מסתנן
השוטרת שאיישה את הדלפק לבדיקת דרכונים בנמל התעופה, התנהגה באופן שהעיד ברורות על כך שמשהו עומד להשתבש. היא בחנה בעיון רב מהרגיל את הדרכון שלי, הקישה על מקלדת המחשב שלפניה, והחלה להציב שאלות שנועדו לוודא את זהותי המדויקת. "יש בעיה כלשהי?" תמהתי. "זה ייקח עוד שתי דקות," היא השיבה, הרימה את שפופרת הטלפון שעל שולחנה, חייגה מספר כלשהו, ואמרה בטון נמוך לבן־שיחה מעברו השני של הקו כמה משפטים שלא יכולתי לשמוע.
כעבור דקות אחדות של המתנה, בעוד שאר הנוסעים שהגיעו עמי בטיסה מברלין עוברים את הביקורת ללא כל בעיות וממשיכים בדרכם לאסוף את מזוודותיהם, ניגש אלי איש ביטחון בלבוש אזרחי. "אתה מוכן לבוא איתי, בבקשה?" הוא אמר בטון שלא הותיר מקום רב להתדיינות. בשלב זה כבר לא נותרו לי כל ספקות בקשר לכך שאני בבעיה.
הובלתי לחדר צדדי, שבו ישבו כמה אנשים בעלי חזות מזרח אירופית וקבוצת נגנים ארוכי שיער, בעלי הופעה זרוקה משהו, שלצדם נחו תיבות כלי הנגינה שלהם. הנגנים נשבעו בפני נציגי החוק שלא הביאו עמם סמים. על אחד הספסלים היה מונח עיתון בטורקית. ישבתי והמתנתי.
"מי זה אלדד בק?" דרש בקול שוטר שנכנס לחדר לאחר כעשרים דקות. הרמתי את ידי מבלי להוציא הגה. השוטר ניגש אלי, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים דרש ממני לחתום על הזמנה לחקירה. "אם לא תחתום, אני לא רשאי לתת לך לעזוב," הוא הבהיר.
מוֹעדה של החקירה כבר נקבע ליום המחרת, בעשר בבוקר. המיקום: המחלקה הביטחונית־כלכלית של היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל) בפתח תקווה.
ברוך הבא לישראל.
בשנים האחרונות הרביתי לנסוע למדינות ערביות ומוסלמיות, שרובן אינו מקיים יחסים כלשהם עם ישראל, כדי לדווח מהן על אירועים היסטוריים שונים, או פשוט על המתרחש בהן. מדינות אלו מוגדרות בדרך כלל על ידי ישראל כ"מדינות אויב". בכל ביקורי בארצות הללו מעולם לא עוכבתי לתשאול בנמל תעופה כלשהו ולא זומנתי לחקירה. למען האמת, קודם לחקירתי ביאחב"ל, שהתרחשה בעקבות נסיעה שערכתי לאיראן, מעולם לא נתקלתי בכל בעיה גם בהגיעי לישראל בגלל נסיעותי מעבר לגבול.
הדברים השתנו מבחינתי בקיץ האחרון. בישראל התקבלה לפתע ההחלטה שיש לשים קץ לתופעה של עיתונאים ישראלים, בעלי אזרחות כפולה, הנוסעים ל"מדינות עוינות". אם עד כה הייתי צריך לחשוש במהלך נסיעותי ממעצר באחת מהמדינות הערביות, מעתה עלי לקחת בחשבון בכל פעם גם אפשרות של מעצר בישראל. הגבולות נסגרים.
במסעותי מעבר לגבול הייתי בין הזרים הראשונים שביקרו בעיר בעלבק - מעוזו של ארגון ה"חזבאללה" בבקעת הלבנון - כשזה אך נפתח מחדש בפני העולם החיצון. הייתי בין הישראלים הראשונים שהגיעו באופן רשמי לסוריה, הודות להזמנה מטעמו של נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק. שבתי לדמשק כמה שנים לאחר מכן עם מותו של חאפז אלאסד, כדי לכסות את הלווייתו של "האריה מדמשק". הגעתי לעצרת הניצחון שה"חזבאללה" ערך בדרום לבנון עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בתחילתו של קיץ 2000. שבתי לבירות לאחר רצח ראש הממשלה לשעבר, רפיק אלחרירי, בעיצומה של "מהפכת הארזים".
ביקרתי בעיראק תחת שלטונו של צדאם חסין ולאחר נפילתו של זה. דיווחתי מפקיסטן ומאפגניסטן בשבועות הדרמטיים שלאחר פיגועי ה־11 בספטמבר, ולפני רציחתה של מנהיגת המחנה האזרחי הפקיסטני, בנזיר בוטו. פגשתי את יהודיה האחרונים של תימן. ביקרתי בכמה מאמירויות המפרץ. הסתובבתי ברחבי איראן בעיצומו של העימות בין הקהילייה הבינלאומית למשטר המוּלוֹת (כוהני הדת) בטהרן בנוגע לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית, כשברקע מהדהדים איומיה של ישראל לתקוף.
ובכל הנסיעות הללו לא נתקלתי כלל בקשיים מצדן של הרשויות המקומיות. האם הדבר נבע מחוסר ידע או מהעלמת עין מכוונת מצדן של המדינות השונות? לאיש אין מענה ברור לתהייה זו, שמעולם לא ממש הטרידה אותי. את הנסיעות ביצעתי למטרה אחת בלבד: לגלות עולם אסור ולדווח לישראלים, המנועים מלהגיע למרבית מדינות המזרח התיכון, על הנעשה מעברו השני של הגבול.
המסעות הללו שימשו אותי כדי לפתוח בפַני ובפני אחרים צוהר להתבוננות ולהבנה. במהלך שירותי הצבאי, באמצע שנות השמונים, שימשתי ככתב לעניינים ערביים ב"גלי צה"ל". זו היתה תקופה סוערת מאוד במזרח התיכון: תהליך השלום היה תקוע והתרכז בוויכוחים בין מצרים לישראל על גורלה של מובלעת טאבה, ישראל היתה עדיין מעורבת עמוק בלבנון, ב"ארץ הארזים" עצמה להטו להבות מלחמת האזרחים, בסוריה התנהלו מאבקי כוח סביב אלאסד החולה, מלחמת עיראק-איראן האיומה היתה בעיצומה ויצרה עימות מחריף בין הסונים והשיעים ברחבי העולם המוסלמי, מצרים התמודדה עדיין עם גלי ההדף של רצח הנשיא אנואר א־סאדאת, במג'רב צצו ניצני האסלאם הקיצוני המקומי, ערפאת ואנשיו ארגנו פעולות טרור מתוניס, ובשטחים כבר הורגשו רעידות האדמה הקלות שבישרו את התפרצותה הקרבה של האינתיפאדה הראשונה שהחלה בשנת ה־20 ל"כיבוש".
כעמיתַי דאז שעסקו בכיסוי העולם הערבי, נאלצתי להסתפק בעבודתי בדרך כלל בניתוח מידע ממקורות משניים, כדי לדווח על המתרחש סביב ישראל. מבחינת כל עיתונאי, ניתוק מעין זה משטח עבודתו מתסכל ביותר, שכן הוא מחייב למעשה הסתמכות על ראייתם של אחרים ולא על שיפוט אישי.
סגירת העולם הערבי - ובמידה רבה גם המוסלמי - בפני עיתונאים ישראלים רק מאפשרת לדעתי להנציח את מצב העימות במזרח התיכון, שכן היא מונעת מהישראלים ליצור קשר ישיר כלשהו עם שכניהם. קשר זה יכול היה להגביר את ההבנה ההדדית לרגשותיו ולצרכיו של האחר.
שינוי מסוים אמנם החל להתרחש בעקבות ועידת השלום שהתכנסה במדריד בסתיו 1991, אולם מרביתו של העולם הנמצא מעבר לגבולנו נותרה חסומה ועלומה בפנינו.
בזכות השלום וה"כיבוש", מצרים, ירדן וכמובן הגדה המערבית ורצועת עזה (עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה) היוו יוצא מהכלל, מבחינת יכולת הכיסוי העיתונאית. אפשרות זו לא תמיד נוצלה עד תום על ידי התקשורת הישראלית.
אבל בעוד מרבית כלי התקשורת ב"מדינות האויב" החלה להיפטר מגישת החרם המוחלט על ישראל, ולכלול במערכותיהם כתבים או שליחים היושבים או מבקרים בישראל, התקשורת הישראלית מחויבת עדיין למצוא דרכים עקיפות כדי לדווח מהמדינות השכנות לה, לעתים קרובות תוך סיכון העיתונאים הנשלחים לארצות אלה.
כל עיתונאי ישראלי היוצא ל"מדינות האויב" חושף את עצמו לסכנות רבות: מעצר, חטיפה, וכפי שהעיד מקרהו של העיתונאי דניאל פרל - שהוריו היו ישראלים לשעבר - גם רצח. ליתר דיוק שחיטה. מלכתחילה, נחשד כל עיתונאי ישראלי - גם על ידי עמיתים שאינם ממדינות ערב - בהיותו סוכן "מוסד". האפשרות שאנחנו רק ממלאים את תפקידנו העיתונאי, מבלי להעמיד את עצמנו לרשותו של גוף ממשלתי זה או אחר, כמעט אינה עולה על דעתו של איש. הנסיבות הללו הופכות את העבודה בשטח למשימה קשה ביותר - כמעט בלתי אפשרית.
יחד עם זאת, רק פעם אחת בלבד, בעקבות נסיעתי ללבנון באביב 2005 לאחר רצח אלחרירי, נודע לי על תגובת נגד של השלטונות המקומיים לביקורי בארצם. לאחר פרסום הכתבה על הביקור, בעמודיו הראשונים של "ידיעות אחרונות", הוציאה הממשלה הלבנונית צו הקובע שכל לבנוני שיבוא בקשר עם אדם העובד בכלי תקשורת ישראלי, יועמד לדין וצפוי לעונש מאסר. בלבנון ובסוריה קיימים חוקים האוסרים באופן רשמי מגע כלשהו עם ישראלים. כעת גם כל לבנוני המדבר עם אדם הקשור בישראל, צפוי להיענש.
לרשימת הסיכונים הארוכה שצִלה מרחף על כל עיתונאי ישראלי היוצא ל"מדינת אויב", נוספת החלטתן של הרשויות בישראל ליישם בהקפדה יתרה חוק משנות החמישים, המכונה "החוק למניעת הסתננות". שינוי הגישה, שבא לידי ביטוי בהזמנתם של עיתונאים ישראלים שביקרו ב"מדינות אויב" לחקירה תחת אזהרה, נעשה על בסיס הענקת פרשנות בעייתית ביותר לחוק זה מצדן של הרשויות.
בשנות החמישים, כאשר גבולותיה של ישראל היו פרוצים למדי, נהגו "מסתננים" לעבור את הגבול ללא בעיות רבות. מרבית המסתננים היו ערבים, ששבו לבתיהם או למשפחותיהם, ועסקו בהברחות למיניהן וכמובן בפעילות טרור. היו גם ישראלים מעטים שהסתננו למדינות ערב, כמו אלה שיצאו לבקר ב"סלע האדום" בפטרה הירדנית.
סעיף 2א' של "החוק למניעת הסתננות" אוסר על אנשים לצאת משטחה של ישראל - ללא אישור של הגורמים המוסמכים לכך - לרשימה ארוכה של "מדינות אויב". בנוסח הראשוני של החוק, שאומץ בשנת 1954, הופיעו ברשימה לבנון, סוריה, סעודיה, עיראק, וגם מצרים ו"עבר הירדן" - הנכללות עדיין ברשימה זו, על אף ששתי המדינות הללו חתמו מזמן על הסכמי שלום עם ישראל.
בדיעבד, כל ישראלי שנסע אי פעם לבקר במצרים ובירדן עבר על החוק. רק בעת כתיבת שורות אלו פועלים נבחרי העם בכנסת להוצאתן של מצרים וירדן מ"הרשימה השחורה". מנגד, איראן ותימן נוספו אליה בקיץ 2007. כל העובר על חוק זה צפוי לקנס של 5,000 לירות ארצישראליות או לעונש מאסר של עד ארבע שנים.
על בסיס חוק זה, זומנתי - ולפַני עיתונאים אחרים - לחקירה ביאחב"ל. העילה היתה, כאמור, נסיעה שערכתי לאיראן כמה חודשים לפני כן. בדיווח על נסיעה זו, שהתפרסם בגיליון חג הפסח של "ידיעות אחרונות" ואשר זכה בכך לחשיפה ציבורית עצומה, תיארתי איראן שונה מאוד מזו שהורגלנו לצייר בעיני דמיוננו בהסתמך על דיווחיהם של אחרים. העובדה שאני מתגורר כבר שנים רבות באירופה, ולא יצאתי לאיראן ישירות מישראל - כפי שקובע החוק באיסורו - לא הטרידה את משטרת ישראל בעת זימוני לחקירה.
האם למישהו הפריע שב"עיתון של המדינה" התפרסמה כתבה המציגה את איראן באופן שאינו עולה כלל בקנה אחד עם המערכה המדינית הבינלאומית שישראל מנהלת בשנים האחרונות נגד איראן, בין היתר בשל תוכניתה הגרעינית? קרוב לוודאי שהיו גורמים מסוימים שזעו באי־נוחות בכיסאם למקרא הדברים.
עם זאת, אני נוטה להאמין שהעילה להזמנה לחקירה היתה שונה: ראשית - בשנים האחרונות יצאו כמה נבחרי ציבור ערבים־ישראלים למדינות עוינות ועסקו שם בפעילות הפוגעת באינטרסים הלאומיים - ובמקרים מסוימים כנראה גם הביטחוניים - של ישראל. כאשר הוטחה בהם ביקורת על נסיעותיהם, הגיבו כמה מנבחרי הציבור הערבים בהיתממות מעושה ומחוצפת־משהו, "למה לעיתונאים ישראלים מותר ולנו אסור?"
כאן אולי המקום להסביר את המובן מאליו: עיתונאים ישראלים היוצאים למדינות ערב "האסורות" אינם עוסקים בדרך כלל בפעילות חתרנית נגד ארצם. לכן כל טענה לגזירה שווה אינה במקומה.
שנית - בניגוד לשנים עבַרו, יותר ויותר ישראלים מחזיקים היום בדרכונים כפולים, ויצר הסקרנות או ההרפתקנות עלול לדחוף אותם לבצע נסיעות פרטיות למדינות שבהן קיימת סכנה ממשית לחייהם. ישראל שילמה במקרים שונים מחיר גבוה מאוד בעבור שחרורם של חטופים, חיים ומתים. מקרהו של אלחנן טננבוים, שנחטף בידי ה"חזבאללה" בנסיבות מטרידות ביותר, נצרב בתודעתן של הרשויות בישראל כטראומטי. ישראל לא רוצה להפוך לבת ערובה של גחמות אזרחיה, ולשלם עליהן את המחיר.
יחד עם זאת, גם אם שיקולי השלטונות באכיפת "חוק המסתננים" על עיתונאים נובעים מחשש ללכידתו של עיתונאי ישראלי בידי גורמים עוינים, או חמור מכך - לפגיעה בו או דרכו בביטחון המדינה, הרי שמדינת ישראל הופכת את עצמה בגישה זו שותפה לניתוקם של אזרחיה מהעולם המיידי הסובב אותם.
ישראל הדמוקרטית והתקשורת הפועלת בה לא יכולות להשלים עם הניתוק הזה או לתרום לו. הן צריכות להיאבק על זכותם של עיתונאים ישראלים לדווח ממדינות ערב כחלק מהצעדים בוני האמון של תהליך השלום. כל מדינה אחרת המעוניינת לסייע בקידומו של תהליך השלום במזרח התיכון, חייבת להירתם גם היא למטרה זו. התקשורת היא אמצעי שאין לו כל תחליף ליצירת מגע והבנה בין הצדדים.
מובן שמפעם לפעם, במהלך מילוי משימות עיתונאיות במדינה "עוינת", מצאתי את עצמי שקוע בהרהורי זוועה על העלול לקרות לי אם איתפס על ידי גוף זה או אחר שיחליט להיתלות בעילה כלשהי כהצדקה לחטיפה, לעינויים או להוצאה להורג. כל מחסום דרכים, כל השגת אישור מעבר חדש - בעיקר במדינות שבהן המשטר המרכזי רופף ומעורער, והשליטה בשטח נתונה בידי מיליציות מקומיות - גובלים לעתים בסיוט, בשל החשש שמישהו יגלה שהתגלגל לידיו קלף מיקוח או אדם שניתן לנקום בו בשם כל האחרים.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הפחדים הללו היא להתעלם עד כמה שניתן מהסכנה ולהתמקד בעבודה, בידיעה שתפיסות ורעיונות רבים הוטבעו בנו ללא סיבה ממשית. לא כולם מחפשים אותנו. וממילא, סופו של כל אחד מאיתנו הרי מגיע במוקדם או במאוחר.
האם נסיעותי מעבר לגבול שכנעו אותי שהשלום בכלל אפשרי? מאחר שבמסעות אלו הזדהיתי על פי רוב בזהותי השנייה, הלא־ישראלית, נקלעתי למצבים שהציגו בפני ללא כחל וסרק את השנאה התהומית הקיימת בקרב חוגים נרחבים בעולם הערבי והמוסלמי כלפי ישראלים, וליתר דיוק - כלפי יהודים באשר הם יהודים. לעתים קרובות ניצבתי מול אנטישמיות בוטה, ישירה, עירומה, מוחלטת, שאינה מנסה להסתתר מאחורי הצדקות, תירוצים, התחכמויות וצביעות, שאותם ניתן למצוא לעתים קרובות מאוד בעולם המערבי.
טינה מושרשת זו, שמקורה בהסתה פוליטית, דתית ותקשורתית - גם במדינות ערביות המקיימות יחסים רשמיים עם ישראל - מתחזקת על ידי אי־הכרתו של האחר (במקרה זה היהודי והישראלי) והניתוק ממנו. גבולות, גדרות, חומות, איסורים וחרמות רק עוזרים להחרפתה של הבעיה, משני עבריו של הגבול.
אחד הפרקים שלא ייכלל בספר זה קשור לנסיעות תכופות שקיימתי לשטחי הרשות הפלסטינית, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. באותה תקופה לקחתי פסק זמן מעבודתי כעיתונאי, והצטרפתי לארגון ממשלתי אירופי שעסק בסיוע למדינות מתפתחות. לבקשתי, אִפשר לי הארגון לפתוח סניף בשטחי הרשות הפלסטינית, כדי שניתן יהיה לסייע בקידומו של תהליך השלום באמצעות מיזמי רווחה שונים לאוכלוסייה הפלסטינית. אז עוד האמנתי שהדבר ייתכן.
המציאות שנחשפה בעיני באותם ימים שהעברתי בשטחי הרשות, כנציגה של ממשלה אירופית, היתה שונה מאוד מזו שהוצגה בפני קודם לכן כעיתונאי ישראלי: הרשות הפלסטינית, על כל רבדיה, מעולם לא קיבלה את רעיון הדו־קיום עם מדינה יהודית ולא פעלה לקדמו בקרב בני עמה. בכל מקום - ממשרדי הממשלה הבכירים ועד לגני הילדים שבהם ביקרתי - דוּבר אך ורק על שחרורה של "פלסטין הגדולה". רעיונות לפרויקטים של שיקום וסיוע במחנות הפליטים נדחו על הסף, בטענה ש"זהו נושא פוליטי, שאין לגעת בו". בינם לבין עצמם, התייחסו בני־שׂיחי לישראלים בכינוי הפשוט "אלעד'ו" ("האויב").
אז גם התוודעתי לפער העצום שהיה קיים בין גישתם לישראל של "המקומיים" - תושבי השטחים, שנותרו בהם וחוו על בשרם את "הכיבוש", על קשייו ועוולותיו - לבין גישתם של "החיצוניים", ששבו מגלות בתוניס או במקומות אחרים. דווקא "המקומיים" היו פתוחים וסלחנים יותר כלפי הישראלים מאשר אחיהם החוזרים מחו"ל. "הכיבוש", על כל אי־הצדק הגלום בו, אִפשר לפלסטינים רבים לבוא במגע גם עם צדדיהם האנושיים והחיוביים של הישראלים, להכיר אותם ולעמוד על נקודות התורפה והחוזק שלהם.
הרשות הפלסטינית שמה לה ליעד לבתק את המגע הזה, ביודעה היטב שהוא־הוא הבסיס האמיתי לשלום עתידי. מכונת "חינוך לעימות" החלה לפעול בחסותם של השבים מחו"ל, וזו קצרה את פירותיה ההרסניים ב"אינתיפאדה השנייה", שהנציחה את הניתוק בין הצדדים.
הריחוק, הבידוד, ההתעלמות וחוסר הידע הם אויביו האמיתיים של השלום. כל אלה הולכים ומתחזקים לנגד עינינו. וכך, כל עוד המצב הנוכחי נותר כפי שהוא, החלטתי לשוב למסעותי, לאירועים שכיסיתי, למראות שגיליתי, לאנשים שפגשתי, לחוויות, לפחדים, וגם לרגעי אימה וזעזוע מסוימים, ובאמצעות ריכוזם בספר אחד, לפתוח בפניכם - במלל ובתמונה - חלון לעולם השכן לנו, חלון ההולך ונסגר.*
ברלין, יולי 2009
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.