מעשה בילדה בודדה

ספר זה עוסק בקורותיה של ילדה בודדה שהפכה בבגרותה ליוצרת בודדה, אך הזדהתה בשיריה עם חיי הנפש של כמה דורות ילדים בארץ ישראל. בשיריה לילדים הצליחה לברוא עולם דמיוני ולמצוא בו עניין כמו ילדים שיוצרים עולם דמיוני ומוצאים בו עניין. הילד יכול להפוך עולם זה למקום טוב ומאושר, ולהישאר רגיש ואוהב אפילו כשהוא נעלב ופגוע. פעמים רבות סייעו שיריה לפתרון מצוקות הנפש של קוראיה הצעירים.

הרַאיונות שערכנו והספרים שקראנו חשפו בפנינו דמות של אישה מעניינת, שעברה חוויות לא קלות בילדותה, וידעה להפוך את החוויות לסיפורים ושירים בבגרותה. בשירים לילדים טמונים לעתים סודות. המשוררת אהבה לקרוא מותחנים וספרי בלשות וסודות קסמו לה. היא מתוודה על כך בשירה “יש לי סוד”, אך מותירה בידי הקורא את גילוי פשרו של הסוד. בשיר “מעשה בילדה בודדה” מבקשת הילדה מהירח שיספר לה סיפור, וכשהוא שותק היא מוצאת בתוכה את הכוחות היצירתיים הדרושים לחיבור סיפור משלה, סיפור עצוב על הילדה הבודדה, שאת סיפורה נחשוף להלן. קרה גם שחוויות משנותיה המאוחרות סיפקו מקור השראה ליצירתה. דוגמה לכך היא הסיפור על הכלב “בִּימִי”. ניתן לזהות את מרבית הדמויות המופיעות בו עם אנשים או ילדים שנמנו עם מכריה האמתיים. המשוררת עצמה הגדירה חלק מסיפוריה כ”סיפורים אוטוביוגרפיים”, אך ישנם סיפורים שבהם לא ניתן להפריד בין עובדות לבין יצירות דמיוניות. בספר זה נרחיב את הדיבור על עשרה מסיפוריה ועל שירים רבים שכתבה.

המקורות לספרנו הם כתבים העוסקים בחיי משפחתה וביצירתה של מרים ילן שטקליס. מקור ראשון שפורסם בדפוס הוא ספרו של אביה שמרים עזרה לפרסמו. שמו: פרקים מחיי הציבוריים. יצא לאור בֿ1968 במספר קטן של עותקים. הספר האחרון שפרסמה מריםבֿ1978, שש שנים לפני מותה, היה חיים וּמלים. בספר נדיר תפוצה זה נכללו שיריה למבוגרים וסיפוריה האוטוביוגרפיים, הפותחים צוהר להיכרות חדשה עם דמותה המורכבת של המשוררת. בספר מופיעים גם סיפורים בדיוניים שרבים בהם היסודות האוטוביוגרפיים.

מרים לא השאירה אחריה יומן ביוגרפי מסודר. סיפוריה האוטוביוגרפיים ושיריה החליפו את מקומו של היומן. לפיכך נתייחס במיוחד לסיפוריה אלה ונחפש את עקבותיהם בשיריה לילדים. לפי דבריה, היא ניהלה יומן בילדותה, אך לאחר מות אִמה, כשמרים הייתה בת שש עשרה, היא שרפה את היומן והחלה לכתוב שירים למגירה.

הסיפור הראשון הפותח את זיכרונותיה האוטוביוגרפיים בספרה חיים וּמלים הוא “ציוני הדרך”. שם הסיפור הולם את הדרך שבה התנהלו חייה של מרים. כל אירוע מיוחד בחייה היה ציון דרך שהשאיר את רישומו כאבן הנזרקת למים עומדים ומשאירה אחריה מעגלי גלים הולכים ומתרחבים. בעקבות מעגלים אלה נסתחרר גם אנחנו. נתייחס לציוני הדרך בחיי מרים ונימנע מסקירה ביוגרפית מקיפה שאינה הולמת את יצירתה. הקדשנו פרקים אחדים לאנשים מקורבים לה, שהשפעתם על חייה הייתה ידועה. היו אלה הוריה, שני אחיה ומשפחותיהם, בעלה משה שטקליס, ושמוליק קראוס שבדמותו ראתה את הבן שלא הצליחה ללדת.

אישיותם של שני אחיה של מרים, שמואל ועמנואל וילנסקי, הייתה שונה לגמרי מזו של אחותם. שניהם היו אנשי מעשה שתרמו רבות לפיתוח ההתיישבות בארץ, ולהגנתה. על חיי אחיה הבכור שמואל (מוּליה) ואשתו גניה הרופאה למדנו הרבה מזיכרונותיה של בתם הדסה, שנכתבו על ידי הנכדה מיכל. מיכל סיפרה שם גם על אחי סבה עמנואל (אחיה הצעיר של מרים) ועל אשתו יהודית. הזיכרונות, שנאספו בכתב היד לבנות ולהיבנות בה, נשלחו אלינו על ידי משפחת גבעולי מכפר יהושע, ואנו מודים לה מאוד על כך.

בעוד אחיה היו אנשי מעשה, מרים וילנסקי הייתה אשת רוח, שהפכה לחלוצת שירת הילדים הפסיכולוגית בארץ. בזכותה “פרצה הנפש לספרות הילדים העברית”, כדברי יעל דר. לשיא ההכרה זכתה מרים ילןשטקליס כאשר הוענק לה בשנת 1956, לאות הוקרה, פרס ישראל לספרות ילדים. הייתה זאת קטגוריה חדשה של הפרס שנוסדה במיוחד עבורה.

ברצוננו להודות כאן לאנשים שעזרו לנו ועודדו אותנו בכתיבת ספר זה. שמותיהם נזכרים להלן בסדר אלפביתי, לפי שמות המשפחה:

מנחם אבישר, יעל איתיאל, ד”ר גאולה אלמוג, עפרה בהרב, יעל בן משה, דיתה בן עקיבא, רוחמה גבעולי, אילה גורדון, ד”ר אלישבע גיא, ניצה גלדמןיעקובי, ד”ר רבקה גרון, אבישג גרוס, רוני העליון, אילה יפתחולבה, אילת נגב, ד”ר נעמי עילם, יעל וזאב ענבר, פרופ’ שלום צבר, ד”ר אברהם רוכלי, הרצליה רז, ד”ר נורית שילהכהן, דיתה שימרון ורחל שפירא.

תודתנו החמה נתונה לעובדי מכון “גנזים” בבית אריאלה, ו”מרכז לוין קיפניס” במכללת לוינסקי, על עזרתם הנדיבה.

מרים וילנסקי לא נולדה מן הים. היא נולדה ליד חופי נהר הדנייפר, בעיר קרמנצ’וג שנודעה בקרב יהודי רוסיה בשם “ירושלים דְאוּקרָאינה”. מרים (מירה) נולדה בשנת 1900 למשפחת וילנסקי הציונית, רבת הפעלים, שלוש שנים לאחר אחיה הבכור שמואל (מוליה), ושלוש שנים לפני אחיה הצעיר עמנואל (מנולי). זמן קצר לאחר הולדת מנולי, עברה המשפחה לעיר ניקולייב באוקראינה, הסמוכה לחוף הים השחור. הסבא והסבתא ברוך וחנה וילנסקי, הורי האב, הוסיפו לחיות בקרמנצ’וג.

האב יהודה לֵיבּ ניסן (יל”ן) וילנסקי היה כבר מנעוריו מנהיג ציוני דגול ברוסיה. הוא נולד בֿ1870 בעיירה צֶ’צֶ’רְסְק (בבלארוס היום), לאב שהיה אחד מראשוני “חובבי ציון” בקרמנצ’וג. את השכלתו היסודית קיבל שם ב”חדר” ובשעורים פרטיים. את חינוכו התיכוני הכללי קיבל בגימנסיה בעיר פּוֹלְטָבָה הקרובה לקרמנצ’וג. בתום לימודיו בגימנסיה נסע וילנסקי לגרמניה, ללמוד פילוסופיה וכימיה במכון הטכנולוגי רב המוניטין בברלין. שם הקים בֿ1889 אגודת סטודנטים ציוניים, יחד עם ליאו מוצקין, שמריהו לוין, נחמן סירקין וחיים ויצמן. את לימודיו לתואר דוקטור לכימיה סיים בֿ1894 באוניברסיטת בזל שבשוויץ. לאחר שובו לרוסיה בֿ1895 הצטרף לאגודת “בני משה”, שהוקמה באודסה על ידי אחד העם.

כשחזר יל”ן וילנסקי לקרמנצ’וג נשא לאישה את הוֹדָה ליפשיץ בת השמונה עשרה שהצטיינה ביופייה ובמידותיה הטובות. הודה נולדה למשפחה חסידית בעיירה קְרוֹצֶ’ה (בבלארוס היום), שהייתה במאה ה 19 אחד ממרכזי חסידות חב”ד ברוסיה. בקרמנצ’וג נולדו לזוג שלושת ילדיהם – שמואל, מרים ועמנואל. כשנולד שמואל בֿ1897, נשלח אביו לקונגרס הציוני הראשון בבזל, כציר מטעם אגודת חובבי ציון בקרמנצ’וג. כשנולדה מרים בֿ1900, נשלח האב כציר לקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. כשנולד עמנואל בֿ1903, היה האב בקונגרס הציוני השישי בבזל. האב לא היה בבית כשילדיו נולדו, ונעדר רוב הזמן מהבית בשנות ילדותם. תמיד היה עסוק בעבודה ציבורית. לכן לא ייפלא שהתנדב להיות “רב מטעם” בניקולייב, כשהטיף הרצל את תורתו על “כיבוש הקהילות”.

בשנת 1903 עברה המשפחה לעיר ניקולייב, הקרובה לחופי הים השחור, ושם שהתה שנתיים. ביתה של משפחת וילנסקי הפך שם לבית ועד ציוני. הילדים נמסרו להשגחתן של מטפלות, ולמדו עברית אצל מורים פרטיים. הוריה של מרים רצו שתלמד עברית לפני שתתחיל ללמוד בבית ספר נוכרי, והמורה הראשון שלה היה מורה לעברית. מרים התגלתה כתלמידה מוכשרת לשפות, ולמדה במשך השנים שפות רבות, אך העברית נותרה שפת האם שלה. כיסופיה לציון התגשמו כשעלתה עם אביה ואחִיה לארץ ישראל בֿ1920, בהיותה בת עשרים שנה.

העיר ניקולייב הייתה תחנה ראשונה בנדודיה של מרים בילדותה. העסקנות הציונית פרחה אז בעיר והתקיימו בה כנסים ואספות לרוב. אבל האב ומשפחתו נדדו ממקום למקום, ולא נשארו במקום אחד יותר מחמש שנים. כל מקום הוליד סיפור אוטוביוגרפי חדש שנכלל בכתביה.