ״ך לגרמנית של לוּתֶר. ממש אורגזמה, היו אומרים החברים שלי במבט המום.

בסוף השנה השנייה הייתי מופיע לעתים רחוקות. גייסתי אומץ וביקשתי לכתוב תזה על האירוניה של הַיינֶה (בגישה הצינית המוצדקת שלו לאהבות נכזבות חשתי מעין נחמה. אני התכוננתי אז נפשית לאהבות העתידיות שלי): ״אתם הצעירים, אתם הצעירים,״ אמר לי די סאמיס בהבעת ייאוש, ״אתם רוצים להתנפל ישר על בני תקופתנו...״

תפסתי במין הארה פתאומית, שהתזה עם די סאמיס ירדה מהפרק. אז חשבתי על פרופסור פֶרִיוֹ, שהיה צעיר יותר וידוע כבעל אינטליגנציה מבריקה והוא עסק בתקופה הרומנטית והקשור בה. אבל הידידים הוותיקים יותר הזהירו אותי שבתזה ישתתף, כך או כך, די סאמיס בתור מנחה מלווה, ושאסור לי לפנות אל פרופסור פֶרִיוֹ באופן רשמי, מפני שהדבר ייוודע מיד לדי סאמיס, והוא יהפוך לאויב נצחי שלי. אני חייב ללכת בעקיפין ולסובב את העניינים כך, שכאילו פרופסור פֶרִיוֹ הוא שהציע לי להכין את התזה איתו, ואז די סאמיס יעלה עליו ולא עלי. די סאמיס שנא את פֶרִיוֹ מהסיבה הפשוטה שהוא נתן לו קתדרה. באוניברסיטה (באותה תקופה, אבל נדמה לי שגם היום) הדברים מתפתחים בכיוון הפוך למה שקורה בעולם הנורמלי: לא הבנים שונאים את האבות, אלא האבות הם ששונאים את הבנים.

חשבתי שאוכל להתקרב אל פֶרִיוֹ במקרה כביכול באחד הכנסים החודשיים שדי סאמיס אירגן באולם הגדול שלו. נכחו בהם רבים מעמיתיו, כי הוא תמיד הצליח להזמין מלומדים ידועים.

אבל העניינים התפתחו אחרת. מיד לאחר ההרצאה היה נערך דיון, שהדיקנים היו משתלטים עליו. אחר כך כולם היו יוצאים, כי המרצה הוזמן למסעדת ״הצב״, הכי טובה באזור, בסגנון אמצע המאה התשע־עשרה, עם מלצרים מעונבים. כדי ללכת מקן הנשרים למסעדה צריך היה לעבור בשביל ארוך מקורה ומקומר, אחר כך לחצות כיכר היסטורית, לפנות בפינת ארמון ענק ולבסוף לחצות עוד כיכר קטנה. לאורך המסדרונות המקומרים המרצה התקדם, מוקף פרופסורים מן המניין, ומטר מאחוריהם הולכים הממונים, במרחק עוד שני מטרים האסיסטנטים, ובמרחק סביר הסטודנטים הכי אמיצים. כשהיו מגיעים לכיכר ההיסטורית, הסטודנטים היו מתפזרים. בפינת הארמון הענקי האסיסטנטים היו מתרחקים. הממונים היו חוצים את הכיכר הקטנה אבל היו נפרדים בברכה על סף המסעדה, שאליה נכנסו רק האורח והפרופסורים מן המניין.

וכך מעולם לא נודע לפרופסור פֶרִיוֹ דבר קיומי. בינתיים נמאס לי מכל האווירה הזאת והפסקתי להופיע באוניברסיטה בכלל. תירגמתי כמו אוטומט. אין מה לעשות, צריך לקבל מה שנותנים לך. הקדשתי את זמני לכתיבת יצירה ב״סגנון החדש המתוק״.5 היצירה כללה שלושה כרכים ועסקה בתפקידו של פרידריך ליסט בהקמת איחוד־המכס הגרמני. ברור מדוע הפסקתי לתרגם מגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר מכדי לשוב לאוניברסיטה.

5 Dolce Stil Novo: התנועה הספרותית העיקרית באיטליה של המאה הארבע־עשרה, שנושאה המרכזי היה אהבה.

הצרה מתחילה כשאתה לא מוכן לקבל מחשבה מסוימת: אתה ממשיך לחיות, משוכנע שביום מן הימים תסיים את הבחינות ותגיש את התזה. וכשאתה חי וממשיך לטפח תקוות לא מציאותיות, אתה הופך בהכרח למפסידן. ואז, כשאתה מבחין בזה, אתה כבר מניח לעניינים להתגלגל. בהתחלה מצאתי עבודה באֶנגָדינָה שבשווייץ בתור חונך של ילד גרמני, שהיה טיפש מכדי ללכת לבית הספר. אקלים יוצא מן הכלל, התבודדות סבירה. החזקתי מעמד שנה שלמה, כי התמורה היתה טובה. ואז, יום אחד האמא של הילד נצמדה אלי קרוב־קרוב באחד המסדרונות ונתנה לי להבין שלא היתה מתנגדת להתמסר (לי). היו לה שיניים בולטות וצל של שפם. הבהרתי לה בנימוס שאנחנו לא באותו כיוון. אחרי שלושה ימים פוטרתי, כי הילד לא התקדם מספיק.

אז התחלתי להתפרנס בתור כתבן. רציתי לכתוב בעיתונים, אבל מצאתי אוזן קשבת רק בכמה יומונים מקומיים, משהו כמו ביקורות תיאטרון על הופעות בפריפריה ועל להקות נודדות. הספקתי גם לכתוב תמורת כמה פרוטות ביקורת על ״קדם־מופעים״.6 הייתי צופה בין הקלעים ברקדניות בבגדי מלחים, מוקסם מהצלוליט שלהן, והייתי הולך אחריהן ליהנות ממוצרי מחלבה לארוחת ערב ומקפה בחלב, וכשהיו להן כמה פרוטות — מביצה עם חמאה. שם עברתי את חוויות המין הראשונות עם זמרת תמורת ידיעה חיובית קטנה בעיתון בסָאלוּצוֹ. אבל לה זה הספיק.

6 Avanspettacolo: מופעי תיאטרון קצרים וקלילים לבידור הקהל לפני המופע העיקרי, שהוא הסרט. החלו בתקופה הפשיסטית באיטליה עקב החוק שהעניק יתרון מס לתיאטראות שקידמו הפצת סרטים.

הייתי בלי מולדת, חייתי בערים שונות (הגעתי למילאנו רק בגלל הצלצול של די סימֶאי), תיקנתי טיוטות בשביל לפחות שלוש הוצאות לאור (אוניברסיטאיות, אף פעם לא בשביל מו״לים גדולים). בשביל אחת מהן עברתי על ערכים אנציקלופדיים (הייתי צריך לבדוק את התאריכים, את שמות היצירות וכו׳). הודות לכל העבודות האלה רכשתי לי מה שפָּאוֹלוֹ וִילָאג׳וֹ7 הגדיר פעם כידע מפלצתי. למפסידנים, כמו לאוטודידקטים, יש תמיד יותר ידע מאשר למצליחנים. אם אתה רוצה להצליח, עליך לדעת רק דבר אחד, ולא לבזבז זמן על כל יתר המידע. ההנאה מלמדנוּת שמורה למפסידנים. ככל שאדם יודע יותר דברים, ככה הדברים מסתדרים אצלו פחות.

7 Paolo Villaggio: יליד 1932; שחקן, סופר ובמאי איטלקי פופולרי.

התמסרתי במשך כמה שנים לקריאת כתבי יד שמו״לים (לפעמים גם החשובים שבהם) מסרו לי, מפני שאיש אצלם לא היה מוכן לקרוא אותם. הם שילמו לי חמשת אלפים לירטות לכל כתב יד. שכבתי כל היום שרוע על המיטה וקראתי כמו מטורף, ואחר כך העברתי חוות דעת של שני עמודים, כשאני מגייס את מרב הציניות שלי כדי לחסל את המחבר, שלא ידע עם מי יש לו עסק. בבית ההוצאה לאור כולם נשמו לרווחה וכתבו לתמים ההוא, שלצערם הם נאלצים לדחות וכו׳ וכו׳.

בינתיים היה הסיפור עם אנה, שנגמר כפי שחייב היה להיגמר. מאז לא הצלחתי (או לא ממש רציתי) להתעניין באישה אחת במיוחד, כי פחדתי להיכשל שוב. לדחף המיני דאגתי בצורה טיפולית — פה ושם הרפתקה אקראית בלי סכנת התאהבות. לילה אחד וזהו, תודה, היה נחמד. וגם מדי פעם איזשהו קשר קצר בתשלום, כדי לא להיכנס לתאוות אובססיביות (הרקדניות ציננו לגמרי את המשיכה שלי לצלוליט).

באותו זמן חלמתי על מה שכל המפסידנים חולמים — לכתוב יום אחד ספר שיביא לי תהילה ועושר. כדי ללמוד איך הופכים לסופר גדול, עבדתי אפילו בתור כושי (או ״סופר צללים״, כמו שאומרים היום, כדי לשמור על תקינות פוליטית) אצל מחבר מותחנים. הוא, מצדו, כדי להגביר את המכירות, חתם בשם אמריקאי, כמו השחקנים במערבונים תוצרת איטליה. אבל היה נחמד לעבוד בצל תחת כיסוי של מסך כפול (של זה שכתבתי בשבילו, בתוספת השם הבדוי שלו).

לכתוב מותחנים למישהו היה קל. מספיק היה לחקות את הסגנון של ריימונד צ׳נדלר, או במקרה הכי גרוע את הסגנון של מיקי ספּילאני. כשניסיתי לשרבט משהו משלי, הבחנתי שכדי לתאר מישהו או משהו, אני משתמש בתיאורים ספרותיים: לא הייתי מסוגל להגיד שמישהו טייל בבוקר בהיר וצלול. במקום זה אמרתי שהוא הלך ״כשהשמים מעליו מזכירים ציור של קָנָלֶטוֹ״. ואז שמתי לב שכך עשה גם גבּריאל דָ׳אנוּנְצִיוֹ:8 כדי להגיד שלאחת בשם קוֹסְטַנְצָה לנדבּרוּק היו מעלות רבות, הוא כתב שהיא כמו דמות של תומס לורנס. על אֶלֶנָה מוּטִי הוא העיר, שתוויה מזכירים פרופילים מסוימים של הצייר מורו כשהיה צעיר, ועל אנדריאה ספֶּרֶלי שהוא מזכיר את התמונה של האציל האלמוני מגלריה בּוֹרגֶזֶה. וכך, כדי לקרוא רומן צריך ללכת ולעלעל בכל החוברות של תולדות האמנות שמוכרים בדוכנים.

8 (1938-1863) Gabriele D'Annunzio: סופר, משורר ומחזאי, מאושיות הספרות האיטלקית בתקופה המודרנית.

זה שד׳אנונציו היה סופר גרוע, עוד לא אומר שגם אני חייב להיות כמוהו. כדי להיפטר מהחולשה לצטט אחרים, החלטתי לא לכתוב יותר.

סיכומו של דבר, אלה לא היו חיים סוערים. וכשהגעתי לגיל חמישים הגיעה ההזמנה של די סימאי. אז למה לא? היה שווה לנסות גם את זה.

אז מה אני עושה עכשיו? אם אוציא את האף החוצה, אני בסכנה. עדיף לי לחכות כאן. לכל היותר, אלה שם בחוץ ימשיכו לחכות עד שאצא. ואני לא יוצא. במטבח יש כל מיני אריזות של קרקרים ושימורי בשר. מאתמול בערב נשאר לי גם חצי בקבוק ויסקי. זה יכול להספיק ליום או יומיים. אני מוזג לעצמי שתי טיפות (ואחר כך אולי עוד שתי טיפות, אבל רק מוקדם בבוקר, כי שתייה לפני הצהריים מטמטמת), ואז אני מנסה לחזור להתחלה של ההרפתקה הזאת, מבלי שאצטרך אפילו לחפש בדיסקט, כי אני זוכר הכול, לפחות לעת עתה, בבהירות.

הפחד למות מעורר את הזיכרון.