מעבר חיי

"זהו דורית, זה סופי! מנחם הבוס שלי אמר שהמפעל פשט את הרגל ושאין לנו סיכוי להציל את המצב."

"אז מה נעשה יאיר? זה אומר שניאלץ לעבור דירה?"

"נו באמת, דורית, זה לא ברור לך? במקום שהפרנסה — שם גם אנחנו."

"לצערי אתה צודק," אמרה אימא ויצאה מהמטבח בראש מורכן. ישבתי בחדרי וניסיתי להתרכז בספר שקראתי, אך לשווא. השיחות של אבא ואימא מדאיגות אותי בזמן האחרון. מבין השורות, אני מבין שהמפעל שאבא עובד בו כמהנדס עומד להיסגר, וזה אומר שאנו ניוותר ללא פרנסה.

אימא נכנסה למיטתה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה בקול שקט, "מה קרה? הכול בסדר?" אימא נאנחה וסיפרה לי את אשר אבא אמר לה. הרגשתי שהיא מאוכזבת מאוד. "נמשיך לשוחח בבוקר, טוב חמוד? אני עייפה." היה נראה שאין לה חשק לדבר על הנושא.

הנהנתי לאות הסכמה. אימא נשקה למצחי לברכת לילה טוב.

למוחרת הגיע אבי בשעות אחר הצוהריים הביתה. הוריי ניהלו את אותו הדיאלוג שניהלו אמש, אך הפעם הם הזמינו גם אותי לשיחה.

"תראה דוד, אנו נאלצים לעבור דירה עקב סגירת המפעל שבו אני עובד ופתיחתו במקום אחר, זה המצב. אנו נאלצים לעבור דירה כדי שנהיה יותר קרובים למיקום המשרד, וכדי שנוכל להתפרנס כראוי."

ראיתי שעיניו של אבי נוצצות, אך לא משמחה, אלא מעצב. היו לו דמעות בעיניים.

רציתי להראות להוריי שאני רגוע, היות שאבא היה עצוב מאוד ואימא יחד איתו. "טוב, קורה, אז מה הלחץ? נסתדר, לאיזה רחוב עוברים?" פלטתי באופטימיות רבה.

"רחוב?" גיחך לפתע אבי, "אנו עוברים לעיר אחרת חמוד."

"עיר?" חזרתי בשאלה, כשדמעות חונקות את גרוני ועומדות לפרוץ החוצה. האופטימיות שהרגשתי נעלמה כלא הייתה.

"כן, עיר," ענה אבא, "אנחנו עוברים לעיר חיפה."

"חיפה?" שאלתי בתדהמה, "לא שמעתי עליה הרבה, אבל השם שלה די מוצא חן בעיני חיפה = חי פה, שם יפה." אמרתי זאת אך ורק כדי לעודד ולהרים את המורל של הוריי. ליבי הלם בחוזקה, אבל לא רציתי להראות זאת, גם ככה היה קשה להם מאוד.

עברו להם חודשיים טעונים בביתנו, עד אותו היום שבו משאית ההובלה עצרה בחריקת בלמים מתחת לביתנו, ביום המעבר. הגיע היום שלו ייחלנו כולנו, או שלא.

מהמשאית יצאו חמישה גברים חסונים — הסבלים, אלו אשר יעמיסו לנגד עינינו את חפצינו. הם התחילו להעמיס ארגזים על המשאית.

אימא התרוצצה בבית כדי לבדוק שהכול ארוז, ואבא הדריך את הסבלים. רק אני נותרתי באמצע הסלון והסתכלתי סביבי בכאב לב.

"זהו, אני עוזב את הבית, את העיר ואת החברים שאיתם גדלתי," חשבתי בליבי בעצב, ואף אמרתי, כדי לתת תוקף לדברים, ודמעות הציפו מיידית את עיניי.

"כולם לעלות לרכב, אנחנו נוסעים," קול חזק הקפיץ אותי.

"רגע! חכו!" נשמע קולו של נועם, חברי הטוב ביותר, "רגע! באתי להיפרד סופית, ויש לי כמה מכתבים וגם דיסק לתת לך, דוד!"

חיבקתי את נועם חזק. "באת במיוחד כל הדרך מהבית שלך, רק כדי לתת לי דיסק?" אמרתי לו בהתרגשות רבה, כשגרוני חנוק והדמעות מציפות אותו. ידעתי כי ייתכן שזוהי הפעם האחרונה שבה אזכה לראותו.

נועם השפיל מבט ואמר, "לא הצלחתי לישון בלילה, אבל בשבת הראשונה אחרי שהבית מוכן אני אצלכם ב"ה, אם זה בסדר מבחינתך!"

"זה יותר מבסדר מבחינתי, חברי הטוב!" חיבקתי את נועם חזק. המחשבה על האפשרות כי ניפרד רק למשך זמן-מה עודדה אותי. הוא נתן לי את הקופסה שבה הונחו המכתבים והדיסק ונכנסתי לרכב. אבא התניע, ויצאנו לדרך.

בדרך, אבא קרא את תפילת הדרך, ואני ואימא ענינו "אמן." בפעם הזו הרגשתי שזו לא רק תפילת הדרך לנסיעה, אלא לחיים שעתידים להיות לנו.

הנסיעה עברה די בשקט, אם כי מדי פעם בפעם צלצול הטלפון הנייד של אבי קטע את הדממה. נרדמתי, וכשפקחתי את עיניי ראיתי את הים. הנוף היה מדהים, הים היה רגוע והמון אנשים הסתובבו על החוף.

"איפה אנחנו?"

"אוו, התעוררת, דוד! ישנת די הרבה זמן. אנחנו כבר בחיפה."

"וואו, הנסיעה עברה מהר!"

"אמרתי לך שישנת הרבה זמן."

אני והוריי צחקנו ביחד.

"הגענו?" שאלתי לאחר זמן-מה.

"תחנה אחרונה! הנה הבית שלך, צא לראות, דוד!" אמר אבי, והתרגשות מהולה בחשש נשמעה בקולו.

יצאתי מהרכב ונכנסתי בכניסה פרטית לתוך חצר ענקית, עם דלת כניסה גדולה ויפה.

"נו, דוד, בוא לראות את החדר שלך!" שמעתי את אימי נלהבת.

נכנסתי בדלת ענקית, הבית היה גדול מאוד, יפה ומרווח, עם חלונות מרהיבים שמבעדם חדר אור שהאיר את הבית כולו. "זה החדר שלך!" אמרה אימי בהתרגשות, וניכר כי אף היא, כמו אבי, חוששת מתגובתי.

נכנסתי וראיתי חדר מרווח עם חלון גדול שמשקיף לנוף מקסים של עצים ירוקים, ואז שמעתי את קולו של אבי קורא לי. הגעתי בהליכה מהירה אל החצר. "רוצה שנלך לעשות סיור בשכונה?"

"כן, אני אשמח!" עניתי בהתרגשות.

"אז בוא נלך." יצאנו מהשער. "אתה אוהב את הבית החדש ואת החדר שלך?"

"כן, אני אוהב מאוד, גם את החדר שלי וגם את הבית. החדר שלי יפה, גדול, מרווח, נקי — מושלם בעצם."

"אני שמח מאוד שאתה מרוצה. הדעה שלך הייתה חשובה מאוד עבורי במעבר הזה. חששתי מאוד שהיא תהיה שלילית, ואני ממש שמח שהיא חיובית."

לאחר חצי שעה של דיבורים, אני ואבי חזרנו הביתה. הסבלים כבר היו בשלבי סיום, ואימא סידרה את הבית בדקדוק, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים.

לקראת הערב נשמעה דפיקה בדלת. מי זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, איננו מכירים כאן אדם, האם ייתכן שכבר התגעגעו ובאו לבקר?

אימי פתחה את הדלת ובפתח עמדה אישה בסביבות גילה של אימי, מטפחת לראשה.

"ברוכים הבאים! אני השכנה מהבניין הסמוך. הבאתי לכם עוגה חמה, ואם אתם צריכים משהו, בשמחה, אל תהססו לבוא אלינו. שמי אסתר."

אימי מאוד שמחה והודתה לה, ואסתר השכנה הלכה לביתה.

"איזה יופי, זה כל כך מרגש שמישהו חושב עליך בלי שאתה מודע לקיומו."

רבע שעה לאחר מכן סיימו הסבלים להכניס את כל הארגזים לביתנו, ואימא כבר הספיקה לסדר את כל הבית. יצאתי לחצר והתיישבתי על הנדנדה.

מה אני עושה? איך אני מכיר כאן חברים חדשים? עזבתי חברים כל כך טובים. מעניין איך סניף בני עקיבא כאן, הציפו מחשבות רבות את ראשי.

השעה הייתה מאוחרת, וניסיתי להיכנס למיטה ולישון, אבל לא הצלחתי להירדם כל הלילה. התהפכתי במיטה מצד לצד, עד שלבסוף, לאחר זמן רב, נרדמתי.

בבוקר התעוררתי מוקדם והלכתי עם אבא אל בית הכנסת לתפילת שחרית. "דוד, אתה יודע שהיום אתה הולך לכיתה ח' בבית ספר כאן בשכונה, תתארגן מהר, שלא נאחר!"

התרגשתי מאוד, זה היה הרגע שממנו הכי חששתי, וגם הרגע שלו הכי ציפיתי. אכיר חברים. ייחלתי לכך שיקבלו אותי יפה.

אימא הסיעה אותי לבית הספר. כשהגענו ניהלנו אימי ואני שיחת היכרות קצרה עם המנהל, ולאחר מכן פגשתי את המחנכת, שמה היה אפרת והיא הייתה די נחמדה.

בשתי הפגישות הייתי פיזית, אבל איני יכול להגיד שגם נפשית. בראשי התרוצצו מחשבות אחרות לגמרי.

"אתה איתי, דוד?" שאלה אפרת המורה בקול חוקר.

"כן כן, בטח!" עניתי מבולבל.

עליתי עם אפרת המורה לכיתה.

כשנכנסנו, כל העיניים הופנו אליי. "הילד החדש בכיתה," כך הציגה אותי המחנכת.

החבר'ה הסתכלו עליי במבט בוחן, והתחלתי אני בעצמי לבחון אותם. קול רם העיר אותי מהרהוריי. "דוד, בוא, שב לידי, יש פה מקום פנוי!"

ראיתי בחור גבוה מסוף הכיתה מנופף לי בידו, כמנסה לומר לי לבוא לשבת לידו. הסתכלתי על המורה וחיכיתי לאות ההסכמה שלה. היא הנהנה בראשה ואמרה, "זה בסדר, דוד. זה יועד. לך שב לידו ותצליח. ברוך הבא לכיתתנו!"

רגליי נשאו אותי לכיוון יועד. התיישבתי לצידו. יועד טפח על כתפי ואמר, "הֵי אחי, שיהיה בהצלחה."

"תודה."

הרגשתי שדמעות מציפות את עיניי. הרגשתי שאני רוצה לחזור לבית הספר הקודם, עם כל החברים שגדלתי איתם. כל כך רציתי לחזור. אפילו הייתי מוכן לראות את המורה המעצבן למתמטיקה שתמיד צורח עלינו. הכול, רק להיות שם שוב.

זהו! היום הראשון ללימודים הסתיים סוף-סוף! חזרתי הביתה, הייתי עייף מאוד. הרגשתי שאני רוצה רק לישון, לא רוצה לדבר עם אף אחד. הרגשתי בבית הספר, אף על פי שאני בכיתה ח', כמו ילד ביום הראשון בגן, כשאימא עוזבת אותו והוא כועס על העולם והדבר היחיד שהוא רוצה זה לחזור הביתה.

בינתיים אבא התחיל לעבוד במפעל החדש והיה די מרוצה מהשינוי, שככל הנראה היה לטובה. אימא מצאה בינתיים עבודה בבית ספר יסודי כמחנכת, ואף היא, הייתה די מרוצה. נראה היה שהחיים מתחילים להסתדר, ואני התחלתי להכיר חברים חדשים.

ביום חמישי הגיע המדריך של בני עקיבא לכיתה, ניגש אליי ואמר, "אהלן דוד, שמעתי עליך מהחבר'ה בכיתה. אני רוצה שתבוא לפעולה בשבת, ובמוצ"ש אנחנו נפגשים בסניף למלווה מלכה, וציפור קטנה לחשה לי שאתה מנגן בגיטרה, אז אשמח שתביא את הגיטרה ואני בטוח שכולנו נהנה מאוד."

ערב שבת הגיע. האווירה בבית הכנסת הייתה נעימה, התפילה הייתה מעט שונה, אך אבא נראה שלֵו ורגוע, ואימא חייכה אליי מעזרת הנשים. יועד נכנס לבית הכנסת, התיישב לצידי וחייך.

סיימנו את התפילה בשירת אדון עולם וראיתי שכל החבר'ה הצעירים יוצאים לכיוון הרחבה הגדולה ומשוחחים שם. התקדמתי לכיוון החבר'ה מהכיתה שלי, שעמדו בשתי קבוצות.

"דוד! שבת שלום, איך אתה?"

"בסדר, ב"ה."

"אתה יודע שאחרי הארוחה אנו נפגשים כאן, אז תבוא, טוב?"

הנהנתי בראשי לאות הסכמה. סיימנו את ארוחת השבת אצל אסתר השכנה שאירחה אותנו יפה מאוד. הוריי הלכו הביתה, ואני הלכתי אל הסניף, לפגוש את כל החבר'ה.

כולם כבר ישבו על הספסלים ושרו שירי שבת. האווירה הייתה קסומה, אבל בכל זאת משהו היה חסר. איני יודע מה היה חסר, או מי היה חסר.

במוצ"ש הגעתי לסניף עם הגיטרה וכולם קיבלו אותי בשמחה. כולם חוץ מגיורא, שעיקם פרצוף ושאל אותי, "אז מה, אתה מנגן?"

"כן," עניתי לו.

גיורא הביט בי, בחן אותי ואמר, "נו, אז איך כאן? אני רואה שנכנסת לעניינים די מהר."

"מהר?" עניתי, "יכול להיות."

יועד רץ לעברי וצעק, "נוו דוד, כולם מחכים לך! יאללה, תוציא את הגיטרה ותתחיל לנגן כבר!"

הרגשתי לא נוח ממבטיו החוקרים של גיורא, אך ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא סתם בחור שמנסה לעצבן אותי ולא מעבר. ניגנתי והחבר'ה שרו, היה נחמד מאוד, אבל כשחזרתי הביתה מאוחר, כל הזמן רדפו אותי מבטיו של גיורא.

כך עבר לו הזמן, והשיחות עם נועם והחבר'ה מתל אביב התמעטו. המחשבות עליהם החלו להיפסק, ממש על פי המשפט: "רחוק מן העין — רחוק מן הלב." הזמן חלף לו, וככל הנראה המעבר היה טוב עבור כולנו והועיל לנו.

חלף זמן, וחיינו התנהלו כהרגלם. ערב אחד ישבתי בחדרי כשברקע מוזיקה, ועשיתי סדר בחפצים שלי. לפתע מצאתי קופסה די מוזרה שהייתה לי מוכרת, ומשום מה, כשאחזתי בה, כל גופי הוצף ברגש ובשמחה, ובה בעת בעצב ובגעגועים.

לאחר מכן, הבנתי מדוע. פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה ערמת מכתבים וגם דיסק. ניסיתי להיזכר מהיכן הקופסה הזו מוכרת לי. חשבתי וחשבתי, עד שלפתע פרצתי בבכי חזק, מפני שנזכרתי מאיפה המכתבים הללו והדיסק. חזרתי זמן רב אחורה במחשבתי ונזכרתי, נזכרתי בכל חבריי: בנועם, חברי הטוב ביותר — כשנזכרתי בו ירדו לי המון דמעות, בדני, בשי, בציון, בחיים, בשלום וב... וברננה.

העדפתי תחילה להאזין לדיסק. פתחתי את הדיסק ועליו הייתה תמונה שלי בגדול והיה כתוב עליה: "דוד מלך ישראל חי חי וקיים!!!!! מכל ילדי בית הספר."

התחלתי לבכות כמו תינוק עוד לפני ששמעתיו. הכנסתי את הדיסק לטייפ, ובחשש רב לחצתי על play.

לפתע נשמעה מוזיקה קצבית. חבריי הטובים כתבו מילים על השיר המוכר והמקורי "זה כינור דוד ביד דוד המלך":

לפני שנים רבות שמעו בארץ ישראל,

קולות ניגון שירה ומזמורים.

בצליל כה מיוחד ובנעימה טובה,

כשיר ציפור זמיר בין העלים.

פזמון: זו גיטרת דוד ביד דוד המלך,

הפורט על מיתריה.

כטוב ליבו באושר לעת ערב,

מלווה הוא את שיריו.

לפני שנים רבות בשערי ירושלים,

ניצבה נפעמת בחלון רננה.

הביטה במשעול ובעיניה אור,

רוקד דוד ובידו גיטרה.

פזמון...