מערבולת

גיליאן

לפני העלייה למטוס

כמה פעמים תפגע בי?

שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -

אולי זו אני שפוגעת בך?

כן, "זה" חייב להסתיים.

אם תעזוב ראשון, אני אלך אחריך.

כבר אמרתי לך את זה, ולמרות זאת אתה אף פעם לא עוזב...

כשחוויתי מערבולת אוויר חמורה בפעם הראשונה, נשבעתי בכל היקר לי שלעולם לא אטוס יותר.

זה קרה בטיסת לילה מסיאטל ללונדון, כששלוש שעות לאחר ההמראה נקלענו לפתע לסופת קיץ. המטוס רעד בפראות, הנוסעים זעקו והתפללו לאלוהים שישאיר אותם בחיים, וניסיונותיי השלווים לשדלם ״להחזיק מעמד״ לא נפלו על אוזניים קשובות.

הטייס היה צעיר וחסר ניסיון וקולו חסר הסמכותיות לא הצליח להרגיע איש. וכאשר הכוסות במחלקה הראשונה התנפצו על הרצפה מתחת למזוודות המתעופפות, הבטחתי לעצמי שאם נזכה לנחות בשלום זאת תהיה טיסתי האחרונה.

מובן שהפרתי את השבועה הזו בתוך כמה שעות, אבל סוף-סוף יכולתי לומר שחוויתי את מערבולת האוויר הגרועה ביותר.

זה לפחות מה שחשבתי.

״דיילת?״ קוטע נוסע במחלקה הראשונה את מחשבותיי. הוא נוגע במרפקי כשאני חולפת במעבר. ״דיילת?״

״כן?״

״עוד כמה זמן נוחתים בפריז?״

״בעוד שמונה שעות, אדוני.״ אני רוצה להגיד לו שהוא שאל אותי את השאלה הזו גם לפני חמש-עשרה דקות, אבל עומדת בפיתוי. ״אפשר להציע לך משקה נוסף הערב?״

״אשמח לעוד כוס יין לבן, בבקשה.״

אני מהנהנת ונענית לו בזריזות, מוציאה את היין ממקרר המטבח וממלאת את כוסו עד תומה. אני חייבת לטפל בו כמה שיותר מהר, כדי שסוף-סוף אוכל לשבת ביחידות ולחשוב על הכאב הבלתי נסבל שגודש את חזי.

״אפשר לקבל גם שמיכה?״ האיש שואל לפני שאני מספיקה להתרחק.

אני מאלצת את עצמי לחייך ומוציאה שמיכה מתא האחסון שמעל לראשו, מחלצת אותה מאריזתה ומניחה אותה על ברכיו. ״תרצה עוד משהו?״

״לא, אבל–״ הוא משתתק באמצע המשפט ומרים את גבותיו. ״אוי, וואו, הפנים שלך נורא אדומות. למה את בוכה?״

״אני לא בוכה,״ אני משקרת. ״אני סובלת מאלרגיה.״

״אלרגיה? במטוס?״

״אתה צריך עוד משהו, אדוני?״ אני מרגישה בדמעות הזולגות על לחיי. ״אם לא, אני אחזור בקרוב לבדוק שהכול בסדר.״

הוא לא עונה לי. במקום זאת, הוא מוציא ממחטה מהכיס הפנימי של מקטורנו ומושיט לי אותה.

״אני לא יודע למה את בוכה,״ הוא אומר ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ״אבל אני מקווה שזה לא בגלל גבר. אסור למישהי יפה כמוך לבכות בגלל דבר כזה... רק רגע. את כן בוכה בגלל גבר. אני לא טועה, נכון?״

אני לא עונה. אני פשוט לוקחת ממנו את הממחטה והולכת.

אני צועדת בכיוון ירכתי המטוס – אני חוצה את התא שרוב נוסעיו ישנים ונועלת את עצמי בתא השירותים. דמעות ממשיכות לזלוג על פניי כשאני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ונכנסת לבלוג האישי שלי, כדי שאוכל לשוב ולקרוא את הדברים שכתבתי לפני חודשים רבים; כדי להיזכר בתחושה המייסרת הנובעת מהידיעה שסירבתי להקשיב לעצמי.

- בלוג -

זו הפעם האחרונה שאני אומרת את זה לעצמי.

הפעם האחרונה בהחלט.

הלב שלי לא יעמוד בעוד סדרה של ויכוחים זועמים, בעוד סיבוב במשחק המסוכן הזה של ״יש סיכוי שנשרוד את זה? שווה בכלל לשרוד את זה?״ או בעוד סחרור בקרוסלה האינסופית הזאת של מעלה ומטה.

נכון, הגבר הזה מזיין אותי ככה שכל מה שאני רוצה זה עוד, כבר ברגע שהוא נשלף מתוכי, והזיונים שלו לא דומים לזיונים של אף אחד אחר. ונכון, אף אחד מעולם לא עינג את הכוס שלי בפיו, ואף אחד לא הביא אותי לאורגזמות במשך שעות כמוהו. אבל ההתאמה (או יותר נכון, חוסר ההתאמה) שלנו הגיעה סוף-סוף לשיא.

אני לא חוזרת.

אני לא חוזרת.

אני. לא. חוזרת.

נקישה נשמעת על הדלת לפני שאני מספיקה לקרוא את השאר ואני נאנחת.

״תפוס,״ אני אומרת. ״הנורית האדומה דולקת.״

הנקישה נשמעת שוב, הפעם הרבה יותר חזקה, אז אני גונחת ופותחת את הדלת.

״הנורית האדומה–״ המילים נתקעות לי בגרון כשאני רואה לפניי את הגבר שברגע זה אני מתעבת, הגבר שממנו אני מנסה לחמוק במהלך כל הטיסה הזו. הטייס. עיניו הכחולות והיפהפיות ננעצות בעיניי, לסתו מהודקת, ועם כל ניסיונותיי לא להימשך אליו עכשיו, אני מפסידה במלחמה הזו.

די היה לי במבט אחד בפניו המסותתות בשלמות, בשפתיו המלאות והמשורטטות שנועדו ללא ספק לנשיקות ארוכות ומפתות, ובהילת היהירות שקורנת ממנו למרחק קילומטרים, והתקף קוצר נשימה וחרמנות היה שוטף אותי.

כמה נורות קריאה מהבהבות מאחוריו בתא הנוסעים, וכמה מסכי טלוויזיה מתחילים להקרין את סרט הטיסה השני.

״אנחנו חייבים לדבר, גיליאן,״ הוא אומר בקול קשה. ״עכשיו.״

״לא נראה לי.״ אני מנסה לטרוק בפניו את הדלת, אבל הוא דוחף אותה בכוח, הודף אותי פנימה - ונועל את הדלת מאחוריו.

איש מאיתנו לא מוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. אנחנו פשוט בוהים זה בזה כמו שעשינו כל-כך הרבה פעמים בעבר, כשכאב ואכזבה תלויים באוויר בינינו.

״לא נשאר לי מה להגיד לך, ג׳ייק.״ קולי נסדק. ״אין לי מה להגיד.״

״יופי.״ הוא מסנן. ״אז אני אדבר.״

״מדהים, אפילו אירוני. בדרך כלל אתה לא מדבר בכלל.״

״את מזדיינת עם מישהו אחר?״ המילים יוצאות מפיו חדות וקשות כל-כך שאני לא לגמרי בטוחה ששמעתי מה ששמעתי.

״מה?״

״את רוצה שאחזור על זה?״ הוא נועץ בי את עיניו וסוגר את המרחק המפריד בינינו. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״

״לא דיברנו שבועות.״ אני חורקת שיניים. ״לא ראיתי אותך שבועות, וזה הדבר הראשון שאתה שואל אותי? מה דעתך על ׳היי, גיליאן, עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?׳״

״היי, גיליאן.״ הוא לועג לי ונועץ בי את מבטו. ״עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?״ הוא לא מאפשר לי לענות. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״

״לא.״

״את יוצאת עם מישהו אחר?״

״זו בדיוק אותה שאלה.״

״אז תעני בדיוק את אותה תשובה.״

״לא.״ אני משלבת את זרועותיי. ״לא, אני לא יוצאת עם אף אחד אחר, אבל זה הולך להשתנות. ותן לי להגיד לך משהו: אני אצא עם מישהו שלא יגרום לי להרגיש ככה כל כמה שבועות, מישהו שהחרדות שלי בלילות לא יספקו לו ריגוש חולני. זה יהיה מישהו שיהיה מוכן להיפתח. ואחרון חביב, זה יהיה מישהו שיכבד אותי ולא יתנהג כאילו לאהוב אותי זה עול.״

״מעולם לא אמרתי שלאהוב אותך זה עול.״

״מעולם לא אמרת שאתה אוהב אותי.״

דממה.

״גיליאן...״ הוא נאנח ומעביר את ידו בשערו הבלונדי הכהה. ״תקשיבי לי.״

״לך תזדיין. תן לי לצאת, בבקשה.״ אני דוחפת אותו בחזהו בניסיון להתרחק ממנו, אבל הוא מחזיק אותי ולא נותן לי לזוז. ״תן לי לצאת עכשיו, ג׳ייק.״

״לא.״ הוא כורך זרוע סביב מותניי ומושך אותי אליו, ובידו הפנויה הוא מוחה את דמעותיי בקצות אצבעותיו. הוא מלטף את גבי, מנשק לזוויות פי, וברכות נושך את שפתי התחתונה כפי שהוא עושה בדרך כלל כמה רגעים לפני שהוא מזיין אותי. ״את יודעת שלעולם לא ארצה לפגוע בך.״

״באמת?״

״את פאקינג צריכה לדעת את זה.״ הוא נושך שוב את שפתי התחתונה, הפעם הרבה יותר חזק. ואז הוא לוחש לתוך פי, ״אני רוצה שתיתני לנו הזדמנות נוספת.״

״למה שארצה לעשות דבר מטופש כזה?״

״מפני שאני לא היחיד כאן שעשה טעויות.״ הוא מסרק את שערי באצבעותיו ושפתיו נעות על שפתיי. ״אני זוכר שההתחלה של מערכת היחסים הזו הייתה די דפוקה.״

״והיא עדיין דפוקה.״ אני מביטה לתוך עיניו. ״אתה עדיין מסרב להכניס אותי פנימה, אתה עדיין לא מוכן לדבר איתי ולספר לי את הדברים הפשוטים ביותר. אני פתוחה וכנה איתך, ולמרות זאת, אחרי כל-כך הרבה זמן - ״ שאר המשפט שלי נבלע בתוך שפתיו ולשונו מחליקה על לשוני - מפצירה בי, מהתלת בי, מכניעה אותי.

אני מנסה לעמוד בפניו, להדוף אותו מעליי, אבל אין בכך טעם. הנשיקה שלו היא תזכורת למנת סם ששכחתי את טעמה, מזכירה לי כמה טוב יכול להיות לנו כשאנחנו ביחד. אני נכנעת לאיטי ומתחילה ללחוש שאלות כנגד שפתיו, כשהוא שוב ושוב כובש את פי.

אני שואלת אם הוא שוכב עם אחרות; הוא אומר שלא. אני שואלת אם הוא יוצא עם אחרות; והוא מעניש אותי בצביטה בתחת ובלא חריף וחד. אני מתחילה לשאול איפה הוא היה במהלך השבועות האחרונים, למה הוא נעלם מדי פעם, אבל הוא שם קץ לחקירה שלי בנשיקה עמוקה עוד יותר שגורמת לעקצוץ לאורך גבי.

״נוכל לדבר הלילה,״ הוא לוחש. הוא אוחז בידי ולוחץ אותה אל קדמת מכנסיו, נותן לי להרגיש עד כמה הזין שלו קשה. ״הלילה נדבר על כל דבר מזדיין שתרצי.״

״הלילה, כלומר בבוקר, במובן של כשננחת בפריז, או הלילה במובן של עכשיו?״

״הלילה במובן של אחרי שנצא מתא השירותים הזה, במובן של אחרי שאגרום לך להסתובב ולהישען על הדלת הזאת ואזכיר לך למי שייך הכוס שלך.״ הוא מכסה את ידי בידו ובשקט מצווה עליי לפתוח את רוכסן מכנסיו. ״התשובה הזו מספקת אותך?״

אני מהנהנת, הוא כובש שוב את פי, ועוד שורה של טיעונים מתפזרת לכל רוח – טיעונים שבתוך כמה רגעים יהפכו לקרעי קרעים, בדיוק כמו כל קודמיהם. אני יודעת, שוב, שהכול אבוד, כשידו מחליקה לתוך החצאית שלי ורטיבות נוטפת בין ירכיי.

שאין כלום מלבד שנינו.

שאין כלום מלבד מערבולת.

כמה פעמים תפגע בי?

שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -

אולי זו אני שפוגעת בך?

כן, זה היית אתה, שוב ושוב.

הייתי צריכה לעזוב כדי שגם אתה תוכל לעזוב.

אבל אני חושבת שידעת לכל אורך הדרך שמעולם לא רציתי לעזוב...