מעל ומעבר 1

1 סווייזי

נֶוויאָה. באנגלית, זה היפוך אותיות של Heaven, גן עדן, וזהו גם שמה של הילדה שיושבת מימיני, זו שהאצבע שלה תקועה בעומק של קילומטר בתוך אפה. אני מעקמת את הפרצוף ומתרווחת בכיסאי. זה לא קשור בכלל להרגל הדוחה שלה. אחת הכנפיים של מגן התחתונים שלי נדבקה לשיער הערווה שלי. אימא מפחדת מטמפונים ומתסמונת ההלם הרעלי. לא יכול להיות שזה יותר כואב מזה.

פקידת הקבלה כל הזמן מביטה בנו מבעד למשקפיה הינשופיים ומקישה בקצה העט על סנטרה. “נוויאה, את צריכה ממחטת נייר?” היא שואלת.

מסתבר שההורים שלי הם לא ההורים הכי מוזרים בעולם. איזה מזל.

רוי.

דוריס.

צ’ריש.

ויין.

מתוך יותר מעשרת אלפים שמות של תינוקות שמכיל ספר שמות ממוצע, איך מישהו בוחר שמות איומים כאלה?

גן העדן ההפוך מציצה לעברי כאילו אני אמורה לענות לפקידת הקבלה. אני לא קצה האצבע שלה. איך אני אמורה לדעת מה התחושה שם? אחרי שאני בוחנת את גופה - היא קטנה ממני - ואת השיער הצהוב שלה, שיש לו מאה אורכים שונים והוא נראה כמו משהו שאימא שלי הייתה מכנה ‘עשה זאת בעצמך’, אני מהנהנת לעבר פקידת הקבלה.

מבלי להזיז את האצבע, אולי משום שהיא תקועה שם, נוויאה מהנהנת אחריי. פקידת הקבלה מושיטה לה קופסה של ממחטות נייר. שתיהן מביטות בי. מתי מינו אותי לאחראית נזלת?

“סווייזי, את צריכה ללכת לפיפי?” שואלת אימא, שיוצאת מהמשרד שבו נבחנתי.

סווייזי. זאת אני. השם הכי נורא ביקום - עד לפני חמש דקות, לפני שנוויאה הציגה את עצמה והציעה לי חטיף נטול־גלוטן, נטול־בוטנים, נטול־חלב, נטול־סוכר ונטול־טעם מהתרמיל שלה, הנטול חומרים מסרטנים. הדוד שלי חושב שהמילניאלים יהרסו את העולם כי אין להם היגיון פשוט וכי כל הידע שלהם מקורו באינטרנט. יכול להיות שהוא צודק. נראה, עם הזמן. אבל מה התירוץ של הוריי? או של הוריה של נוויאה? השכל הישר אומר שצריך לתת לילדים שלכם שמות טובים ופשוטים. ילדים לא רוצים להיות מיוחדים. באמת. אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.

אני לוקחת את קופסת ממחטות הנייר ומשליכה אותה על הכיסא הריק ומסתובבת לפני שאצבעה של נוויאה תישלף החוצה. יש דברים שאני לא מוכרחה לדעת, כמו למה בחדר ההמתנה יש ריח של קיא דובדבנים, למה יש שם בר מים אבל אין כוסות ומה יש בנחיר הימני של נוויאה.

“שירותים,” אני ממלמלת ועוקבת בקצה הנעל אחר הדוגמאות הגיאומטריות באדום ולבן שעל השטיח.

“אנחנו לא שומעים אותך כשאת מדברת אל כפות הרגליים שלך, סווייזי,” אומר אבא, כאילו שהוא כבר אמר לי את זה מיליון פעמים. יכול להיות שהוא אמר.

אני זוקפת את ראשי. “לא, אני לא צריכה ללכת לשירותים! וגם לא לפיפי. אני נראית לך בת ארבע?”

עיניו הכחולות, כמו שלי, סוקרות את החדר ואז ננעצות בי. “ששש... את לא חייבת לדבר בקול רם כל כך.” הוא מחליק בידו את ראשו, שרובו קירח, כאילו שפרעתי את נוצותיו, את המעטות שעוד נותרו לו.

“בואי פשוט נלך, חמודה.” אימא שלי מושיטה לי את ידה.

אני נרתעת.

“סווייזי.”

כאילו לא מספיק שהיא נתנה לי שם כל כך מטופש, היא חייבת למתוח אותו. “סוויייייזיייי.” מי רוצה שם שמתחרז עם תרגיזי ותבריזי?

“טוב, אמרת שאתה לא שומע אותי כשאני מדברת אל הרגליים שלי. עכשיו אתה יכול לשמוע אותי?”

הם שומעים אותי. הבחור שבחן אותי מציץ מבעד לדלת ומביט בי בעיניים מכווצות. גם הוא שומע אותי. אני לא מצליחה למצוא את קולי הפנימי. משהו שיבש לי את הווליום והוא תקוע על מצב מגרש־משחקים.

“פיפי זה מה שתינוקות עושים. אני לא תינוקת! אני בת אחת־עשרה. ואני יודעת דברים שבני אחת־עשרה אחרים לא יודעים. אז מה? זה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלי. אתם כל הזמן מביאים אותי למקומות כאלה כדי לעבור מבחנים טיפשיים ולשבת בחדרי המתנה מסריחים עם ילדים מוזרים שיש להם שמות מטורללים והם אוהבים לדקלם חידות שאי־אפשר לפתור, לתלוש לעצמם שערות ולחטט באף!”

אני קופצת את כפות ידיי לאגרופים ומרסנת את הדחף הנדיר שלי לתלוש את שער ראשי. הוריי אוחזים בזרועותיי וגוררים אותי אל מחוץ למשרד. ממש לפני שאנחנו מגיעים אל הדלת אני מחייכת אל נוויאה חיוך קטן ומתנצל. היא חוזרת ותוחבת את האצבע לנחיר.

“אני כבר גאונה?” אני שואלת בקול רגוע יותר כשהוריי מובילים אותי במהירות אל המעלית ואנחנו יורדים חמש־עשרה קומות כאילו שמישהו מנסה להרוג את הנשיא. ליד המכונית ההיברידית הכחולה שלנו עומדת מכונית אדומה עם גג נפתח. אולי היא שייכת להורים של נוויאה. בעצם, זו מכונית קוּלית מדי לאנשים שנותנים לבת שלהם שם שהוא ההפך מגן עדן. ההפך מגן עדן... זה לא אמור להיות גיהינום?

אחרי שהוא בודק אם חגרתי את חגורת הבטיחות כמו שצריך, כאילו שאי־אפשר לסמוך על בת אחת־עשרה שתהדק חגורת בטיחות ותשמע את הקליק, אבא שלי מביט בי בלסתות חשוקות. הוא כועס מכדי לדבר. זה בסדר. אני אדע כשהוא יהיה מוכן לדבר. הוא קודם כול יתבע הסבר. אני לא ממש יכולה לומר עוד משהו. המילים שלי, למרות שהן נאמרו בקול רם מהדרוש, הסבירו הכול.

אחרי דקות ארוכות של סוג של פסק זמן שהוא כפה על עצמו, אבא שלי מביט באימא שלי ומהנהן.

“סווייזי?” היא מציצה אליי מעבר לכתפה ותוחבת את שערה הכהה אל מאחורי האוזן. אני לא מזהה כעס בקולה. הוא מתוק ועסיסי כמו סוכריית פירות שקונים בקולנוע.

אני מפחדת שהמילים שלה יכאיבו כמו החורים בשן אחרי שאני אוכלת יותר מדי סוכר.

“מה דעתך לנסות בית ספר חדש?”

כן. היא קודחת, בלי שום חומרי הרדמה. כבר למדתי בארבעה בתי ספר. עברתי הערכה אצל כל פסיכולוג חינוכי ומומחה להתפתחות הילד ברדיוס של שמונים קילומטרים. הם קבעו שאני מחוננת, אבל לא בצורה רגילה. חכמה, אבל לא בהכרח גאונה.

העובדה שאני זוכרת אירועים היסטוריים אקראיים, שהם לא בהכרח חשובים, מתמיהה מאוד. אני לא מנגנת שופן ולא מדברת ספרדית שוטפת. אני נהנית לשוחח עם מבוגרים, אבל אני מסתדרת מצוין גם עם בני גילי. אני לא מסוגלת לנקוב בשמותיהם של מצביאים רבים ואני מתקשה אפילו לנקוב בשמות הנשיאים על פי סדר. אבל דברים אקראיים שהתרחשו במדיסון, ויסקונסין, כמה שנים לפני שנולדתי, הם כנראה המומחיות שלי.

“לעבור? שוב?” אני נאנחת כשאנחנו חולפים על פני הגן הבוטני של אוניברסיטת ויסקונסין, המקום היחיד שאליו אני אוהבת ללכת בקיץ.

“אנחנו בסך הכול רוצים למצוא מקום שיתאים לך.”

“מתאים לי לגמרי במקום שבו אני נמצאת.”

“אבל הם לא מאתגרים אותך מספיק.”

אני מושכת בכתפיי. “זה משנה? אני כבר יודעת את מה שהם מספרים לי ואז אני לא חייבת להכין הרבה שיעורי בית כמו החברות שלי.”

“זה פוטנציאל מבוזבז.” אבא נועץ בי מבט מהיר במראה האחורית. גם הוא ויתר על הנזיפה בגלל ההתפרצות שלי.

“פוטנציאל פירושו...” אימא מתחילה להסביר.

“אפשרויות, סיכויים, הצלחה עתידית. אני מבינה.” אני די בטוחה שגם ילדים אחרים בני אחת־עשרה, הלומדים בכיתה ו’, מכירים את המילה פוטנציאל. זאת לא בדיוק מילה שתופיע בלוח השנה שלי שמציג את “מילת היום”.

“את יודעת, סווייזי, הגיבסונים שולחים את בוּמר לבית ספר פרטי שנמצא במרחק של שעה בלבד מהבית שלנו. אם נשלח אותך לשם יהיה לך כבר חבר אחד.”

בומר. עוד שם מזעזע. נשמע כמו שם של כלב. אבל הילד נחמד. אני מחבבת אותו, אבל לא כמו שהוא מחבב אותי. לפחות ככה נדמה לי. הוא סוחב בשבילי את התרמיל לאוטובוס אחרי הלימודים, אבל הוא גם מושך לי את החזייה בכיתה. החזייה שאני לא צריכה. אימא שלי לחצה עליי לקנות חזייה אחרי שכמה חברות שלי קנו. לי אין ציצים. לא. עדיין שום כלום. ובכל זאת, אני לובשת אותה כדי להרגיש כמו כל הבנות, ומתברר שהדחף של בומר למשוך ברצועה של החזייה שלי מדי יום בשיעור מתמטיקה פירושו שהוא מחבב אותי. לפחות זה הסיפור שאימא שלי מנסה למכור לי.

לא קונה את זה.

“אני אוהבת את בית הספר שלי.” אני כורכת את שערי הבלונדיני סביב האצבע ואחר כך מעבירה בין השפתיים ומהדקת אותו בין השיניים.

אימא מזעיפה פנים. יש לה קטע עם שיער ליד הפה. שערה באוכל שלה מעוררת אצלה מייד את הצורך להקיא, ואחרי זה היא לא יכולה לאכול את סוג המזון הזה במשך חודשים. אבא תמיד מאיים להכניס שערה לגלידה שהיא אוהבת לזלול - הגלידה שלו.

“בשנה הבאה תהיי בחטיבה. זה זמן טוב לשינוי. המעבר יהיה קל יותר.” אבא מהנהן כאילו שהוא צריך לשכנע רק את עצמו ואת אימא שלי.

“אני אוהבת את החברות שלי.”

“תכירי חברים חדשים,” אומרת אימא, מנענעת בראשה ומביטה בזעף בשערות שבפי.

אני מושכת אותן החוצה ומטילה את שערי אל מעבר לכתף. “למה אני לא יכולה להיות פשוט רגילה ולשמוח עם זה?”

“סווייזי, אם רק תנסי אני מבטיחה שלא אבקש ממך שוב לעבור בית ספר, אפילו אם זה לא יצליח.” אימא מעווה את הפנים כאילו משהו נתקע לה בגרון, כנראה הגועל שעלה בה אחרי שראתה אותי מכניסה שיער לפה.

עוד מעבר אחד בלבד. עוד בית ספר אחד בלבד. אני אעשה את זה. אבל אני לא מאמינה שזאת באמת הפעם האחרונה.