מעטפת הלב



וריאציה ראשונה

עד קצה העולם

"מה את, מטומטמת? תעופי מפה," קרא יאיר בכעס, אבל שמר על מרחק בטוח מהנערה. היא נשענה קדימה, ידיה אוחזות בסורגי הברזל שסגרו על החנות, ראשה היה שמוט ושערה הסתיר את פניה, אבל יאיר זיהה אותה.

"סליחה," היא מילמלה באומללות, אבל המשיכה ונזפה בו, "אבל מה אתה צועק עלי? אתה לא רואה שאני מקיאה?"

"בסדר," הוא אמר, "מה את מקיאה בכניסה לחנות?"

היא ניסתה להרים את הראש, אבל זה היה יותר מדי בשבילה והיא כמעט מעדה, אצבעותיה נאחזו בחוזקה בסורגים.

"את בסדר?" הוא שאל בבהלה.

חבריה של הנערה, שישבו ליד מכונות התשלום לחניון, השתוללו מצחוק. "תראו, הוא רוצה להתחיל איתה!" יאיר שמע אחד מהם צועק.

הם הפחידו אותו. על זה מדברים כשמדברים על אלימות שרק מחכה להתפרץ, חשב. אחד מהם צעק אליו במבטא רוסי, "תבקש ממנה את הטלפון שלה!"

הנערה התחילה לצחוק. זה היה מוזר, כי עכשיו ראה שעיניה מלאות דמעות. הוא מיהר ואחז בזרועה ומנע ממנה מלהשתטח בקיא. הוא שמע אותם צוחקים שוב. הוא התפלא, אף פעם לא ראה אותם שם כל כך מוקדם, הם בדרך כלל הגיעו אחר הצהריים. "פאנקיסטים מדומים," צ'רלי קרא להם, "הפאנק היה תנועה אידיאולוגית, אנרכיסטית, אלה רק אימצו סמלים שליקטו מדימויים שראו בווידיאו־קליפים ולא התחייבו לשום דבר חוץ מלהיראות טוב."

יאיר דווקא הבחין בחולצת ה־FOR THE HORDE שהרוסי לבש מדי פעם ותהה אם נבחרה כי היא נראתה לו מגניבה, או שהוא באמת משחק World of Warcraft. ככה נראה גנקר במציאות, הוא חשב לעצמו. גנקרים הסתובבו רק באזורי המשחק שיועדו לשחקנים ברמות נמוכות והרגו את כל המתחילים. הוא אף פעם לא הבין מי יכול ליהנות רק מלהרוס לאחרים את המשחק פעם אחר פעם.

בגלל שדעתו הוסחה, הנערה נשמטה מזרועותיו. הריח החריף של הקיא הגיע אליו, והוא הרגיש שעוד רגע גם הוא יקיא.

"היא לא יודעת לשתות!" צעק אליו הגנקר הרוסי.

הם בטח נשארו פה כל הלילה, חשב לעצמו יאיר, נעולים בקניון הסגור. השומרים היו אמורים לגרש אותם. הוא ציין לעצמו שהוא צריך לדבר על זה עם צ'רלי.

כשנפלה, ניסתה לייצב את עצמה, ועכשיו היד שלה טבלה בשלולית המצחינה שישבה בתוכה. "איכס, אלוהים, אני שוכבת בתוך הקיא של עצמי," אמרה בגועל, ואז התחילה לצחוק ומילמלה, "אוי, אני גם חושבת שברח לי קצת פיפי," ולמרות שניסה לעצור בעצמו, גם יאיר התחיל לצחוק.

המכנסיים שלה היו מלאים בקיא. "בואי לשירותים, את יכולה לשטוף את זה שם," הוא הרים בזהירות את הנעל שהיתה מוטלת בקיא לצדה, "אבל נראה לי עדיף שתלכי לשם יחפה."

היא נשענה עליו כשחלצה את הנעל השנייה והגישה לו אותה. היא הסריחה מאלכוהול. אחרי שני צעדים פתאום נזכרה, הסתובבה וצרחה בכל הכוח אל הנערים, "יא בניזונות!" אבל אז הציף חיוורון את פניה, והיא התכופפה והקיאה שוב.

הגנקר הרוסי התחיל לצעוד לכיוונם כשראה אותה מקיאה. מבטו היה מודאג עכשיו. כשראה שיאיר תומך בה, עצר.

"סליחה," היא הצליחה למלמל שוב, ונראתה עוד יותר אומללה וחלשה, "כואב לי כשאני מקיאה, כי כבר אין לי מה להקיא, אני מקיאה דם, נראה לי."

"מקיאה דם" לא נשמע טוב ליאיר.

בכניסה לשירותי הנשים היסס רגע. כשנכנס נשאר וגבו צמוד לדלת, מחזיק ביד פשוטה את הנעל שלה. קריאות הלעג נשארו מאחור. לפני שהספיק להסתובב, כבר הורידה את הגופייה השחורה, נשארה בחזיית סטרפלס, התכופפה ושטפה את פניה בכיור, ורק אז בחנה את עצמה בראי ואמרה, "אני נראית נורא." הוא ניסה שלא להסתכל על השדיים שלה, חפונים בחזייה ורודה, הכי לא מתאימה לה בעולם.

מבטו נמשך שוב אל הפגסוס שעל כתפיה, שגודלו כשתי ידיים פרושות, כנפיו מוצקות, בצבעי אדום וכתום דהויים. הוא אהב את הקעקוע שלה.

"נראה לי שכדאי שתלכי הביתה ותחליפי בגדים או משהו," הוא אמר.

"דרך אגב, אל תשים לב אליהם, הם מפגרים," היא אמרה, ואז הציצה בו מבעד למראה וחייכה.

"תודה," היא אמרה.

"זה בסדר," הוא אמר.

כשראה אותה בפעם הראשונה, חשב שהנה נפרשת בפניו עלילה שתתאים למשחק מחשב. תמיד הרגיש שכשכבר היתה במשחקים עלילה, היא תמיד היתה מלאה בקלישאות, רק משחקים בודדים באמת השקיעו גם בסיפורים טובים. אז אם זה היה משחק מחשב, זו היתה תחילתו של סיפור הרפתקאות על גיבור תמים וחסר כישורים חברתיים שפוגש נערה פראית ומינית שהוא צריך להציל, עם קשר מרומז בין הופעת הרוע בעולם והמיניות המתעוררת של הנער והנערה.

הוא שם לב שבהמון משחקי מחשב הדמות הנשית היא לא הבלונדינית המושלמת, נערת המסיבות הפופולרית. מעצביהם כנראה חשבו שגיימר ממוצע לא יוכל לדמיין רומן עם אחת כזו אפילו בסיפור בדוי. לנערה תמיד היתה מיניות ילדותית ממש כמו להם. הוא רצה לכתוב על זה פעם ותהה איפה אפשר יהיה לפרסם דבר כזה, אולי בדף הפייסבוק של החנות. בסוף לא כתב כלום כי פחד מהטוקבקים.

איזה סיכוי יש לו איתה? תהה אז. הוא נזכר איך הבחין לראשונה בקעקוע שעל כתפיה. גם שאר חבריה היו מקועקעים, אבל שלה היה אחר, מחמיא. הוא אמר לעצמו שרק בגלל החברים שלה לא ניגש אליה, אבל אז הבין שגם אם לא היו שם, היא עדיין היתה מפחידה אותו, היא נראתה לו בלתי צפויה ומינית.

והנה הם כאן, בשירותים, והיא מסריחה מאלכוהול ומרוחה בקיא והפטמות שלה זקורות, הוא ציין לעצמו כעוד עובדה שצריך לתייק איפשהו.

"אני אוסי," היא אמרה.

"יאיר," הוא אמר.

ביד אחת סילקה את השיער הרטוב מעיניה. תמיד היה להן שיער רטוב במשחקים האלה. בטח רמז פרוידיאני שמסמל את הפליטה הגברית, אולי על השיער שלה, הוא חייך לעצמו כשחשב על זה.

"מה אתה מחייך לעצמך כמו איזה סוטה?" שאלה אוסי.

"סתם," אמר, נבוך.

"אז אכפת לך לא לבהות בשדיים שלי ולחייך?"

"סליחה," הוא אמר והסתובב בזמן שחזרה ולבשה את הגופייה.

"אתה עובד בחנות מחשבים, לא?" שאלה.

"זאת לא בדיוק חנות מחשבים," הוא אמר, "זאת חנות למשחקי מחשב ומשחקי תפקידים."

"אני שונאת משחקי מחשב," ענתה מיד.

זה לא הפתיע אותו, הרי כבר מזמן ניחש מה היא חושבת עליו. הוא החנון המוזר מחנות המחשבים שעוקב אחריה מרחוק. אבל הוא לא היה יכול שלא לשים לב, שכשהיא מגיעה היא תמיד מחפשת אותו במבטה. כשהיתה רואה אותו, היתה מנופפת לו לשלום. ודווקא בגלל זה היה עוד יותר מאוכזב מכל המפגש הזה עכשיו. סוף סוף הוא מעז לדבר איתה, ומה שיש לו להגיד לה זה שכדאי שהיא תלך הביתה להחליף בגדים כי היא שכבה בתוך הקיא של עצמה.

כשהם יצאו מהשירותים הגנקר הרוסי צעק, "נראה לי שהוא בתל אותה!" והיא צחקה והצטרפה אליהם ולא הסתכלה שוב לאחור.

צ'רלי הסביר ליאיר שהחנות ביססה את עצמה מספיק בקהילת הגיימרים ושחקני משחקי התפקידים, והיא תוכל לשרוד גם את המעבר למיקום החדש שלה, בקניון. עשר שנים לקח לו להגיע למעמד הזה. יאיר עקב אחר הדרך בה בחר בקפידה את עובדי החנות, אלה שדאגו שייבא את המשחקים הכי מעודכנים וניהלו עבורו את חוגי משחקי תפקידים וחוגי המיניאטורות שפעלו כל יום בחנות, וחנכו את אלה שהגיעו בפעם הראשונה, מבוישים. העובדים היו צריכים להיות מספיק סובלניים כדי לטפל בנערים שהגיעו לחנות, כי בה התייחסו אליהם כגורואים של ידע, ובכל מקום אחר הסתכלו עליהם כחריגים ומוזרים, אבל המוכרים גם היו צריכים להיות מספיק ייצוגיים ואחראיים לטפל בהורים שהגיעו לחפש מתנות לילדיהם, איתם לא היתה להם כבר שום שפה משותפת.

תמיד פנו אל צ'רלי נערים שהעבודה בחנות נראתה להם התגשמות חלומם להרוויח כסף ממה שהם הכי אוהבים לעשות. צ'רלי אמר ליאיר שחיפש את אלה שהזכירו לו את עצמו כשהיה בגילם. כשהיה צעיר, סיפר ליאיר, הוא אהב את המשחקים שהיו פורצי דרך, כאלה שכשהתחלת לשחק אמרת שדבר כזה לא ראית קודם אף פעם. הוא תמיד תיאר את העולם הזה בהתלהבות. הוא תמיד היה אומר שבתוך כל הגבב הטכנולוגי הטכני וחסר הנשמה של האייפונים והאייפדים, זאת היתה פינה עמוסה ביצירתיות ודמיון. הוא תמיד היה מרצה באריכות ליאיר על איך כל הסיפור של קהילות שיתופיות ברשת התחיל משחקנים שרצו לחלוק עם אחרים את הידע שצברו. "זה מטורף לחשוב על זה, כל הפייסבוק, יוטיוב ואתרי שיתוף הקבצים, הכול התחיל בגלל שאנשים רצו לשחק יחד," אמר לו שוב ושוב. זה בלט בעיקר במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, בהם שיחקת בו־זמנית עם אלפי שחקנים מרחבי תבל, בעולם שכל שחקן שינה אותו עבור כל האחרים בכל מהלך שעשה.

"חשבתי שהכול התחיל בגלל סטודנטים שחיפשו בחורות," אמר יאיר.

"זאת הגרסה שניסו למכור לנו בהוליווד," התרגז צ'רלי, "אבל לא שם זה התחיל. מה שכן נכון, זה שכל הכלים והאפליקציות רק משמשים אותנו לחזור לחוויה של בילוי עם אנשים שדומים לנו, אפילו אם זה רק אונליין."

יאיר אהב את המשחקים בהם היה עליו לשחק בדמות שבחר לה תכונות ואופי, בעלילה כתובה מראש, אך כזו שהתקדם בה על פי הבחירות שביצע. אבל היתה לו בעיה עם משחקים שהיו מלאי יצירתיות, כמו שצ'רלי אמר, אבל נשארו עם סיפורים לא מורכבים. כמו שלטלוויזיה לקח איזה חמישים שנה עד שהתחילה לספק יצירות דרמטיות שיכולות לעמוד בשורה אחת עם כל יצירות האמנות החשובות של המאה העשרים ואחת, הוא האמין שגם משחקי המחשב צריכים לעשות קפיצה אבולוציונית בשביל לעבור לשלב הבא שלהם, בו הם הופכים ליצירות משמעותיות. גם על זה רצה לכתוב פעם.

יאיר תמיד נפעם מכמה צ'רלי אוהב את החנות ואת הילדים שהגיעו אליה. לפעמים גם קינא בו, כי לא האמין שהוא עצמו ימצא פעם משהו שיוכל להעמיק בו ככה. הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר. הידע שלו היה שטחי. הוא הרגיש שחוץ מפורנו שום דבר לא באמת מעניין אותו.

אלא שבזמן האחרון היה נראה לו שצ'רלי התעייף. צ'רלי אמר ליאיר שהוא מזדהה עם לקוחותיו הבוגרים שחזרו לביקור. שהרי אם הידע היה חלק מההנאה, ידע היה גם פונקציה של זמן. ככל שהשקעת יותר במשחק, יכולת ליהנות ממנו יותר, וכשאתה מתבגר, הזמן שלך לשחק אוזל, ואז אין לך את הידע אפילו סתם להשתעשע בעולם שפעם שלטת בכל רזיו.

יאיר היה מביט לפעמים על צ'רלי, שהיה יושב, שקוע בעצמו, ליד שולחן משחקי התפקידים שתפס את רוב החלק האחורי של החנות. מלך זקן בממלכה נחבאת. השולחן היה קטע ארץ דמיונית, כר דשא ירוק, שדה קרב לדמויות הפלסטיק הצבעוניות שכל שחקן בחר מתוכן, ושכמו קפאו באמצע התנועה. יצורים אגדיים, חצאי מפלצות, גיבורים סתורי שיער, שהר געש כבוי ואפל, אדמה שסועה סביבו, נישא מעליהם.

קופסאות הפלסטיק של המיניאטורות האפורות וערכות הצביעה שלהן ניצבו בכונניות מיוחדות. גם כאן, כמו במשחקי הרשת, חלק גדול מהמשחק היה לעצב בעצמך את אופיה הייחודי של הדמות שתשחק. הנערים של צ'רלי היו שליטי המבוך, במשחק שצעדים נמדדו בו בקוביות, וסיפורים נרקמו בו בעל פה. מסביבם שקדו הילדים לצבוע את הדמויות שבחרו, כפופים מעל השולחן, מרוכזים. החידוש בחנות, אחרי המעבר לקניון, היה שעכשיו, ליד השולחן, ניצבו שתי עמדות הפלייסטיישן שלא נותרו אף פעם נטושות.

יאיר דווקא אהב את עיצובה של החנות החדשה. בקודמת היה רק חלל אחד, צפוף, והיא נראתה בעיניו כמקום נסתר וחשוך אליו חמקו הנערים בחשאיות. החנות החדשה היתה מרווחת ומוארת, למרות שגם פה בחר צ'רלי בקומה התחתונה של הקניון. החנות לא תהיה למעלה, החליט ואמר ליאיר, לא תשב בין החנויות המעוצבות באחידות, חסרות הנשמה, אלא מתחת לפני האדמה, בפינה משלה, רק חבל שבדיוק מול הכניסה לחניון.

צ'רלי ניסה לשמר באופיה של החנות משהו שאליו כמה כילד. הוא הסתבך בדבריו כשניסה להסביר ליאיר שזה מה שאבד בכל זאת עם המעבר לחנות החדשה, אבל הוא היה יכול לדקלם את ההיגיון הכלכלי שבמעבר לקניון. יאיר ניחש שכשהחנות היתה פופולרית, צ'רלי חשב שזו תהיה הפנסיה שלו, אבל השגשוג לא נמשך. המעבר לקניון היה השלב ההגיוני הבא, אבל צ'רלי עשה אותו בחוסר חשק.

יאיר אהב את העבודה בחנות. אבל הוא גילה שהוא פחות ופחות מתלהב מהמשחקים. עם כל משחק חדש שיצא, החל לאבד את האמונה שיש באמת איזה חזון לתעשייה הזאת להפוך למשהו יותר מתחרות מיומנות בין בני שלוש־עשרה נקמניים עם בעיות קשב וריכוז. בשנה האחרונה הוא שיחק רק במשחקים השיתופיים ההמוניים ברשת, שבהם מי שייצר את הסיפור היו השחקנים עצמם, שהאינטראקציה ביניהם היתה חשובה ומורכבת הרבה יותר מהעלילות שסיפקו המתכנתים. הוא מצא עצמו מתעניין יותר ויותר בקהילת השחקנים ולא במשחק עצמו.

בלי הקהילה היה רק את הגריינד הסיזיפי, הרג מפלצות מתמשך, רק כדי להתחיל מחדש עם אותם יצורים שחזרו והופיעו לאחר זמן קצוב באותם מקומות. המשחקים השיתופיים הטובים בנויים כך שאי־אפשר להתקדם מעבר לשלב מסוים ללא שיתוף פעולה עם אחרים.

הוא החל לעבוד בחנות כשהיה בן ארבע־עשרה. גם ככה בילה שם די הרבה. בהתחלה, מבויש, ביקוריו קצרים, אבל לאט לאט הפך לאחד הקבועים. כשצ'רלי שאל אותו אם ירצה לעבוד בקייטנות הקיץ, יאיר קפץ על ההזדמנות. אחרי סיום לימודיו החל לעבוד בחנות במשרה מלאה. הוא תיכנן להשקיע שם את שמונת החודשים שנותרו לו עד הגיוס, לא בשביל להרוויח כמה שיותר כסף עד הגיוס כמו חבריו, אלא כי בשעות שעבד חשב פחות על הגיוס. שם גם הכיר את עמרי, שלמרות שהיה גדול ממנו בשנה, הפך להיות החבר הכי טוב שלו. הם היו ידועים כ"תאומי הנזק", כובשים כתף אל כתף את שדות הקטל של המשחק. אבל מאז שעמרי התגייס, הוא הפסיק לשחק. הוא אמר שמשעמם לו ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. יאיר לא הבין מה ההבדל בין סופי־השבוע שהם בילו כל הלילה במשחק לחופשות של עמרי מהצבא, אותן היה מבלה צמוד לג'וינטים בבהייה בטלוויזיה.

חבריו בבית הספר דיברו על סירוב. המחשבה שהוא הולך לעשות את ההחלטה הראשונה שתשנה את עתידו לעד, להתגייס או לא, שיתקה אותו. נכון, אחותו מאירה היתה אומרת שכל פעם שאתה חוצה את הכביש זאת בחירה, אבל פה היה מדובר על בחירה אמיתית ומשמעותית.

לפעמים דמיין את אמו יושבת על מיטתו, כמו שישבה לידו כשהיה ילד, והוא מדבר איתה על פחדיו, אבל אף פעם לא מצא את ההזדמנות הנכונה ליזום בעצמו שיחה שכזו. אחרי שקיבל את הצו הרגיש שגם עם צ'רלי יהיה לו קשה לדבר. הוא ידע מה צ'רלי יגיד. הוא יגיד לו לא להתגייס. הוא מעולם לא הסתיר את דעותיו.

ככה גם ידע שצ'רלי אוהב אותו. הוא אמר שיש לו סקרנות וחוש הומור, שהקבוצות שעברו אצלו תמיד יכלו לצפות למשחק מקורי ומפתיע. הוא היה היחידי שצ'רלי הרגיש בטוח להשאיר אותו בחנות לבד. מהרגע הראשון יאיר ידע שצ'רלי מרגיש קצת אחראי עליו, וזה היה בסדר גמור מבחינתו. צ'רלי אמר לו שאולי החנות תיסגר יום אחד, אבל הפילוסופיה מאחורי מה שרצה ליצור שם, תישאר. צ'רלי ניסה לחנך את יאיר להטיל ספק בכל מה שאומרים לו, למרוד במערכת, כי זה הכי חשוב, הוא התעקש שיאיר חייב להפסיק להיות רציני כל כך. תראה אותי, היה אומר לו, אני עוד ילד בנשמה, לא שמו עלי שלשלאות, לא הצליחו לביית אותי. כשצ'רלי סיפר לו שהוא קיבל הצעה מהקניון החדש, יאיר שאל אותו בציניות אם זה גם חלק מהמרד שלו במערכת, לפתוח חנות בקניון.

"מה לעשות, היום כסף זה חופש," ענה לו צ'רלי.

"ברור," הקניט אותו יאיר, "אתה מורד, אתה לא חלק מהמערכת, אתה רק מעמיד פנים, אתה הורס את המערכת מבפנים."

הוא הבין את הסיבה האמיתית למעבר, אפילו שצ'רלי ניסה בהתחלה להסתיר ממנו את המשבר הכלכלי אליו נקלעה החנות. אבל צ'רלי לימד אותו שעל הכול מותר לצחוק, וההקנטות ההדדיות האלה היו חלק מהשפה האינטימית שלהם. יאיר אהב את זה שכשצ'רלי ירד עליו, הוא ידע בדיוק איפה הגבול ומתי משהו שאמר כבר פוגע. זאת היתה בעיניו הדרך שבה צ'רלי הראה לו כל פעם מחדש כמה טוב הוא מכיר אותו. והוא ניסה לעשות אותו דבר עם כל ההקנטות הקטנות שלו על זה שצ'רלי מזדקן או מתמסחר.

צ'רלי אמר שיאיר חייב לנסוע ללמוד בחו"ל, לא להגביל את עצמו לפינה הקטנה שהעולם ייעד ליהודים, "גטו מרצון", כינה את ישראל. על יאיר לצאת לעולם, ואם ירצה לחזור אחר כך, יחזור מתוך בחירה ולא מאין ברירה. גם אם הוא רוצה להיכנס לתעשייה, אז אי־אפשר לעשות את זה מהפריפריה, צריך להיות במקום בו דברים קורים, באמריקה או בצרפת שהפכה למעצמת אנימציה ממוחשבת. יאיר רק ידע שהוא פשוט לא אוהב פה כלום. הוא היה שותף מלא לקיטורים של צ'רלי על כל מה שרע בארץ. העולם הווירטואלי היה המקום היחיד בו הרגיש שייך, בינתיים. צ'רלי אמר שמישהו כמו יאיר יכול למצוא את מקומו בעולם בקלות, אבל הוא חייב לעשות את זה כשהוא צעיר. יאיר הניח שזה היה פעם החלום של צ'רלי, ועכשיו הוא מנסה לחיות אותו דרכו. צ'רלי גם עודד את יאיר להתחיל לכתוב, כשהוא סיפר לו שזה חלום שלו.

למרות שנראה לו נכון להיות מעורב חברתית, בסופו של דבר השאיר את הפעילות הפוליטית לחבריו לכיתה, האנרכיסטים, שאהב אותם ותמך בהם, אבל גם ביניהם הרגיש זר. כששקעו בוויכוחים פוליטיים, השתתק. לא היה לו שום דבר מעניין להגיד. ברור שצריכים להיות צדק חברתי ושוויון ושקפיטליזם הוא רע, ששפע הוא פשע, שהכיבוש משחית. אבל הוא פשוט הרגיש שאלה לא המלחמות שלו. אולי לכל אחד יש תפקיד, והוא עוד לא מצא את שלו. הוא לא ראה את עצמו נוסע איתם לבילעין להפגין נגד החומה, או נעצר יחד איתם אחרי שריססו את קירות בנק הפועלים בשלל סיסמאות בגנות הקפיטליזם החזירי. הוא אהב אותם בעיקר כי כולם שנאו אותם. הוא תהה אם יש בכלל מקום בו ירגיש נוח. הוא היה האיש ללא תכונות. הוא תהה מה דפוק אצלו.

היו שעות בבקרים שהחנות היתה מתרוקנת, ויאיר היה יוצא ומתיישב על הספסל שליד המזרקה ושותה את הקולה זירו שלו. מזרקת האבן הכחולה היתה הדבר הראשון שאנשים ראו כשיצאו מהחניון, אבל אף אחד לא עצר לשבת על הספסל הזה, מיהרו אל החנויות, אל המסלול הסובב של בתי הקפה בקומות העליונות. כשעמדת למעלה, יכולת לראות את כסות עלי הענק הירוקים של צמחי המים, שהפכה את המזרקה לתמונה מעוצבת בקפידה מבנק דימויים חינמיים ברשת. מעליות שקופות הובילו לקומות העליונות, ומבטם של המבקרים בדרכם לחנויות היה נודד מטה. יאיר חשב שמי שתיכנן את הקניון בטח דמיין לעצמו, שבאותו רגע בדיוק נפשם של הקונים הפוטנציאליים תמצא לה מרגוע בכחול ובירוק.

את השירותים ואת מכונות התשלום לחניה אי־אפשר היה לראות מהמדרגות, והנערה וחבריה, בפינתם, היו נסתרים מעין. מדי פעם היה עוצר שם המאבטח ודורש מהם לעזוב את המקום, והם היו מראים לו את מגשי ה"מקדונלד'ס" והקפה שקנו למעלה, מצטדקים שרק עצרו שם לאכול. אם המאבטח היה חדש, הוא היה מתעקש, והם היו עוזבים במחאה את המקום, מקללים ומאיימים לשרוף את הקניון. אחרי כמה שעות חזרו למקומם. לפעמים איש לא הפריע להם שעות וימים.

אוסי ריתקה אותו מהפעם הראשונה שראה אותה. הוא בדיוק הכין חשבונית לאב עצבני וחסר סבלנות, שמרגע שנכנס לחנות קיטר שכל מה שהילדים שלו עושים זה לשחק במחשב, כשהבחין בה מבעד לחלונות הראווה, ליד החבורה שהחלה לרבוץ באופן קבוע בנקודה המתה של הקניון.

היא נראתה כאילו יצאה ממשחק מחשב בעצמה, חשב אחר כך, בגלל זה משכה את תשומת לבו. החצאית היתה קצרה מאוד, שרוך חום התלפף מסנדליה במעלה רגליה, הגופייה צמודה לשדיה, ביניהם התנודד תליון עדין על שרשרת כסף דקיקה. אחר כך הבין שזה היה פנטגרם, אלא מה? שערה היה חלק ושחור, היא חזרה ואספה אותו, והוא בשלו, נפל על פניה. כשפנתה ממנו, ראה לראשונה את הסוס שכנפיו פרושות על כתפיה. היא היתה צבועה כמו דמות מחשב, בצבעים מובהקים ומנוגדים, מוקפדת. פיה רחב מדי, שפתיה חיוורות מדי, עיניה גדולות מדי. היא היתה בעיניו מגניבה לגמרי.

"אתה גומר איתי?" רטן לעברו האב הזועם, "כי אם אני מפריע לך לבהות בבחורות רק תגיד, ואני אחכה לך." יאיר מיהר לאסוף את המשחקים ותחב אותם יחד עם החשבונית לשקית שהאב חטף כשהוא ממלמל, "פריקים מוזרים, שאלוהים ישמור אותי," אבל יאיר ראה שכל הדרך לחניון לא הצליח גם האיש להסיר את עיניו המלוכלכות מהנערה הקולנית, וזה הגעיל אותו. הוא ריחם על הילדים האומללים של האיש הגס הזה.

"עזוב, אין לך סיכוי עם אחת כזאת," אמר צ'רלי כשתפס אותו עומד בפתח החנות ובוהה בה.

"על מה אתה מדבר?" היתמם יאיר.

"למרות שאי־אפשר לדעת עם רוסיות," המשיך צ'רלי בשלו, "תמיד רואים רוסיות יפות עם גברים מכוערים."

בגלל צ'רלי יאיר חשב כל הזמן שהיא רוסייה.

"מה לי ולה בכלל?" אמר.

"אני רק אומר שאין לך סיכוי אצלה. היא אוהבת גברים שמתייחסים אליה חרא."

"אוי, נו, התחלת? מאיפה אתה יודע? מה אתה מדבר שטויות?" רטן יאיר.

"תסתכל עליה, תראה איך היא מתלבשת, תראה איך היא מתנהגת, תראה מי החברים שלה."

"בסדר, גם מה אכפת לי בכלל?" שאל יאיר, משך בכתפיו וחזר אל תוך החנות. הוא לא היה צריך את צ'רלי שיגיד לו שאין לזה סיכוי. הוא כעס על עצמו שבכלל נמשך אליה. ובכל זאת, בכל פעם שאונן, חשב עליה.

היא דיברה בקול רם כרגיל, ומדי פעם הצמידה את שפתיה לבקבוק הבירה החמה מהסופר. אחד מחבריה הסתיר סיגריה מאחורי גבו. באזור הזה לא היו גלאי עשן, והיא מדי פעם שלחה יד וגנבה שכטה. האחרים לא הסתירו שערגו אליה, התחרו על תשומת לבה, והיא אהבה את זה. הפתיע את יאיר שנשימתו נעתקה כשראה שהתיישבה על ברכיו של הנער הבלונדיני הגבוה והמכוער, שעיניו הגדולות והשקועות שיוו לו מראה לא בריא, בחולצת ה־FOR THE HORDE שלו. זה היה הגנקר שמשחק WOW כשהוא לא "יושב ומזהם את הסביבה עם חבורת עלובי החיים האחרים שכל חייהם מתבזבזים בלנסות להראות לכולם כמה לא אכפת להם מכלום וכמה הם יעשו דווקא ולא ישתפו פעולה עם העולם הנורמלי, כשבתמורה העולם שם עליהם זין, שזה מעולה בשבילם כי אז הם יכולים להגיד לעצמם שאם שמים עליהם זין גם הם ישימו זין וכך חוזר והולך במעגל של שנאה ושל חוסר תכלית", כמו שאמר צ'רלי כשראה אותם בפעם הראשונה. זרועה של אוסי היתה כרוכה בטבעיות סביב עורפו של הגנקר.

כשחזר לחנות עוד שמע את בקבוק הבירה מתנפץ על הקיר ואת חולדות הקניון מתפזרות בצהלות, נעלמות אל הקומות התת־קרקעיות של החניון לפני שיגיע המאבטח. היושבים בבתי הקפה הביטו מטה למשמע הרעש, חלקם קמו ונשענו מעבר למעקה, מנסים לראות מה קרה.

הכמיהה אל אוסי הפכה לכאב שהיה מוחשי לא פחות מכאבי הבטן שעליהם התלוננה אמו. כמוה שכב במיטה והרגיש את הכאב פועם. אחר כך היה קם ונכנס לאמבטיה, ואחרי שבדק שהדלת נעולה, היה מאונן בכיור, ואז חוזר ונשכב על המיטה וממשיך לרחם על עצמו. הכעס והתסכול מכך שלא היה לו אומץ להתחיל איתה הפכו אותו לחסר סבלנות. הוא רב עם אמו על כל שטות. עמרי כל הזמן הקניט אותו ואמר לו שאו שיעשה משהו או שלפחות יפסיק לדבר עליה. הוא כל הזמן היה בא אליו לעשן עכשיו. גם בחנות יאיר היה מכונס בעצמו, עושה רק מה שצריך. אולי בגלל זה אפילו לא שם לב כשאוסי נכנסה.

הוא פירק את החבילות של "מקדש הענן הלבן", משחק ההרפתקאות חדש שפיתוחו ארך המון זמן והיה עליו בהתחלה דיבור של הבטחה, אבל כשהתקרב מועד ההפצה שלו, כבר מלאה הרשת באנשים ששיחקו בו בגרסאות בטא וחזרו ממורמרים. הוא הפריד, מאוכזב, את ההזמנות המוקדמות המועטות. כשהרים את עיניו ראה את הגנקר הרוסי עומד בפתח החנות ובוחן את הקופסאות החדשות, לצדו החבר המפחיד שלו, כולו שחור וקעקועים, אבל נמוך נורא, מה שהפך אותו לעוד יותר מוזר, במיוחד ליד הגנקר שהיה גבוה ורזה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזו ונכנסו לחנות. ואחריהם נכנסה אוסי. הפעם לבשה טי־שרט מבד כסוף נוצץ, ג'ינס ואולסטאר שחורות. משקפי שמש במסגרת לבנה שימשו כקשת בשערה. יאיר חשב לעצמו שהוא חייב להפסיק להתלהב מאיך שהיא מתלבשת.

הוא לא ניגש אליהם עד שסיים לפרק את הארגז, ואוסי היתה משועשעת כשראתה איך הוא מתעקש שלא למהר לגשת אליהם, למרות שניחשה שהוא כבר מת לדבר איתה. היא ראתה שהוא כל הזמן מסתכל עליה. מהרגע הראשון שראתה אותו, אהבה משהו בעיניים הכחולות שלו, שנראו לה חכמות. עכשיו בחנה אותו שוב. היא חשבה שהחולצה שלו שנונה: THE DAYS OF THIS SOCIETY ARE NUMBERED, אבל היא היתה מחליפה את הג'ינס הארוכים מדי ונעלי הספורט המעוכות. היא חשבה שיש כאלה שהפוזה שלהם היא שאין להם פוזה, אבל הוא באמת לא מקדיש יותר מרגע בכל בוקר כדי להעביר יד רטובה בשערו, מתעכב ליד הארון רק כדי לבחור את אותה חולצה שלבש כבר שלושה ימים, היא הניחה. היה בו משהו פשוט וכנה, סיכמה לעצמה. יכול להיות שבגלל העיניים האלה חשבה שיקבל אותה כמו שהיא, ושאולי הוא יאהב את זה שהיא חסרת אחריות ושהוא יכול ללמד אותה כל מה שהוא יודע, כי אין ספק שיש לו מה ללמד אותה, חשבה, וגם היא תוכל ללמד אותו דברים, אבל על החיים יותר. היא חשבה שזה יכול להגניב אותו, שהיא ילדה רעה כזאת. אבל היא לא העזה לעשות כלום, כי חשבה שלמישהי כמוה אין מה להציע למישהו כמוהו. ברגע שהוא יבין שהיא כולה זיוף ורעש וצלצולים, חשבה לעצמה, הוא יפסיק להתעניין בה, ואז ימצא מישהי אינטליגנטית ויפה ממנה. היא חשבה שאין לה מה להציע לו חוץ מלשכב איתו. כשאוננה חשבה עליו נוגע בה והיא אומרת לו לדחוף לה עוד אצבעות, וגירה אותה שזה גירה אותו, בדמיונה, זה שהיא מדברת אליו ככה. הוא לא נענה לנשיקות שלה, רק מזיין אותה עם היד שלו עד שהיא גומרת בזמן שהוא מסתכל עליה. היה לה מוזר איך דווקא הוא הוציא ממנה את כל הרגשות האלה. תמיד בדקה אם הוא בחנות. כל מה שלבשה, כל מה שעשתה, היה בשבילו, והוא לא ידע.

"אין מה לקנות את זה, כי כל הסרברים באירופה קרסו כבר אתמול," הוא שמע את הגמד המופרע אומר כשהתקרב אליהם.

"היי," הוא אמר לאוסי.

"היי," היא אמרה, "זה סיימון," הציגה את המופרע, "וזה ויטלי," הציגה את הגנקר.

"אהלן, אני יאיר," הוא אמר, ואז המשיך כבדרך אגב, "שמעתי מה אמרת, אבל בכל mmorpg יש תמיד בעיות בהתחלה, לא משנה כמה זמן היה הבטא, והבטא של 'המקדש' היה ממש ארוך. כל עוד המשחק לא אונליין הכול עובד, אבל תמיד כשהמשחק עולה לאוויר, הכול משתנה. יחסית להשקות של משחקים אחרים זאת היתה השקה ממש יציבה. חוץ מזה שווה לבדוק אותו רק בגלל המערכת קרב שלהם. נראה לי שתאהבו אותה. הם עשו שם כמה דברים מגניבים לגמרי, שאני חושב שלא ראיתי מאז AOC."

שני הנערים בהו בו, המומים לרגע משטף דיבורו.

"מה זה AOC?" גימגם ויטלי לבסוף.

"Age of Conan." סינן סיימון בלי להסיר את עיניו הבוחנות מיאיר, והוסיף בלעג כלפי הגנקר, "מטומטם, למה אתה חי בכלל?"

"זה היה שווה משהו?" התעלם ממנו ויטלי.

"אם אתה אוהב PvP," ענה יאיר.

הוא ראה על פניהם הערכה מחודשת כלפיו בעקבות הידע שלו.

אוסי חטפה את הקופסה והראתה ליאיר את התמונה של הבחורה החצי ערומה שעליה.

"אתה יודע שפיזית אי־אפשר להיראות ככה, נכון? מבחינה פיזיקלית גודל השדיים שלה בלתי אפשרי, אתה מבין את זה, נכון?"

"מה את מסתכלת על העטיפה?" התעצבן ויטלי, "מה זה חשוב מה שמצויר על העטיפה?" והוא חטף ממנה בחזרה את הקופסה ודחף אותה לידיו של יאיר, ואז המשיך ונדד אחרי סיימון לעמדות הפלייסטיישן.

"אפשר לשחק?" הוא נזכר לשאול כשכבר היו בחצי הדרך לשם.

"בטח," ענה יאיר, "אתם יכולים לבוא לשחק מתי שאתם רוצים."

אולי, אם אנסה פחות להתחנף אליהם, יהיה פחות ברור שזה מה שאני עושה, חשב לעצמו. אבל זה דווקא החמיא לאוסי, שהוא ניסה להיות נחמד לחברים שלה.

"אתה משחק הרבה?" שאלה את יאיר.

"זה חלק מהעבודה," הוא משך בכתפיו.

"אתה צריך לשמוע את ויטלי כשהוא מתחיל לדבר על זה, הוא יכול ללכת מכות אם מישהו זורק לו מילה לא נכונה," ואז עצרה ועיניה הצטמצמו כשאמרה, "אבל אתה מדבר על זה בלי פשן," אמרה.

"כן?"

"אתה לא תמכור הרבה משחקים ככה," קבעה.

היא חייבת לרדת עליו? חשבה לעצמה. היא תמיד עושה את זה, ולמרות שאמרה לעצמה שזה בא ממקום של חוסר ביטחון ושצריך לאהוב אותה למרות שהיא כזאת, היא שנאה את עצמה שהיא תמיד עושה את זה. ונמאס לה כל הזמן לשנוא את עצמה.

בזמן האחרון החליטה שהיא חייבת להתחיל לקבל את עצמה כמו שהיא, עם כל השריטות שלה, אבל עכשיו רצתה להגיד עוד משהו ליאיר, שלא יצא שהיא סתם גועלית אליו, אלא שהתשובה שלו הקדימה אותה והפתיעה אותה.

"את צודקת. פעם הייתי משחק יותר," הוא אמר.

"החברה שלך לא מרשה לך לשחק?" היא שאלה מיד.

"לא, אין לי חברה," ענה, מתאמץ שקולו לא ירעד מהתרגשות כשאמר את זה, ומיד המשיך לדבר כדי שיהיה ברור שזה רק עניין טכני, מצב זמני, שזה לא הנושא.

"זה פשוט זה שאתה אמנם בוחר לעצמך דמות, ואתה לכאורה יכול להיות שם כל מה שרצית וכל מה שאתה לא מעז להיות בחיים האמיתיים, אבל האמת היא שבסופו של דבר כל בחירה שלך לא תהיה רחוקה מהבחירות שלך בעולם האמיתי. אפילו בעולם דמיוני שפועל לפי חוקים שונים לגמרי, אתה תמיד תביא לשם את מה שאתה באמת. ברגע שהבנתי את זה, כל הדבר הזה קצת איבד עבורי את הקסם."

הוא חשב שמזמן לא אמר כזה אוסף של קלישאות נבובות. הוא בטח משעמם אותה עם התובנות הלא מאוד מקוריות שלו על משחקי מחשב, אז הוא מילמל במהירות, "אולי בגלל זה אני מדבר על זה ככה," וסיים בחופזה.

"אני בחיים לא אבין מה אנשים בכלל מוצאים בזה," היא אמרה, ורצתה להוסיף עוד משהו, רק בשביל שלא יחשוב שהיא סתומה לגמרי, "נראה לי שפשוט משעמם לנו מדי, כי הכול נהיה נגיש מדי וקל מדי בעולם האמיתי, נהיינו עולם של צרכנים מפונקים, אז אנחנו מחפשים הרפתקאות בעולם דמיוני," היא כעסה על עצמה שניסתה להרשים אותו, ועכשיו יצאה עוד יותר מטומטמת, לכן הוסיפה בכעס, "פעם אנשים היו יוצאים לגלות את המקומות הכי רחוקים בעולם, היום הם בורחים למשחק מחשב ומדמיינים לעצמם חיים מרתקים יותר. זה עלוב בעיני. והכי מעצבן אותי זה אלה שמסבירים שהחברים הווירטואליים שלהם הם בדיוק כמו חברים אמיתיים, ומנהלים כל מיני — נו, איך קוראים לזה?" היא שאלה.

"גילדות?" הוא ניחש שעל זה דיברה.

"בדיוק. ויטלי מדבר על הגילדה שלהם כל הזמן. חבורה של טינאייג'רים בלי חיים, שהדבר הכי קרוב לבחורה שהם ראו זה התמונה בפורום של הבחורה היחידה שמשחקת, שהיא גם איזו גיקית בתולה עם פצעי בגרות ובעיות של זהות מינית."

והנה, בלי להתכוון היא עושה את זה שוב, מעליבה אותו בשביל לבדוק אם גם אחרי שתעשה את זה, עוד ירצה אותה.

בשביל להיות איתה, צריך להיות מסוגל לסבול אותה, היתה אומרת לעצמה. ובכל זאת שנאה איך עוד פעם ישר הלכה למקום הזה.

"מהניסיון שלי הן דווקא מאוד סקסיות," יאיר אמר בשקט.

"ממש, איזה ניסיון בדיוק?"

"תתפלאי."

"אני בטוחה. אני מצטערת להיות זאת שצריכה לגלות לך שהחברה שלך מהאינטרנט היא גבר, לא אישה," היא אמרה.

"בסדר," הוא ענה ומשך שוב בכתפיו, והפנה את מבטו.

היא חשבה שהוא באמת נעלב, עד שענה לה ברצינות גמורה.

"הוא לפחות ידע מה הוא עושה."

היא צחקה בקול גדול, וגם מבטה היה מלא עכשיו בהערכה מחודשת. הוא שנון, הנער, חשבה לעצמה, והיא לא מפחידה אותו, שזה טוב.

והוא חשב שטוב שלא סיפר לה על אנה, מהגילדה שלו.

הוא הכיר את אנה בגילדה שהקים זוהר, אותו הכיר מהשעות הרבות שזה בילה בחנות. מרבית חברי הגילדה של זוהר היו ישראלים ששיחקו יחד. היו שם גם כמה אירופאים, גרמנים, שני שוודים וכמה בלגים מוזרים, אבל גם הם ידעו שזאת "הגילדה של הישראלים". יאיר שלח לשם כל מי ששאל בחנות אם יש איזו גילדה עם ישראלים. בסוף גם הוא הלך על אותה גילדה, אולי מתוך עצלות לחפש גילדה אחרת, אבל בעיקר כדי לשחק עם זוהר. הוא שיכנע גם את עמרי להצטרף, וזוהר היה זה שנתן להם את השם "תאומי הנזק". במשחק כולם הכירו את זוהר כאונור, ה"הילר", המרפא, ראש הגילדה. כולם בגילדה הכירו גם את הסיפור האמיתי של זוהר. הם ידעו שהרופאים נתנו לו פעם בין שלוש לארבע שנים לחיות, ושהוא תמיד אומר שזה שהוא עדיין חי ומשחק, מקלקל להם את כל התיאוריות.

אנה הצטרפה לגילדה זמן קצר אחרי יאיר, והוא זה שיעץ לאונור למנות אותה לתפקיד הטנק הראשי. היה ברור שהיא נולדה לזה.

בהתחלה אנה והוא דיברו, כמו כולם, בצ'אט המשותף לחברי הגילדה, אבל אז התחילה ללחוש לו בפרטי, והוא הבין מהר מאוד שנרקם שם משהו אחר. היא גרה בזכרון, ובחודשים האחרונים דיבר איתה כל ערב, ולמרות שעוד לא נפגשו פנים אל פנים, זה היה בסדר גמור. האמת היא שלולא אנה כבר היה פורש מהמשחק. עכשיו היו ימים שחיכה כבר להתחבר ולשחק איתה.

הוא תהה אם הערב יספר לאנה על אוסי. עד היום לא דיבר עליה. אבל הוא הבין שמשהו השתנה כשנכנסה לחנות. הוא ידע שהיא תחזור, ושבפעם הבאה תרגיש מספיק נוח לחזור גם בלי החברים שלה.

כמה ימים אחרי זה אוסי הציעה לו חברות בפייסבוק. היא הוסיפה הודעה, "הנה, גם אני באינטרנט, עכשיו אולי אני אוכל להיות חברה שלך." הוא אישר מיד את החברות, אבל כל פעם שנכנס לפייסבוק, היא לא היתה שם.

בפעם הבאה היא באה והתיישבה לידו על הספסל ליד המזרקה. הוא יצא עם הסנדוויץ' וחיכה לה. הוא ראה אותה כשהגיעה, אבל היא ישבה עם החברים שלה, אז הוא יצא והתיישב לאכול בחוץ. הוא ראה אותה רבה עם הגנקר. הוא תהה אם רק חיפשה תירוץ לבוא לדבר איתו, ובגלל זה יזמה את המריבה.

היא לבשה בגד גוף שנקשר סביב צווארה והשאיר את הגב שלה חשוף כולו. הוא לא הצליח להבין מה מחזיק את שדיה, שלא יחמקו החוצה כשהיא מתכופפת.

"אני לא מבינה למה אני תמיד נמשכת למטומטמים," היא אמרה כשהתיישבה לידו.

"אין לי מושג," ענה, "אבל זה בסדר, כי נסתדר, אני תמיד נמשך לבחורות שרוטות —"

היא פקחה את עיניה לרווחה בהפתעה.

"אני בשוק. אתה קורא לי שרוטה?"

"את קראת לי מטומטם, לא?" הוא התלונן.

"דיברתי על ויטלי!" היא אמרה.

"אה, כי אמרת שאת תמיד נמשכת למטומטמים," הסביר, "אז חשבתי שאת מדברת עלי —"

"אני מבינה שאתה, מאיזושהי סיבה תמוהה, מניח שאני נמשכת אליך או משהו?" היא שאלה.

אין, הבינה, היא חולה על חוש ההומור שלו.

חוש הומור, בעיניה, ובמיוחד חוש הומור ציני, היה תמיד סימן לאינטליגנציה. אבל כמו תמיד התגנבה לה אותה תחושה מוכרת, שהוא תכף יגלה שהיא לא ממש מגניבה ומצחיקה כמו שנדמה לו. ייקח לה הרבה זמן עד שתעז לדבר לידו בחופשיות.

לו דווקא לא היתה שום בעיה לדבר איתה. רק עם אנה, באינטרנט, הצליח לדבר ככה. הוא מצא עצמו מסתדר גם עם הגנקר הרוסי ועם הגמד המופרע שהתחילו לבלות כל הזמן בחנות. צ'רלי לא היה מרוצה שהם מבלים שם, אבל יאיר התעקש שהם בסדר. הצחיק אותו לראות את סיימון, בטי־שרט קרועה וקעקוע של גולגולת על גב ידו, מתווכח בלהט עם שני ילדים בני עשר, שניהם באותו גובה כמוהו, על משחקי מחשב. לפעמים יאיר היה צריך להפריד כשסיימון איים לשבור לאיזה ילד את האצבעות, אם הוא לא יחזור בו מהצהרתו ש־PvP זה רק BUTTON MASHING, לעומת RAID שהוא מחשבה אסטרטגית, אבל מהר מאוד שני בני הלוויה של אוסי הפכו לחלק מהנוף הטבעי של החנות.

ליאיר היתה הרגשה שוויטלי לא ממש מרוצה מהקשר בינו לבין אוסי, אבל הכבוד שלו לא הרשה לו להראות שאכפת לו ממנה. יאיר קינא בוויטלי. כל פעם שאוסי הניחה עליו יד אקראית או חייכה אליו, לבו של יאיר נחמץ. אבל כשאוסי היתה איתו, היא איכשהו תמיד נתנה לו להרגיש שמה שקורה בין שניהם לא דומה למה שיש לה עם ויטלי או עם אף אחד אחר. והוא גילה שוויטלי דווקא בסדר. הוא ומשפחתו עלו לארץ כשהיה בן עשר, סיפר ליאיר. אחרי שנה ההורים שלו התגרשו. אבא שלו נסע לאמריקה. הוא רצה ללמוד באוניברסיטה הנדסה תעשייתית, אבל כרגע לא היה לו סיכוי להתקבל עם הציונים שלו. הוא לא למד כלום בתיכון, כי המורים חשבו שהוא חצי מפגר ולא הבינו שהוא פשוט מסרב ללמוד כדי להכעיס, כדי להראות להוריו מה הם עשו לו בזה שלקחו אותו לפה. הוא סיפר ליאיר שאמא שלו היתה היחידה שהאמינה בו וכל הזמן אמרה לו שבסוף עוד יצא ממנו בנאדם. הוא אוטודידקט, אמר ליאיר, שהתחיל אפילו לחבב אותו.

אחרי כמה פעמים נדד עם אוסי אל משחקיית הילדים בקומה הראשונה, שם היו רחוקים מעיניהם של ויטלי והאחרים. הם ישבו בין האמהות שנשארו מחוץ למשחקייה עם העגלות הריקות. אוסי ראתה איך הן בוחנות אותה בחולמניות, אולי מתגעגעות לנעוריהן, כשישבו אז כמוה, עם זה שהביט בהן אז כמו שיאיר הביט בה עכשיו.

רק שם העזה לספר ליאיר יותר על עצמה.

היא סיפרה לו על אמא שלה, הפתטית. על איך כשאמא שלה היתה צעירה, היא חלמה להיות דוגמנית. עכשיו היא עובדת במחלקת הרכש בסופר־פארם. היא לא היתה אינטליגנטית מספיק אפילו לרצות להיות שחקנית, סיפרה אוסי, היא גם לא היתה יפה במיוחד, אבל היא אהבה שיתייחסו אליה כאילו שהיא מיוחדת, אז נראה לה שדוגמנות היא המקצוע בשבילה. מהר מאוד גילתה עולם שניצל אותה וזרק אותה. אוסי פחדה שישאל מה זאת אומרת "ניצל" ו"זרק", אבל יאיר לא אמר דבר. היא עצמה לא ידעה למה התכוונה אמא שלה כשהיתה אומרת שניצלו וזרקו אותה. בדמיונה תארה לעצמה את אמא שלה יוצאת ממשרדיהם של סוכני דוגמניות בבגדים מקומטים, השפתון מרוח על פיה. אולי משם נדפקה כל המיניות שלי, חשבה. כשסיפרה עליה ליאיר, הרגישה שוב איך אמא שלה פשוט מגעילה אותה. למה היא לא יכלה לעשות משהו עם החיים שלה?

כשהיתה בת עשרים ושש התחתנה עם אביה של אוסי, שהיה עורך דין פלילי. הוא פתח משרד קטן ולא יעיל עם שותף קטן ולא יעיל, שני חדרים בקומת מרתף ביד אליהו, תמיד טחוב ומבולגן, אור פלורוצנטים שוטף בלבן חיוור את שתי הפקידות המתות־החיות, הנשים ההזויות שאוסי בזה להן, גרושות וולגריות ומצועצעות.

עורך דין גרוע מתחתן עם דוגמנית מסלול מחוקה, כך דמיינה לעצמה את הודעת הנישואים של הוריה. והיא עצמה? עוד חלום מתקתק של אמא שלה שהפך לסיוט. היא לא יכלה לדמיין לעצמה איך אמא שלה בכלל דמיינה לעצמה שהיא מסוגלת להיות אמא, אמרה ליאיר.

"אני לא יודעת מה היא חשבה לעצמה שיקרה כשאוולד. אולי זה היה בכלל תנאי של אבא שלי להתחתן איתה. אבל ברור שאני האכזבה הכי גדולה של חייה. היא כל הזמן אומרת שיש לי פוטנציאל שאני לא מנצלת. אני אומרת לה שכל פסיכולוג סוג ז' היה אומר לה שהיא משליכה עלי מה שהיא חושבת על עצמה, לא?"

"את בטח מגזימה," זה כל מה שיאיר הצליח להגיד, "לא יכול להיות שכל החיים שלה היו רק אכזבות ועצב."

"אולי," אמרה אוסי, "אני לא יודעת... בטח היו לה גם חלומות ותקוות ונסיעות לחו"ל ו...אורגזמות... איכס, זה דוחה ברמות לדמיין את זה אפילו, היא בטח נראית פתטית כשהיא גומרת, אבל בגדול... היא אישה שמתעקשת לראות רק את מה שקשה ומה שרע... זה מה שמטריף אותי. זה גם מה שהכי מפחיד אותי. זה שאני אקבל ממנה את זה. זה שאני לא אדע לראות גם את מה שטוב בחיים שלי."

הפתיע את אוסי שהיא מצליחה לדבר עם יאיר ככה.

"זה מפחיד אותי, זה וזה שאני איראה מפגרת כשאני גומרת," מיהרה להוסיף.

"ברור," הוא צחק, "זה מאוד חשוב."

הוא סיפר לה שאמא שלו אמרה לו תמיד להסתכל על האמהות של בנות שהוא יוצא איתן, כי ככה הוא ידע איך הן ייראו בעתיד. היא היתה מזועזעת מזה. "אני בחיים לא אהיה כמו אמא שלי, תרגיע," היא אמרה.

היא אהבה לרדת על האמהות שהגיעו למשחקייה. "תראה את זאת," היתה מסמנת אותן עבורו, "היא אמרה לעצמה שעכשיו שיש לה ילד היא לא חייבת להיות נשית יותר, היא אפילו לא חייבת להיראות כמו סתם בנאדם נורמלי, היא יכולה להתלבש כמו הומלסית," ואז קלטה במבטה אם אחרת, "וזאת מאלה שמתעקשות להתלבש כאילו שום דבר לא קרה, ורק במבט שני אתה מבחין בכתמים של נזלת על הבגד היקר שלבשו."

הוא אימץ את מבטו לחפש את הכתמים שראתה.

"תסתכל עליה עכשיו," אמרה כשהאמא העייפה התכופפה לנקות את ידיו של הילד, שפרש את כפותיו מולה, "אתה רואה את הכרס הקטנה שעוד לא ירדה מאז ההיריון?"

"אלוהים, ליפול לפה שלך..." הוא אמר.

"למרות שהכול עדיף מלהיות אחת מהנשים הבודדות האלה, שמאכילות חתולים. זה הכי מפחיד אותי, לגמור ככה, יש לנו אחת כזאת בבניין, בלי אהבה, בודדה," אבל אז חשבה רגע והתוודתה, "אבל אתה צודק. אני חושבת שלהיות נורא צינית זה נורא שנון, אבל אני סתם מגעילה. אני רעה."

"את לא באמת רעה."

"אני כן, והכי פתטי זה שאני עושה את זה רק כי אני מפחדת שאם אני לא אהיה רעה, אני לא אעניין אף אחד."

"זה גם אמא שלך אומרת?"

"זה מה שאמרה הפסיכולוגית ששלחו אותי אליה. כי הפסקתי לאכול. אל תדאג, אני כבר לא שם. הבעיה היא שאני תמיד נמשכת לבחורים דפוקים כאלה, כי אני אומרת לעצמי אם אני אשרוד אותם, אני אשרוד את הכול. זה גם אורנה אמרה."

"אורנה?"

"הפסיכולוגית. היא אמרה שאני חושבת שזה סוג של אתגר לגרום להם להתנהג כמו בני אדם, אבל כשזה קורה הם משעממים אותי."

"בסדר, אני אזכור את זה."

ושוב הפתיעה את עצמה שדיברה איתו על זה.

"אני משעממת אותך?" היא שאלה.

"לא."

"אתה מסתכל לי על השדיים?"

"לא," הוא ענה וצחק, "את תמיד שואלת אותי את זה!"

"כי אתה כל הזמן מסתכל לי על השדיים!"

"אני לא!"

"בסדר. נניח. בכל אופן, אני יודעת שאני אהיה אמא יותר טובה ממה שאמא שלי היתה," היא אמרה ובחנה אמא שנראתה מבוגרת בהרבה משאר האמהות, יושבת קצת מרוחקת מהן, ליד אוסי ויאיר, אחרי שהתייאשה מבנה שעמד מולה וצרח שהוא לא רוצה ללכת הביתה.

"בטח אמא שלך העריצה אותך ונתנה לך כל מה שרצית, נכון? רואים עליך שאתה מפונק."

"לא בדיוק," אמר יאיר.

"אני גדלתי בבית שממש לא ברור היה שיאהבו אותי, לא משנה מה אני אעשה," אמרה, "האהבה אצלנו מותנית. את לא מקבלת אהבה בכל תנאי. את צריכה להיות ילדה טובה בשביל לקבל אהבה. אז עכשיו אצלי זה בדיוק הפוך."

"מה זאת אומרת הפוך?" הוא שאל.

"אני רוצה שיאהבו אותי, לא משנה מה אני אעשה," היא אמרה.

היא בחנה את תגובתו. הוא רק חייך לעצמו.

"אני משעממת אותך, נכון?"

"ממש לא," הוא אמר.

"אני כן, אבל אתה אומר, אולי בסוף יצא לי מזה משהו. אולי היא תמצוץ לי."

האם המבוגרת שמעה את אוסי ומיהרה להרחיק את הילד שלה מהשניים בצקצוק שפתיים, גוררת אותו אחריה למרות מחאותיו.

הוא צחק ואמר, "אני רק חושב כל הזמן איך את לא נשמעת כמו בת שבע־עשרה."

"מה זאת אומרת?" היא שאלה.

"לא יודע. את לא מדברת כמו אף אחת שאני מכיר."

"אני מיוחדת."

"ברור."

"אז אתה רוצה לשכב איתי?"

"ברור," הוא ענה.

"זה לא יקרה," היא אמרה בפשטות, "שתדע לך. כי אם נשכב, אני אשתעמם ממך ואני לא ארצה אותך יותר."

"אז מה, לא נשכב אף פעם?" הוא שאל, והלב שלו פעם במהירות. רק איתה אפשר היה להתחיל שיחה במקום אחד ותוך שנייה למצוא את עצמך מדבר על סקס, כשאמהות עייפות וילדים צרחניים סביבך.

"טוב, נראה," היא אמרה והשתתקה. "אני רוצה אהבה גדולה," היא הוסיפה, מהורהרת, "אני רוצה שמי שיאהב אותי יתמוטט בגללי. זאת תהיה בעיני אהבה אמיתית," ואז הוסיפה, "אני דפוקה, אמרתי לך. בגלל זה אף פעם לא תהיה לי זוגיות נורמלית."

"את רואה?" הוא אמר, "איזה בת שבע־עשרה מדברת על זוגיות נורמלית?"

"יש לי נשמה זקנה."

"זה נכון, נשמה זקנה נוראית כזאת שמאכילה את כל החתולים בשכונה."

היא היתה בשוק שהוא מעז לרדת עליה, ודווקא כשאמרה לו שזה הכי מפחיד אותה, אז היא ניסתה להכות אותו והוא אחז בידה, וזה רק עיצבן אותה עוד יותר.

"אני אראה לך מה זה!"

הילדים מסביב עצרו והסתכלו עליהם, האמהות שוב ציקצקו בחוסר שביעות רצון, אבל להם לא היה אכפת, כי אחרי שאחז בזרועותיה, ואחרי שהבינה שהיא לא יכולה לברוח, ואחרי שקיללה אותו, הם מצאו עצמם צמודים והתנשקו. כנראה העגיל שלה שרט אותו כי הוא הרגיש כאב חד בלשון, אבל לא הרחיק את שפתיו משפתיה. האמהות מסביב קראו במהירות לילדים שיחזרו, ניסו להסיט את מבטם, אבל גם הן היו מהופנטות.

אוסי הניחה יד רכה על לחיו והזכירה לו, "רק תזכור שאסור לשעמם אותי."

"כן, אני יודע," הוא ענה בקושי, נשימתו קצרה ותאוותנית.

היא נצמדה אליו והוא הרגיש את הזקפה שלו מתחככת ברגלה והוא ידע שהיא מרגישה אותה גם.

לפעמים היו פשוט יושבים אחד ליד השני ולא מדברים. ידה מונחת ברכות בידו, והיא שקועה בעצמה. יאיר היה אז משלב בחוזקה את אצבעותיו באצבעותיה ואומר לה, "תהיי איתי."

בסוף צ'רלי לקח את יאיר לשיחה והורה לו להגיד לסיימון וויטלי שהם לא יכולים כל הזמן לשרוץ בחנות.

"אני לא יכול," אמר יאיר, "מה אני אמור להגיד להם?"

"אבל לא יכול להיות שהם כל הזמן יהיו פה. כשאתה פה זה בסדר, אבל החברים החדשים שלך מבלים פה כל הזמן עכשיו."

יאיר בקושי הצליח לעצור את עצמו מלהתפרץ ולהטיח בצ'רלי שזה לא סיימון וויטלי שמפריעים לו, אלא זה שאוסי מבלה שם כל הזמן. צ'רלי לא הסתיר מה הוא חושב עליה. הוא אמר ליאיר שהוא לא רוצה לראות אותו מבזבז את הזמן שלו על מישהי שלא שווה את זה. יאיר הבין שצ'רלי רק דואג לו, כמו אמו, שלא ייפגע, אבל כעס עליו שלא האמין שיאיר יודע לבחור את מי שלא תפגע בו בחיים. גם אוסי לא אהבה את צ'רלי, היא אמרה שהוא כל הזמן במרמרת. ואוסי לא ניסתה להיות נחמדה למי שהיא לא אהבה. אז הוא ענה לצ'רלי בחוסר סבלנות שהוא יודע מה הוא עושה, כי נדמה לו שהוא עשה עבודה לא רעה בכלל עד היום בלנהל בשביל צ'רלי את החנות.

הוא הרגיש זורם וערני כפי שלא הרגיש מעולם. אוסי לא היתה הראשונה שלו או משהו. היתה לו כבר חברה, מישהי שלמדה איתו. הם היו ביחד חצי שנה וגם שכבו. אבל הפעם הרגיש שמשהו השתנה. אוסי היתה שונה, וצ'רלי צריך להבין שגם הוא משתנה.

הוא כמעט לא ראה עכשיו את עמרי, וככה עמרי ניחש שהוא עם אוסי. הוא שאל אותו למה הוא לא מביא אותה, אבל ליאיר היתה תחושה לא טובה שעמרי ואוסי ישנאו אחד את השני. "אז זהו, אין לך חברים יותר עכשיו כשיש לך חברה?" שאל אותו עמרי.

וגם עם אנה הוא רב. הם היו באמצע רייד, באזור בו יכולים לשרוד רק ארבעים שחקנים שמשחקים יחד, והפרסים שזכו בהם היו אפיים. חלון הצ'אט היה פתוח לשיחה פרטית ביניהם. במשחק דיברו במיקרופונים במין אנגלית־עברית רצוצה, בצ'אט התכתבו בעברית.

היא כתבה שהיא חייבת לדבר איתו.

הוא קיווה שהיא לא הולכת להגיד לו שהיא אוהבת אותו או משהו.

זה התחיל כשסיפר לה על אוסי. היא הגיבה בלגלוג, כמו תמיד כשדיבר על בחורות. עד שיום אחד העירה לו שבזמן האחרון הוא כל הזמן מדבר רק על אוסי. בשבועיים האחרונים זה החמיר. היא ירדה עליו כל הזמן. היא פירסמה הודעה בפורום של הגילדה, שמעכשיו ריידס יתחילו בדיוק בזמן שנקבע ומאחרים לא יוזמנו. הוא כעס כשקרא את זה. היא ידעה שהוא מאחר הרבה כי הוא צריך לסגור את החנות בערב. היא גם נזפה בו בגסות כשעשה טעויות, יותר מבאחרים. מה לעשות, התווכח איתה בצ'אט, טעויות קורות כשארבעים שחקנים צריכים לעבוד כקבוצה. אז היא שאלה אם הוא יכול להשאיר קצת טעויות לשלושים ותשעה השחקנים האחרים.

כולם צחקו, אבל הוא שמע את הטון המריר שאחרים פיספסו.

בכלל, הריידס הפכו בשבועות האחרונים לחוויה לא נעימה ומלחיצה. חוץ מלהיות מגעילה אליו היא נהייתה קצרה וכעסנית גם בגילדה. היא היתה מעיפה אנשים מהרייד בלי מילת אזהרה כשעשו טעות או כשעירערו על החלטות שקיבלה. הם פשוט מצאו את עצמם בחוץ. מרגע שהודחו היו להם שישים שניות עד שדמותם עזבה אוטומטית את האזור. הדמות ששיחקו נשארה עומדת ליד האחרים לשישים שניות, והצ'אט של הגילדה התמלא בשישים השניות האלה בלחישות שמתלוננות על השינוי שחל במיס בייסי, הדמות של אנה, שמתוקף תפקידה כ"טנק" הראשי של הגילדה, מילתה היתה חוק. אנה קיבלה גיבוי מזוהר, ראש הגילדה. היא היתה טנק מעולה והובילה את הריידס במהירות וביעילות, רק שבזמן האחרון נהייתה גם אכזרית.

הוא סיפר לה דברים שלא סיפר קודם לאף אחד. בהתחלה עוד בחן עם עצמו מה הוא מרגיש כלפיה, אבל אפילו הפיתוי ליחסי מין לא שיכנע אותו לסכן את הידידות שלהם. למרות שדמיין פעמים רבות איך יהיה לשכב איתה, משהו בשיחות שלהם היה מאוד לא מיני. רק עכשיו, כשראה איך היחס שלה השתנה מאז שסיפר לה על אוסי, מאז ששאלה, "אז מה אתה אומר לי, שזה רציני הסיפור עם השרוטה הזאת?" הוא החל לחשוב שאנה מחכה לו.

"אתה מוכן להפסיק עם זה?" הוא ראה את חלון הצ'אט הפרטי שלהם מתעורר לחיים.

"את תפסיקי עם זה. לא עשיתי שום דבר," ענה בפרטי.

"לא עשית כלום? אמרתי לך לרסן את עצמך, אבל לקחת ממני 'אגרו' כמו טירון."

"אני לא היחיד שעושה טעויות, אבל את טורחת כל הערב לדאוג שכולם ידעו על כל טעות שאני עושה."

"בסדר. סליחה. אנחנו באמת חייבים לדבר. זה חשוב."

הוא בהה לרגע בשורה שכתבה. מיד אחריה קפצה עוד שורה, "זה בקשר לזוהר," היא כתבה, כאילו ידעה שהיא חייבת לתת לו סיבה להישאר. "אני לא יכולה לשמור את זה לעצמי יותר."

"מה קורה, מיס בייסי?" הוא שמע את חבריו שואלים בטים־ספּיק.

"מה יכול לקרות? ברור שאין לנו מספיק מרפאים, אנחנו חוזרים הביתה," ענתה. קריאות אכזבה עלו באוזניות, חלק הציעו לנסות שוב, אבל מיס בייסי סירבה.

"לא בא לי על משימת התאבדות," אמרה.

יאיר הסיר את האוזניות וחיכה.

הוא ראה את הדמויות של האחרים נעלמות אחת־אחת.

בזמן שחיכה לה, פתח את הפייסבוק. הוא היה נורא גאה בטיימליין שלו. הוא ניקה אותו והשאיר רק את הסטטוסים הטובים ואת הציטוטים המובחרים, וזאת היתה בעיניו ממש יצירת אמנות עכשיו. אבל הוא היה סתם עצבני ולא היה לו סבלנות לכתוב משהו. לבסוף היא עלתה מולו.

"אני יודעת שנורא תכעס עלי שלא אמרתי לך כלום. בגלל זה כל כך פחדתי לספר לך. ותאמין לי שזה הדבר הראשון שרציתי לעשות. אבל הוא ביקש ממני לא להגיד כלום לאף אחד."

"אנה, על מה את מדברת?" הוא כתב, "מה קרה?"

"אונור," הופיעו המילים, "זה לא הוא."

"מה זאת אומרת זה לא הוא?"

ועוד לפני שלחץ אנטר, ידע מה תהיה התשובה.

"זוהר נפטר לפני חודש."

"מה זאת אומרת נפטר?" הוא דפק במהירות על המקלדת, דמעות מציפות את עיניו, "הרגע ראיתי אותו!"

"זה לא הוא."

"אז מי זה?"

ושוב ידע בלבו את התשובה לפני שראה אותה מופיעה על המסך שלו.

"זה ישי."

"מה זאת אומרת זה ישי? על מה את מדברת? איך זוהר מת?" הוא כמעט צעק על המסך.

"הוא לא הרגיש טוב והתאשפז ומשהו קרה. ישי אומר שזאת היתה קריסת מערכות כללית. הם לא יודעים אפילו מה גרם לזה. זאת אומרת, הם ידעו שיום אחד זה יקרה, אבל הם לא יודעים מה קרה דווקא אז. הוא נפטר באותו לילה."

המילים הופיעו במהירות, היא הקלידה במהירות. הוא ידע שהיא בטח בוכה עכשיו בזמן שהיא כותבת.

"כמה זמן את יודעת?" הוא שאל.

"שבועיים."

"שבועיים ורק עכשיו את מספרת לי?!?"

נכון, כולם ידעו שזה יכול לקרות. הם אפילו היו צוחקים על זה. אפילו כשאונור התחרה על ציוד שקיבלו ממפלצת אפית שהרגו, הם היו נוזפים בו ואומרים לו שממילא הוא לא יצטרך אותו עוד מעט. זוהר עצמו תמיד הסתער על מטרות, מניף את המטה שלו לכל עבר, וכשהיו צועקים עליו היה שואל, "מה יש לי להפסיד? לרמה שמונים וחמש כבר לא אגיע, נמאס לי לרפא!"

"וישי משחק אותו מאז?" הוא שאל.

"כן."

פתאום היה לו נורא חשוב להיזכר אם אמר משהו לאונור על אנה בחודש האחרון. הרי חשב שהוא מדבר עם זוהר. הוא היה רגיל לדבר עם זוהר כמעט על הכול, עכשיו מסתבר שהוא דיבר עם ישי, אחיו הצעיר, בן החמש־עשרה, שזוהר עצמו תמיד אמר שאם מישהו לא ישמור עליו, הוא יום אחד ישרוף את עצמו ואת כל מי שיעמוד לידו בדרך.

"ישי אומר שזאת הדרך שלו לשמור את אח שלו חי לנצח, ברשת. הוא אומר שהוא ימשיך לשחק את הדמות של זוהר, ואף אחד לא ידע שזה לא הוא," היא כתבה.

"זה הדבר הכי דפוק ששמעתי בחיים שלי!"

"אח שלו מת, זאת הדרך שלו להתמודד עם זה, מה הייתי צריכה להגיד לו?" היא שאלה.

"שלא עושים דברים כאלה?! שאנשים חושבים שזה זוהר? שלזוהר יש חברים שלא יודעים שהוא נפטר? שיש לו חברים שחושבים שהם מדברים איתו?" הוא ענה בכעס.

"הייתי חייבת לספר למישהו. אני היחידה שיודעת."

"לקח לך הרבה זמן לספר לי!" זעם. הוא כעס גם על עצמו, שלא שם לב שזוהר כבר חודש לא הגיע לחנות. כנראה בגלל אוסי לא שם לב.

"לא ידעתי אם יש לך סבלנות אלי בכלל, הרי מאז שפגשת את האוסי הזאת אתה לא מדבר על שום דבר חוץ ממנה."

אז הנה זה. והיא בטח מחכה לראות מה יכתוב עכשיו.

"מה זה קשור?" כתב, מעליב.

"הוא לא סיפר לי את זה סתם," היא המשיכה וכתבה, כשראתה שהוא לא ענה.

"מה זאת אומרת?" כתב.

"יש לו בעיה שהוא לא יודע איך לפתור. הוא סיפר לי ש'איילול' ו'דימר' פנו אליו ואמרו לו שהם רוצים לפרוש מהגילדה. הם אומרים שהגילדה כל הזמן מאבדת חברים ושהוא, כלומר זוהר, לא עושה שום מאמץ לגייס אנשים טובים מגילדות אחרות."

"הם דפוקים, שניהם, שיפרשו, זה רק יחסוך לכולנו את הקיטורים שלהם," כתב.

"בסדר, אבל מסתבר שהם דיברו כבר עם מלא אנשים, והם לא היחידים שמרגישים ככה."

"אז מה הם רוצים?"

"הם רוצים שאיילול יהיה ג'י־אם."

"אם איילול יהיה גילד־מאסטר אני פורש."

"הבעיה היא שאם זוהר היה בחיים, הוא היה יודע איך לדבר איתם, אבל ישי רוצה להעיף אותם, וזה לא יעבור בשקט. יש מספיק אנשים שילכו איתם. לא יהיו מספיק אנשים, ואז הטובים יחפשו גילדות אחרות."

"אז מה הפתרון?"

"אני לא יודעת. אבל חשבתי על זה, ואיכשהו אני מרגישה שאולי לפחות את זה אפשר לעשות לזכרו של זוהר. לשמור על הגילדה שלו. אני חושבת שזה מה שהוא היה רוצה."

"האמת היא," הוא כתב, "שאני ממילא פורש, אז זה לא כל כך משנה לי."

לשניות ארוכות לא התקבלה תשובה, והוא הציץ לבדוק אם ניתק הקשר.

"לא אמרת לי שום דבר על זה," היא כתבה.

"זה לא נכון, דיברתי איתך על זה כמה פעמים."

"כולם מדברים על זה, וברור שכשתתגייס לא תוכל לשחק כל יום —"

"אני לא משחק כל יום!"

"לא ידעתי שאתה מתכוון לפרוש."

"זה לא משנה את זה שזה חולני לגמרי, הסיפור הזה עם ישי."

"זאת הדרך שלו לעשות משהו לזכרו של אח שלו. אני דווקא מבינה את זה."

"זה דפוק לגמרי שאנשים חושבים שזוהר חי!"

"זה מה שאמרתי לו בהתחלה, אבל הוא אמר שזה לא חשוב. שמה שזוהר בנה, הקהילה שהוא יצר, חשובה יותר מאם הוא שם באמת או לא. אבל הוא גם אמר שהוא לא יכול לתת לאחד מהמטומטמים האלה להפוך את הגילדה למקום אחר ממה שאח שלו רצה. זאת הגילדה שלו."

"אבל הוא לא זוהר! זאת לא הגילדה שלו! ואם אתם לא מתכוונים לספר את זה, אני הולך לספר את זה!" הוא נתן לכעס שלו להכתיב את המילים. האינטרנט המזדיין הזה, בונה אשליות, מלא מסכות והשתקפויות, חשב.

"תן לי לדבר איתו קודם," היא ביקשה.

"לא! אני אדבר איתו! אני אתן לו לבחור אם הוא מספר את זה בעצמו או שאני מספר את זה. זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה לפני שאני אפרוש. אנשים מכירים את זוהר! אנשים חושבים שהם מדברים עם זוהר! אנשים מקשיבים לזוהר!" הוא ענה.

"נכון, ואם תספר את זה, מה יקרה? הכול יתפרק. כי זוהר כבר לא שם."

"זה דפוק לגמרי, אני מצטער."

"זה האינטרנט — אתה במילא אף פעם לא יודע מי באמת נמצא בצד השני —"

"את תמיד אומרת שבעינייך אין שום הבדל בין מערכות יחסים שנרקמות באינטרנט ובין מערכות יחסים בחיים האמיתיים —"

"אז תן לי לדבר איתו —"

"לדבר איתו על מה? אין על מה לדבר. זוהר מת, ואנשים לא יודעים את זה. אנשים שיש להם יותר שעות זוהר מלכל אדם אחר, שבילו איתו לילות שלמים, כל החברים שלו היו משם!"

השורות עלו עכשיו במהירות, אחת אחרי השנייה, גם אצלו וגם אצלה.

"בגלל זה אני רוצה לחשוב איך אפשר לשמור על הגילדה, לזכרו —" היא כתבה.

"אין לי בעיה שזוהר עדיין יהיה שם, תביני, שכשניכנס למשחק, הדמות שלו תהיה שם..." וכשכתב את זה הרגיש שרק עכשיו עיכל באמת את זה שזוהר מת, ודמעות מילאו את עיניו, "אבל שאנשים ידעו," המשיך וכתב, "שידעו שזה לזכרו ושזה לא הוא, שזאת רק הדמות שלו שמישהו אחר משחק."

"אני כל הזמן חושבת שאם הוא לא היה מספר לי, לא היינו יודעים אף פעם..."

"את יודעת למה הוא סיפר דווקא לך," הוא הטיח בה, "כי הוא מאוהב בך."

הם תמיד ירדו על ישי על שחיזר בגולמניות של ילד בן חמש־עשרה אחרי מיס בייסי, שמבוגרת ממנו בשלוש שנים.

"האמת היא שהוא באמת אמר את זה. לא ידעתי כל כך מה לעשות. אני מקווה שזה בסדר, אמרתי לו שאני ואתה בקשר, אבל שאנחנו לא רוצים שידעו על זה."

"הבנתי."

"אמרתי את זה רק בשביל שידע שאין לו סיכוי. אתה כועס?"

"אז הוא משקר על זה שזוהר נפטר, את יודעת ולא מספרת לי את זה, ואז את משקרת לו שיש בינינו משהו, ממש נהדר מה שקורה כאן. אין ספק שאתם מצליחים לשמור נהדר על הגילדה שזוהר היה רוצה." וכמו תמיד התחרט כבר כשלחץ על אנטר.

אפילו אם היא צודקת, היא היתה צריכה לספר לו. הוא אהב את זוהר, וכמה שהכין את עצמו לרגע הזה, לא באמת האמין שיום אחד ייכנס למשחק וזוהר לא יהיה שם.

בסוף היא שאלה מתי ראה בפעם האחרונה את זוהר. הוא סיפר לה על הפעם שזוהר בא לחנות, והיו שם שלושה ילדים שלא ידעו שזוהר הוא אונור. הם הכירו את אונור רק מהמשחק. הוא סיפר לה כמה הם התרגשו כשיאיר סיפר להם שהבחור בכיסא הגלגלים זה הוא. הם העריצו אותו. היא כתבה שהיא בוכה עכשיו. אחר כך כתבה שהיא מתגעגעת לזוהר. ואז שאלה אם בא לו בכלל לדבר על זה. הוא הבין מה היא רוצה שיענה. הוא שאל אם היא רוצה להיפגש. היא כתבה שכן, אם בא לו. הוא ענה שישמח, ושאולי היא יכולה לבוא לתל אביב ולהישאר לישון אצלו בשבוע הבא.

זאת היתה הפעם הראשונה שהם יצאו לדייט אמיתי. הוא כבר הכין את החדר שלו לכשיחזרו אליו אחרי זה וישכבו. הוא קנה קונדומים בדרך הביתה מהעבודה. הוא לא ידע אם עוד בטוח להשתמש בישנים. הוא לא שמר את הקופסה כי לא רצה שאמא שלו תמצא אותה, הוא רק פיזר אותם במגירה שלו, מתחת לניירות ולבלגן, אז הוא לא ידע עד מתי היו בתוקף.

כשהגיעו לים היה לה קר והיא נצמדה אליו, וכשעטף אותה בזרועו, ידו נחה על הפגסוס. הים היה סוער, והקדרות הזאת התאימה לו. הם ישבו במעגל אור חיוור ממנורה בודדת שעבדה על גנרטור מהחנות הסמוכה. לא רחוק מהם הסתובב בעל המקום, רב עם חברת החשמל, שם הבטיחו לו שמטפלים בבעיה, מביט נואשות במכלי הגלידה, סחורה שתאבד. החוטים שהשתרכו מהמקררים הפתוחים, והאור שהיבהב ומדי פעם כבה ומיד נדלק שוב, הזכירו לו סצנות מ"הנוסע השמיני".

היא שילבה אצבעותיה באצבעותיו, ובגלל שידה היתה מונחת בחיקו, הרגיש דרך הבד את גב האצבעות שלה על הזין שלו. עמד לו, והוא ידע שהיא מרגישה שעומד לו. היא הזיזה כל הזמן באיטיות את האצבעות שלה, נוגעת, לא נוגעת.

"אז תספרי לי משהו על עצמך," הוא אמר.

"מה לספר? אתה יודע עלי הכול."

"תספרי לי משהו שלא סיפרת לאף אחד אף פעם."

"נראה לך שיש משהו שלא סיפרתי לאף אחד? ככה אתה מכיר אותי? אני מסבירה לך שאני שטוחה. אתה כל הזמן חושב שיש בי איזה עומק, אבל אין בי. מה שאתה רואה זה מה שיש."

"בסדר."

"מה בסדר?"

"נורא חשוב לך לשמור על הפוזה הזאת, הבנתי."

"איזה פוזה?"

"שמה שרואים זה מה שיש."

"נראה לך שזאת פוזה? טוב, אז תשאל אותי איזה ספר קראתי בזמן האחרון."

"איזה ספר הכי אהבת?" הוא ניסח את השאלה אחרת.

"אני לא קוראת ספרים."

"בכלל?" הוא באמת קצת הופתע.

"לא יודעת מתי קראתי ספר בפעם האחרונה."

"את רצינית? למה?"

"אני חושבת שאני קצת דיסלקטית, אני מתחילה, אבל אני לא מצליחה להתרכז."

"אולי לא מצאת את הסופר שאת אוהבת —"

"אה, בעצם קראתי את 'לאכול, להתפלל, לאהוב' —"

"זה לא ספר."

"למה זה לא ספר?"

"כי זה לא ספר."

"איזה מתנשא אתה!"

"לא מתנשא, אבל זה לא ספר. אני מדבר על ספרים אמיתיים. בבית ספר לא הכריחו אותך לקרוא?"

"נראה לך? בבית ספר שלנו? למי היה אכפת בכלל אם מישהו קורא או לא? ואל תסתכל עלי עכשיו במין פרצוף מתנשא, כי חצי מהאנשים שתעצור עכשיו בטיילת פה לא קראו את המינגוויי."

"אז את כן יודעת מי זה המינגוויי."

"רק כי זה היה בבגרות."

"את רואה, אז קראת את המינגוויי."

"נראה לך? קראתי את התקציר בוויקיפדיה. ואתה יודע מה, אולי זה טוב, אולי צריך להפסיק כל הזמן לדבר על שקספיר והמינגוויי. הרי בסופו של דבר בני אדם מספרים לעצמם את אותם סיפורים, אז אולי זה טוב שישכחו את כל הספרים הישנים ויספרו אותם מחדש —"

"זה כל הסדרות המפגרות שאת רואה בטלוויזיה, זה מה שקורה —" הוא צחק, "החיקוי הופך ללגיטימי לא פחות מהמקור."

"אל תנסה אף פעם להתנשא עלי," נזפה בו.

"בסדר. אז מה את כן אוהבת לעשות?"

"לראות טלוויזיה."

"לראות טלוויזיה?" הוא חזר על דבריה בשאלה.

"כן." ואז הוסיפה בהתגרות, "ולמצוץ כמובן."

"זאת תשובה מוזרה," הוא התעלם מהניסיון שלה להתחכם.

"אתה מוזר," היא אמרה, "מה מוזר בלאהוב טלוויזיה?"

"גם אני רואה טלוויזיה, אבל אם שואלים אותי מה אני אוהב לעשות, אני לא אומר 'לראות טלוויזיה'. לראות טלוויזיה זה משהו שאתה עושה בין דברים אחרים. אתה רואה טלוויזיה כשאין לך כוח לשום דבר."

"בסדר, אצלי זה לא ככה."

"כששואלים 'מה התחביב שלך?' אף אחד לא עונה 'לראות טלוויזיה'."

"מה לעשות," היא אמרה, "זה עוד משהייתי קטנה. הייתי חוזרת הביתה מבית ספר ויושבת שעות ורואה טלוויזיה. זה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות בעולם."

"זה מסביר הרבה דברים עלייך," אמר.

"בסדר, אני מפגרת, אמרתי לך."

"את לא מפגרת, את סתם בורה."

"אם זה עוזר לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, כי אתה יותר טוב ממני, אני שמחה."

"נראה לך שבגלל זה אני קורא ספרים? בשביל להרגיש יותר טוב מאנשים אחרים?"

"ברור."

"ברור," הוא אמר גם.

"עכשיו אתה," אמרה.

"מה?"

"תספר לי משהו על עצמך שלא סיפרת לאף אחד."

"סיפרתי לך הכול, את יודעת עלי הכול."

"ממש."

"בסדר," הוא אמר, "אני לא יכול להירדם בלי להביא ביד קודם."

הוא ראה את עיניה נפערות לרווחה, כמעט כמו בסרט מצויר.

"לא התכוונתי לדבר כזה!" אמרה, מופתעת.

"רצית שאני אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד," הוא משך בכתפיו.

"אבל לא התכוונתי לזה! אני בשוק שסיפרת לי את זה! אני לא רציתי לדעת את זה!" היא צחקה בקול רם, אבל כשניסה לגעת בה, צרחה והתרחקה ממנו, "יא דוחה, אתה מבין שאני בחיים לא נותנת לך לגעת בי יותר?!"

היא נשענה על המעקה מול הים, והוא נאנח וקם אחריה. הוא נצמד אליה מאחור. מתחתם הגאות איימה לכסות את החוף. בדיוק מתחתם היה פח מלא, שהאשפה כבר נשפכה ממנו, מסביבו זרוקים בקבוקים ריקים ובדלי סיגריות, שהגאות עוד מעט תאסוף אליה.

"זה מדהים איך אנחנו יכולים להרוס הכול, היה יכול להיות לנו את החוף הכי יפה במזרח התיכון, ותראי איזה טינופת פה הכול —"

"זה כי אתה חייב שהכול יהיה נקי ויפה —"

"לא חבל?"

"בסדר, מה זה נקי?" היא שאלה, "מי ינקה בשבילך? אבל לא אכפת לך כל עוד יש לך את החוף הנקי שלך. לא אכפת לך שכל החופים הנקיים האלה שאתה רואה, זה בגלל שאיזה פליט סודני מנקה אחריך בשביל שהילדים שלו לא ימותו ברעב. אתה רוצה שיהיה לך נקי בעיניים, ולא אכפת לך שיש מישהו שהתפקיד שלו זה לנקות את החוף שלך. אתה כאילו נאור וקורא ספרים, אבל תכלס אתה כזה בורגני..."

"אבל זה מה שאת אוהבת אצלי, לא?"

"למה נראה לך שאני אוהבת אצלך משהו?"

הוא לא ענה ורק הכניס ידיים מתחת לחולצה שלה וחפן את שדיה. היא השעינה את ראשה לאחור, והוא נישק את צווארה ואז שלח ודחף יד עמוק לתוך הג'ינס שלה. הוא הרגיש איך היא מכווצת את הבטן, מאפשרת לו להיכנס, ובהתחלה לא עצרה אותו גם כשהיד שלו חדרה מתחת לתחתונים שלה ואצבעותיו מצאו את שפתי הכוס שלה. האצבע שלו חדרה לתוכה והוא חשב שהוא הולך לגמור שם ועכשיו, כשהזין שלו צמוד לישבן שלה ואנשים חולפים מאחוריהם על הטיילת. זה היה הדבר הכי מגרה שהוא עשה בחיים.

"בואי נלך אלי," הוא הצליח למלמל. הוא לא שם לב שקפאה. דמיין לעצמו את העגיל שבפיה מתחכך בזין שלו.

היא שלפה בחדות את היד שלו מהג'ינס שלה.

"לא, אני חייבת לחזור הביתה."

"מה הקטע?" הוא שאל מופתע.

"שום קטע. סתם. לא ידעתי שזה כל מה שאתה רוצה."

"נראה לך שזה כל מה שאני רוצה?"

"לא, סתם פתאום היד שלך בתוך התחתונים שלי."

"וזה לא טוב שאני רוצה אותך?"

היא באמת לא הבינה מה קורה לה, רק שפתאום בהלה גדולה אחזה בה.

"אז בואי אלי ורק נשכב ונתחבק."

"כן, אתה יודע כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה?"

כמו תמיד, המילים הקדימו אצלה את המחשבות, ואיך שאמרה את זה, הבינה שבדיוק מזה היא מפחדת. היא רצתה להגיד לו שזה רק זה שהוא לא יכול להיות מאלה שהשיגה בזה ששכבה איתם. פתאום גם פחדה שיראה אותה ערומה ולא תהיה יפה בעיניו. פחדה מזה שתסתכל עליו, אחרֵי, ולא ידעה מה תראה במבטו. מרוב ייאוש רק אמרה, "אמרתי לך. לא כדאי לך, אני לא טובה בשבילך."

"תני לי להחליט," הוא לא ויתר וניסה שוב לאסוף אותה לזרועותיו.

"בוא נישאר רק חברים טובים, טוב?" אמרה והתחמקה מזרועותיו, הפעם בתקיפות. "אני גם חושבת שאני הולכת לקבל," היא ניסתה, אבל ראתה שהוא כבר לא מאמין לה.

כשהציע שאולי הגיע הזמן שיצאו לדייט אמיתי, ידעה שהיא צריכה להגיד לא, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לסרב לו. עכשיו היתה בטוחה לגמרי שהיא עושה את הדבר הנכון, שהיא, כמו תמיד, רק תפגע בו, וזה הדבר היחיד שהיא לא רצתה.

אבל היא ראתה את האכזבה בעיניו. למרות שנורא רצתה אותו, זה לא יכול לקרות ביניהם. הוא צריך לצאת עם מישהי שמתאימה לו, חשבה, אולי זאת מהאינטרנט שהוא סיפר לה עליה. הוא צריך לצאת עם מישהי שיש להם סיכוי ביחד. מישהי שתעשה לו טוב. ואז אולי היא לא תאבד אותו.

למרות שנעלב, ולמרות שכעס על עצמו שאיך חשב בכלל שיש לו סיכוי איתה, ולמרות שכל כך שנא אותה כשחזר הביתה לבד, מצא את עצמו מדמיין איך הוא שוכב איתה, ואונן.

חבל שניסה בכלל. הכול בגלל עמרי. אם המטומטם הזה לא היה דוחף לו לראש כל הזמן לעשות משהו, לעשות משהו, לעשות משהו, הוא לא היה מחרבן את זה. אולי היא באמת לא טובה בשבילו, חשב, ומה הפאקינג בעיה שלה בכלל? ובסוף חשב לעצמו שעדיף ככה. שעדיף שהוא לא יראה אותה בחיים. ובכל זאת מצא שהוא מחכה לה כל יום. אולי היא תגיד משהו שירגיע את הכעס הזה.

***

"אתה כועס עלי?"

"לא. למה? אני אמור לכעוס עליך?"

"אז למה אתה מתנהג מוזר?"

"אני לא מתנהג מוזר, את נעלמת לשבוע, אני שואל איפה היית, לא נשמע לי מוזר."

"אל תשנא אותי. גם ככה אני שונאת את עצמי."

"בסדר, זה לא משנה."

"אה, יופי, אני שמחה שזה לא משנה, אז אפשר לדבר על משהו אחר?"

"ברור, אפשר, כמו תמיד, לעשות רק מה שנוח לך."

"אה, אז זה כן משנה? למה אתה אומר שזה לא משנה אם זה כן משנה?"

"לא משנה."

היא כל כך פחדה מאיך יתנהג כשייפגשו שוב, ועכשיו הוא התנהג בדיוק כמו שפחדה שיתנהג, וזה ביאס אותה נורא.

הם ישבו על הספסל ליד החנות, אבל הפעם הרגיש לה שהוא יושב נורא רחוק ממנה, בקצה. היא תיארה לעצמה מה הוא מרגיש. היא הבינה שהוא מצפה שתגיד משהו. הוא ידע שהיא תהיה חייבת לדבר איתו על זה מתישהו.

היא אמרה בעצמה שכשמכריחים אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה, כשמחייבים אותה להתמודד עם מה שאינה מסוגלת להתמודד איתו, היא עושה בכוונה את ההפך.

עכשיו הרגישה שהוא מדבר אליה כאילו היא חייבת לו משהו וחשבה לעצמה שאם לא מוצא חן בעיניו מי שהיא, הוא מוזמן לקום וללכת, כמו כל האחרים.

סקס תמיד דופק לה הכול, חשבה, מבחינתה היא מוכנה לוותר על סקס בכלל, אתמול הבינה את זה.

"אז איפה היית?"

"סתם, הייתי חולה. ואתמול התקשר אלי ידיד שלי, מישהו שפעם יצאתי איתו," החלה לענות, ואז עצרה ושאלה, "לספר לך? זה מעניין אותך בכלל?"

הוא לא ידע מה לענות. הכעס והעלבון היו גדולים מדי. היא הרגישה את זה, ובמקום לכעוס עליו חשה רק אכזבה. הוא באמת לא מבין שהיא עושה את זה בשבילו? קולה רעד, אבל היא המשיכה, "זה מישהו דפוק שיצאתי איתו פעם, רק ששכחתי כמה הוא דפוק. קוראים לו משיח. הוא בן שלושים ושתיים והוא עובד בפיצרייה בפלורנטין, וזאת הפיצרייה הכי מג'ויפת בעולם, והוא כל היום רק מעשן ומזיין. אני שואלת אותו כל פעם, אתה לא רוצה לעשות משהו בחיים שלך?"

היא ניסתה לספר לו משהו גם על עצמה, על העולם שלה, שיבין לְמה הוא נכנס, שידע שהיא גם כזאת, לוזרית, חסרת שאיפות, שלא תגיע לכלום, שיבין כמה היא לא מתאימה לו, שהיא רק שומרת עליו. היא המשיכה לדבר, והיא שמחה עכשיו שהוא לא מסתכל עליה כי הרגישה איך דמעות עולות בעיניה, והיא מיהרה למחות אותן בלי שיראה.

"כל היום הוא רק מדבר על זה שהוא רוצה לחזור להודו."

"אה, יופי, הוא יסתדר מצוין עם אחותי, גם היא מדברת רק על זה," הוא אמר.

"יש לו חברים שגרים בגואה, והם הכי מאושרים בעולם, לטענתו. ברור שהם הכי מאושרים בעולם, תמיד במקום אחר יש אנשים מאושרים, ואני תמיד רוצה לשאול אותו — ומה תעשה שם? בטח יעבוד אצל החברים שלו. יש להם שם פיצרייה קטנה..."

"את יודעת לבחור את הידידים שלך," אמר לבסוף יאיר.

"אני יודעת. כל פעם שאני באה אליו, אני לא מבינה אחר כך למה. במילא כל מה שהוא רוצה זה רק סקס."

הוא ניסה לענות בשלווה, למרות שהיה נדמה לו שקולו כה חלש ורועד, עד שהתפלא שבכלל שמעה אותו.

"ואת היית רוצה איתו משהו יותר מזה?"

"נראה לך? אמרתי לך, הוא דפוק."

והיא שמחה שהסבירה לו את זה. היא כבר שבוע נטרפת ממה להגיד לו, ואתמול נמאס לה להתעסק עם זה. כשהיתה אצל משיח, סוף סוף לא חשבה על זה, אבל ברור שהיא לא רצתה את משיח. זה מה שהיא ניסתה להסביר לו עכשיו, בדרכה, אבל שידע שזה עולמה.

"אה, אז סתם שכבת איתו..."

"סליחה? ממתי זה עניינך?"

"סתם, מעניין אותי אם את שוכבת עם כל הידידים שלך. כי אני מבין שיש לך הרבה ידידים."

"כן, אבל לא עם כולם אני שוכבת," ענתה, נעלבת מהרמיזה שלו.

"חבל."

"מה לעשות, תצטרך להמשיך לעשות ביד בשביל להירדם."

"כנראה."

"מה לעשות."

היא רצתה לגעת בו, רק להניח עליו יד, להרגיש אותו רגע, אבל לפני שהספיקה לעשות משהו, הוא שאל בתקיפות, "מה את מספרת לי את זה בכלל? נראה לך שאני רוצה לדעת על כל מי שאת שוכבת איתו?"

"סליחה, אני מצטערת, לא חשבתי, זה לא ש —"

"מה זה 'לא חשבתי'? תגידי, את מקשיבה לעצמך? את לא מסתכלת על עצמך לפעמים מהצד ושואלת את עצמך מה את עושה?"

"בסדר, אני דפוקה, אמרתי לך."

"ונראה לך שאם תגידי שאת דפוקה זה פותר משהו? שאז מותר לך להתנהג איך שאת רוצה?"

"אל תצעק עלי," אמרה.

ויטלי הסתכל בעניין, מרחוק, על המריבה הקולנית.

"אמרתי לך שאני כזאת," ועיניה שוב התמלאו דמעות, "אמרתי לך שלא כדאי לך להיות איתי —"

"על מה את מדברת? מה זה 'כזאת'?"

"אני דפוקה."

"זה כל מה שיש לך להגיד? 'אני דפוקה, אני דפוקה'?"

"מה אתה רוצה ממני?" עכשיו גם היא הרימה עליו את הקול, "אמרתי שאני מצטערת."

"וזה פותר משהו?" שאל ואז קם בכעס, "נראה לך שזה פותר משהו?"

"זה מה שיש!"

"אז זה לא מספיק טוב!"

היה לה לא נעים שכל החברים שלה מסתכלים עליהם עכשיו.

"בסדר, הבנתי!" היא אמרה וקמה גם היא, "אז אני באמת שמחה שלא שכבנו!"

"גם אני, כי מסתבר שכל מי שרוצה שוכב איתך!"

"נכון, אז אולי פשוט לא רצית מספיק."

"עכשיו אני בטוח לא רוצה!"

"טוב לדעת!"

"את יודעת משהו?" הוא מצא את עצמו אומר, "את באמת דפוקה."

"מה לעשות, זה מה שיש."

"אין לך משהו יותר חכם להגיד?"

"לא, אני דפוקה, שכחת? חבל על הזמן שלך באמת, שאתה מבזבז על מישהי כמוני."

והיא הסתובבה והתחילה ללכת.

"אל תלכי, אני מדבר אלייך!"

"למה מי אתה שאתה אומר לי מה לעשות?"

כשהיא התחילה להתרחק, הוא ניסה לעצור אותה בייאוש ואחז בזרועה בגסות.

"תוריד את היד שלך ממני!"

"שנייה, אני מדבר איתך," הוא ניסה.

"תגיד, אתה מטומטם? תעזוב אותי —" היא אמרה ומשכה את זרועה, אבל הוא לא ויתר.

"חכי שנייה."

"תוריד את היד שלך ממני!" צרחה.

לפני שהוא ידע מה קורה ומאיפה היא הוציאה אותו, היא שלפה מכל של גז מדמיע והתיזה בעיניו.

"מה את עושה?" הוא שאג כשהחומר הצורב חדר, כך הרגיש, עד לקצות העצבים שלו במוח. הוא התקפל בכאב וצרח, "זה שורף, מטומטמת! זה שורף!!"

היא נבהלה לרגע ואז אמרה, "כדאי שתלך לשטוף את זה בשירותים או משהו."

"את דפוקה לגמרי, את לא נורמלית, זה שורף!"

"לך לשטוף את זה!"

"את לא נורמלית! בסך הכול רציתי לדבר איתך —"

"בסדר, אז בפעם הבאה שלא תעז לגעת בי," אמרה.

"מי רוצה לגעת בך בכלל?" הוא יילל.

היא התעלמה מחבריה, שכולם עמדו עכשיו והביטו לכיוונם. היא לא היתה מוכנה שהוא יראה אותה בוכה. הכול הלך בדיוק הפוך ממה שהיא תיכננה. היא שוב פעם דפקה הכול. היא רצתה לספר לו איך חזרה הביתה בארבע לפנות בוקר, חלפה על החדר החשוך של הוריה הישנים, התפשטה ונכנסה רועדת למיטה ובכתה לכרית עד שנרדמה, ועכשיו במקום לספר לו את זה, היא עוד פעם חירבנה הכול.

"אז מה אני אמור לעשות — לרדוף אחרייך עכשיו או משהו?" הוא נאנק בעיניים עצומות. כל כך שרף לו, שהוא לא היה מסוגל לזוז בכלל. "תלכי להזדיין, מטומטמת אחת, זה שורף לאללה, את לא נורמלית, מה את משפריצה עלי? מה את, מטומטמת? תעופי מפה, יא מפגרת, חבל שהכרתי אותך בכלל."

מה הוא בכלל מתעסק איתה, חשב, כאילו זה כל מה שיש לו בחיים. שיקנה יומן ורוד וזהו. פאק, הוא בן שמונה־עשרה, כל החיים לפניו, והוא מתעסק עם זה? עם מה היא אמרה ומה היא חושבת ומה הוא היה צריך להגיד, הבת זונה המזדיינת הזאת. היא גררה אותו לעולם השטחי והרדוד שלה. החיים שלו הפכו לאחת מסדרות הטלוויזיה של אוסי, או החרא הזה שהיא קוראת כשהיא כבר קוראת איזה ספר. 'להתפלל, לאכול, לאהוב'? אז שתלך להזדיין. העולם בוער, ועם מה הוא מתעסק? דבר ראשון שהוא הולך לעשות זה למחוק אותה מהפייסבוק שלו. אבל עכשיו הוא רק רצה שמישהו ייקח את כל הכעס הזה ממנו. הוא חיפש מסביב על מה להוציא את העצבים שלו, הוא ניסה להגיע לשירותים, הצליח לפתוח את העיניים סוף סוף. היתה שם רק מאפרה גדולה שהוא הפיל ובעט בה בעצבים, עד שהרים את מבטו וראה את השומר של הקניון עומד מולו, מביט בו בפליאה.

היא אמרה שלא בא לה לאכול שום דבר, אז הוא אמר שהוא יודע לאן הם יכולים ללכת, יש בית קפה נחמד לא רחוק. כששאל מה היא רוצה, החליטה על אייריש קרים, בגלל האלכוהול.

"אבל אני הולכת להשתכר, שתבין," איימה, "אני משתכרת מחצי כוס יין."

"מצוין," הוא אמר. היה נדמה לו שהחמיא לה שהוא מצהיר ככה, שהוא רוצה אותה שיכורה. הוא הפתיע את עצמו כמה זה הלך איתה בקלות.

היא שוב שאלה אותו אם הוא באמת פורש, והוא אמר שנמאס לו מהשטחיות של העולם הזה. היא אמרה שבעיניה זה דווקא עולם נורא יצירתי, דווקא בגלל שמשחקי המחשב הפכו רק לפלטפורמה שהשחקנים הם שממלאים אותה בתוכן, ושאם זה משעמם אותו או נראה לו שטחי זה בגלל שזה מה שהוא בוחר להביא איתו למשחק.

היא סיפרה לו על הקשר המיוחד שנרקם בינה ובין זוהר ועל כמה היא מתגעגעת אליו. הוא תהה אם היא יודעת שזוהר עודד את יאיר להתחיל איתה.

היא אמרה שהיא אוהבת את זה שאנשים כמו זוהר יכולים למצוא לעצמם עולם אלטרנטיבי, שיש להם בו מקום שונה לגמרי מהמקום שיועד להם בעולם.

"אני לא חושב שיש דבר כזה, 'אנשים כמו זוהר'," הוא אמר, "מה זה 'אנשים כמו זוהר'? יש את זוהר, ולא משנה מה זוהר היה בוחר, הוא היה עושה את זה מעולה, כי זה הבנאדם, הוא היה מנהיג מטבעו, בכיסא גלגלים או לא, הוא היה מגיע לאותם דברים גם בחיים האמיתיים, אם היה לו עוד קצת זמן."

לדעתו של זוהר, בין יאיר ואנה לא קרה כלום כי הם דיברו יותר מדי. תדבר פחות, תזיין יותר, הוא אמר ליאיר. "תראו, עוד מומחה גדול, אתה בכיסא גלגלים, מה אתה יודע?"

"תתפלא," צחק איתו זוהר.

"בסדר אני גם לא בטוח שאני רוצה 'לזיין' אותה. זה די יהרוס הכול."

אבל הפעם הכעס הניע אותו. לא היה אכפת לו משום דבר. הוא מתכוון לקבל את מה שהוא רוצה. די מהר הם כבר היו בחזרה אצלו, ותוך דקות כבר היו ערומים במיטה. היא התמסרה לו והוא גמר פעמיים, כמעט ברצף. רק אחרי, כששכב וראשה מונח על חזהו, זרועה מוטלת עליו, הרגיש רע שהוא לא אומר לה כלום על זה שהיא שום דבר חוץ מתחליף למה שרצה באמת. הוא בז לעצמו שהוא לא אומר לה את האמת, אבל להפתעתו זה רק הפך את הסקס ביניהם למגרה יותר בעיניו. אחרי הכול אף אחד לא מכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה, חשב עצמו.

רק בבוקר, כשהתעורר וגילה שהיא כבר יושבת ליד המחשב שלו, ערומה, בפייסבוק, ניסה להתמודד עם המחשבה על כמה תיפגע כשיגיד לה שזה היה טעות, או מה שלא יגיד, הוא עוד צריך לחשוב מה להגיד לה.

היא שמה לב שהוא התעורר וחזרה למיטה, נשכבה לידו ואחזה מיד בזין שלו. פתאום חשב לעצמו שאולי בכל זאת יוכל לשכוח את אוסי ולהתאהב באנה.

בלילה גם גילה את היתרון של שדיים גדולים. הוא בחן את עיניה העצומות בחוזקה כשהתחככה עליו. רק כשהיו במיטה שם לב לפרטים הקטנים, לריסים שלה שהיו ארוכים במיוחד, לנקודת החן על הקפל בין צווארה לכתף, לתנוכים הצמודים של אוזניה. היא הזיעה ונאנחה ואספה את שדיה בשתי ידיה והצמידה את הפטמה השמאלית אל פיו, ואז את הימנית, והוא אהב את זה. הוא נהנה לראות איך היא שוקעת לתוך עצמה, מתייחסת אליו בדיוק כמו שהוא רצה שיתייחסו אליו עכשיו, כמו מי שנמצא שם רק לשימושה. הוא חשב שנוח לו לחשוב שהנה, גם היא רוצה את זה. היא באמת קולנית, חשב לעצמו כשעצם את עיניו. היא התרוממה וקירבה את הכוס שלה אל שפתיו, כורעת מעליו.

הוא שמח שאמא שלו כבר היתה בעבודה כשיצאו מהחדר. לא היתה לו סבלנות לשאלות שלה. אנה היתה צריכה לחזור לזכרון. הם לא דיברו הרבה באוטובוס לרכבת. ליד שער הרכבת הם התנשקו, והוא לא הרגיש שזה מעיק עליו. הוא פחד שהיא תימרח עליו או משהו, אבל הנשיקה שלה היתה פשוט מה שהיתה, חשב, נשיקה למישהו שלפני שעה מצצת לו.

בדרך חזרה חשב על זה שעם אנה הכול יכול להיות פשוט כל כך. הוא הרי בחיים לא יצליח לשנות את אוסי, וגם אם יצליח, אולי היא כבר לא תעשה לו את זה, אולי זה מה שמושך אותו אצלה, שלהיות איתה זה הדבר הכי לא נכון לעשות. והוא חשב לעצמו שאולי גם אוסי לא תאהב את מה שתהפוך להיות איתו.

פתאום התחשק לו לדבר עם אחותו. הוא ידע שימצא אותה במסעדה אז נסע לפלורנטין במקום לחנות, אבל כבר כשנכנס ושמע את הצעקות מהמטבח, הבין שזאת היתה טעות לבוא לפה. בזמן האחרון היא ורפאל כל הזמן רבו.

על הבר חיכתה כבר המלצרית החדשה, עייפה, משפשפת את עיניה כלא מאמינה שהיא אקצ'ואלי ערה כבר בשעה הזאת, נצמדת לג'וינט שלה. אחותו החליפה מלצריות כל חודשיים. היא תמיד מצאה משהו שהיא לא אהבה אצלן. יאיר טען שהיא פשוט דואגת ככה שאף אחת מהן לא תישאר מספיק זמן ליד רפאל, אבל היא אמרה לו שפשוט גדל בארץ דור של עצלניות, כי היא והחברות שלה עבדו בשביל להתפרנס ובשביל לנסוע להודו, אבל גדל בארץ דור של מפונקות שלא יודעות מה זה לעבוד קשה, ורק כשהן מבינות שאין ברירה או כשההורים מתנים את המשך התמיכה שלהם בזה שימצאו איזושהי עבודה, הן עושות טובה ומוצאות איזו עבודה ששום דבר בה לא מוצא חן בעיניהן, כי להן מגיע הרבה יותר.

הריח המתוק של הג'וינט נבלע בריח הקטורת והתבלינים ששקע בשטיחים ובכריות שפוזרו סביב שולחנות העץ הנמוכים. ציורים הודיים דהויים בצבעי חום אדמדם קישטו את הקירות, תואמים לבודהות מעץ שנקנו באלנבי והשלימו את התמונה העלובה. עכשיו היו חסרים רק השרוכים המרוטים, ארוכי השיער, אדומי העיניים, יחפים ודפוקים, שיאיר חשב שנראו כאילו נבחרו בשוק כסט, יחד עם הציורים, ומילאו את המקום מדי ערב.

זאת היתה המאורה של פליטי הודו, מקום המסתור שלהם. בחוץ, בעולם האמיתי, חזרו לטי־שרטים הרגילות ולנעליים, למדו כלכלה ותקשורת או יחסים בינלאומיים או משהו בשביל להרגיע את ההורים, בערב נדדו לכאן, משחזרים לעצמם את הלילות בהודו, באולם שהיה פעם מסגרייה, על דאל שאחותו הכינה, שטעמו המיוחד, כך טען יאיר בפני מאירה, הגיע מהזוהמה במטבח לא פחות מאשר מהתבלינים. הוא דווקא חיבב את המקום הזה. הוא זכר שכשהיה קטן אחותו קראה לו איזה מאתיים פעם את "פיטר פן", וככה נראתה לו גם "טיקה מסאלה" מאורת הילדים האבודים שמסרבים להתבגר.

הוא חשב לעצמו שבין החנות של צ'רלי והמסעדה של אחותו, הגדיר את עצמו דור. זה מה שקורה כשמנסים להפוך מדינה שלמה לצבא, חשב. זה היה כמעט כמו ב"ספרטה", סרט שהוא די אהב. אם היו נותנים לכל התינוקות שלא התאימו לצבא הספרטני לחיות, שמונה־עשרה שנה אחר כך ספרטה היתה מלאה בבני נוער אנרכיסטים כמו אלה שיושבים בחנות של צ'רלי או מסטולים שחזרו מהמזרח ויושבים עכשיו ב"טיקה".

רפאל הקים את "טיקה מסאלה" בפלורנטין, ואז יזם גם את פסטיבלי "סאלאם טיקה מסאלה" שמימנו אותו ואת שני שותפיו. לא היה צריך שום דבר בשביל להרים פסטיבל כזה. שמת גדר ושומר, וכל היתר התנהל מעצמו. זה ששום דבר לא היה מאורגן ומתוכנן היה חלק מהקונספציה, מי שבא ברוך הבא. הכול יכול לקרות שם. אתה רוצה דוכן תשים דוכן, אתה רוצה להופיע לפני הקהל שלך, סלאם עליכום, רק תקנה כרטיס אצל הבחור הצנום עם משקפי השמש, שעומד בכניסה ומחתים שדיים של בחורות במקום כרטיסי כניסה, סיגריה שמוטה בקצה פיו, ג'ינס קרועים וגופייה לבנה ושש שרשראות שונות עם סמלים הודיים שונים על כל אחת מהן. רפאל תמיד נתן את התחושה שהוא מכיר אישית כל מי שהכניס פנימה. מדי פעם הופיעה שם מאירה, לבדוק שהוא לא מתיידד יותר מדי עם אף אחת, ואז היה מציג אותה בגאווה כ"קטנה" שלו. רפאל היה מזועזע שיאיר לא יודע מאיפה זה "הקטנה". "זה אפרים קישון, אתה לא מכיר את אפרים קישון?" הוא אמר ליאיר שקישון היה בעיניו היוצר הכי חשוב שקם במדינה, האבא הרוחני של הגשש. הוא הביא ליאיר ספר של קישון, ויאיר קרא חצי ממנו והשתעמם. זה היה מה זה הומור של שנות השמונים.

יאיר תהה אם הוא פשוט מקנא ברפאל. כי כן היה לרפאל את מגע הזהב הזה. הרעיונות שלו, שנראו ליאיר מטומטמים כשרפאל סיפר עליהם, הפכו בסופו של דבר לעסק לא רע בכלל. הוא למשל החליט שהפסטיבל לא יהיה במקום קבוע, ושמיקומו יהיה סוד שיעבור רק מפה לאוזן יומיים לפני הפתיחה, מכרמיאל שהפכה לשבוע למרכז רוחני אופנתי ואז ננטשה וחזרה להיות רוח רפאים של עיר, ועד אילת שנכבשה במפתיע על ידי נערות בשרוואלים, שהתלהבו מהצמידים בדוכני הטיילת כאילו הנה שבו להן שנות השבעים הסוערות של אילת. יאיר היה מגיע עם אחותו לעזור, וזה היה מטריף אותו איך כולם אהבו את רפאל, ואיך לאף אחד לא אכפת שמכל הבלגן הזה יש מישהו שדופק עשרות אלפי שקלים, "גם את וודסטוק מישהו הפיק, אח שלי," היה אומר לו רפאל, "ואני אגיד לך יותר מזה, הכסף זורם אליך אם אתה פתוח לקבל אותו, זה כל הסוד."

מאירה התחילה לנהל את "טיקה מסאלה" בפלורנטין אחרי שהתחתנה עם רפאל. החתונה היתה במסעדה, עם כל החברים ועננה של גראס שלא התפזרה יומיים. היא הכירה אותו כשהתחילה לעבוד בתור מלצרית. קראו לה מאיה, אבל אחרי שחזרה מהודו הוסיפה ר' לשמה, כי רצתה שיהיה בשם שלה אור. יאיר אף פעם לא הצליח להבין למה רפאל התחתן דווקא איתה, הוא הרי הזדיין עם כל המלצריות שעבדו אצלו, אולי כי מאירה החליטה להשיג אותו, וכשמאירה מחליטה לעשות משהו, שום דבר לא יעצור אותה, לא היגיון ולא העובדות, גם כשנדחתה שוב ושוב, חזרה אל רפאל, עד שלבסוף הפכה לדבר הכי יציב וקבוע בחייו. לא לרפאל ולא לשני שותפיו לא היתה סבלנות לנהל את המסעדה, ומאירה פתאום גילתה משהו שהיא כן טובה בו. היא גם עיצבה מחדש את המסעדה, ובזכותה העסק התרומם והתחיל להיות משהו ששווה כסף.

יאיר שנא את רפאל ולא טרח להסתיר את זה מאחותו, למרות שניסה להגן עליה, בדרכו. הוא לא סיפר לה הכול. היו כל מיני פרטים קטנים ומגעילים, כמו כשרפאל ביקש ממנו להרים לו אתר לפסטיבל, ויאיר עבד על המחשב שלו ומצא שם תיקייה עם סרטי פורנו שלכל אחד מהם נתן רפאל שם של בחורה. יאיר זיהה שמות של מלצריות מהמסעדה וגם של החברות הכי טובות של אחותו. בהתחלה חשב שאלה סרטים שרפאל צילם את עצמו איתן, אבל כשפתח את הקבצים גילה שהוא פשוט נתן לסרטי פורנו רגילים שמות של בחורות, שאולי, כך שיער יאיר, הזכירו לו במשהו את השחקניות, אולי רק התאים לכל אחת את הסרט בו ראו מה רצה לעשות איתן. כל פעם שיאיר ניסה להבין מה היה הקטע הזה, זה רק הגעיל אותו יותר. אולי זה דחה אותו בגלל שהסוד שלו היה כל כך עלוב. הוא כבר העדיף למצוא סרטים שצילם איתן.

דווקא מאירה אמרה לו פעם, שמה שהיא אוהבת ברפאל זה ש"יש בני אדם שחושבים שהם יכולים להתעלם מכל מה שהוא לא נעים לעיניים, או סוטה ממה שהם מגדירים נורמלי". היא נתנה לו נאום שלם על זה. "התרבות שלנו ישר מחליפה את כל מה שקצת נשחק או נסדק. זאת חברה שמעריצה את הנקי, כי היא מפחדת להתמודד עם המלוכלך, עם הנסתר, המעוות, במקום להכיל אותם. כמו אלה שלא רוצים לנסוע להודו, כי הם לא מסוגלים לראות את כל העניים. זה העולם שלכם, מה לעשות. נכון, זה לא מה שאתם רואים בטלוויזיה, אבל הם לא ייעלמו בגלל שלא תסתכלו. והם הרוב. ודווקא האנשים שמוכרים לנו את האשליות שהעולם צריך להיות מסודר ומאורגן ונקי הם אלה שאחר כך תמצא אצלם בחדרי חדרים את הסטיות הכי גדולות. חשבת פעם למה סניפים של 'מקדונלד'ס' תמיד כל כך נקיים וסטריליים? זה כדי שתשכח שאתה אוכל משהו שבטח הוכן אפילו לא מהשאריות של הבשר, אלא ממה שנשאר אחרי שמכרו את השאריות של הבשר. אז זה אותו דבר. אז רפאל לא מושלם, אבל הוא לפחות לא מעמיד פנים שהחיים שלנו הם משהו סטרילי ונקי ומלא דובוני אכפת לי."

יאיר היה חולה על אחותו. לא היה שום היגיון בשום דבר שהיא אמרה או עשתה, אבל היא היתה כולה לב. בגלל זה לא סיפר לה על הקבצים או על הפעמים שראה את רפאל מפלרטט עם המלצריות. בגלל זה עוד יותר הרגיז אותו, שמכולם בחרה דווקא את רפאל. יאיר חשב שמגיע לה הרבה יותר. מה שהכי הגעיל את יאיר זה שהוא אפילו לא ניסה להסתיר ממנו את הפלירטוטים שלו, כאילו ידע שיאיר לא יעז להגיד כלום. כשבכל זאת החליט לדבר על זה עם אחותו, היא אמרה שזה שטויות ושרפאל יודע ש"זה כמו נרות שבת, לראותם בלבד".

המלצרית החדשה התנפלה עליו בשמחה כשראתה אותו. הוא לא זכר אם קראו לה פועית, פרח או פקעת. "איזה מזל שבאת, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני חושבת שהם מתגרשים או משהו!"

הוא כל כך רצה שלאחותו יהיה טוב, זה הכול. הוא ראה איך רפאל נותן לה כל הזמן את התחושה שהיא לא שווה כלום. כשהחליטה לנסות בכל זאת לעשות סוף סוף רישיון נהיגה, אחרי שבגיל שבע־עשרה טענה שיש יותר מדי אנשים עם רישיונות בעולם שיש בו יותר מדי מכוניות, רפאל אמר לה שחבל שהיא תהרוג מישהו בכביש, כי היא יודעת שהיא חולמנית וחסרת כישורים טכניים לגמרי וחסרת חוש כיוון והיסטרית. הוא טען שיש לה דיסלקציה מרחבית. כשרצתה להתחיל ללמוד רפואה סינית, הוא אמר לה שהוא חייב אותה פול טיים במסעדה כי הוא מתכוון להיות על הקו ללוס אנג'לס, שם הוא ושני שותפיו, יניב ויניב, מנסים לפתוח סניף של "טיקה מסאלה", וגם הוסיף ואמר שאפילו את הדגים באקווריום במסעדה היא מסוגלת להרוג תוך כמה ימים, כי היא שוכחת להאכיל אותם וצריך להחליף אותם כל שבוע, אז איך תטפל באנשים?

יאיר דווקא חשב שזה יתאים לאחותו. גם ככה היא היתה הפסיכולוגית והכומר המוודה של הילדים האבודים ב"טיקה מסאלה".

אלא שעכשיו הכול התפוצץ, כשהודיע לה ששני היניבים מסרבים להכניס אותה כשותפה לסניף שרצו לפתוח בלוס אנג'לס. שותפיו של רפאל אמרו שזה בגלל שהיא פיטרה מלצרית שהחליטה לתבוע אותם, ועל הדרך גם טענה שרפאל שכב איתה ובגלל זה פוטרה, מה שיאיר ניחש שהיה נכון לגמרי, וזה סיבך אותם בבלגנים. הם אמרו שדבר כזה יקבור אותם באמריקה. האמת היתה שיניב ויניב פשוט לא ראו שום סיבה לתת חלק מהעסק שלהם לאישה. הם היו ילדי מסיבות מהרצליה, ערסים אשכנזים שהבינו שאם הם נראים טוב ומכירים בחורות יפות, הם יכולים גם לעשות מזה כסף. יאיר חשב שאם הם היו בוחרים להשקיע אותה אנרגיה במשהו רציני, יכול להיות שאפילו היה יוצא מהם משהו, אבל כל מה שעניין אותם באמת היה בחורות ומסיבות ולדפוק מכה, בשביל לנסוע לחו"ל לבלות במסיבות ולהכיר בחורות.

הם אימצו את רפאל, כי הוא הביא קהל שאליו לא היו יכולים להגיע. הם אהבו את הדרייב שלו. רפאל היה זה ששיכנע אותם לפתוח את "טיקה מסאלה", כי הם לא נהיים צעירים יותר. הם בהתחלה רצו לפתוח פאב או חדר כושר, אבל רפאל, שחזר מסיבוב נוסף בהודו, שיכנע אותם שהעולם של הרוחניות החדשה הוא פוטנציאל עסקי שרק עכשיו מתחילים להבין אותו, ושאפילו הדלאי לאמה אמר שמתקרב העידן הרוחני של העולם. אז קהל היעד שלו לא יוציא מאות שקלים על וודקות, אבל בקצב בו מקומות בתל אביב נפתחים ונסגרים, מקום עם קהל יעד יציב ופוטנציאל להתרחבות, כמו רשת מזון אורגנית שרפאל רצה לפתוח אחרי שראה בהולנד בדיוק מקום כמו שדמיין לעצמו, מין סופר סופר־מגניב, זה הכיוון. בעיניו זו היתה השקעה שקודם כול לא היתה משעממת, ועם הזמן גם הוכיחה את עצמה.

יניב ויניב נהנו בינתיים מגל הבחורות שראו גם במין חופשי חלק מהרוחניות החדשה ומאספקה סדירה של ג'וינטים חינם.

הסניף בלוס אנג'לס היה אמור להיות השלב האחרון בהגשמת החלום, כי רפאל רצה לברוח מפה, כמו כל מי שיאיר הכיר. הוא רצה שמאירה תנהל שם את "אל־איי טיקה מסאלה" כמו שבעצם החזיקה עבורם את המסעדה בפלורנטין, אבל אחרי לחץ מצד חברותיה, אמא שלה ויאיר, מאירה הודיעה לרפאל שהגיע הזמן שהיא תהיה רשומה כשותפה עסקית שווה. רפאל הסביר ליניב ויניב שהוא חייב לתת לה משהו, במיוחד עכשיו, כשהם מנסים להיכנס להיריון. כשחזר אל מאירה והודיע לה שיניב ויניב סירבו, היא הודיעה לו שמצדה, אם ככה, היא נשארת בארץ. זה שהוא שכב עם מלצרית כשהם מנסים להיכנס להיריון לא עזר כמובן.

יאיר ראה מהצד את החיים של אחותו הופכים לטלנובלה, ולא היה יכול לעשות דבר. היא כל הזמן אמרה לו שהיא לגמרי מאושרת עם החיים שלה, אבל לא נראתה לו מאושרת בכלל. הוא גם כל הזמן אמר לרפאל שכל הרעיון לפתוח מסעדה כזאת בלוס אנג'לס הוא מטומטם לגמרי, כי בלוס אנג'לס יש הודים אמיתיים שפותחים מסעדות הודיות זולות. רפאל אמר שלא צריך להיות הודי בשביל לפתוח מסעדה הודית, כי הקטע זה לא האוכל אלא הרוחניות, וההודים עצמם לא באמת כאלה רוחניים. "הודו היום מסחרית לגמרי, אח שלי," אמר.

"תעשה לי טובה, תרגיע את אחות שלך, כי לא נעים לי להגיד לך, אבל זה לא שווה יותר," הוא אמר ליאיר כשזה נכנס למטבח.

"אמרתי לך שאם עוד פעם אחות שלי תבכה בגללך, אני אשרוף לך את המסעדה, נכון?" ענה לו יאיר באדישות.

"או, באמת, הנה בא אח שלך, הגיבור הגדול, שהוא עוד יותר דפוק ממך," רפאל איבד את העשתונות, ולמרות שיאיר מיהר לאחוז בו, כמעט ניקר את עיניה של מאירה באצבע המאשימה שדחף לה לפרצוף. פניו האדימו וידו הורמה כלפיה כמו עוקצו של עקרב שמרוב כעס בסוף ידקור את עצמו, הספיק לחשוב יאיר, כמו שרפאל תמיד עושה, כי הרי זה הסיפור שלו כל החיים.

"את לא תדפקי לי את החיים, את מבינה את זה?! נשבר לי הזין מהדיכאונות שלך והשיגעונות שלך, כי אני לא רואה אזיקים על הידיים האלה, את מבינה?! כל היום את עושה לי פרצופים, ונשבר לי הזין מהפרצופי תחת שלך. כל פעם שלא עושים מה שאת רוצה, את עושה לי פרצופים שבוע! אולי פעם אחת במקום להתעלק על החיים שלי, תעשי משהו עם החיים שלך ותעזבי אותי בנחת כבר!"

זה כבר הטריף את יאיר, שמשך את רפאל לאחור וצרח עליו, "הלו! איך אתה מדבר לאחותי? תעוף מפה, אפס!"

רפאל אפילו לא הספיק להסתובב ולענות לו, כי באותו רגע מאירה העיפה לו כזאת סטירה אדירה, שהצלצול שלה הידהד בכל רחבי המסעדה. בחורה או לא, על רפאל לא מרימים יד, והוא כבר הרים בעצמו יד להכות את מאירה כשיאיר המבוהל זינק לו על הגב, ותוך שנייה הם היו בסצנה מסרט הודי, מאירה עם סכין ביד, צורחת שהיא תרצח אותו, יאיר רוכב עליו וחונק אותו.

"מה אתה עושה? מה אתה עושה? אתה מרים יד על אישה? אני קוראת למשטרה, יא חולה, יא טורקי פרימיטיבי, אתה חושב שאני עוד אחת מהאשכנזיות שלך שמפחדות לפתוח את הפה? אתה הסתבכת עם חצי מצרית, יא מזדיין, אתה לא הבנת את זה? אני אחתוך לך את הזין! את כל החיים חירבנת לי!"

רפאל לא היה יכול לענות כי לא הצליח לנשום, פניו היו סגולות עכשיו, והוא ניסה בשארית כוחותיו למשוך את יאיר מעליו. ביד השנייה ניסה להגן על עצמו ולהרחיק את הסכין שהתנופפה מול פניו. הוא אחז בשערותיו של יאיר ומשך בכל הכוח, אבל יאיר רק הצמיד את פיו לכתף של רפאל ונשך אותו, חזק. רפאל יילל והתחיל להכות באגרופיו בראש של יאיר.

"תעזוב את אח שלי, יא חולה, יא סוטה, הלוואי שתמות כבר, אני שונאת אותך!" צרחה מאירה.

"את שונאת אותי? את שונאת אותי?! אני שונא אותך!!" הוא צרח, אבל בגלל שיאיר הידק את אחיזתו סביב צווארו, הוא השתנק וירק על עצמו, "תרד ממני כבר, מופרע, אני לא נושם!"

"אני נשבעת לך שאני הורגת אותך אם אתה לא עוזב אותו!"

"תעזבי את הסכין, יא חולת נפש! הוא חונק אותי, את לא רואה?"

"מגיע לך! יא חולה! יא סוטה מין! מה לא בסדר אצלך?"

"נשבר לי הזין ממך ומהמשפחה הדפוקה שלך, מה אני צריך את זה בחיים?" יילל רפאל.

"אז לך! לך אל הילדות המסטולות שלך! מה אתה חושב שאני לא רואה? שאני לא יודעת? יא חולה, יא דוחה, יא אפס, הלוואי שייקחו אותך למשטרה על אונס של קטינות ויזיינו אותך בתחת! הפכת אותי לשפחה שלך, יא חתיכת אפס! לך אל החברים המזדיינים שלך! לך אל המסיבות שלך! תעוף חזרה אל האמא הפרימיטיבית שלך!"

רפאל אזר את כל כוחותיו ודחף מעליו את יאיר שהתמוטט על הסירים הגדולים. יאיר זינק מיד חזרה על רגליו, מתנודד, מנסה שלא לאבד שיווי משקל, מכה באגרופים שחתכו רק את האוויר, ורפאל יצא מהמטבח בסערה.

תוך שלוש דקות מאירה זרקה לכל גבר שהכירה את זה שהיא על כדורים וחרדתית ותלותית וחלשה ועברה רק דברים רעים בחיים, כאילו היא זועקת אליהם: "אל תעזו לפגוע בי, אני שבירה."

אבל אחרי שלוש שנים עם רפאל היא כבר לא הרגישה חלשה, אמרה ליאיר.

"אני חושבת שהוא מפחד שאני לא אצטרך אותו יותר, הוא צריך שיצטרכו אותו —"

"הוא צריך שישרתו אותו," אמר לה יאיר, "זה מה שהוא צריך —"

"זה לא נכון, הוא לא רוצה אישה קטנה וצייתנית. תסתכל על אמא שלו. הוא גדל עם מודל של אישה שמנהלת את הבית —"

"והאבא יושב כמו סולטאן ולא עושה כלום?"

"יש המון אופציות, אח קטן, ואתה חושב שמה שנכון לך נכון לכולם —"

"בסדר. חשבתי שאתם מנסים להיכנס להיריון. ואם הוא יזרוק אותך בשביל איזו מלצרית בת עשרים, תישארי באמריקה עם ילד, בלי מקצוע ובלי כלום בחיים, אחרי שאת זאת שקמה בבוקר ומחזיקה להם את המקום, בזמן שהם מסתובבים ומעשנים ומזיינים כל מה שזז, נכון?"

מאירה לא ענתה לו.

"את רוצה ג'וינט, מאירה?" הציעה לה עלווה, יאיר נזכר עכשיו שזהו שמה. היא ישבה לידם וניסתה לאסוף את עצמה מהסאטלה שלה ולעקוב אחרי השיחה, כי הרגישה שמאירה צריכה אישה לידה עכשיו.

"זה אחלה חומר, זה רפואי, יש לי חבר שיש לו סקלרוזיס, אז הוא מקבל מרשם מהרופא שלו כל חודש, איזה כיף לו?" ואז הוסיפה בעצב, "הלוואי שיגלו גם לי משהו כזה."

"לא, אני בסדר, תודה," אמרה מאירה.

היא ראתה שיאיר מסתכל עליה בתימהון. הוא בחיים לא ראה את אחותו מסרבת לג'וינט.

"כן, זהו, ידעתי שהייתי צריכה לדבר איתך על משהו," אמרה מאירה, נבוכה, "אני בהיריון."

"אוי, מתוקה, מקסימה שלי, איזה חדשות מדהימות," קראה עלווה והתנפלה עליה בחיבוקים, ורק אחרי רגע עצרה, אחזה בכוח בידה של מאירה ואמרה, "רק תבדקי שאין לו סקלרוזיס, זאת מחלה נוראית!"

עכשיו הם בחיים לא ייפרדו, חשב יאיר.

"איך לא סיפרת לי?" שאל כשעלווה התייאשה מלעקוב אחרי השיחה וחזרה לפינה שלה והתחילה שוב לסמס.

"הנה, אני מספרת לך עכשיו. אם לא שמת לב כבר חודש לא היית כאן, וכל פעם שמנסים לדבר איתך יש רק נושא אחד לשיחה: מה אוסי אמרה ומה אוסי עשתה ומה אתה מרגיש ומה אתה חושב, אני נשבעת לך, אח קטן, אתה צריך ללכת ללמוד פסיכולוגיה או משהו, אתה כל הזמן חופר —"

"אמא יודעת?" קטע את דבריה, שלא תתחמק עכשיו מהנושא.

"עוד לא, ואל תספר לה. אני אספר לה בזמן שלי."

"וזה טוב, נכון?"

היא לא מיהרה לענות.

"רפאל יודע?"

"ברור."

"ומה הוא אומר?"

שוב היססה.

"זה מורכב," אמרה לבסוף. "ראית בעצמך. ככה זה נראה מאז שסיפרתי לו."

"זה לא נראה טוב," אמר יאיר בכנות.

"אבל תעזוב את זה עכשיו, מה קרה?"

"לך יש בעיות יותר גדולות," השתהה מלענות.

"נכון. בדיוק. ובאמת תנסה לזכור את זה. אתה רק בן שמונה־עשרה, אח קטן, אתה עוד ילד. ואתה יודע שגם ככה אני לא אוהבת את החברה שלך —"

"כן, את טורחת להזכיר לי את זה בכל הזדמנות —"

"כי היא לא טובה בשבילך. היא תעשה לך רק רע. אני מכירה בחורות כאלה."

"מי את שתגידי לי לעזוב את אוסי, כשאת בעצמך עם רפאל המגעיל?" כעס יאיר עכשיו.

"אולי בגלל זה אני מנסה לעצור אותך מלעשות אותה טעות, לא?"

יופי, חשב לעצמו, איך אני אמור לכעוס עליה, כשכל החיים שלה מתרסקים לי מול העיניים?

"בסדר, אולי אני חייב לעשות את הדרך הזאת בעצמי בשביל להבין מה טוב לי ומה לא טוב לי," אמר בחוסר סבלנות.

"זה נכון," היא אמרה, ויאיר הבין שפיספסה לגמרי את זה שהוא היה ציני, שלעג לסוג הדברים שהיא תמיד אמרה לו.

"אבל מה שמדאיג אותי," המשיכה, "זה שאני מסתכלת עלי, ואני מסתכלת עליך, ואני כל הזמן שואלת את עצמי אם אולי שנינו צריכים מישהו שיעשה לנו רע —"

"למה? למה שנצטרך דבר כזה? אנחנו כאלה דפוקים?" שאל.

"אולי בשביל להוכיח לעצמנו שאנחנו חזקים מספיק לשרוד גם את הדברים הכי קשים, כי אם נשרוד אותם, נוכיח לעצמנו שאנחנו מספיק עצמאיים, ורק מהמקום הזה אנחנו בכלל יכולים להיכנס לקשר —"

"את רואה? זה בדיוק מה שאוסי אמרה על עצמה!" הוא שמח לספר לה.

"נו, אז זה רע מאוד אם אתם אותו דבר, כי אתה צריך מישהי שתהיה בדיוק ההיפך," הגיעה התשובה המאכזבת שלה, "אתה צריך מישהי שהיא מים, לא אש."

לפעמים ייאש אותו כשהתחילה לדבר ככה. כמה שהוא ניסה, היה לו קשה לעקוב אחרי עולם הדימויים שלה, שלא היה קרוב לשום דבר מעולמו.

"מה זה אש?" ניסה להבין.

"תחשוב על כל הביטויים האלה: חמה כמו אש, מושכת אש... אבל האש גם שורפת כל מי שמנסה לגעת בה. יש אנשים שבתוכם יש סערה. ואתה מזהה את האי־שקט הזה. את אלה ששום דבר אצלם לא הולך בקלות. אלה שיש להם פצע פתוח. תקרא לזה איך שאתה רוצה. אבל אתה יודע מה הבעיה עם אנשים כאלה? הם תמיד בסוף פוגעים לא רק בעצמם, אלה גם באלה שלידם —"

"כמו רפאל?" הוא שאל בחמיצות.

"כמו אבא שלך," היא ענתה.

הוא הופתע שאמרה את זה. היא מיעטה לדבר על אבא שלהם. הוא חשב שהרגישה לא נוח עם זה שלה לפחות יש קצת זיכרונות ממנו. לו אין דבר מאביהם מלבד הסיפורים וכמה תמונות ישנות. אבא שלהם התאייד כשיאיר היה בן חצי שנה ומאירה היתה בת עשר, ויאיר ידע עליו רק מה שסיפרו לו אמו ואחותו. הוא היה ילד פנימיות שלא ידע מי אבא שלו, ושישה חודשים אחרי שיאיר נולד גם הוא לא חזר הביתה והשאיר גם את בנו לגדול ללא אב. שנים אמו חיכתה שיחזור אליה, בסוף החליטה שנפטר, אחרת איך ייתכן שלא שמעו עליו כלום? משפחתה כל הזמן הזהירה אותה מפניו, כי היא באה ממשפחה טובה והוא בא מהשכונה, ממשפחה הרוסה. מאירה אמרה שהסיפור של אמא שלהם הוא סיפור של דורות של נשים שהמיניות שלהן נתפסה כדבר סוטה ורע, ומי שמגלה את המיניות, ראויה להיענש. זה מה שקרה כשליזי, אמא שלהם, מרדה במשפחתה והלכה עם אבא שלהם. זה משהו שהן דיברו עליו הרבה במעגל הנשים שלה, והיא חזרה מהסדנאות במדבר וסיפרה על זה ליאיר. אז הוא אמר לה שהוא עוד קצת צעיר לשמוע איך המיניות הדפוקה של אמא שלהם דפקה להם את החיים, אבל הוא נזכר בזה עכשיו.

"את תמיד מדברת על כמה אנחנו דפוקים," טען נגד מאירה, "אבל הנה, את רואה בעצמך, זה לא ממש עוזר לדעת את כל הדברים האלה, כי גם אם נבין בדיוק מאיפה זה בא, לפי מה שאת אומרת, עדיין שנינו נימשך לטיפוסים הכי לא טובים בשבילנו, אלה עם הסערה שבתוכם. אז איך זה עוזר? חוץ מזה שאני גבר, זה בכלל לא קשור אלי, כל מה שאת מדברת עליו, את אומרת שזה עובר מדור לדור אצל נשים —"

"דווקא בדיוק דיברנו על זה —"

"על מה?"

"עליך."

"מה זאת אומרת עלי? מי זה דיברנו?"

היא השפילה את עיניה ופוקקה את אצבעותיה בחוסר נוחות.

"שאני אבין, ישבת עם החברות הלסביות הפמיניסטיות המיליטנטיות שונאות הגברים שלך וניתחתן את חיי המין שלי?"

"שיתפתי אותן —"

"אז אל תשתפי אותן בחיי המין שלי, בבקשה. אני מספר לך דברים שאני לא מספר לאף אחד —"

"הן כמו אחיות בשבילי —"

"אבל הן לא כמו אחיות בשבילי —"

"בסדר, אתה רוצה לשמוע או אתה רוצה להמשיך לצעוק?"

"אני רוצה לדעת מה סיפרת להן —"

אבל היא רק שילבה ידיים והשתתקה.

"לא, אל תעשי את זה, אני שונא שאת עושה את זה —"

אבל היא לא ענתה. הוא ידע שהיא עכשיו פשוט תשב שם ותחכה עד שיירגע, כמו שלמדה בסדנת "החיים ללא כעסים" שעשתה במדבר. כשחזרה משם, התחילה עם השתיקות המעצבנות האלה.

"מה את עושה? את מכילה אותי עכשיו?" הוא שאל.

בהתחלה כשהיתה מתחילה עם השתיקות האלה, היה מתרגז עוד יותר, אבל בסוף הבין ששום דבר לא יעזור, ועכשיו כבר היה מוותר מראש.

"נו, מה? בסדר. מה את רוצה? ספרי לי לאיזה תובנות עמוקות הגעתן."

"זה נכון שזה משהו שבדרך כלל עובר מאישה לאישה, מדור לדור, ככה מונצח הדיכוי," היא נרכנה קדימה בהתלהבות, "אבל אולי בדיוק בגלל שלא היה לך מודל גברי, בגלל שגדלת קרוב מדי לאישה כזאת, למדת שככה נראית המיניות הנשית, דפוקה ורעה ומסוכנת, עד שזה בעיניך מה שנורמלי, וגם מה שמושך —"

"אז זה בדיוק מה שאמרתי," ביטל יאיר את דבריה בזלזול, "אני דפוק ובחיים לא תהיה לי זוגיות נורמלית —"

"ממש לא, אתה יכול לעבוד על זה, אבל זה כן נשמע כאילו גם הסיפור של החברה שלך עובר מדור לדור —" אמרה מאירה.

"איזה סיפור?" קטע אותה, "איך את יודעת מה הסיפור של אוסי? את לא יודעת שום דבר עליה חוץ ממה שסיפרתי לך —"

"אתה תמיד מספר יותר ממה שאתה חושב," אמרה לו, "אתה חושב שאתה מספר רק מה שאתה רוצה, ואתה לא מבין שאתה תמיד מספר יותר ממה שהתכוונת —"

"בסדר, בסדר —"

"אתה גם חושב שאתה מבין גדול בנשים, אבל אתה תינוק, אז הגיע הזמן שתדע את האמת, זה לא כזה מסובך. אתה אוכל את עצמך מה עשית לא טוב, נכון?"

"ממש לא!"

למרות שהיא עיצבנה אותו, הוא תמיד התרשם מהיכולת שלה להבין בדיוק מה מציק לו. בגלל זה הוא חשב שהחיים שלה מבוזבזים, או במונחים הרוחניים שלה, כמו שהוא אמר לה תמיד, היא קיבלה מתנה ולא השתמשה בה.

"תסתכל על עצמך," אמרה מאירה, "אתה בטוח שעשית משהו לא בסדר — אבל זה נורא פשוט. אתה רוצה לדעת מה קרה שם? למה פתאום היא נעלמה, החברה שלך?"

"נו?" שאל בחוסר סבלנות.

"יש נשים שהמיניות הגברית מפחידה אותן, ובגלל זה היא מגעילה אותן," אמרה.

"מגעילה אותן? לא הגזמת בכלל, אז עכשיו אני מגעיל אותה?"

"מסתובבות פה דורות של נשים נאנסות —"

"בסדר, גם עכשיו לא הגזמת, עוד פעם נשים נאנסות?"

"זה לא אומר שהיא נאנסה, אבל מספיק אחת שנאנסה שמולידה בת וזו מולידה בת —"

"בסדר, אפשר לרגע לחזור למציאות? אצל החברות שלך כל אישה ששוכבת עם גבר היא נאנסת, אני מבין —"

"אולי פעם אחת בחיים תקשיב לי?"

"למה? את לא מכירה אותה, את לא יודעת עליה כלום, את לא יודעת כלום על מה שיש בינינו —"

"אני יודעת כמה אתה אוהב אותה," קטעה את דבריו, והוא השתתק. "ואתה לא מבין כמה זה מרגש אותי לראות אותך ככה. זה בדיוק מה שאני אוהבת אצלך, שאתה יכול לאהוב ככה."

היא ניסתה להעביר יד בשערו, כמו שעשתה כשהיה קטן, אבל הוא דחף את היד שלה, וכשניסתה שוב נהם רק, "אל תיגעי בי."

הוא אהב את הדרך בה כל ראשה היה תלתלים, לרוב הקפידה לאסוף אותם לאגודה אחת, מוחזקים בסרט רחב, ומעל הסרט היו פורצים לצדדים. הוא תמיד צחק שהיא מחזיקה דקל של תלתלים. אבל עכשיו היו התלתלים על פניה, עייפים. הוא גם שם לב לקמטים קטנים ושמוטים סביב עיניה, שהיו תמיד נוצצות. גם הן היו עייפות עכשיו, והיא בסך הכול בת עשרים ושמונה, חשב. כמו תמיד ענדה המון שרשראות וצמידים, אבל עכשיו נראו אלה מכבידים על כל תנועה שלה. היא עדיין היתה נורא יפה בעיניו, אבל עכשיו נראתה כאילו שמו עליה פילטר בפוטושופ, פילטר שהיה מבגר ומעציב אותך, אם היו ממציאים אפליקציה כזאת.

הוא אהב את זה שאחותו היתה תמיד חייכנית. יש אנשים שלא משנה כמה הם כועסים, משהו אצלם מחייך. עכשיו, כשחשב על זה, נזכר שגם אנה כזאת. זה היה משהו שדווקא מצא חן בעיניו אצלה. אוסי — או שהיתה רצינית או שהתפוצצה מצחוק, הוא לא זכר שראה אותה סתם מחייכת.

הוא ניסה לדמיין את מאירה בהיריון, שמנמנה וקורנת, וחשב שאולי דווקא טוב שזה קרה, אולי זה בדיוק מה שצריך בשביל להציל את מערכת היחסים בינה ובין בעלה. כשרפאל יבין שזה לא ארעי יותר, שזה הדבר האמיתי, אולי אז תחזור ותפרח שם האהבה. בינתיים, לפי מה שראה היום, זה עוד לא קרה.

"טוב, תגיעי לעניין," אמר והתחייב לעצמו לנסות להיות סובלני יותר כלפיה מעכשיו. הוא כעס על זה שהזניחה את עצמה ככה, אבל גם דאג לה.

"אני יודעת שזאת אהבה גדולה, אח קטן," היא אמרה, "זה הדבר האמיתי, אני לא מזלזלת בזה לרגע," אמרה.

"אני יודע מה את הולכת להגיד לי —" קטע את דבריה.

"אתה לא יודע. תקשיב לי רגע —"

"את הולכת להגיד שאני רק בן שמונה־עשרה ויהיו לי עוד הרבה בחורות —"

"זה בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד —"

"אז מה כן? מה יש לך להגיד שיכול לשנות את מה שאני מרגיש?"

"שאפשר להרוג אהבה. זה לא קשור לזה שאתה בן שמונה־עשרה, אבל זה כן אולי הדבר היחיד שאתה עוד לא יודע בגלל שאתה רק בן שמונה־עשרה. כן, זאת אהבה אמיתית. אני רואה את זה. אבל אפשר להרוג אהבה אם ממש רוצים. אם מבינים שזה משהו שיכול להיגמר רק רע —"

"את מדברת עכשיו עלי או על החיים שלך?" שאל יאיר בארסיות, ומיד התחרט כשראה שעיניה של מאירה התמלאו דמעות.

"סליחה, לא התכוונתי," מיהר ושלח אליה אינסטינקטיבית יד מנחמת, והיא אספה אותה ועטפה אותה בשתי כפות ידיה.

"פעם אחת תקשיב לי," התחננה מאירה, "אני רק מנסה לשמור עליך."

"אני יודע —"

"תבטיח לי שלפחות תנסה —"

"בסדר," הוא אמר, אבל לא היה בטוח בכלל מה הוא אמור לנסות. להפסיק לאהוב את אוסי? איך עושים את זה? עד שמאירה לא נתנה לזה שם, גם בכלל לא חשב על זה ככה. ככה נראית אהבה אמיתית? כולה כאבי לב וחרא?

"אבל גם את צריכה להבטיח לי משהו."

"מה?"

"שתנסי לשמור על טיפה של כבוד עצמי פה. זה לא מתאים לך. את חייבת להתחיל לשמור על עצמך עכשיו, אחותי, את לא יכולה להמשיך ככה."

"בסדר," חייכה, "אני יודעת."

"ותפסיקי לבכות כבר."

"בסדר. אבל תביא חיבוק, אח קטן," היא אמרה.

"אוי אתם מתחבקים?" הגיחה מאחוריהם עלווה, "אפשר גם? היה לי שבוע נורא."

יאיר מעולם לא חש צורך לחפש את אבא שלהם. הוא שאל פעם את מאירה אם אביהם לא חסר לה. "זה מורכב," היא אמרה, כאילו בתשובה הזאת הכילה את כל הכאב והגעגועים והאכזבה. אולי זאת בדיוק היתה הבעיה של שניהם, שכל דבר אצלם היה מורכב. כמו שעמרי כל הזמן אמר לו, "מה תוכן, מה תוכן, מה אתה מדבר על תוכן, משחק מחשב לא צריך תוכן, משחק מחשב לא צריך להיות מורכב, הוא צריך לתת בראש." בגלל שבכל משחקי המחשב אתה עולה ברמות, עלילת המסע היתה אינהרנטית למשחקי המחשב. המודל של גיבור שיוצא למסע בו הוא מגיע לתחנות שונות, ובכל אחת לומד משהו חדש על עצמו, היה מודל נוח ומתאים למשחקי המחשב. ממש כמו שבסיפור המסע מתעצבת דמותו של הגיבור, עד שהוא לומד את האמת המלאה על עצמו ועל יכולותיו. זה גם היה מודל נוח לסיפור התבגרות, לקהל יעד שרובו בגיל ההתבגרות. אולי בגלל זה מבוגרים לא ממשיכים לשחק, לא בגלל שאין להם זמן לזה, אלא בגלל שאין סיפורים יותר מורכבים. גם על זה רצה לכתוב פעם.

"זה כמו סרט אקשן שחייב עלילה טובה!" התלהבה אוסי כשמצא את עצמו מדבר איתה על זה פעם, כשניסה לשכנע אותה לראות את "בלייד ראנר" כדי שתראה איך אפשר לספר סיפורים אחרים. הסוף של הסרט שונה מהסוף של הספר, סיפר לה. בספר הסוף רע, בסרט הסוף נשאר פתוח, כדי שלא יגידו שזה סוף רע. זה היה יותר מדי בשביל הוליווד, לגמור סיפור עם אהבה שיש לה זמן קצוב. בספר הגיבור יודע שאהבתו קצובה, ובכל זאת בוחר בה, לזמן הקצר שנותר.

"הבעיה שלך," אמרה אז אוסי, "זה שאתה לא מסוגל פשוט לראות סרט, או פשוט לשחק במשחק מחשב, אתה חייב גם להבין כל דבר ולחפור על כל דבר —"

"מה לעשות, כזה אני —"

"טוב, אולי בסוף תהיה כמו אלה שגם עושים מזה מיליונים —"

"אני מצטער להיות זה שמספר לך, שעל כל סיפור של מישהו כמו מארק צוקרברג, יש מיליון סיפורים שלא מסופרים על סתם אנשים שעובדים במשרות תִכנות חסרות השראה, ואז חוזרים הביתה ומטביעים את השעמום שממלא את החיים שלהם במשחקי מחשב שעליהם יש להם כל מיני תובנות חצי פילוסופיות שהם חוזרים ומספרים לעצמם, רק כדי שלא ירגישו שהם מבזבזים את החיים שלהם. ואני מצטער להגיד לך, אבל יש יותר סיכויים שככה ייראו החיים שלי."

גם אנה אמרה לו כל הזמן, שאולי הוא פשוט מנסה להתייחס למשחק נורא ברצינות רק בשביל להצדיק את זה שהוא עוד רוצה להישאר קצת בעולם הילדותי הזה. היא אמרה שהוא לפעמים נשמע כמו צ'רלי, לפחות ממה שהוא סיפר לה עליו. היא שאלה אם הוא באמת רוצה שזה יהיה עולמו, או שזה מה שצ'רלי רוצה.

היא אמרה שהיא לא מסוגלת לדמיין את עצמה משחקת, או בכלל חלק מהעולם הזה, כשתהיה בת שלושים, נגיד, וגם לא אותו.

זה רק עיצבן אותו, שאנה חשבה שהיא כבר יודעת איך הוא יהיה בגיל שלושים. הרי לו עצמו אין מושג.

הוא רק ידע שבזמן האחרון כל פעם שנכנס לחנות, הרגיש שהוא מתעסק בשטויות. הוא קם כמו זומבי לעבודה, וכשחזר ישב ובהה ב־VOD בסרטים כל כך גרועים, שלא הבין איך מישהו הצליח בכלל לשכנע מישהו לעשות אותם, חצי מהם עיבודים לאיזה משחק מחשב מיותר. זה בדיוק מה שהעולם צריך, עוד סרטים טריוויאליים. ככה בדיוק ייראו חייו. הוא אף פעם לא יעשה שום דבר משמעותי. לפחות במיטה הוא נהנה עכשיו, בזכות אנה. היא כל הזמן רצתה להזדיין, שזה היה מעולה מבחינתו. רוב הזמן זה מה שהם עשו. רק לפעמים יצאו לסרט או להופעה. פעם היא קבעה עם כמה חברות שלה מזכרון. יאיר השתכר ולא פיספס את המבטים המודאגים שלה כל הערב. היא פחדה שיביך אותה לפני החברות שלה, יספר על אוסי או משהו או יעליב אותן. למרות שלא דיברה על זה, הוא ידע שהוא שובר את לבה. הוא ידע שגם במיטה היא מבינה כמה הוא עוד כמֵה לאחרת, אבל חיכתה בסבלנות לתורה.

"אתה יודע מה הבעיה שלך?" שאלה אז אוסי.

"לא, את זה אני צריך לשמוע. את תגידי לי מה הבעיה שלי? זה הולך להיות טוב. קדימה, אני מת לשמוע את זה."

"הבעיה שלי ושלך זה שאנחנו כל כך רוצים להיות מיוחדים. הקפיטליזם מקדש את ההגשמה העצמית, שאומרת שכל אחד מיוחד אפילו שהוא רק משרת את בעלי ההון, וככה שומרים על כולם מאושרים. זה לא חשוב לעשות מהפכות גדולות, הכי חשוב זה שתחפש את האושר הפנימי שלך."

"זה מה שוויטלי אומר?"

"למה אתה שואל? כי אני לא מסוגלת להגיע בעיניך לאיזו מחשבה מקורית, אה?"

"לא, כי זה נשמע כמו אוסף קלישאות."

"ברור, כל מה שלא אתה אמרת זה קלישאות."

"בסדר. ואני לא כזה מיוחד, אה?"

"בעיני אתה מיוחד. אבל אני לא בטוחה שזה מספיק בשבילך."

זה היה הכי קרוב שהיא התקרבה להגיד לו שהיא אוהבת אותו או משהו כזה.

הוא חיכה שישכח אותה. למרות שמחק אותה מרשימת החברים שלו בפייסבוק, חזר ובדק אם העלתה תמונות חדשות. הוא בהה בשתים־עשרה התמונות שהעלתה כשנרשמה. בכולן עשתה פרצופים למצלמה. הוא לא זיהה אף מקום בתמונות. אחת צולמה ברחוב שיכול להיות בכל מקום בעולם. זה לא היה בארץ, רק בזה היה בטוח. הוא לא ידע למה בחרה להצטלם דווקא ברחוב הזה. לא היה מאחוריה שום דבר שנראה חשוב. אולי זה היה הבית של אנה פרנק או משהו. תמונה אחרת, ניחש, צולמה בטיול שורשים עם הוריה בטורקיה. היא סיפרה לו על הנסיעה הזו. היא צולמה מוציאה לשון למצלמה. תמונה אחרת היתה במקום שנראה כמו תחנת רכבת, יושבת על ספסל, הפעם עם מעיל חום גדול, עושה פרצוף עצוב מוגזם. הרקע מטושטש. ואז תמונה שלה בת חמש, חמודה, בשמלה מיושנת וזר פרחים, בטח איזה חג בגן או איזו חינה משפחתית. ורצף תמונות בבית קפה או מסעדה, כנראה מסיבת יומולדת, כי על השולחן היו ניירות עטיפה קרועים, עם שתי חברות מחובקות, צוחקות למצלמה, ברקע אולי הטיילת. נראה שהתמונות האלה דווקא צולמו לא מזמן. הוא לא ידע מי החברות, היא לא סיפרה לו עליהן. שתיהן ניסו לצאת יפות, רק היא, שוב, מוציאה לשון למצלמה. וכמובן שלא מחייכת. התמונות האחרונות היו גם הן מהזמן האחרון, בבריכה, בבגד ים. מולן גם אונן.

כשהבחין בה, הקפיד להישאר בתוך החנות. לא רצה לפגוש בה אפילו בטעות. בסוף גם רב עם סיימון וויטלי. הוא חשב שאולי אוסי אמרה להם משהו, אולי סתם הרגישו שקרה משהו, כי כשהעיר להם בפעם האלף לא להיכנס עם אוכל לחנות, ובטח שלא עם בירות, ענו בקוצר רוח ובגסות. הוא שם לב איך השתתקו כל פעם שעבר ליד עמדת הפלייסטיישן. פעם אחת נאלץ להתערב כשסיימון שוב איים על ילד בן שתים־עשרה שהעז לבקש שיפנו את העמדה, רק שהפעם נדמה היה ליאיר שהוא לא צוחק, אלא אשכרה מפחיד.

"לא, אתה רוצה לשחק במקומי? אתה רוצה לבוא הנה ולשחק במקומי? כי אם אתה חושב שאתה יכול לשחק יותר טוב, אז בוא, אבל נראה אותך משחק עם שתי ידיים שבורות, בסדר? נראה אותך עובר את השלב הזה עם שתי ידיים שבורות, כי אם תגיד לי עוד פעם אחת מה לעשות, זה מה שיקרה, אתה מבין? אתה לא רוצה ידיים שבורות, נכון? כי זה קשה לשחק עם שתי ידיים שבורות, אז לא חבל? לא חבל על אמא שלך שתבכה כשהיא תצטרך להאכיל אותך ולנקות לך את התחת כי יהיו לך שתי ידיים שבורות?"

יכול להיות שיאיר לא היה צריך לנזוף בסיימון מול כל הילדים. הוא דרש ממנו לעזוב. כולם השתתקו והביטו ביאיר מתייצב מול סיימון. אחרי זמן שנראה ליאיר הרבה יותר מדי ארוך, בו ניסה לנחש מה סיימון הולך לעשות, הוא משך באפו בקול רם, ולפני שהסתובב ויצא, עצר רגע ליד יאיר ואמר לו בשקט, "בחיים אל תדבר אלי ככה."

ויטלי יצא אחריו בלי להגיד כלום, אבל כבר למחרת גרר את סיימון לחנות שיתנצל. יאיר העמיד שוב את התנאים וראה על סיימון שהוא שותק רק בגלל שוויטלי ביקש ממנו.

כשחזרו אל חבריהם, יצא בעקבותיהם, נשאר בפתח החנות ורק עקב אחריהם במבטו כשהצטרפו לוויכוח קולני עם שני אנשי אבטחה שדרשו מהם לעזוב את הקניון. הם רק עצרו שם לאכול, הראו את המגשים שלקחו מ"מקדונלד'ס" ושמרו בדיוק בשביל רגע כזה, אבל הפעם המאבטחים לא ויתרו ואיימו שייאלצו להזמין משטרה אם לא יעזבו את הקניון ברגע זה.

"אבל מה עשינו? יש לנו זכות לשבת פה!"

"אתם מפריעים."

"איך אנחנו מפריעים?"

"אתם באים איתנו או שאנחנו מזמינים משטרה?"

""בסדר, תזמינו משטרה!"

"אנחנו נזמין משטרה, זה מה שאתם רוצים? אתם רוצים שיפתחו לכם תיק?"

"תזמינו משטרה, נו!"

"אנחנו לא צריכים משטרה, כי אנחנו יכולים להוציא אתכם מפה!"

"לא, אתם לא יכולים!"

"יש לנו סמכות להוציא אתכם."

"מי אמר?"

"אנחנו כמו שוטרים פה!"

"'כמו'? מה זה 'כמו'?! אין כזה דבר, 'כמו שוטרים'!"

אנשים התאספו למעלה והציצו מעבר למעקה, לראות על מה הצעקות. ורגע לפני שהכול התפוצץ, סיימון חטף מידיו של המאבטח את מכשיר הקשר שלו והציג אותו לראווה מעל הראש.

"תביא לי את זה!"

"למה, מה תעשה לי?"

"ילד, תן לי את זה!"

"למה? מה תעשה לי?"

"תן לי את זה תכף ומיד!"

"מה זה? לא נתנו לך נשק אמיתי? זה מה שנתנו לך? מכשיר קשר? איזה שוטר אתה, אם אין לך נשק?"

סיימון המשיך להקניט את המאבטח, שהאדים כולו וחזר וניסה לאחוז בו.

"אה, אה, אה — אל תיגע בי! אין לך זכות לגעת בי!"

התחביב של סיימון, כשהוא לא שרץ בחנות, היה לחכות ליד היציאה מהחניון, וכשמישהו היה מגיע, לגשת ולעמוד ישר מולו, בלי לזוז, בדיוק בדרכו, בראש מורכן. גברים היו רק עוצרים רגע, מביטים בנער המקועקע שעומד מולם ואז עוקפים אותו בחשש, נשים היו נרתעות, מבוהלות. הוא לא עשה כלום, רק עמד שם, נהנה לראות שמפחדים ממנו, שאף אחד לא מעז להגיד לו כלום. זה היה חוש ההומור של סיימון, שגם ככה נראה כמו קצין אס־אס צעיר, חשב יאיר.

לפעמים היה משעשע את האחרים בקפיצות הנועזות שלו מהמדרגות הנעות כמו פרקוריסט. הוא היה רץ במהירות במעלה המדרגות היורדות, מדלג על המדרגות שתיים־שתיים, באמצע הדרך למעלה מזנק הצידה מעבר למעקה, צונח מגובה רב לכריעה, לצד המדרגות, ומיד קם ושולח זרועות לאוויר, קד לקהל מעריצים דמיוני. פעמים אחרות היה רץ במהירות אל עבר הקיר שליד המדרגות, כמעט מתנגש בו, ואז מזנק למעלה ומטפס על הקיר בריצה, בכוח התנופה, כל כך גבוה שאפילו יאיר היה משתאה, עוד רגע כמעט נגע במעקה של הקומה למעלה, אבל באמצע הדרך, כמו מבין שהדרך ארוכה מדי, מתייאש, עוצר באוויר, ואז נופל חזרה, נוחת מבלי להיפגע. כל אחד יכול להצטיין במשהו, כנראה.

"בוא הנה, חרא קטן!"

"מה זה? אתה מקלל אותי? אני יכול להתלונן עליך, אתה יודע?"

סיימון היה זריז מדי עבור המאבטחים. שאר חבריו צחקו מסביב ושלחו ידיים לאוויר, קוראים לסיימון לזרוק אליהם את מכשיר הקשר. הנער התחמק פעם אחרונה מאיש הביטחון שהיה בטוח שהפעם הצליח לתפוס אותו, זינק לכיוון המדרגות הנעות, קפץ עליהן שתיים־שתיים, אבל כשהביט לאחור לאמוד את המרחק בינו לבין המאבטחים שדלקו אחריו, נתקל בשני גורילות שהיו בדרכם חזרה לחניון, שני מגושמים, שלפי החולצה שלבש אחד מהם היו עובדים בחברת הובלות, הנער התנגש בהם בכל הכוח, ולמרות שלרגע התערערו, מיד אחז בו אחד מהם.

המאבטח צעק מלמטה, "תחזיקו אותו!"

"כדאי לך לעזוב אותי, בנאדם," רשף הנער המתנשף בפרצופו של הגבר שהחזיק אותו, אבל ההוא לא התרשם ורק אמר, "למה מה תעשה לי, רוסי קטן ומושתן?"

סיימון נאנח ואמר, "אם יש דבר אחד שאני לא יכול לסבול זה גזענות," ובכל הכוח נגח בפרצופו של המכוער, שפשוט התמוטט על המדרגות הנעות, ברכיו מתקפלות תחתיו, והוא אוחז בפניו בכאב.

בגלל שהמדרגות ירדו כל הזמן, סיימון כמעט מצא עצמו בזרועות המאבטחים שחיכו בתחתית המדרגות. הגורילה השני ניסה עכשיו גם הוא לתפוס את הנער, שיניו חשופות, שפתיו משורבבות לאחור בשנאה, זרועותיו העבות נשלחות קדימה, אבל סיימון חמק תחתיהן וקיפץ חזרה במעלה המדרגות הנעות היורדות, שלושה גברים מגודלים אחריו. במבט אחד קלט את השוטר שהופיע במעלה המדרגות, ובשנייה האחרונה האפשרית זינק מהמדרגות הנעות מעבר למעקה.

הוא ריחף באוויר לְמה שנדמה היה כשניות ארוכות. הפעם קפץ ממקום הרבה יותר גבוה מבדרך כלל. הוא נחת לכריעה, התרומם, קד, ובמהירות נעלם לתוך החניון, ויטלי והאחרים שועטים אחריו, שואגים. יאיר הבחין שלמרות כל ההצגות, הוא צלע מעט. בדרך עוד כיסחו את המראות, אחת אחת, לכל מכונית ומכונית שעל פניה עברו בשלוש הקומות של החניון, סך הכול שלושים ושתיים מכוניות, ודהרו החוצה אל החופש עד שהתפרצו לרחוב, צוחקים, מרוצים מעצמם, רק כדי לגלות את השוטר שחיכה להם שם.

יאיר עלה לקומת הכניסה וראה אותם בחוץ, יושבים ליד השוטר, מזיעים, שקטים. כשהגיע, כבר עצר אמבולנס לידם. כנראה השוטרים הזמינו אותו. שתי פרמדיקיות ירדו ממנו וניגשו אל סיימון, שישב על הרצפה, רגלו פשוטה לפניו. אחת מהן כרעה לידו, מניחה יד על הרגל הפצועה. גם מרחוק יאיר יכול היה לראות את פניו מתעוותות בכאב. יאיר ראה שוויטלי קלט אותו. הוא תהה אם ויטלי מבין.

אתמול, אחרי שגירש את סיימון מהחנות, עלה יאיר אל קצין האבטחה של הקניון ודרש בתקיפות שיפתרו אחת ולתמיד את עניין הנערים שהתנחלו בקניון.

למחרת הוצב שומר נוסף גם בכניסה לחניון, ושומר חמוש הסתובב בין השערים. בינתיים, עד שימצאו מקום חדש, חזרו ונאספו הנערים על הספסלים מהצד שני של הרחוב. יאיר חלף על פניהם על האופניים בדרכו לעבודה. קצין האבטחה ניסה לפנות שוב למשטרה, אבל כשהתקשר אמרו לו שאם הם לא בשטח הקניון, ואם הם לא גורמים להפרעה לסדר הציבורי, אי־אפשר לעשות להם כלום. אז הם נשארו שם.

אוסי נזכרה באיזה סרט שראתה עם יאיר, על זה שכל העולם מלא זומבים, ויש חבורה של אנשים שמגיעה לקניון, והם רואים את הזומבים מסתובבים בקניון, והם שואלים למה הם באים לשם, אז אחת מהם אומרת שהם זוכרים שלמקום הזה היה תפקיד כל כך חשוב בחיים שלהם, עד שגם כשהם זומבים הם חוזרים לשם.

ויטלי שיעמם אותה. היא עישנה יותר מדי, היא שתתה יותר מדי, היו לה כל הזמן כאבי ראש. הוריה כבר התייאשו מלריב איתה. בבוקר היתה קמה, לוקחת את התיק, אבל מגיעה רק עד לגינה הציבורית שמול בית הספר, שם ישבה ועישנה סיגריה אחרי סיגריה, מביטה בחבריה לשכבה, חלק מהבנות עוצרות לידה לגנוב שאכטה או לשתות מבקבוק הוודקה שהביאה לפני שנכנסו לבית ספר, שאלו אם היא באה, והיא רק נדה בראשה. במילא אין לה סיכוי לעבור את הבגרויות שנשארו לה. כשהגיעה השעה שידעה שהבית כבר יהיה ריק, חזרה והיתה מתמוטטת למיטה, ישנה עד הצהריים, קמה, מעשנת ויוצאת כדי לא להיות בבית כשהוריה חוזרים. כל שלושה ימים הקפידה להגיע לבית הספר ליומיים, התייצבה קודם כול בחדר האחות, כל פעם עם סיפור אחר, פעם שהיה לה מחזור נורא כואב ופעם שסבלה ממחסור בברזל והיו לה סחרחורות. כנראה גם האחות כבר התייאשה ממנה ולא שאלה יותר מדי שאלות, רק ציידה אותה במכתבים שממליצים להוריה לפנות לרופא. היא היתה התלמידה הכי גרועה בכיתה שלה, ואף אחד כבר לא התעניין בה, היא היתה יכולה להיות עציץ מבחינתם, ישבה בקצה, ומדי פעם כשהמורים ניסו לפנות אליה, אמרה שלא הבינה את השיעורים או לא ידעה את התשובה. הם כבר היו ממשיכים הלאה, כמעט בלי לחכות שתענה, רק מסמנים לעצמם שניסו, אבל חבל על הזמן איתה.

היא הופתעה שוויטלי אמר שהוא דווקא חשב שהיא לא תהיה כמוהם, שהיא דווקא תלמד ותעשה משהו עם החיים שלה. הפתיע אותה שבאמת אכפת לו ממנה, אז היא שכבה איתו. או שאולי פשוט עשתה את זה משעמום. היא לא היתה סגורה על זה.

סיימון ליווה אותה הביתה באחד הימים, וכשעלה אליה ניסה לשכב איתה. היא לא רצתה לשכב איתו, אז רק מצצה לו. היא הרגישה שלאט לאט מתחילה לבעור אצלה בפנים להבה שעוד רגע תפרוץ ותשרוף את כל מי שמסביבה, והיא רק חיכתה לראות מתי זה יקרה, כשתעלה באש את עצמה ואת כל מי שרק יעז להתקרב אליה. כשאמרה לוויטלי שהיא בכלל מתכוונת לפרוש מבית ספר, אולי לעבור לאקסטרני או לחפש עבודה, הוא התעצבן ואמר לה שהיא ילדה קטנה ומטומטמת שהולכת לדפוק לעצמה את החיים. "מה כולכם רוצים ממני?" היא צרחה עליו בכעס, "תעזבו אותי כבר! פשוט תעזבו אותי, אם אני רוצה לדפוק את החיים שלי אני אדפוק אותם, ולא לך ולא לאף אחד אחר אין מה לעשות חוץ מלעמוד ולהסתכל, בסדר?!"

והנה, שוב, מצאה עצמה פוגעת במישהו שרק אכפת לו ממנה. זה רק הוכיח לה עוד יותר שהיא חייבת להתרחק מיאיר כמה שיותר.

"אז מה את נותנת לאיזה פריק להביא אותך למצב הזה?!" שאל אותה ויטלי בעצבים.

יאיר קרא איזה מחקר באינטרנט על זה שכל פעם שאנשים מתאהבים, הם מאבדים שניים מהחברים הכי טובים שלהם. הוא באמת נפגש הרבה פחות עם עמרי. הם נפגשו בשביל לראות יחד את "משחקי הכס", אבל עמרי הודיע שהעונה הזאת גרועה וחזר לדבר על הצבא. זה כל מה שהוא דיבר עליו בזמן האחרון, ולמרות שיאיר הבין שזה עולמו עכשיו, הוא חשב שיש שם עוד משהו, איזה תסכול גדול שהלך והצטבר.

"הבעיה של הצבא זה שהגנרלים יודעים שאם יהיה שלום, כל הידע שלהם וכל היכולות שלהם לא שווים כלום יותר. אז אתה מדבר על מערכת שכל הזמן עסוקה בלהוכיח שאין שום פתרון חוץ מהפתרון הצבאי כדי שימשיכו להזרים אליה תקציבים, זו מערכת של הסתה והפחדה —"

"טוב, די, די, נראה לי אתה חייב להפסיק לעשן, אתה כבר בשלב של התיאוריות הפרנואידיות," אמר יאיר וניסה לחטוף מעמרי את הג'וינט.

"אפשר לעשות שלום, אבל אי־אפשר לעשות שלום עם צבא. זה הכשל הלוגי. ומלחמה נמשכת בדרך כלל כמה? שנה? שנתיים? אצלנו זה שישים שנה ככה, אתה מבין מה זה עושה למדינה הזאת? לאנשים שחיים פה? ואז אתה שואל איך אנשים לא קמים ועושים משהו?"

"כי מה אפשר לעשות?"

"אפשר לצאת לרחוב. אפשר להגיד די. איך הפסיקו את המלחמה בווייטנאם? אנשים פשוט אמרו שהם לא מוכנים להילחם יותר. הבעיה היא לא שאין מה לעשות, הבעיה היא ששיכנעו אותנו שאין מה לעשות. אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון —"

"נו? אני איתך — אבל דבר מהר, כי קשה לי כבר לעקוב אחריך — יש איזו פואנטה בסוף, נכון? למה אנחנו עוד פעם מדברים על זה? כל פעם שאני פה, אתה מתחיל —"

"כי זה חשוב שתבין את זה לפני שאתה הולך לצבא," והוא התכופף אל יאיר, ועיניו ברקו מהתלהבות. "הם חשבו שזה שאנשים לא יוצאים לרחוב זה טוב. הם חשבו שזה טוב שאף אחד לא מתנגד למה שהצבא אומר. אף אחד לא קם ומערער על הקביעות של אנשים, שהאינטרס שלהם הוא שהמצב יישאר בדיוק כמו שהוא. מבחינת כל הגנרלים האלה, והגנרלים בדימוס האלה, ואלה שחולמים להיות גנרלים קטנים, זה טוב, לא? אז זהו, שלא. כי מסתבר שכשאתה עובר את השטיפת מוח הזאת שכולם נגדנו ושאין סיכוי לשלום ושחבל על הזמן לנסות לשנות, כשאתה מאמין שאין דרך של משא ומתן, רק כוח, כשיש לך מנהיגים שלא נותנים לך שום תקווה ורק מפמפמים שצריך להמשיך להיות חזקים כי אין ברירה — אתה לא נהיה חייל יותר טוב. זאת הטעות שלהם. קורה ההפך. אתה נהיה אדיש. בהתחלה אתה אדיש לסבל של אדם אחד, בסוף אתה אדיש לאלה שמנדנדים לך שחייבים לעשות משהו. אתה רק רוצה שיעזבו אותך במנוחה. למה דור שלם נוסע למזרח לדפוק את הראש אחרי הצבא? חשבת פעם למה זה קורה? גם לזה אין תקדים בעולם. פלוגות שלמות שנוסעות לשנה, שנתיים, לחו"ל. חלק גם נשארים. כי אין לנו כוח לשמוע אותם יותר. זאת הטעות האחת שהם עשו. חיילים טובים צריכים אידיאולוגיה, ולנו אין שום דבר שאנחנו מאמינים בו יותר," קבע עמרי, מלא שביעות רצון עצמית, ושאף עוד שכטה ארוכה מהג'וינט עד שזה שרף את קצות אצבעותיו, והוא קילל ושמט את הזנב הבוער ואז ניסה לכבות אותו בחופזה כשזה חרך את השטיח.

זאת לא הפעם הראשונה שהוא שומע את עמרי מקטר על הצבא, אבל זאת הפעם הראשונה ששמע אותו עם מִשנה סדורה ומלאה בכזה זעם, כנראה היה לו יותר מדי זמן עכשיו, בצבא, בגלל שהוא לא עשה כלום. מספיק זמן לחשוב.

"אז תוציא עשרים ואחת. תגיד שאתה מעשן סמים, תגיד שאתה פציפיסט, תן להם את הנאום שנתת לי עכשיו, תאמין לי, לנקות שירותים של אסירים ביטחוניים לא ייתנו לך. אתה יודע, גם, קח קצת פרופורציה. עם כל הכבוד. יש אנשים בגילנו שנלחמים, שמאבדים חברים, שמסכנים את החיים שלהם בשביל שאתה תוכל לשבת פה ולהתפלסף —"

"מי ביקש מהם?"

"אוי, באמת, נוח לך שמישהו עושה את העבודה —"

"מי ביקש מהם? אתה ביקשת מהם? או שהם עושים את זה כדי להצדיק את דרך החיים שהם בחרו?"

"אז למה התגייסת באמת? למה לא השתחררת על נפשי או סירבת?"

"לא יודע. אולי כי רציתי להוכיח לעצמי שאני כן יכול להשתלב בעולם הזה, בסדר? אולי רציתי להוכיח לעצמי, ולאבא שלי, ולחברים שלי, שאני לא לגמרי דפוק. אולי אם אתה רוצה לחיות פה ושלא יעשו לך בלגנים, אתה חייב. אולי זה פשוט נוח יותר," ענה עמרי.

אולי זה החומר, חשב יאיר, שמוציא ממנו את כל המרירות הזאת. עמרי אמר כל הזמן שהחומר בארץ נורא ירד באיכות.

"בואנה, אתה מלא שנאה. מה קרה? אתה לא מזיין או משהו?" שאל יאיר.

"מה קורה עם האוסי הזאת באמת?" שאל עמרי.

"זה נגמר, אני חושב," אמר יאיר. כשסיפר לעמרי, מזועזע, על הסיפור עם זוהר, השמיט את זה שהוא שוכב עם אנה. לא היה לו כוח לשמוע את עמרי, שבטח גם על זה היה לו מה להגיד.

"זיינת אותה?"

"אתה אמרת לי שהיא דפוקה ולזרוק אותה ולהמשיך הלאה!" התקומם יאיר.

"אבל לזיין אותה קודם. תמיד לזיין קודם!"

"כל הזמן כולם אמרו לי את זה."

"לזיין אותה?"

"לזרוק אותה."

"נכון. כי היא לא טובה בשבילך."

"למה?"

"מה למה?"

"אתה כל הזמן אומר את זה, אבל לא הסברת לי אף פעם למה נראה לך שהיא כזאת נוראית בשבילי."

"להגיד לך למה? אני אגיד לך למה."

"אני אשמח."

"אתה באמת רוצה שאני אגיד לך למה?"

"אני רוצה שתגיד לי למה. כי אולי אם אני אבין, זה לא יהיה קשה כל כך."

"היא לא טובה בשבילך, כי היא גוררת אותך לעולם שגם ככה אתה קרוב אליו," ענה עמרי.

"איזה עולם?" שאל יאיר, שהופתע מהתשובה של עמרי, "על מה אתה מדבר עכשיו?"

"היא גוררת אותך לעולם שלה, שהוא עולם שטחי," ענה עמרי.

"למה זה עולם שטחי?" התווכח יאיר, "כי היא אמרה לך שזה נשמע לה מטומטם לצאת למלחמה על דברים שאתה יודע מראש שאי־אפשר לשנות?"

רק פעם אחת הם עברו אצל עמרי, כי אוסי שאלה אם יש לו איזה חבר שיש לו משהו לעשן, כי העיר יבשה, ויאיר במילא רצה שעמרי יפגוש אותה ויגיד לו מה דעתו. זה היה יום כדור הארץ, ועמרי אמר שהוא שונא את אלה שמדברים על יום כדור הארץ אבל לא על יום האדמה, והיא אמרה שהמאבק של הירוקים לא פחות חשוב, והוא אמר לה שהוא מצטער אבל הוא לא רואה איך להילחם על שבילי אופניים חשוב כמו להילחם על מה שקורה במחסומים, והיא אמרה לו שאם זה כל כך מציק לו הוא מוזמן לצאת להפגין עם החברים הערבים שלו בבילעין. אוסי לא מצאה חן בעיני עמרי מהרגע הראשון.

"היא לא התכוונה לזה ברצינות, היא אמרה את זה רק כי היא ראתה שזה מרגיז אותך."

"היא התכוונה לזה מאוד ברצינות. כי היא חיה בעולם שאין בו מודעות. אין בו מודעות פוליטית ואין בו מודעות חברתית ואין בו מודעות כלכלית. ואיפה שאין מודעות אין מרד, זה עולם שאין בו שום עמדה ביקורתית, חוץ מלעשות מה שנוח לך. וכל החרא האקולוגי הזה זה רק כדי שלא יגידו שהם לא עושים כלום, אז הם אומרים, מה פתאום, הנה אנחנו נלחמים על כדור הארץ. או על זכויות בעלי החיים. או איזה בולשיט לא רלוונטי אחר."

"אה, ואתה אומר שאני ממילא קרוב גם להיות כזה, אז כדאי לי להיזהר..." נעלב יאיר.

"אני אגיד לך משהו על העולם האידיאולוגי שלה," המשיך עמרי, "זה עולם שנשען על שני דברים: על בורות ועל חוסר שאפתנות. זה תנאים הכרחיים לקיום הזה. איך קוראים לספר הזה שהיא דיברה עליו? 'לאהוב, לאכול, להתפלל'? מה יותר מסכם את הדור הזה מהספר המיותר והאידיוטי הזה? זה עולם שגם אין בו שום מחשבה מקורית. הכול אכול ולעוס וזה בסדר, כי אתה לא רוצה חס וחלילה לפקפק במשהו —"

"נו, זה בדיוק מה שאני אומר לך כל הזמן על משחקי מחשב, בדיוק על זה אני מדבר, זה מה שאני אומר לך, שצריך לעשות שם קפיצת דרך —"

"עוד פעם משחקי מחשב?" עמרי קטע את דבריו בחוסר סובלנות, "עזוב אותי עם משחקי מחשב עכשיו. והגיע הזמן שמישהו יגיד לך שגם אם תנתח משחקי מחשב, גם אם תלך לאוניברסיטה ותכתוב על זה מאמרים, זה עדיין פאקינג משחקי מחשב. לא הגיע הזמן שתמשיך הלאה?"

כשעמרי פרש, זוהר ניסה לשכנע אותו להמשיך לשחק, לא למחוק את הדמות שלו, הוא אמר לו שהוא יכול להמשיך לשחק כשהוא בא לחופשות מהצבא, אבל עמרי רצה ניתוק מוחלט וחד. הוא גם לא שמר על קשר עם אף אחד ששיחק איתו, חוץ מעם יאיר.

"בסדר, פגשת אותה פעם אחת, אבל אתה כבר יודע שהיא דפוקה ובורה ושטחית. ובגלל זה אנחנו לא מתאימים, הבנתי —"

"אתם דווקא הכי מתאימים בעולם, זאת הבעיה, יאירקו," קטע אותו עמרי. "מתי בפעם האחרונה התעניינת במה שקורה במדינה הזאת? יש לך איזו דעה פוליטית? יש לך משהו להגיד על בעיית הפליטים? לא הפלשתינאים, האפריקאים? יש לך משהו להגיד על חוסר המוביליות החברתית? על הון ושלטון? ואם כבר מדברים על זה, מתי הזזת את התחת שלך לעשות משהו בשביל מישהו? לא במשחק מחשב, בחיים."

"נכון," התעצבן יאיר, שלא הבין מה עמרי רוצה ממנו. "ותזכיר לי מה אתה? מה אתה, עמרי? חשישניק עם תובנות ברמה של סטטוסים בפייסבוק, מה אתה רוצה ממני פתאום?"

פעם היה יכול להקשיב לעמרי שעות. פעם חשב שהוא מבריק. גאון מבוזבז. עכשיו הוא נראה לו סתם פתטי.

"אתה בעצמך אמרת שהלכת לצבא כי זה היה נוח!"

"נו, וזה נראה לך דבר טוב?"

"אני באמת לא מבין מה אתה רוצה ממני," הרים יאיר ידיים.

"אתה בורח לעולם של משחקי מחשב, ששום דבר שקורה בהם לא חשוב באמת. אפילו עכשיו, תראה מה אתה מספר לי, חבר שלך נפטר ממחלה קשה, ועם מה אתה מתעסק? מה מטריף אותך? זה שאח שלו משחק את הדמות שלו. אנחנו לא יושבים פה ומספרים על זוהר ונזכרים בו, אפילו כשקורה משהו אמיתי, עם מה אתה מתעסק? אפילו בהלוויה שלו לא היית! אבל מה הכי מפריע לך? זה שאח שלו, שבטח הכאב שלו הוא בלתי נתפס, משחק עם הדמות שלו."

יאיר לא ידע מה להגיד. הוא באמת לא חשב על זה ככה. אבל אולי פשוט היה לו יותר פשוט לכעוס.

"בסדר, אתה אולי צודק —" הוא התחיל, אבל עמרי ישר קטע אותו.

"ואז אתה יושב פה וחופר על החברה שלך. הרי בסוף תהיה איתה, והיא תהיה איתך, כי כל המרד שלה זה פוזה אחת גדולה, ויהיה לכם בית נחמד בפרברים, ובסוף אתה תתגייס, ובסוף אתה תעשה מה שכולם עושים, כי זה מי שאתה באמת. אתה לא מסוגל למרוד בכלום. וגם היא לא. אז תעשה לי טובה, רק תפסיק עם חיבוטי הנפש המזויפים שלך, ותעשה משהו, כל דבר, העיקר שתעשה, כי אחרת, כמו שאתה אומר תמיד, זה פשוט סיפור שלא מעניין לספר אותו."

עמרי התחיל לגלגל עוד ג'וינט.

"אבל עזוב, זה לא משנה, גם ככה לי יש חברים חדשים, לך יש חברים חדשים... אנחנו כבר במילא לא נפגשים ולא זה — אז בשביל מה?"

והוא הדליק את הג'וינט, שאף ממנו ארוכות ואז העביר אותו ליאיר. אבל יאיר רק נשען לאחור ועצם את עיניו. אז עמרי משך בכתפיו והניח בזהירות את הג'וינט על קצה המאפרה, ביניהם, לחכות שיכבה מעצמו.

האמת היא שיאיר ראה הרבה פעמים את עמרי מתנהג ככה. מתנפל על מישהו וקורע אותו לגזרים, לא משאיר שבויים. אבל יאיר תמיד היה לצדו, זה אף פעם לא היה מופנה אליו. אולי בשביל להוכיח לעצמו שהוא לא טעה, אולי בשביל שיהיה לו כוח לעשות את השינוי שהוא הרגיש שהוא חייב לעשות, עמרי הרגיש שהוא חייב לא רק לעזוב, אלא לדאוג שהוא לא יוכל לחזור לעולם, להשאיר הכול מאחור, וזה כלל את יאיר.

כשחזר מעמרי פתח את הפייסבוק לראות אם מישהו נמצא אונליין, אבל היה מאוחר מדי. הוא נשכב במיטה ועצם את עיניו, אבל הנייד שלו צילצל. הוא תהה מי מתקשר אליו באמצע הלילה, אבל כשענה ראה שהשעה כבר שבע. זה היה צ'רלי.

"אני ער כבר מארבע, חיכיתי עד עכשיו להתקשר. אני בחנות. התקשרו אלי מהמשטרה. אני פה מארבע לפנות בוקר. תוך כמה זמן אתה יכול להגיע הנה?"

במבט אחד קלט את גודל הנזק. זה לא היה רק המדפים של ה"ווי" ושל האקסבוקס שעמדו ריקים, אלה היו כל קופסאות המשחקים שהיו מפוזרות ברחבי החנות, מעוכות, זה היה הארון הריק, הדגמים השבורים, עמדת הפלייסטיישן הריקה והחוטים של המכשיר שנלקח, שנותרו תלושים ושמוטים. הקירות היו מרוססים בגרפיטי, לא מילים, כתמי צבע. מישהו היה שיכור מדי אפילו לכתוב משהו שיש לו משמעות. רק האות A בתוך עיגול. אולי דווקא בגלל שלא מצאו משהו ששווה הרבה כסף, כילו את זעמם בחנות, חשב יאיר, כי זאת לא נראתה כמו עבודה מתוכננת, אלא כהתקף זעם. מישהו חירבן בפינה.

"הם פרצו לעוד שתי חנויות," אמר צ'רלי, "אין לי מושג איפה היו שומרי הלילה כל הזמן הזה, בודקים את זה עכשיו —"

"לאיזה עוד חנויות פרצו?" שאל יאיר, מחפש איזה היגיון מאחורי המעשה.

"השעונים והחנות של בת חן —" ענה צ'רלי.

"החנות של בת חן? מה הם גנבו שם? מפיות שולחן מעוצבות?"

"אולי הם חיפשו את הפדיון היומי. בגלל זה אין בזה היגיון. בגלל זה המשטרה חושבת שאלה החבר'ה שלך —"

יאיר נדרך.

"מה זאת אומרת החבר'ה שלי?"

"זאת אומרת שאמרתי לך אלף פעמים שלא מוצא חן בעיני שהם נכנסים לחנות, אמרתי לך אלף פעמים להיזהר מהם, ועכשיו תסתכל מה הם עשו —"

"אז עכשיו הם החבר'ה שלי? אתה גם לא יודע שזה הם —"

"ראו אותם מסתובבים פה אתמול בערב. הם ניסו להיכנס והשומר רב איתם —"

"אז הם לא נכנסו —"

"לא באותו רגע, אבל מה מונע מהם לחזור ולהיכנס אחר כך?"

"איך?"

"דרך החניון. לפני שסוגרים אותו. ואז לחכות שם, עד שינעלו את הקניון —"

יאיר ידע שהם כבר עשו את זה בעבר, כמו אז כשהגיע בבוקר, ביום בו פגש את אוסי, והם כבר היו פה.

"אבל עכשיו יש שם שומר!" טען בפני צ'רלי.

"עובדה שהם מצאו דרך."

"אז זאת אשמתי, אני מבין?" אמר יאיר.

"מי שעשה את זה, לא היה מישהו שבא רק לגנוב כסף. מי שבא לגנוב כסף, גונב את מה שהוא מוצא והולך. מי שעשה את זה —" אמר צ'רלי וליווה את דבריו בתנועת יד רחבה ודרמטית, "חיפש להחריב. להרוס. לפגוע. לנקום —"

"בסדר, אתה מגזים, גם אם זה הם, זה סתם ונדליזם, לא ליל הבדולח —"

"גירשת אותם מהחנות, גירשו אותם מהקניון — זה מה שקורה — אמרתי לך שזה מה שיקרה —"

"בסדר, הבנתי, אני אשם —"

"אמרת לי לסמוך עליך —"

"בסדר, אי־אפשר לסמוך עלי, הבנתי —"

"הגיע הזמן שתתבגר, יאיר, ותבין איך העולם הזה עובד —"

"בסדר, הבנתי, אני מצטער, אולי כדאי להתחיל לסדר את החנות עכשיו?"

"אל תענה לי בחוסר סבלנות, אתה זה שהכניס אותם לפה —"

"אתה לא יודע שזה הם. קשה לי להאמין שהם —"

"גם מהמשטרה אמרו שזה הם! אני רוצה שתסדר פה, תשב, תעשה רשימה, צריך להכין משלוח חדש, אתה יודע כמה זמן ייקח עד שדברים יגיעו? ומה בינתיים? זה נזק של עשרות אלפי שקלים. אני לא יכול להרשות לעצמי דברים כאלה," הרים צ'רלי את ידיו בייאוש.

"לאן אתה הולך?" שאל יאיר.

"למשטרה, לתת עדות ולקבל את הדוח על האירוע, אחר כך אל הסוכן ביטוח, לראות מה הביטוח מכסה —"

"איך הם עברו את הסורגים בכלל?" נזכר פתאום יאיר.

"תסתכל בעצמך. מסתבר שאם מטלטלים אותם מספיק, הם פשוט יוצאים מהמסילה, גם על זה הביטוח יצטרך לתת את הדין, אלה הסורגים שהם דרשו שאני אתקין, זה הדבר היחיד שמעודד אותי, זה יהיה הבסיס לתביעה נגדם."

יאיר יצא מהחנות. רק עכשיו שם לב שכל כלוב הסורגים לא יושב במקום, עקום, מחוץ למסילות. הוא יכול היה לדמיין איך אף אחד לא ציפה ששלושה־ארבעה נערים חסונים יאחזו בסורגים ויטלטלו אותם, יוציאו אותם מהמסלול ואז פשוט ירימו אותם וייכנסו לחנות. הוא פתאום שם לב שדלת הזכוכית לא היתה שבורה. זאת אומרת שכמו תמיד, צ'רלי שכח לנעול. הוא קיווה שאף אחד לא ישים לב לפרט הקטן הזה. לא שזה היה עוצר מישהו שרצה להיכנס, הסורגים היו אמורים לעשות את זה, אבל אולי אם היו צריכים לשבור את הזכוכית, זה היה עושה מספיק רעש והשומר היה שומע. ברגע שהם היו בפנים והדלת היתה סגורה, הם יכלו להחריב את כל החנות בלי שמישהו ישמע משהו. יאיר ידע שכשהוא בחנות, העולם שבחוץ דמם. צ'רלי דרש לאטום את החנות לקול כדי שלא יסבלו ממערכת הכריזה של הקניון. לא יכולתי לדעת שזה ייגמר ככה, חשב יאיר, ואולי להפך? אולי בזכותי זה נגמר רק בזה, ולא בנזק גדול יותר? הוא התעכב עוד רגע מחוץ לחנות.

כשנכנס מקודם, איך שצ'רלי הסתכל עליו, זה מה שהכי הרס אותו, המבט המאוכזב של צ'רלי.

"מה יעשו להם?" שאל יאיר את השוטרת שישבה מולו בחדר הקטן. גם הוא נקרא לתת עדות. הוא דמיין לעצמו שחדר של בלשית במשטרה ייראה כמו בסדרות המתח האמריקאיות, אבל החדר הזה היה צבוע בצבעים נעימים של קרם וזית. עגלת ילדים עמדה בפינת החדר, אולי נשכחה שם, או שהיתה שייכת לשוטרת העגלגלה. אוסף דובונים בגדלים שונים ניצב על ארון התיקים. העכבר היה אדום וזרחני. סט עטים צבעוניים ניצב בסלסילה מעוצבת. חדר בתחנת משטרה לא אמור להיות קר ופשוט? תהה לעצמו יאיר. אבל אין לזה סיבה בעצם, הבין, הרי הפושעים עצמם לא נחקרו כאן, אז למה שמי שבא לתת עדות, קורבן למעשה פשע, לא יעשה את זה בחדר נעים?

"ייכנסו באמ־אמא שלהם," אמרה השוטרת, "אני מקווה שלפחות חלק מהם בגירים, ואפשר לזיין אותם בבית משפט, אלה שלא, בטח יכניסו למוסד, למרות שגם שם כבר יזיינו אותם, אל תדאג, זה גיהינום המקומות האלה, הם יצטערו על הרגע שהם נולדו, תאמין לי."

טוב, הלך הדימוי של משטרה חדשה, נאורה ואמפתית, חשב לעצמו יאיר.

"אבל אתם בטוחים שזה הם?" שאל.

השוטרת העבירה אליו את הדף שהוציאה מהמדפסת אחרי שהקלידה ביעילות ובמהירות מפתיעה את כל עדותו, חוזרת ומקריאה לו את התשובות שענה לשאלותיה.

"העד ענה שביקש מקצין הביטחון של הקניון לדאוג להרחיק את הנערים מהקניון כי חשש מאיומיהם —"

"הם לא באמת איימו — הם סתם אמרו דברים כאלה —"

"שהם ישרפו את הקניון?"

"כן."

"וזה נראה לך 'סתם', כשמישהו מאיים שהוא ישרוף קניון?"

בחוסר נוחות הפנה את תשומת לבה לכמה שגיאות כתיב בעדות.

"אני תמיד עושה שגיאות כאלה, אני חצי דיסלקטית."

"אבל איך אתם בטוחים שזה הם?" הוא שאל שוב.

"תראה, יאיר," דיקלמה השוטרת, טקסט שניכר שלמדה בעל פה, "אני יודעת איזו טראומה זאת. אתה מרגיש מחולל כשמישהו עושה דבר כזה. צריך רק להגיד תודה לאל שזה לא נגמר הרבה יותר גרוע. ואני יודעת שאתה רוצה בסך הכול שיגידו להם משהו, או ינזפו בהם —"

"בדיוק —" התחיל יאיר לענות.

"אבל זה לא עובד ככה. זה כבר גם לא עניין שלך. אתה לא התובע כאן. אתה הקורבן. התפקיד שלנו, המשטרה, זה לדאוג שמי שעשה את זה, לא יעלה על דעתו, לעולם, לעשות משהו כזה עוד פעם. אנחנו גם לא ישר ניכנס בהם. אנחנו נדבר איתם קודם. נברר בדיוק מה קרה, למה הם היו שם, למה הם עשו את זה. בעצם, מרגע שהם נכנסים אלינו, מרגע שהם נכנסים למעצר, מתחילה במקביל לעבוד מערכת השיקום, עובדים סוציאליים, מוסדות שיקום..."

ואז אתם מזיינים אותם, חשב יאיר. היא נשמעה כל כך משכנעת, עד שאפשר היה לחשוב שבעצם עשה להם טובה בזה שנתן עדות שתאפשר לפתוח להם תיק במשטרה.

"אני אפילו לא יודע איפה הם גרים או שמות משפחה —"

"זה בסדר, אנחנו נמצא אותם, זה לא מסובך."

"אז זה הכול? צריך עוד משהו?" הוא שאל. הוא רק רצה לחזור לחנות. שוטרים הלחיצו אותו.

"יש לנו את הטלפון שלך אם נצטרך עוד משהו."

"יצטרכו לזמן אותי להעיד או משהו כזה?" הוא שאל.

"מה פתאום," צחקה השוטרת, "ואל תדאג, אנחנו כבר נזיין אותם."

"כן, תיארתי לעצמי," אמר יאיר.

מרגע שקיבל את שיחת הטלפון מצ'רלי, חשב רק על אוסי. השוטרת לא הזכירה שהיתה שם גם בחורה, אז הוא שמט אותה מהסיפור. לפי זה שהשוטרת לא שאלה אותו שום דבר עליה, ידע שגם צ'רלי לא סיפר על הקשר בין יאיר לאוסי, על זה שבעצם היא היתה הקשר בין הנערים לחנות. צ'רלי שוב שמר על יאיר. בגלל זה צנח לבו כשראה אותה בתחנת האוטובוס מול תחנת המשטרה. הוא הבחין בה מהצד השני של הרחוב. האוטובוס בדיוק עצר בתחנה והסתיר אותה לשניות ארוכות, אבל כשסוף סוף עזב את התחנה, ראה שלא עלתה עליו. היא חיכתה לו כשחצה את הכביש. היא לבשה ג'ינס וחולצת טריקו אדומה עם ציור מנגה פשוט של נערה יפנית לבושה במדי בית ספר תכולים, עיניה תמימות, אבל מסתירה חרב מאחורי גבה. שערה היה אסוף לקוקו, ופניה היו חיוורות ולא מאופרות. היא היתה בעיניו הכי יפה בעולם ככה.

"היי."

"היי."

"היית במשטרה?"

"לא, אני עובדת באגד עכשיו. אני שומרת על תחנות אוטובוס שלא יברחו."

הוא לא חייך, אז היא רק משכה בכתפיה, "יש לך לפעמים את השאלות הכי מטומטמות בעולם. כן, הייתי במשטרה, אבא שלי היה במשטרה, חטפתי צרחות שאי־אפשר לתאר, אבל למזלי זה היה בתחנת משטרה אז הוא לא היה יכול פיזית לרצוח אותי שם במקום, הוא יצטרך לחכות לערב, בבית. בינתיים מסתבר שהתחייבתי לחזור לבית ספר, לסיים את הלימודים עם ציון עובר לפחות בכל המקצועות, לא לצאת מהבית בערבים, להתרחק מאנשים שיש להם השפעה רעה עלי, ובאופן כללי להפוך למלאך, ללבוש רק בגדים ורודים ולנהל יומן עם לבבות קטנים סביב ימי הולדת, אם אני לא רוצה שכל העובדים הסוציאליים של מחוז דן יישנו איתי בחדר עשרים וארבע שעות ביממה או משהו כזה —"

"אבל את בסדר? או ש — ?"

"האמת היא שיחסית למשטרת ישראל, אני מופתעת מהיעילות הרבה שהפגינו כשהגיעו אלינו כל כך מהר. זה עזר שכשסיימון התפרע אז בקניון, לקחו את כל השמות והכתובות של כולנו, מסתבר שאפילו במשטרה מסוגלים לעשות אחד ועוד אחד —"

"אז זה כן היו הם?"

"ברור. מי עוד?"

"גם את היית איתם?" שאל יאיר בחשש.

"נראה לך? איך אני קשורה לזה?"

"אני לא יודע, לא התכוונתי —"

"תשמע, הם שתו קצת יותר מדי וחשבו שזה יהיה מצחיק. סיימון מופרע באמת. אבל אתה יודע שלא כולם כאלה. זה גם לא שהם עשו נזק רציני או משהו —"

"הם החריבו את החנות, על מה את מדברת?"

"כמה משחקי מחשב ועמדת פלייסטיישן הרוסה? זה לא משהו שהביטוח לא יכסה —"

"בסדר, מה שתגידי —"

"זה לא שאני מצדיקה את זה או משהו..."

"הם הרסו חלום של בנאדם, זה נראה טריוויאלי בעינייך?"

שני עורכי דין מזיעים בחליפות חלפו על פניהם בדרכם לתחנת המשטרה.

"דווקא רציתי להתקשר אליך," היא אמרה.

"כן?" הוא התעניין.

"כן, לשאול אותך אם במקרה אתה מכיר מישהו בקניון שצריך מוכרת. אני חייבת למצוא עבודה, מסתבר, זה יכניס אותי למסגרת, לפחות זה מה שהודיעו לי."

"אה."

"וגם סתם לשאול מה שלומך."

"פיספסת את האוטובוס שלך."

"כן, כי ראיתי אותך."

הוא הבין שיכול להיות שזאת פעם אחרונה שתהיה לו הזדמנות להגיד משהו.

"מה אתה עוד פעם מחייך כמו סוטה?"

"סתם, יש לי חבר שאומר שבחורות זה כמו אוטובוס. צריך לזכור שתמיד יש עוד אחד."

"עוד חבר מהאינטרנט? אתה באמת חייב פעם למצוא חבר אמיתי, אפילו דג, זה יעשה לך רק טוב —"

"בסדר, תזכירי לי מי החברים שלך, כן?"

"לפחות לי יש חברים —"

"כמו השליח של הפיצה שכל היום רק מעשן ומזיין? אחלה בני אדם את מכירה —"

"מצטערת שהחברים שלי לא מספיק טובים בשבילך —"

"אלה שבמשטרה עכשיו, את מתכוונת? על החברים האלה את מדברת?"

"אוי, אתה כזה שנון, אתה צריך לכתוב בלוג —"

"בסדר."

"אחלה."

יאיר ניסה להגיד לעצמו, שזה היה סתם ונדליזם חסר טעם של חבורת נערים משעוממים חסרי סיכוי או תקווה, לא כמו שצ'רלי תיאר את האירוע, כתחילתה של קריסת התרבות האנושית כולה. היה לו נוח לחשוב שהיא לא היתה שם, אבל היא ידעה על עמדת הפלייסטיישן. אולי אמרו לה במשטרה משהו על זה, אבל יותר הגיוני שהיא שיקרה לו, והחברים שלה הגנו עליה בדיוק כמו שהוא הגן עליה. כולם שמרו על אוסי. מרגע שנכנס לחנות, שאל את עצמו אם היא היתה שם.

היא באמת הצטערה אחר כך על כל הסיפור הזה. היא לא היתה צריכה שיאיימו עליה, החליטה בעצמה אחרי אותו לילה שלא לחזור ולהיפגש עם ויטלי וסיימון והאחרים. זה לא שהיא החליטה לקחת את עצמה בידיים, אבל היא היתה צריכה זמן לחשוב מה היא עושה עם עצמה עכשיו.

הם חשבו שזה יהיה מצחיק, היא ניסתה לשכנע אותם לא לעשות את זה, אבל סיימון נכנס לאחד ההתקפים שלו, וכמוה, כמה שלא אמרו לו לא, הוא עשה דווקא, וויטלי זרם איתו, היא חשבה אחר כך שאולי זה היה מקנאה, בגללה.

היא חשבה מה יקרה אם תספר ליאיר. בטח הוא ישנא אותה עוד יותר. גם מה זה היה הקטע עם האוטובוס עכשיו? תהתה לעצמה, הוא מנסה להגיד לה שלא אכפת לו ממנה או משהו? טוב, לפחות בזה היא טובה, בלעוף מאיפה שלא רוצים אותה.

"תחכה פה, בטח תכף יגיע עוד אוטובוס," סיננה, וכשלא ענה לה, משכה שוב בכתפיה כאילו לא היה לה אכפת והלכה. עדיף לה ללכת ברגל עד התחנה הבאה ולא להישאר שם איתו.

התיק הגדול שהיה מוטל ליד דלת הכניסה סיפר את כל הסיפור, עוד לפני ששמע את מאירה עם אמא שלהם, במטבח. הוא תהה אם בכוונה השאירה שם את התיק, כדי שיאיר יראה אותו ברגע שייכנס. החדר שלה הרי עמד מוכן תמיד, היא יכלה לשים שם את התיק. היא רבה על זה עם אמא שלהם כל הזמן. מאירה ניסתה לשכנע את ליזי להפוך את החדר לחדר עבודה או חדר לאורחים, אבל ליזי סירבה. היא לא צריכה עוד חדר, אמרה, איזה אורחים כבר יש לה? מאירה אמרה ליאיר, שהיא מאמינה שאמם השאירה את החדר פנוי כי ידעה שיום אחד מאירה עוד תצטרך אותו. אז בשביל לעשות דווקא, אפילו כשבאו בשבתות עם רפאל והתחשק למאירה לנוח, היא לא נכנסה לחדר, נשכבה על המיטה של יאיר ושלחה אותו לסלון שישחק עם רפאל בפלייסטיישן.

"שלום," הוא אמר כשנכנס למטבח.

"שב," אמרה מאירה, "אני רוצחת אותך אם אתה אומר משהו. עזבתי את רפאל. אני הולכת להיות פה כמה ימים, ואם אתה חושב שזה אומר שאני עושה במקומך כלים או מסדרת אחריך את הזבל שלך, או אם אתה חושב שיש לך עכשיו טבחית צמודה, אני מודיעה לך כבר עכשיו שכדאי מאוד שתיקח את עצמך בידיים. ועוד דבר אחד, אני לא מתכוונת לשבת ולראות את הפרצוף המרוצה מעצמו שלך מול העיניים שלי כל ערב."

"בסדר, מה, נראה לך שאני שמח מזה שאת פה?"

"את יכולה להישאר פה כמה זמן שאת רוצה," אמרה ליזי, ולמרות שבסך הכול התכוונה לתת למאירה הרגשה טובה, ראו על פניה שזו שוב נעלבת.

"זה בסך הכול לכמה ימים, אני אמצא דירה."

"מה קרה?" שאל יאיר בטון הכי אמפתי שהצליח לגייס.

"החלטתי לתת לך דוגמה טובה," אמרה מאירה, ונמנעה בכוונה מלהתבונן על אמא שלה, שרק השפילה את ראשה, "לא נשארים עם מישהו שברור שיעשה לך רק רע."

"אה, אז בעצם עשית את זה בשבילי —"

"ברור."

"לא בשבילך."

"מה פתאום, זה רק כי אני דואגת לך וצריכה לתת לך דוגמא."

יאיר בחן את אמו. היה נדמה לו? או שהיא חייכה לעצמה ובגלל זה לא הרימה את הראש? הם תמיד הצחיקו אותה, גם כשניסתה לכעוס עליהם, עוד כשהיו קטנים זה היה ככה.

"להכין לך משהו, אחות גדולה, קפה או משהו?"

"יאללה, תתחיל לעבוד, למה אתה מחכה, יש לך אחות בהיריון עם לב שבור שהרגע עזבה את בעלה, אני מצפה לראות אותך מתרוצץ כל היום ורק דואג שאני אשב עם הרגליים למעלה, שאני אהיה מאושרת ושיהיה לי כל מה שאני צריכה בלי שאני אצטרך אפילו לבקש —"

"אני אעשה את זה," אמרה ליזי, וכבר לא הצליחה לעצור את החיוך הגדול שהתפשט על פניה. יאיר ידע שהיא חולה עליהם.

"נראה לך שבגלל שדפקת את כל החיים שלך, אני עכשיו ארוץ מסביבך כל היום? אני בחדר שלי," הוא ניסה לשמור על ארשת רצינית, אבל החיוך תפס גם אותו.

"לך, לך, תאמין לי, אנחנו לא צריכות גברים, מותק, כולכם חארות." ולמרות שגם היא חייכה כשאמרה את זה, ידע יאיר שלבה באמת מתכווץ, ולפני שיצא שם לב איך ליזי הניחה יד מנחמת על ידה של בתה, באהבה, ואולי גם קצת בגאווה, חשב לעצמו.

למחרת, כשהגיע לחנות, ראה שרפאל כבר מחכה לו.

"אני צריך לדבר איתך, ילד."

יאיר לא ענה בציניות ולא לעג לרפאל כמו תמיד. הוא שאל את רפאל אם זה בסדר שהם ידברו בחנות, או שהם יכולים לעלות לשבת בבית קפה. אבל רפאל אמר שבחנות זה בסדר.

"ניסיתי הכול, יאיר," התחיל רפאל, וכשראה את מבטו המפקפק של יאיר המשיך והסביר, "קודם כול, אנחנו כנראה נקנה את החלק של יניב ויניב במסעדה, וזה יהיה מעכשיו רק שלנו, אז לא תהיה בעיה יותר. מבחינתי, אם ניסע, המקום יהיה של אחותך, רשום על שמה והכול. אני רק רוצה שתדע. וגם אם לא ניסע, גם פלורנטין תהיה שלה, בכל מקרה."

"אני שמח."

"הייתי אידיוט. הייתי מטומטם."

"כן, אמרתי לך את זה כל הזמן, אתה יודע."

"אני יודע, אני יודע. והיא היתה צריכה לעזוב בשביל שאני אבין את זה שזה הכי פתטי בעולם, פתאום שאלתי את עצמי מה אני עושה ומה אני רוצה, וברור שאני רוצה אותה, ואני רוצה ילד, היא העולם שלי, וכמו מטומטם חירבנתי את זה."

"בסדר, נו, אז לך תגיד לה את זה, תשלימו, פוצי מוצי, והיא תעוף לי מהבית, כי היא מטריפה אותי, יושבת שם עם פרצוף של מישהו שיצא הרגע ממחנה השמדה —"

"היא לא רוצה —"

"היא רוצה שתתחנן. אבל תן לה את הנאום הזה עם המה אני רוצה ומה אני עושה, זה נשמע לי די משכנע."

"יש לה מישהו."

"לא כולם כמוך, רפאל, אין לה אף אחד."

"יש לה מישהו, יאיר."

"אני אומר לך שאין לה אף אחד, רפאל, תרגיע."

"יש לה מישהו," התעקש רפאל, "זה מישהו שהיא פגשה באינטרנט. מסתבר שזה נמשך כבר המון זמן. כשהיא נכנסה להיריון היא חתכה את זה. אבל עכשיו היא מבינה שהיא רוצה אותו."

"נראה לי שהיא סתם אמרה לך את זה," שקל יאיר את הדברים. אבל פתאום לא היה לגמרי משוכנע.

"למה שהיא תגיד דבר כזה?" שאל רפאל.

"כי היא ידעה שזה יטריף אותך. כי היא רוצה שתרגיש מה היא מרגישה, אולי?"

"היא לא סיפרה לך על זה?"

יאיר השתתק. זה הדבר היחידי שקצת הפחיד אותו. הוא חשב שאחותו היתה מספרת לו אם היתה אומרת דבר כזה לרפאל סתם. אפילו מתגאה על מה שעשתה לו. דווקא זה שלא סיפרה ליאיר אולי אומר שיש בסיפור הזה משהו. אלוהים אדירים, חשב לעצמו, כמה מטומטמת היא יכולה להיות? לפגוש מישהו באינטרנט ולהתחיל לדמיין איזה סיפור רומנטי? היא לא יודעת שזה אף פעם לא עובד?

הוא באמת חשב שמאירה עזבה את רפאל רק כדי שיקלוט שהוא באמת יכול להפסיד אותה. עכשיו הבין שיש מצב שזה יותר מורכב. והאמת, מתאים לה לסבך ככה את החיים שלה.

"בסדר, זה בטח סתם איזה מישהו שהיא פגשה באיזה פורום על צום מיצים. תבוא אליה, תדבר אליה, תתחנן קצת, תילחם עליה, ויהיה לזה סוף טוב כמו בכל סרט הוליוודי."

"אתה יכול לדבר איתה?"

"ולהגיד לה מה, רפאל? אתה מבטיח לה את כל העולם, כמו תמיד, אבל איך היא יכולה לדעת שזה לא רק מילים, כמו תמיד? תזכור שכולם, כל החברות שלה, ואני, כולם אמרו לה שאתה אידיוט ושהיא צריכה להעיף אותך ושאי־אפשר להאמין לאף מילה שלך —"

"תודה!"

"אתה רוצה לשמוע את האמת, לא? אז זאת האמת. אז תחשוב עכשיו, למה שהיא תאמין לך שפתאום קמת בבוקר והכל השתנה?"

"כי היא בהיריון. זה הילד שלי. הייתי אידיוט, נו, אני יודע. אבל זה נגמר."

"למה? כי היא בהיריון? אתה יודע כמה אנשים אומרים את זה? אתה צריך לבוא עם משהו יותר —"

"עם מה, יאיר? עם מה? מה אני יכול להגיד שישכנע אותה חוץ מזה שאני מתכוון לנסות? מה עוד להגיד לה חוץ מזה שאני אוהב אותה? שאני יודע את זה עכשיו, ושאני מטומטם שלא הבנתי את זה קודם, ושאני הכי מטומטם שהייתי צריך שהיא תעזוב את הבית בשביל להבין את זה, אבל לפחות עכשיו אני יודע את זה, ושכל מה שאני רוצה זה להיות איתה, לעשות איתה שלושה ילדים, ארבעה, חמישה, היא כל מה שחיפשתי, כל היתר זה שטויות, ואני מבין שאני צריך להפסיק לפגוע בה ולהתחיל לשים אותה במקום הראשון, ואת מה שעושה לה טוב בסדרי עדיפויות שלי, כי מכל הבלגנים האלה הדבר היחידי שבאמת חשוב לי זאת אחותך. אחותך המטורללת והיפה."

"טוב, זה די משכנע," חייך יאיר. אבל בלבו עדיין היה מוטרד. יש מצב שזה מאוחר מדי? תהה.

"אתה יכול לדבר איתה, ילד?"

"אתה צריך לדבר איתה." החזיר אליו יאיר.

"היא לא מוכנה לדבר איתי."

"בסדר, זה לא סרט, תבקש ממנה לדבר איתך והיא תסכים. היא בהיריון ממך, אתה יודע. היא כועסת עכשיו, ובטח מבוהלת לגמרי, אבל בסוף היא תדבר איתך. תגיד לה מה שאמרת לי. זה היה לא רע בכלל."

למאירה אמר שהיא מטומטמת.

"פגשת איזה מישהו באינטרנט, ואת לא יודעת עליו כלום. את לא מבינה שהאינטרנט זה לא כמו בחיים?"

"אתה כל הזמן אומר שאין הבדל, שמערכות יחסים —"

"ואת מקשיבה לי? לי? זה האינטרנט! מה נראה לך? שחברים בפייסבוק זה חברים באמת? היית צריכה מישהו שיקשיב לך, בעלך נתן לך להרגיש לא אהובה ולא נחשקת ופגשת מישהו שפעם בשבוע נתן לך את מלוא תשומת הלב, אבל את לא יודעת עליו כלום, את לא יודעת מה זה להיות איתו באמת —"

"מה נראה לך? שהייתי עוזבת את רפאל בשביל מישהו שאני מצ'וטטת איתו? ברור שנפגשתי איתו —"

"בסדר, הזדיינת איתו, אבל מה את יודעת עליו באמת?"

"אני יודעת שהוא מדהים. אני יודעת שהוא אוהב אותי —"

"את מתכוונת שהוא רוצה לזיין אותך? אמרתי לך כבר שלא כל מי שרוצה לזיין אותך אוהב אותך —"

"אתה לא מצחיק. ואתה לא מקשיב. זה לא משהו שנמשך שלושה חודשים. זה נמשך כבר שנה. זה התחיל לאט. אבל זה התפתח. לא רציתי שזה יקרה. לא חיפשתי את זה. בגלל זה כשנכנסתי להיריון ניתקתי איתו את הקשר. רציתי לתת לזה הזדמנות עם רפאל. אבל הבנתי שאני לא יכולה. שגם אם בחיים לא אהיה עם מושיקו, עם רפאל זה נגמר —"

"מושיקו?? קוראים לו מושיקו?" התפלץ יאיר. זה היה בעיניו הכי לא שֵם של איזה מאהב נסתר מהאינטרנט. "מה הוא עושה... מושיקו?"

"הוא מדריך טיולים."

"ברור, עם שם כמו מושיקו, מה הוא יכול להיות?"

"תיכננתי בכלל לתת לזה איזה תקופה, לא להיות איתו בקשר, לעזוב את רפאל, לא בשבילו, ורק אחרי תקופה לראות אם אני עדיין רוצה אותו, אבל כל כך ברור לי עכשיו שזה מה שאני רוצה, אני רוצה להיות איתו —"

"ואיך מושיקו יגיב כשהוא ישמע שהוא צריך לגדל ילד לא שלו —"

"איך אתה חושב שהוא הגיב?"

"הוא בטח אמר לך שזה בסדר, ואז עוד חודשיים הוא יגיד לך שבעצם הוא טעה והוא לא מסוגל לגדל ילד של מישהו אחר, והוא ייעלם למצוא איזו נשואה מתוסכלת אחרת בשיטוטים שלו באינטרנט?"

"אז אני מקווה שלא —"

"את לא מבינה שזה האינטרנט? זה כמו מקום שהכול מותר בו, כי הכול כאילו אנונימי, ואז זה חודר לחיים האמיתיים, והכול מסתבך."

"אתה מתכוון כמו איתך ועם אנה?"

"אל תשני נושא, מה את הולכת לעשות, אחותי? דרך אגב, איך את יודעת שהילד של רפאל ולא של מושיקו? את צריכה לעשות בדיקות די־אן־איי או רקמות או איך שלא קוראים לזה, וגם ללמוד להשתמש בקונדומים —"

"השתמשתי בקונדומים עם מושיקו —"

"בסדר, אבל את לא במאה אחוז בטוחה —"

"אח קטן, אני לא אוהבת את רפאל —"

"את כועסת עליו עכשיו, והיית צריכה לשכנע את עצמך שאת לא אוהבת אותו בשביל שיהיה לך הכוח לעזוב. מה שהיה אומר כל פסיכולוג זה שמצאת את מושיקו בשביל להרגיש שעזבת את רפאל בשביל משהו, כי הפחיד אותך לקום ולאבד את הכול בשביל הלא ידוע —"

"אתה עוד פעם חופר. אני לא כזאת מורכבת. אני לא אוהבת את רפאל יותר. אני לא מאוהבת בו יותר. אני לא רוצה להיות איתו יותר. אני זוכרת למה התאהבתי בו. אני יודעת מה ראיתי בו. ואני מבינה שאני עכשיו רוצה משהו אחר. עשיתי טעות. עכשיו, לחיות אותה או לתקן אותה?"

"אני רק אומר שלפעמים מה שקורה באינטרנט נראה לנו —"

"כמו עם אנה?" שאלה שוב.

"כן," הודה.

"אתה חייב להפסיק לנצל אותה, אתה יודע."

"לנצל אותה? אני לא מנצל אותה, תרדי ממני."

"אתה חייב להגיד לה את האמת. אם אתה לא רוצה אותה, אתה חייב להגיד לה את זה."

"בסדר. את חושבת שאני לא שונא את עצמי שאני כזה חרא?"

"אתה רואה," היא אמרה, "אתה מתנהג עכשיו בדיוק כמו אוסי. אתה אומר לעצמך שאתה חרא בשביל שתרשה לעצמך להתנהג חרא."

"בסדר, את אל תטיפי לי מוסר, תראי מה עשית מהחיים שלך, אז את האחרונה שיכולה לתת לי עצות, בסדר?"

כשאנה התקשרה הוא אמר לה שהם לא יכולים להיות אצלו, כי אחותו עכשיו שם. האמת היתה שהוא פחד שמאירה תגיד משהו לאנה. היא אמרה שיש דירה שהם יכולים ללכת אליה. אמא של אנה רצתה לעזוב את הבית. בעלה עוד לא ידע. אחותה, דודה של אנה, כל הזמן דחפה אותה לעזוב את בעלה ואפילו שכרה לה דירה, כי היא אמרה שאמא של אנה לא עוזבת את הבית רק כי היא מפחדת, אז הנה עכשיו יש לה לאן ללכת. כל מה שהיא צריכה זה לארוז מזוודה. את כל השיחות האלה הן ניהלו ליד אנה. הדודה היתה מתווכת דירות בחיפה. כשפנה אליה אחד מהלקוחות שלה ואמר שיש לו דירה בתל אביב של קרובת משפחה שנפטרה ושהוא מחפש משרד תיווך טוב בתל אביב, אמרה לו שאחותה מחפשת דירה. אז עכשיו עמדה דירה וחיכתה לאמא של אנה שיהיה לה אומץ לעזוב את בעלה. אנה אמרה ליאיר שהיא יכולה לקחת את המפתח של הדירה מאמא שלה, כי הוא סתם מונח במגירת האיפור שלה, מחכה לרגע שיהיה לה אומץ לעשות מעשה.

יאיר חשב שזה לא ייאמן איך יש את כל הסיפורים הדפוקים האלה, אבל בסרטים תמיד בסוף הכול מסתדר. בחיים זה לא עובד ככה. הוא הרגיש מוצף מכל האהבות הגוססות, כאבי הלב, הרומנים האסורים ונוטפי התשוקה שמסביבו, כמו תיבת פנדורה שנפתחה והוא במרכזה.

הם נפגשו בדירה והזדיינו. הוא לא היה בעניין, וכמה שניסה, לא הצליח להסתיר את זה. היא מצצה לו בסוף עד שגמר.

יאיר הרגיש עלוב בדירה העלובה. הם לא חשבו להביא איתם סדינים, והגעיל אותם לשכב על המיטה של איזה דודה שמתה שם, אז הם ניסו לאלתר עם הבגדים שפרשו על המיטה וניסו לגעת כמה שפחות במזרן הישן. הדירה היתה פינתית, וכשנכנס אור לסלון, חדר השינה בו שכבו היה חשוך לגמרי. לא היו נורות בדירה, אז ככה הם שכבו.

היא סיפרה לו שנפגשה עם ישי, אחיו הצעיר של זוהר, בסינמטק. היא לא הכירה מספיק מקומות בתל אביב, ולא רצתה לבוא למקום שהוא יבחר.

"ישבתם בקפה של הסינמטק? אף אחד לא יושב שם —"

"לא, ממול, יש שם קפה, בפינה —"

היא סיפרה ליאיר שאמרה לישי שזה לא רק זה שהוא צעיר, היא פשוט לא מאוהבת בו, וזה אף פעם לא יקרה ביניהם.

"שברת לו את הלב," יאיר אמר.

"אני חושבת שמה שהרס אותו באמת זה שאמרתי לו שאני פורשת מהמשחק."

היא סיפרה ליאיר שאמרה לישי שזה לא אותו דבר עכשיו כשזוהר איננו. היא לא אמרה לו שגם יאיר לא יהיה שם יותר, הוא כבר יגלה את זה בעצמו.

היא אמרה לו שהוא חייב לספר לכולם שזוהר נפטר. הוא חייב להניח לדמותו של זוהר להיעלם. הוא אמר שהוא לא מסוגל. הוא אמר שזה לא חייב להיות ככה.

"הוא אמר, 'אח שלי מת ועכשיו את גם מפסיקה לשחק והכול נהיה חרא,'" סיפרה.

היא אמרה שהיא היתה חייבת לעשות את זה ככה. אחרת הוא ימשיך לקוות. הוא גם צריך להתחיל להתאבל על זוהר כמו שצריך. היא אמרה שהיא חושבת שזה מה שזוהר היה רוצה שהיא תעשה.

יאיר לא ענה.

היא שאלה מה קרה.

הוא אמר ששום דבר, אבל היא התעקשה.

"לא נראה לי שאנחנו צריכים להמשיך להיפגש," אמר יאיר ואז נשך את שפתיו. הוא חשב שהיא בטח מרגישה הכי מטומטמת בעולם, ששנייה אחרי שהוא גומר לה בפה, היא צריכה לשמוע את זה. היא תשנא אותו תמיד על זה, חשב. ובצדק. היא גם לא עשתה לו את זה קל. היא אמרה שהיא לא מבינה כי הוא הרי נפרד מאוסי. אחר כך גם בכתה. היא אמרה לו שהיא שונאת אותו ושהוא בנזונה ושהוא השלה אותה שיש לזה סיכוי בזמן שכל מה שהוא רצה זה סקס. היא אמרה לו שבחיים לא יתקשר איתה או ינסה ליצור איתה קשר.

כשחזר הביתה לבד, הוא נכנס למשחק. לשמחתו כבר היה מאוחר, ואף אחד מהגילדה כבר לא היה אונליין. הוא שמח שיש רגעים כאלה, מאוחר בלילה, שאפילו בעולם הווירטואלי נדמה שאתה לבד. עולם שלם נפרש בפניו. הוא שוב נפעם, כמו בכל פעם, עדיין, מהיופי הוויזואלי של העולם המצויר. מאות אנשים מוכשרים עבדו על כל פרט. הוא אמר לעצמו שזאת כנראה הפעם האחרונה שיראה את העולם הזה. הוא ידע לאן הוא רוצה להגיע. בקצה המפה נמצא אזור שאף אחד לא ידע למה עיצבו אותו. אזור שלא היו בו אנשים, לא היו בו יצורים חיים, לא היה שם מה לעשות. אולי תיכננו שם משהו ולא הספיקו לסיים לפני שיצאה ההרחבה, אז החלק הזה נשאר ככה. חוץ מגרפיקה מעולה לא היה שם כלום. אולי מתכננים לעשות פה משהו בעתיד. היו הרבה שמועות על זה בפורומים. בינתיים אף אחד לא הסתובב שם. הוא עלה על סוס ודהר אל ההרים. לקח הרבה זמן להגיע לשם על סוס, אבל לא היתה דרך אחרת. מבני ענק עמדו שם. הרוסים. נטושים. השמים היו סוערים. ברקים ליוו את רכיבתו. הצבעים היו קודרים. הוא שם לב לפרטים הקטנים. האזוב האפרפר על הבתים הנטושים. שיחים צהובים שגדלו פרא. סדקים שחורים ברצפות השיש. שלג כיסה את האדמה. לפרקים התמונה הפכה כמעט לשחורה ולבנה, חסרת צבע. המבנים לא היו מיועדים לבני אנוש. יצורים מיתולוגיים הקימו אותם. הם היו עצומים, נישאו לשמים. כשהזיז את העכבר להביט למעלה, לא ראה את קצות הבניינים, הם נעלמו באפלה. הוא דהר דרך שדרות עמודים מתפוררים. אפילו ציפורים לא היו כאן. שום דבר חי לא שרד כאן. מבנה אחד היה שחור כולו, אש בערה כאן פעם. הוא הגיע לקצה המפה ועמד שם. לקח לו כמעט עשרים דקות לדהור עד לכאן. אי־אפשר היה לעוף לכאן. אי־אפשר היה לקצר את הדרך. במונחים של משחק מחשב, עשרים דקות שבהן רכב דרך כלום זה המון זמן. אבל כאן היה קצה העולם. לפניו היה רק פיקסול כחול לא ברור. אם יקפוץ, דמותו פשוט תופיע שוב, במקום אחר. הוא הסתובב וזכה למבט אחרון על הארץ העצומה שפרושה מתחתיו. הוא דמיין את תעשיית הענק שעמלה כדי ליצור עולם שלם ששנים־עשר מיליון שחקנים בילו בו שעות כל יום, יוצרים קהילות ומשחקים יחד.

בפעם האחרונה שהגיע לפה זה היה עם זוהר. זה היה זוהר שהראה לו את המקום הזה. הוא לקח אותו לשם, וכל פעם שהם רצו רק לדבר, דהרו לשם. הוא התגעגע לשיחות שלהם. הוא גם הרגיש מחורבן עם זה שהוא לא עושה כלום עם החיים שלו בזמן שיש אנשים כמו זוהר שלא היו יכולים לקחת שום דבר כמובן מאליו. ועכשיו אין לו את עמרי ואין לו את זוהר, וגם עם אנה הוא הרס הכול. הם הרי לא יוכלו לחזור להיות חברים. אז הוא רצה כבר להשאיר את העולם הזה מאחור, אבל הוא לא התכוון שלא יישאר לו כלום. ואז הוא הבין מה הוא צריך לעשות. הוא עשה לוגאאוט ופתח את הווֹרד. הוא התחיל לכתוב. הוא כתב על זה שבעולם משחקי המחשבים לכל אחד יש תפקיד שהוא לוקח על עצמו. וזה התפקיד שאתה ממלא בחיים של המון אנשים. והוא סיפר על זוהר, שלקח על עצמו את התפקיד של מי שבנה בית עבור כל אלה שחיפשו מקום כזה במשחק. ועל איך זוהר יצר תוכן חדש ומלא משמעות בצורה שאולי אפילו המתכנתים של המשחק לא שיערו שאפשר ליצור בעולם הזה. כי זוהר יצר שוב ושוב סיפורים על גבורה לא אנוכית. ויאיר סיפר על זה שזוהר נפטר ושאף אחד לא ידע מזה ועל זה שאחיו שמר על הדמות שלו חיה, כי ככה זוהר נשאר בתפקיד שמילא בחייהם. והוא כתב שהוא מקווה שהדמות של זוהר תישאר שם לעד. אחר כך הוא העתיק הכול לפייסבוק, ולפני שיוכל להתחרט לחץ על share.

זאת היתה הפעם הראשונה שהוא היה אצלה בבית. לקח לו עשר דקות לאתר בגוגל את הכתובת שלה. שם המשפחה שלה, אביה עורך הדין, והעצומה באינטרנט להציל את אולם הפועל, שם הופיע בשמו המלא ועם כתובת. הוא תמיד לעג לסרטים בהם מוצגים האקרים שמסוגלים לפרוץ עם הבלקברי שלהם למחשבים של הפנטגון. האמת היא שאנחנו פשוט לא זהירים מספיק, משאירים חותמת אחרינו בעשרות מקומות. האקרים אמיתיים פורצים לאתרי משחקים ולא מטמינים וירוסים קטלניים שיביאו לסוף העולם. בגוגל ארת מצא את תמונת הבית. דו־משפחתי, חומה נמוכה, הוא הימר שהצד עם הגינה המוזנחת הוא של משפחתה של אוסי.

הוא נשם עמוקות לפני שצילצל בדלת. הוא הכין את עצמו לְמה יגיד אם אמא שלה או אבא שלה יפתחו. אבל אף אחד לא פתח. הוא צילצל שוב. הפעם אוסי פתחה את הדלת. במכנסוני בד קצרים אפורים וגופייה לבנה, בלי חזייה, יחפה, שערה אסוף בחופזה. הוא ראה כמה הופתעה לראות אותו.

"מה אתה עושה כאן?!"

"הייתי חייב לדבר איתך."

"מאיפה אתה יודע איפה אני גרה?"

"אני מצטער, אני יודע שזה נראה סוטה או משהו שאני עוקב אחרייך או —"

"לגמרי —"

"רציתי להגיד לך משהו."

"מה?"

"שכל הדברים האלה שאמרת —"

הוא ניסה להיזכר מה אמר לעצמו שהוא צריך להגיד, אבל בשום פנים ואופן לא הצליח. היא עמדה מולו, נשענת על רגל אחת, הרגל השנייה כרוכה סביב הראשונה, כף רגל מונחת על כף רגל. באגודל ליטפה את שפתיה. הוא זכר שראה פעם אתר אינטרנט על שפת גוף וניסה להיזכר מה זה אומר כשמי שמדבר איתך נוגע בשפתיים. היה נדמה לו שאצל גברים זה מסמל סקס, אבל הוא לא היה בטוח מה זה אומר אצל נשים. אולי גם סקס. תנסה לא לחשוב על סקס רגע, אמר לעצמו, ומצא את עצמו בוהה בפטמות שלה. הוא התנער רק כשראה את עיניה מכווצות, כמו ניסתה להבין אם יש מצב שהוא באמת מסתכל לה על השדיים עכשיו.

"כן?" שאלה לבסוף.

"אחות שלי אמרה שאפשר להרוג אהבה," הוא פלט.

"כן, זה מה שאני מנסה לעשות, אתה לא רואה?" היא אמרה.

רגע.

הוא צריך להבין מה היא אמרה הרגע, לפני שהוא אומר משהו.

אבל הוא פשוט לא מצליח לחשוב כשהיא שם, מולו, לידו, וכל נשימה שלה הרגיש שמקרבת אותו אליה עוד קצת, למרות שלא זזו בכלל.

"אבל אני לא מצליח," הוא מילמל.

והוא הרגיש כזאת הקלה, שאי־אפשר היה לתאר את זה בכלל. אחרי כל כך הרבה זמן הוא סוף סוף אמר את זה.

"אז רק רציתי להגיד לך את זה," הצליח בקושי להגיד.

והיא הביטה בו.

הוא היה בגובה שלה, שזה אומר שהוא לא היה גבוה מאוד. היא אהבה את הדרך בה השיער נופל על פניו. היא אהבה את זה שלא שם לב בכלל שהוא כל הזמן מסיט את שערו כשהוא עצבני רק כדי שזה יחזור וייפול. זה היה חמוד בעיניה. היא אהבה את השפתיים העבות שלו. היו לו שפתיים של בחורה, אבל זה היה סקסי בעיניה. היא אהבה את עצמות הלחיים שלו. היתה לה חולשה לפרצופים מוארכים כאלה, עם לחיים שקועות ועצמות לחיים נורא בולטות. היא אהבה את המבט האינטליגנטי שהיה לו תמיד בעיניים, חוץ מאחרי שהתנשקו, שאז פתאום הצטעפו עיניו, נראו רכות יותר.

היא אהבה את האצבעות הארוכות שלו, היו לו אצבעות של איש גבוה, לא פרופורציונליות. ידיים של פסנתרן, אולי מזה שהוא כל הזמן על המחשב או משהו. הוא הזכיר לה את ג'וני דפ, רק הרבה פחות יפה כמובן, אבל נמוך כזה, וחמוד, סקסי בטירוף.

"זהו? או שיש עוד משהו?" שאלה וחייכה, "רק אל תתעלף או משהו."

הוא נראה חיוור לגמרי.

"אני לא," הוא אמר, "ואני לא מוותר עלייך."

"מה זאת אומרת אתה לא מוותר עלי?"

"זאת אומרת —" הוא התחיל לענות, אבל לא ידע איך לסיים את המשפט. מה זאת אומרת מה זאת אומרת?

"נראה לך שאתה תבוא לפה ותגיד שאתה לא מוותר עלי ואז אני פשוט אלך איתך? אתה חי בסרט. כאילו אתה היחיד שיש לו בחירה כאן, כאילו הכול תלוי באם אתה מוותר עלי או לא, ואם רק תגיד סוף סוף שאתה לא מוותר עלי, אז הכול יהיה בסדר?"

"סוף סוף? זה לא סוף סוף, אני כל הזמן —"

"זאת פעם ראשונה שאתה אומר משהו, יאיר."

"זאת לא, חוץ מזה מה זאת אומרת הכול תלוי בזה שאני, ברור שלא — מה את? כאילו? לשאול? זה מה שאת מתכוונת? שאני צריך לשאול אם את רוצה? לא רק להגיד שאני — ?" הסתבך.

"לא, פשוט שזה לא רק שאתה לא מוותר עלי, זה לא עובד ככה —"

"אז מה?" הוא שאל, והרגיש שלבו פועם כל כך חזק שהוא הרגיש אותו בגרון, לא בחזה, הוא ניסה לגמוע אוויר, להירגע, הוא עשה טעות נוראית או משהו?

"אני גם לא מוותרת עליך," היא אמרה.

היא התקרבה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו נורא־נורא רכות. היה לה טעם של סיגריות, כן, אבל זה איכשהו לא הפריע לו עכשיו. היא דחפה את הלשון שלה לתוך הפה שלו ונצמדה אליו ועשתה "מממממ" ארוך. אחר כך שילבה את אצבעותיה באצבעותיו והובילה אותו אל החדר שלה. הם נשכבו אחד ליד השני על המיטה. היא שכבה על הגב והורידה את המכנסיים ואת התחתונים והוא משך את הג'ינס שלו והתחיל להוריד את התחתונים, אבל הוא לא הספיק אפילו להוריד אותם לגמרי כשהיא משכה אותו עליה, וביד אחת הנחתה אותו לתוך הכוס שלה. הם עשו את זה במהירות. היה להם ברור שזה צריך לקרות לפני שמשהו נוסף יפריע להם. שאי־אפשר לחכות יותר. כשהוא חדר אליה, הוא הרגיש שהוא נרגע, ושזה הדבר הכי נכון שיכול לקרות, ושסוף סוף הוא מאושר.

להפתעתה, גם היא ממש נהנתה. היא תסביר לו אחר כך מה לעשות, היא ממילא תמיד גומרת מהר, אין לה בעיות עם זה, רק בסוף דחפה את האצבעות שלה ביניהם ושיפשפה לעצמה לבד, בזמן שהוא דחף את החולצה שלה למעלה והצמיד את שפתיו לפטמות שלה, קודם לאחת ואז לשנייה.

היא חשבה לעצמה שהיא כזאת מטומטמת, שהיא היתה צריכה לעשות את זה כבר מזמן. כל הזמן שהם ביזבזו רק בגלל שהיא מטומטמת.

"על מה אתה חושב?," שאלה, קצת בחשש.

"אני חושב על זה שנראה לי שאני לא אתגייס."

היא שמחה שהוא שוכב לידה, כולו רטוב ממנה, כי היא היתה ממש רטובה איתו, אבל ראתה שזה לא מפריע לו, ושהוא חושב על דברים אחרים, כאילו זה היה הכי טבעי בעולם, כאילו זה מובן מאליו שהם שוכבים ככה, חצי ערומים, אחד ליד השני, התחתונים שלו כרוכים סביב קרסוליו, הסדין רטוב, מזיעים ומתנשפים.

"לי ברור שאני לא מתגייסת. הם גם ישמחו שאנשים כמונו לא מתגייסים."

היא הסתובבה אליו ונישקה אותו.

"השאלה היא מה כן נעשה," אמרה, מתפנקת.

"אין לי מושג. אין לנו מקום. הכי פשוט להיות כמו כולם."

"אולי ניסע להודו?" שאלה פתאום בהתלהבות.

"מה איבדנו בהודו?"

"כולם נוסעים להודו."

"באיזה כסף?"

"אתה עובד, אני אמצא עבודה, איך כולם נוסעים? גם כשאתה כבר שם, אתה לא צריך כמעט כסף. אולי נירשם ללימודים איפשהו?"

"את? לימודים?" שאל מופתע, "מה תלמדי?"

"פסיכולוגיה. זה מעניין אותי. זה משהו שהייתי יכולה לעשות. אוי, תשמע, יש לי דודה בבוסטון, אולי ניסע אליה? היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה בבוסטון. היא חיה לבד. היא אישה מדהימה. בארץ היו אומרים עליה שהיא מסכנה, כי אין לה ילדים. ואין לה זוגיות. אבל שם זה הכי נורמלי."

"וממה נחיה? איפה נגור? במה נעבוד?"

"אני לא יודעת. מי יודע בגיל שמונה־עשרה?"

***

הוא חשב על אמא שלו. אם הוא ייסע וגם מאירה תיסע עם רפאל, מי יישאר איתה? אבל פתאום הבין שהוא חייב לנסוע. שלזה חיכה.

הוא חשב על זה שאומרים שכל העולם מחובר, אבל האמת היא שרוב העולם לא מחובר. אנשים כמוהו מחוברים, אבל בסופו של דבר יפגוש אונליין רק את מי שממילא היה יכול לפגוש. עכשיו הגיע הזמן לראות גם את החלק האחר של העולם, זה שהוא לא אונליין. ויש לו עכשיו את השותפה הכי טובה שאפשר למסע הזה.

"אתה רוצה לדעת למה תמיד נהיה יחד?"

הוא הסתכל עליה וצימצם עיניו בספקנות, והיא רק מתחה קצת את צווארה ונישקה את עיניו כשעצם אותן.

"נו?" שאל בעיניים עצומות.

"כי אם לא הייתי פוגשת אותך, הסוף שלי היה רע מאוד," אמרה.

הוא חייך.

"אני אוהבת אותך."

אחרי שנרדמה קם ופתח את המחשב שלה, הזדעזע משומר המסך הוורוד שהכי לא התאים לה בעולם, ועשה חיפוש על אוניברסיטאות בארצות הברית. הוא התחיל לקרוא על מבחני "טופל". אחר כך הוסיף לחיפוש גם "לימודי פסיכולוגיה", ואז חיפש לימודי אנימציה ממוחשבת. אחרי שעה העיניים שלו שרפו. הוא חזר למיטה ונרדם במהירות.

יאיר עצר בכניסה לקניון.

"תיכנס להיפרד, אני אחכה לך כאן," אמרה אוסי.

"בסדר," הוא אמר.

אבל הוא לא זז.

"הוא כמו אבא שלי. הוא קצת חשב שאני אירש אותו או משהו כזה," הוא אמר, "ועכשיו אני הולך להגיד לו שאני עוזב."

"בסדר, מה זה תירש אותו? כולה יש לו חנות," אמרה אוסי.

"בכל זאת."

הוא ירד במדרגות הנעות, בפעם האחרונה כנראה, חשב לעצמו. כבר מרחוק ראה שמשהו קורה בחנות. היא היתה מלאה לגמרי. גם מרחוק הוא זיהה חצי מהאנשים. לקוחות קבועים. נערים שהכיר משם ומהמשחק. אלה שלא הצליחו להיכנס פנימה עמדו מחוץ לחנות או ישבו על הספסל שלו ושל אוסי. הוא לא הבין מה קורה. הוא פילס את דרכו בין כולם אל צ'רלי שעמד ליד הקופה. הוא שם לב לכל המבטים לכיוונו, ואיך כשנכנס זזו כולם הצידה, נותנים לו לעבור.

"מה קורה פה?" הוא שאל והסתכל מסביב. זה נראה כאילו כל אלה שהיו בגילדה שלו הגיעו, חוץ מזוהר כמובן. ועמרי. אבל היו שם גם פרצופים רבים אחרים.

"עשיתי אתמול בלילה שיתוף לפוסט שלך בעמוד הפייסבוק של החנות. בערך באחת בלילה התחילו לעשות לייקים ולשתף את זה. תוך שעתיים נהיו אלף לייקים. זה היה מטורף. וכשהגעתי בבוקר כבר היו פה מלא אנשים. ומאז כל הזמן מגיעים עוד. הם באו בגלל מה שכתבת. הם באו לכבוד זוהר. הם באו לחלוק לו כבוד אחרון. יש פה גם אנשים ששיחקו איתכם וגם אנשים רק שהזדהו עם הסיפור ועם מה שכתבת."

בפינה הוא ראה את אנה, ולידה את ישי, שנראה היה שכולם נאספו סביבו, הם באו גם בשבילו, בשביל להיות איתו ולתמוך בו. והם באו בזכות מה שכתב יאיר. אנה פגשה במבטו אך לא ניגשה אליו.

הוא הרגיש זרוע משתלבת בזרועו. זאת היתה אוסי.

"מלא אנשים באו להיפרד," היא אמרה.