מעולמה של ציידת הלילה 1: טיפה ראשונה של ארגמן

 1

"אני חושב שאמבר נרצחה."

דניס הביטה בבן דודה בפה פעור. הייתה זו כבר המרגריטה השלישית שלה, אך לא ייתכן שהיא טעתה בהבנת דבריו. אולי לא היינו צריכים לצאת לפאב לאחר ההלוויה. אבל פול אמר שלא מתאים לו לשבת שבעה נוספת. תוך חודש הוא איבד גם את אמו וגם את אחותו. אז אם ישיבה בפאב עשויה לשפר את הרגשתו, למי אכפת מה הם אמורים לעשות?

"אבל הרופאים אמרו שהיא מתה בגלל בעיה בלב."

"אני יודע מה הם אמרו," רטן פול. "גם השוטרים לא האמינו לי. אבל יום לפני שהיא מתה, אמבר אמרה לי שהיא חושבת שעוקבים אחריה. היא הייתה בת עשרים ושלוש, דניס. מי מת מהתקף לב בגיל עשרים ושלוש?"

"אימא שלך זה עתה מתה מהתקף לב," הזכירה לו דניס בעדינות. "מחלות לב עלולות לעבור בתורשה. נכון שזה נדיר שלמישהי צעירה כמו אמבר יהיו בעיות בלב, אבל אחותך חוותה לחץ רב —"

"לא יותר מכפי שאני חווה עכשיו," פול קטע את דבריה במרירות. "את רומזת שאני עשוי להיות הבא בתור?"

עצם המחשבה על כך עוררה בדניס חלחלה שהיא לא יכלה לשאת. "אני בטוחה שאתה בסדר, אבל לא יזיק אם תעבור בדיקה מקיפה."

פול רכן לפנים, הביט סביב ורק אז החל לדבר. "אני חושב שעוקבים גם אחרי," הוא אמר בלחישה שנשמעה אך בקושי.

דניס השתתקה. במשך חודשים לאחר מותו של רנדי, היה נדמה לה שכל צל הוא יצור חורש רע שזומם להתנפל עליה. אף שעברה יותר משנה, היא עדיין לא לגמרי הצליחה להיפטר מההרגשה הזאת. עכשיו דודתה וגם בת דודתה מתו תוך חודש, ונדמה שגם פול חושב שהמוות אורב לו ממש מעבר לפינה. האם מדובר בחלק בלתי נפרד מתהליך האבל? ההרגשה הזאת, שכאשר מלאך המוות קוטף אדם קרוב, אתה הבא בתור ברשימה שלו?

"אתה רוצה לישון אצלי כמה ימים?" היא שאלה. "אני לא אתנגד לקצת חברה."

למעשה, דניס העדיפה להיות לבד, אך פול לא ידע זאת. הכסף שרנדי השקיע בזהירות התאדה עם קריסת שוק המניות ונותר לה סכום שהספיק רק להלוויה ולתשלום מקדמה על בית חדש, הרחק מרוב בני משפחתה. להוריה היו כוונות טובות, אך מרוב דאגה הם ניסו להשתלט על חייה. בעבודה דניס שמרה מרחק מעמיתיה, וההתבודדות שלה במהלך השנה הארוכה והקשה הזאת, בעודה מתמודדת עם מותו של רנדי, הקלה עליה.

ועדיין, אם השהות בחברתה תעזור לפול לעבור את ההלם הראשוני של האובדן הכפול שחווה, היא תוותר על בדידותה בשמחה.

בן דודה נראה כאילו הוקל לו. "כן, אם זה בסדר מבחינתך."

דניס אותתה לברמן. "כמובן. בוא נצא לכיוון הבית שלי עכשיו, לפני שאשתה עוד משהו. גם אתה כבר שתית יותר מדי, אז ניקח את המכונית שלי ונאסוף את המכונית שלך בבוקר."

"אני יכול לנהוג," התווכח פול.

דניס נעצה בו מבט נוקב. "לא הלילה."

פול משך בכתפיו. דניס שמחה שהוא לא התווכח. אם פול היה מעורב בתאונה לאחר שיצא לשתות איתה, היא לא הייתה יכולה לסלוח לעצמה. פרט להוריה, הוא היה בן המשפחה הקרוב ביותר שנותר לה.

היא שילמה את החשבון, למרות מחאותיו של פול, והם יצאו אל מגרש החניה. לאחר אותה תקרית לפני שלושה חודשים, דניס הקפידה לחנות באזור מואר, כמה שיותר קרוב לכניסה לפאב. ולמרות שפול מלווה אותה, כאמצעי זהירות נוסף היא הניחה את ידה על תרסיס הפלפל שהיטלטל ממחזיק המפתחות שלה. היו ברשותה שני מכלי תרסיס; אחד המכיל תרסיס פלפל ושני המכיל כסף חנקתי. בני אנוש אינם היחידים שאוהבים לתקוף עם רדת החשכה.

"חדר האורחים קטן, אבל יש בו טלוויזיה," אמרה דניס כשהתקרבו למכונית שלה. "אתה רוצה ל —"

דבריה נקטעו בצרחה בשעה שפול הופל לאחור, ומאחוריו, כאילו משום מקום, צץ גבר. גם פול ניסה לפלוט צרחה, אך זרוע חסונה שהתהדקה על גרונו השתיקה אותו. עיניו של הזר נדמו כבוערות בעוברן מדניס אל בן דודה.

"עוד אחד," הוא נשף, ממקם את אגרופו על חזהו של פול.

דניס צעקה בכל הכוח, הרימה את תרסיס הפלפל שלה וריססה היישר בפניו של הגבר. הוא אפילו לא מצמץ, אך עיניו של פול נעצמו בחוזקה, כשמעט מהתרסיס פגע בו.

"שמישהו יעזור לנו!" זעקה דניס שוב, בעודה ממשיכה לרסס עד שהמכל התרוקן. הגבר אפילו לא זז ממקומו בשעה שפניו של פול החלו להכחיל.

ואז היא אחזה במכל הכסף החנקתי, וריססה את תכולתו בטירוף בארבע לחיצות. הפעם הגבר כן מצמץ, אך הבעתו הייתה בעיקר מופתעת. ואז הוא פרץ בצחוק.

"כסף? כמה מסקרן."

לדניס אזלו כלי הנשק, והגבר לא הרפה מאחיזתו ולו במעט. אחוזת בהלה, היא קפצה את כפות ידיה לאגרופים והסתערה לעברו — אבל מיד מצאה את עצמה מוטלת על הארץ מעל בן דודה.

"מה קורה כאן?" קרא לעברם מישהו מהפאב.

דניס נשאה את מבטה. הזר נעלם. כלב גדול מסוג רועה גרמני ישב במרחק מטרים ספורים מהם, פיו פתוח בחיוך כלבי. ברגע שכמה אנשים מהפאב החלו להתקרב לעברם, הוא הסתובב ורץ משם.

"שמישהו יזעיק אמבולנס!" צעקה דניס כשהבחינה לאימתה כי פול לא נושם. היא הצמידה את פיה לפיו ונשפה בחוזקה — והחלה להיחנק כשטעמה את תרסיס הפלפל.

לעיניה של דניס, המשתעלת ומתנשמת בכבדות, ניסה גם גבר צעיר לבצע בפול החייאה ומיד נסוג לאחור, גם הוא נחנק ומשתעל. היא הצמידה את אצבעותיה לגרונו של פול אך לא הרגישה דבר.

כתריסר אנשים ניצבו מסביב, אך אף אחד מהם לא שלח את היד לטלפון הנייד שלו.

"תתקשרו לאמבולנס מזורגג," היא צעקה, בעודה הולמת בחזה של פול ומנסה לנשוף אוויר לתוך פיו, למרות שהיא בעצמה התקשתה לנשום. "בבקשה, פול! אל תעשה את זה!"

למרות ראייתה המטושטשת היא הבחינה כי פניו של בן דודה נצבעים בגוון כהה יותר של כחול. פיו היה שמוט, החזה שלו דומם תחת כפות ידיה. דניס המשיכה להלום בחזה שלו, ויצרה מעין צינור בכפות ידיה כדי להנשים אותו מבלי ששפתיה יבואו במגע עם תרסיס הפלפל.

היא לא חדלה ממאמציה עד שהחובשים הגיעו, לאחר פרק זמן שנדמה כנצח. כאשר הם משכו אותה ממנו, פול עדיין לא נשם.

* * *

"את אומרת שהגבר פשוט... נעלם?"

קצין המשטרה לא הצליח להסוות את הספק בקולו. דניס נאבקה בדחף לסטור לו. היא לא ידעה כמה היא תוכל עוד לשאת. עד כה היה עליה להזעיק את בני משפחתה ולבשר להם את הבשורה הבלתי נתפסת, ואז היא התאבלה יחד עמם לאחר שהגיעו לבית החולים, ואז מסרה את העדות שלה למשטרה. עדות שככל הנראה הם מתקשים לקבל.

"כמו שאמרתי, עד שהרמתי את עיני, הרוצח כבר נעלם."

"אף אחד מהפאב לא ראה איש, גבירתי," חזר קצין המשטרה בפעם השלישית.

דניס התרתחה. "זה בגלל שהם ישבו בפנים בזמן שהותקפנו. תראה, הבחור הזה חנק את בן דודי; לא מצאתם סימני חניקה סביב הצוואר של פול?"

קצין המשטרה הסתכל הצדה. "לא, גבירתי. החוקר הרפואי עוד לא העיף בו מבט, אך החובשים לא הבחינו בשום סימני חניקה. אבל הם ציינו שהם מצאו סימנים לדום לב..."

"הוא היה בסך הכול בן עשרים וחמש!" התפרצה דניס, ואז עצרה את עצמה. תחושת קור הזדחלה במעלה עמוד השדרה שלה. מי מת מהתקף לב בגיל עשרים ושלוש? שאל פול לפני שעות ספורות בלבד, ובעקבות השאלה באה האמירה שלו שהיא מיהרה לבטל בכל תוקף. אני חושב שעוקבים גם אחרי.

עכשיו פול מת — מהתקף לב, לכאורה. בדיוק כמו אמבר ודודה רוז. דניס ידעה שהיא לא דמיינה את הגבר הזה, שהיה חסין הן לתרסיס הפלפל והן לכסף החנקתי. הגבר שנעלם במהירות הבזק — והכלב הגדול שהגיח משום מקום.

כמובן, היא לא יכלה למסור את הפרטים האלה לקצין המשטרה. גם כך הוא הסתכל עליה כאילו היא על סף אובדן שפיות. מעיניה של דניס לא חמקה העובדה שכאשר היא קיבלה טיפול עקב חשיפתה לתרסיס הפלפל, לקחו ממנה דגימת דם, כנראה כדי לבדוק את רמת האלכוהול בדם שלה. כבר פעמים אחדות שאלו אותה כמה היא שתתה לפני שיצאה מהפאב. היה ברור שלכל מה שתאמר, אפילו אם תשמיט את הפרטים העל־טבעיים, הם לא יתייחסו ברצינות אם החוקר הרפואי יפסוק כי פול מת מהתקף לב.

טוב, היא מכירה אנשים שיאמינו לה מספיק כדי לפתוח בחקירה.

"עכשיו אני יכולה ללכת הביתה?" שאלה דניס.

הבעה של הקלה חלפה על פניו של הקצין, מה שעוד הגביר את החשק של דניס להחטיף לו. "בוודאי. אני יכול לבקש שייקחו אותך בניידת."

"אני אזמין מונית."

הוא נעמד וזקף את ראשו. "קחי את כרטיס הביקור שלי, למקרה שתיזכרי בפרטים נוספים."

דניס לקחה אותו, רק מפני שקימוטו לכדור והשלכתו בפניו היו עלולים להיראות תמוהים. "תודה."

רק כשנכנסה הביתה היא התקשרה. אין סיבה להניח לנהג המונית לספר לחברים שלו על הלקוחה שפטפטה על אדם שנרצח בידי גבר שייתכן ששינה צורה והפך לכלב. אם השוטרים יגלו שהיא אמרה זאת, לא יהיה שום סיכוי שהם יפעלו לפי הרמזים שתספק להם, אפילו אם הם יצליחו להבין שמדובר ברצח.

אלא שלאחר הצלצול השלישי, קול מכונה דקלם שהמספר שחייגה אינו בשימוש. דניס ניתקה. זה לא מפתיע; קאת כבר זמן מה עוברת ממקום למקום מפני שאיזה ערפד מטורף רודף אחריה. וטבעי שהיא גם החליפה את מספר הטלפון שלה. האם קאת עדיין בחוץ לארץ? כמה זמן חלף מאז שהיא שוחחה איתה בפעם האחרונה? שבועות, לכל הפחות.

אחר כך דניס ניסתה לחייג את המספר של בונז, בעלה של קאת, אך גם הוא היה מנותק. דניס פשפשה בכל הבית עד שמצאה ספר טלפונים עם המספר של אימא של קאת. היא רשמה את המספר לפני יותר משנה, ולכן אין פלא שגם הוא היה מנותק.

דניס השליכה את ספר הטלפונים על הספה בייאוש. בזמן האחרון היא נמנעה מיצירת קשר עם עולם האל־מתים, אך כעת, כשהיא זקוקה למישהו שמחובר אליו, אין בידה מספר עדכני של אף אחד.

חייב להיות מישהו שעמו היא יכולה ליצור קשר. דניס סקרה את רשימת אנשי הקשר בטלפון הנייד שלה, וחיפשה מישהו שיש לו קשר לקאת. כאשר היא כמעט הגיעה לסוף הרשימה, שם אחד קפץ לנגד עיניה.

ספייד. לפני מספר חודשים היא שמרה את המספר של ספייד בטלפון הנייד שלה, מפני שהוא היה אמור לאסוף אותה בפעם האחרונה שראתה את קאת.

דניס היססה. תווי פניו המפוסלים של ספייד, עורו החיוור ומבטו החודר הבזיקו בתודעתה. תנו לספייד לככב בפרסומת של קלווין קליין, ונשים יתפתו ללקק את הדף, אך זיכרונה של דניס לגבי ספייד היה קשור בקשר בל יינתק לדם. במיוחד מפני שבפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, הוא היה היה מרוח בדם כולו.

היא דחקה את הדימוי מתודעתה. מישהו רצח את פול, וייתכן שספייד הוא החוליה היחידה שיכולה לקשר אותה לקאת. דניס לחצה על 'חיוג' והתפללה שלא תשמע את הקול החדגוני המודיע לה שהמספר כבר אינו בשימוש. שלושה צלצולים, ארבעה...

"הלו?"

דניס הרגישה סחרחורת של הקלה לשמע המבטא האנגלי המובהק של ספייד. "ספייד, זו דניס. חברה של קאת," היא הוסיפה, בעודה מהרהרת כמה נשים בשם דניס הספיק ערפד בן מאות שנים להכיר. "מסתבר שאין לי את המספר של קאת ו... אני די בטוחה שאיזשהו יצור רצח את בן דודי. ואולי גם את בת הדודה והדודה שלי."

דבריה המשולהבים נפלטו מפיה בערבוביית מלל שנשמעה מטורפת אפילו באוזניה שלה. היא המתינה ולא שמעה דבר זולת נשימותיה בזמן שהאזינה לשתיקה מעברו השני של הקו.

"מדבר ספייד, נכון?" היא שאלה בחשש. האם היא חייגה בטעות למספר הלא נכון?

מיד נשמע קולו בשנית. "כן, אני מתנצל. אולי פשוט תספרי לי מה את מאמינה שראית?"

דניס שמה לב לניסוח שלו, אך הייתה נסערת מכדי להתווכח. "ראיתי את בן דודי נרצח על ידי גבר שאפילו לא הניד עפעף כאשר ריססתי אותו בתרסיס פלפל ובכסף חנקתי. הדבר הבא שראיתי לאחר מכן היה כלב גדול להחריד שעמד במקום שבו עמד הגבר, אך הוא נמלט, ובמשטרה חושבים שבן דודי בן העשרים וחמש מת מהתקף לב ולא מחניקה."

שוב מילאה את הקו שתיקה. דניס כמעט יכלה לדמיין את ספייד המקמט את מצחו בעודו מקשיב. הוא הפחיד אותה, אך ברגע זה היא פחדה יותר ממה־שזה־לא־יהיה שהרג את פול.

"את עדיין נמצאת בפורט וורת'?" הוא שאל לבסוף.

"כן. באותו הבית כמו... כמו אז." כאשר הוא הוריד אותה בבית לאחר שרצח אדם בדם קר.

"כן. אני מצטער להודיע לך שקאת נמצאת בניו זילנד. אני יכול להתקשר אליה או לתת לך את המספר שלה, אבל תידרש לה לפחות יממה תמימה כדי לחזור אלייך, אם לא יותר."

חברתה המומחית לכל מה שאיננו אנושי נמצאת בצד השני של העולם. פשוט נפלא.

"... אבל אני נמצא בארצות הברית," הוסיף ספייד. "למעשה, אני נמצא בסנט לואיס. אני יכול להגיע מאוחר יותר היום, כדי להעיף מבט בגופתו של בן דודך."

נשימתה של דניס נעתקה מפיה. היא נקרעה בין רצונה לגלות פרטים נוספים על מה שהרג את פול במהירות המרבית לבין הלחץ שהרגישה נוכח העובדה שספייד הוא זה שיערוך את החקירה. ואז היא גערה בעצמה. המוות של פול, אמבר ודודתה חשוב יותר מאשר אי הנוחות שהיא חשה לגבי מי שעוזר לה.

"אני אהיה אסירת תודה לך. הכתובת שלי היא —"

"אני זוכר היכן את גרה," קטע ספייד את דבריה. "אגיע לקראת הצהריים."

היא העיפה מבט בשעונה. קצת יותר משש שעות. היא לא הייתה יכולה להגיע מסנט לואיס לפורט וורת' בכזאת מהירות גם אילו חייה היו מונחים על הכף, אך אם ספייד אומר שהוא יגיע לקראת הצהריים, היא מאמינה לו.

"תודה. אתה יכול למסור לקאת ש... הממ... ש..."

"אולי מוטב שבינתיים לא נערב את קאת או קריספין בפרשה," אמר ספייד, שקרא לבונז בשמו האנושי, כפי שנהג תמיד. "לאחרונה עברה עליהם תקופה לא קלה. אין צורך להטריד אותם, אם מדובר במשהו שאני יכול לפתור בעצמי."

דניס הבליגה על הפגיעה. היא הבינה את המשמעות המסתתרת מאחורי דבריו. או אם היא פשוט דמיינה את כל הסיפור.

"נתראה בצהריים," היא השיבה וניתקה.

הבית נראה שליו להחריד. דניס הציצה ברעד מבעד לחלונות, אומרת לעצמה שהתחושה המבשרת רעות שהרגישה היא תגובה נורמלית ללילה האלים שעבר עליה.

ליתר ביטחון היא עברה חדר אחר חדר ובדקה את החלונות והדלתות. הכול נעול. ואז היא הכריחה את עצמה להתקלח, בעודה מנסה לחסום את תודעתה בפני הבזקי פניו המכחילים של פול. אך ללא הועיל. דניס עטתה חלוק על גופה והמשיכה לשוטט ברחבי ביתה בחוסר מנוחה.

לו רק היא הייתה מסרבת לצאת לשתות עם פול, ייתכן שהוא עדיין היה בין החיים. ומה היה קורה אם תיכף ומיד היא הייתה רצה לפאב ומזעיקה עזרה, במקום להישאר במגרש החניה? האם היא הייתה יכולה להציל את חייו של פול, אם הייתה חוזרת בליווי כמה אנשים שיבריחו את התוקף? הוא נמלט ברגע שאנשים הגיבו לצעקותיה; אולי היא הייתה יכולה להציל את חייו של פול, אילולא הייתה עומדת שם ומרססת לשווא את רוצחו בתרסיס פלפל.

דניס הייתה כה טרודה במחשבותיה עד שהיא לא שמעה את הנקישות עד שהן נשמעו בפעם השלישית. ואז היא קפאה במקומה. הן נשמעו מכיוון דלת הכניסה לביתה.

היא יצאה מהמטבח, רצה בשקט אל חדר השינה שלה ושלפה מהשידה שלצד מיטתה אקדח מסוג גלוק. הוא היה טעון בקליעי כסף, אשר בכוחם רק להאט ערפד, אך יהרגו כל בן אנוש. דניס ירדה במדרגות, זוקפת את אוזניה עם כל צליל שנשמע. כן, זה עדיין שם. צליל כל כך מוזר, כמו יבבות ושריטות.

מה אם מישהו מנסה לפרוץ את המנעול? האם עליה להזעיק את המשטרה, או אולי כדאי קודם לבדוק במה מדובר? אם היא תזעיק את השוטרים ויתברר כשזה בסך הכול דביבון מרחרח, הם ללא ספק יזלזלו בכל מידע שתמסור להם בעתיד.

דניס כיוונה את האקדח לכיוון שממנו בקעו הצלילים, בעודה מתקדמת לאיטה לעבר החלונות שבחזית הבית. אם היא תטה את הגוף שלה בזווית הנכונה, היא תוכל לראות מי בדלת הכניסה...

"מה?" דניס התנשפה בקולניות.

במרפסת שלה עמדה ילדה קטנה, דבר מה אדום מכתים את בגדיה. לפי איך שנקשה על הדלת, היה נדמה שהיא פצועה או מותשת — או שני הדברים גם יחד. עכשיו דניס הצליחה לפענח את המילה "הצילו" שנשמעה מכיוונה.

דניס הניחה את האקדח ופתחה את הדלת בתנועה מהירה. פניה של הילדה הקטנה היו שטופות בדמעות וכל גופה רעד.

"אני יכולה להיכנס? אבא נפצע," גמגמה הילדה.

היא הרימה אותה בידיה בעודה מחפשת בעיניה אחר מכונית או כל רמז אחר לדרך שבה הילדה הקטנה הגיעה הנה.

"בואי, תיכנסי, מתוקה. מה קרה? איפה אבא שלך?" דניס דיברה אליה ברכות בעודה מכניסה אותה לביתה.

הילדה הקטנה חייכה. "אבא מת," היא אמרה, קולה משתנה והופך נמוך ועמוק.

זרועותיה של דניס כרעו תחת עומס המשקל המשתנה, אימה מציפה אותה בעודה מתבוננת בילדה הקטנה המשנה צורה והופכת לגבר שרצח את פול. היא ניסתה להימלט אך הוא תפס אותה וסגר את הדלת מאחוריו.

"תודה שהזמנת אותי להיכנס," הוא אמר, כף ידו מכסה את פיה של דניס בדיוק בזמן לבלום את צרחתה.