1
כופים כתרדמת, שבריריים כפריחה
רמיזות להפך מזריחה
נספגות בעצמיותנו;
לאלְף הופך כל חלק מגופנו.
- מינה לוֹי, "ויותר מזה, הירח"
קיי הסתחררה סביב עצמה על פני קורות העץ האפורות והשחוקות של הטיילת. האוויר הדיף ריח כבד של מולים מתייבשים ושל קרום המלח שעל המזחים. גלים השליכו את עצמם על החוף וסחבו חצץ וחול בציפורניהם כשנגררו לאט בחזרה לים.
הירח עמד בשמיים, חיוור וגבוה, אבל השמש רק התחילה לשקוע.
כל כך טוב לנשום, חשבה קיי. היא אהבה את הברוטליות השלווה של האוקיינוס, אהבה את הכוח המחשמל שהרגישה עם כל נשימת אוויר רטוב ומלוח. היא הסתחררה שוב סביב עצמה וראשה הסתובב, ולא היה אכפת לה שהחצאית שלה מתעופפת מעלה מעל קצות גרבי הירך השחורים שלה.
"בואי," קראה ג'נט. היא עברה מעל תעלת ניקוז עולה על גדותיה, סתומה בעלים, והתנודדה קלות על נעלי הפלטפורמה הגבוהות שנעלה. האיפור שלה נצנץ באור פנסי הרחוב. ג'נט נשפה רוחות רפאים של עשן כחול ושאפה עוד שאיפה מהסיגריה שלה. "את תיפלי."
קיי ואימא שלה התארחו אצל סבתה כבר שבוע, ולמרות שאלן חזרה ואמרה שבקרוב יעזבו, קיי ידעה שאין להן לאן ללכת. היא שמחה על כך. היא אהבה את הבית הגדול והישן, עם האבק וכדורי הנפטלין שבו. היא אהבה שהים קרוב כל כך ושהאוויר לא צורב לה בגרון.
בתי המלון הזולים שעברו על פניהם בדרכן נחסמו כבר מזמן בקרשים, ובריכות השחייה היו מרוקנות וסדוקות. אפילו אולמות המשחקים נסגרו, הפרסים במכונות שליית הבובות עדיין נראו מבעד לחלונות הזכוכית העכורים. סימני חלודה מעל חלון ראווה נטוש התוו את צורת המילה "טופי".
ג'נט חיטטה בתיק הזעיר שלה ושלפה ליפגלוס בטעם תות. קיי הסתחררה אליה, מעיל פרוות הנמר המלאכותית נפתח לרווחה ובגרביה כבר התמשכה רכבת. חול דבק בנעליה הגבוהות.
"בואי נלך לשחות," אמרה קיי. היא הייתה מסוחררת מאוויר הלילה, בוערת כמו הירח המלובן. בכול שרר ריח רטוב ופראי כמו לפני סערת ברקים והיא רצתה לרוץ, זריזה ולהוטה, מעבר לשפה של מה שגלוי לעיניה.
"המים קפואים," ג'נט נאנחה, "והשיער שלך הרוס לגמרי. קיי, כשנגיע לשם את חייבת להיות קוּלית. אל תיראי מוזרה כל כך. בחורים לא אוהבים מוזרוֹת."
קיי עצרה ונדמה שהיא מקשיבה בתשומת לב. עיניה המלוכסנות, המוקפות באייליינר עבה, צפו בג'נט כמו עיני חתולה זהירות. "אז איך להיות?"
"זה לא שאני רוצה שתהיי משהו מסוים – את לא רוצה חבר?"
"למה לטרוח? בואי נמצא אינְקוּבּוּסים."
"אינקובוסים?"
"שדים. ריבוי של אינקובוס. הרבה יותר סביר שנמצא אותם" – היא עברה ללחישה כקושרת קשר – "בזמן שנשחה בעירום באוקיינוס האטלנטי שבוע לפני ליל כל הקדושים, מאשר בכל מקום אחר שאני יכולה לחשוב עליו."
ג'נט גלגלה עיניים.
"את יודעת איך השמש נראה?" שאלה קיי. רק שמץ של אדום נשאר במקום שבו נפגשו הים והשמיים.
"לא, איך?" שאלה ג'נט והושיטה לה את האודם.
"כאילו הוא חתך ורידים באמבטיה והדם מכסה את המים."
"קיי, זה דוחה."
"והלבנה פשוט מסתכלת. היא פשוט מסתכלת עליו גוסס. בטח היא זאת שדחפה אותו לזה."
"קיי..."
קיי הסתחררה שוב סביב עצמה וצחקה.
"למה את תמיד ממציאה שטויות? לזה התכוונתי כשאמרתי מוזרה." ג'נט דיברה בקול רם, אבל קיי בקושי שמעה אותה מעל קול הרוח וצחוקה שלה.
"בחייך, קיי. זוכרת את הפיות שהיית מספרת עליהן סיפורים? איך קראו לו?"
"למי? ספייק או גְריסֶל?"
"בדיוק. את המצאת אותם!" אמרה ג'נט. "את תמיד ממציאה דברים."
קיי הפסיקה להסתחרר והטתה את ראשה הצידה, ואצבעותיה החליקו אל הכיסים. "לא אמרתי שלא."
כבר שנים שבניין הקרוסלה הישן היה חצי נטוש. פני עופרת מלאכיות, מוקפות בקרני שיער, חצצו בין החלונות השבורים. חזית המבנה הייתה כולה חלונות ומאחוריהם נראתה רצפת העפר, ששברי זכוכית התנוצצו עליה מעל הפסולת. בפנים נותרה רמפת סקייטבורד גסה עשויה דיקט, השריד היחיד מניסיונות השימוש המסחרי בבניין בעשור האחרון.
כבר מהרחוב שמעה קיי קולות מהדהדים באוויר המחניק שבפנים. ג'נט זרקה את הסיגריה שלה לתעלת הניקוז. הסיגריה השמיעה קול רחש ונישאה משם במהירות, רובצת על המים כמו עכביש.
קיי הניפה את עצמה אל אדן החלון והעבירה רגליים פנימה. הזגוגית נשברה מזמן, אבל בדרך פנימה השתפשפה הרגל שלה בשברים והגרביים שלה נפרמו עוד יותר.
בתוך בניין הקרוסלה, שכבות של צבע טשטשו את מה שפעם היו פיתוחי קרניזים. אמנים מקומיים ציירו גרפיטי על הרמפה שבמרכז החדר והיא הייתה מכוסה כולה במדבקות של להקות ובשרבוטים בעט. והיו שם גם הבנים.
"קיי פירץ', את זוכרת אותי, נכון?" צחק דוֹאוּבּוֹי. הוא היה נמוך ורזה, למרות שמו.
"נראה לי שזרקת לי בקבוק על הראש בכיתה ו'."
הוא צחק שוב. "נכון. נכון. שכחתי מזה. את כבר לא כועסת, נכון?"
"לא," היא אמרה, אבל כל מצב הרוח הטוב שלה הלך לעזאזל. ג'נט טיפסה אל ראש הרמפה, שם ישב קני וצפה במתרחש, מלך במעיל הטייסים הכסוף שלו. הוא היה נאה, עם שיער כהה ועיניים כהות עוד יותר. הוא הרים לעברה בקבוק טקילה כמעט מלא במחוות ברכה.
מרקוס הציג את עצמו בפני קיי בהושטת הבקבוק ששתה ממנו, והניח לה לקחת אותו רק אחרי שהעמיד פנים שהוא משליך אותו. קצת משקה ניתז על שרוול חולצת הפלנל שלו. "ברבן. החרא הזה יקר."
היא הכריחה את עצמה לחייך. מרקוס חזר לרוקן סיגר. אפילו בתנוחה הכפופה הוא היה בחור גדול. העור החום שעל ראשו בהק, והיא ראתה איפה נחתך בגילוח.
"הבאתי לך ממתקים," אמרה ג'נט לקני. היו לה סוכריות תירס וחטיפי שוקולד במילוי בוטנים.
"הבאתי לך ממתקים," חזר אחריה דואובוי בקול לעגני גבוה ומצפצף, וקפץ אל הרמפה. "תביאי," אמר.
קיי הסתובבה בחדר. הוא היה מרהיב, ישן ומתפורר ומהודר. הבערה האיטית של הברבן בגרונה התאימה בשלמות למקום הזה, בדיוק מה שישתה גבר בחליפה קיצית שתמיד חובש כובע.
"איזה סוג של אסיאתית את?" שאל מרקוס. הוא מילא את הסיגר בוויד ועכשיו החזיק את קצהו בין השיניים. הריח הכבד, המתקתק, כמעט חנק אותה.
היא לגמה שוב מהבקבוק וניסתה להתעלם ממנו.
"קיי! את שומעת אותי?"
"אני חצי יפנית." קיי נגעה בשערה, שהיה בלונדיני כמו זה של אימא שלה. השיער הוא זה שבלבל אנשים.
"תקשיבי, ראית פעם את הסרטים המצוירים משם? יש להם ילדות ממש קטנות עם קוקיות וכאלה בתלבושת בית ספר קצרצרה. גם אצלנו צריכה להיות תלבושת כזאת. לבשת פעם משהו כזה, הא?"
"תסתום, אידיוט," צחקה ג'נט. "היא למדה ביסודי עם דואובוי ואיתי."
קני השחיל אצבע אחת בלולאות החגורה של מכנסי הג'ינס של ג'נט ומשך אותה אליו לנשיקה.
"טוב, חבל." מרקוס צחק. "אולי תרימי את השיער בקוקיות ככה לשנייה או משהו? בואי, נו."
קיי נענעה בראשה. היא לא תעשה את זה.
מרקוס ודואובוי התחילו לבעוט זה אל זה בקבוק בירה ריק. הוא לא נשבר כשבעטו בו מנעל אל נעל, אבל עלה ממנו צליל חלול. קיי לגמה עוד לגימה גדולה מהברבן. כבר היה לה בּאז נעים, והראש שלה זמזם על פי הקצב של מוזיקת קרוסלה דמיונית. היא הלכה הלאה אל מעמקי החדר האפלולי, שהכרזות הישנות על קירותיו הציעו פופקורן ובוטנים בחמישה סנט.
בקיר המרוחק הייתה קבועה דלת שחורה דהויה. הדלת הייתה תקועה, אבל נפתחה כשדחפה אותה. לאור הירח שנכנס מהחלונות בחדר הראשי נחשף רק משרד עם שולחן ישן ולוח שעם שתפריטים מצהיבים עדיין נעוצים עליו. קיי נכנסה לעומק החדר למרות שמתג האור לא פעל. בפינה מוצללת היא מצאה ידית. הדלת הובילה אל גרם מדרגות שרק אור מועט הסתנן אליו מלמעלה. קיי טיפסה בגישוש במעלה המדרגות ואבק כיסה את כפות ידיה כשהחליקה אותן לאורך המעקה. היא התעטשה בקול רם, פעם ופעמיים.
בראש המדרגות היה חלון קטן, מואר באור הלבנה הרצחנית שהייתה תלויה בשמיים, בשלה וענקית. קופסאות מעניינות נערמו בפינות. ואז עיניה נתקלו בסוס והיא שכחה מכל דבר אחר. הוא היה מרהיב – מבהיק בלבן פנינה ומעוטר בשברי מראה מודבקים קטנים. פניו נצבעו באדום וסגול וזהב, ואפילו הייתה לו רצועה של שיניים לבנות ולשון ורודה מצוירת עם מספיק מקום להכניס קוביית סוכר. היה ברור למה השאירו אותו מאחור – כל ארבע הרגליים וחלק מהזנב היו מרוסקים. שברים השתלשלו מהמקומות שנפלו מהם.
גריסל היה מת על זה. המחשבה הזאת עברה במוחה פעמים רבות מאז שעזבה את חוף ג'רזי לפני שש שנים. החברים הדמיוניים שלי היו מתים על זה. היא חשבה את זה בפעם הראשונה שראתה את העיר, מוארת כמו חג מולד שלא נגמר לעולם. אבל הם לא באו לבקר אותה בפילדלפיה. ועכשיו היא כבר הייתה בת שש־עשרה והרגישה שלא נשאר לה שום דמיון.
קיי הניחה את בקבוק הברבן על הרצפה המכוסה אבק ושמטה לצידו את המעיל שלה. ואז היא ניסתה להעמיד את הסוס על הגדמים ההרוסים שנותרו מרגליו. הוא התנודד אבל לא נפל. קיי הניפה מעליו רגל והתיישבה באוכף, מייצבת אותו בכפות רגליה. היא העבירה ידיים במורד הרעמה המגולפת בצורת תלתלי זהב. היא נגעה בעיניים השחורות המצוירות ובאוזניים השרוטות.
במחשבתה הסוס הלבן התרומם על רגליים לא יציבות. גופו הגדול היה אמיתי וחמים תחתיה. היא טמנה את ידיה ברעמה ואחזה בכוח, מודעת חלקית לעקצוץ בכל איבריה. הסוס צנף בשקט תחתיה, נכון לזנק החוצה אל המים הקרים, השחורים. היא הטתה את ראשה לאחור.
"קיי?" קול שקט גרר אותה בבת אחת מהחלום בהקיץ. קני עמד בראש המדרגות ובחן אותה ללא הבעה. אבל לרגע היא עדיין הייתה פראית. ואז היא הרגישה את הסומק שעלה בלחייה.
עכשיו, במקום ששרר בו חצי אור, היא ראתה אותו טוב יותר מאשר למטה. שני עגילי חישוק כבדים עשויים כסף התנוצצו בתנוכי אוזניו. שער הקינמון הקצר שלו היה פרוע ומעט גלי, תואם את תחילת הזקנקן שעל סנטרו. חולצת הטריקו הלבנה והצמודה מדי שלבש מתחת למעיל הטייסים הדגישה את גופו.
הוא התקדם לעברה, הושיט יד ואז הסתכל עליה במבט מוזר, כאילו לא זכר שהחליט לעשות זאת. במקום זה הוא טפח לאט על ראש הסוס, כמעט בתנועה מהופנטת.
"ראיתי אותך," אמר. "ראיתי מה עשית."
"איפה ג'נט?" קיי לא הייתה בטוחה למה הוא מתכוון. היא הייתה מניחה שהוא לועג לה אלמלא הרצינות שעל פניו והאיטיות שבה דיבר.
הוא ליטף את רעמת הסוס. "היא דאגה לך." בניגוד לרצונה היא גילתה שידו מרתקת אותה. נדמה שהוא מעביר אותה בשיער דמיוני. "איך גרמתְ לו לעשות את זה?"
"לעשות מה?" הוא הפחיד אותה עכשיו, הפחיד וגם החמיא לה. לא היו בפניו שום לעג או קנטור.
"ראיתי אותו קם." קולו היה שקט כל כך שהיא כמעט יכלה להעמיד פנים שלא שמעה אותו נכון. ידו נשמטה אל ירכה והחליקה מעלה אל מפשעת הכותנה של תחתוניה.
למרות שראתה את ההתקדמות האיטית של היד, המגע הקפיץ אותה. היא קפאה לרגע ואז זינקה ממקומה והניחה לסוס ליפול. הוא התרסק והפיל את בקבוק הברבן, ונוזל כהה נשפך על המעיל שלה ונספג כמו גאוּת לילית בתחתית הקופסאות המכוסות אבק.
הוא ניסה לתפוס אותה לפני שיכלה לחשוב וידו אחזה בצווארון החולצה שלה. היא נרתעה לאחור, איבדה את שיווי המשקל ונפלה, וחולצתה נקרעה לרווחה וחשפה את החזייה בשעה שהרפה ממנה.
קול הלמוּת נעליים עלה במדרגות.
"פאק, מה זה?" מרקוס הגיע לראש המדרגות עם דואובוי וניסה להידחק פנימה כדי להסתכל.
קני ניער את ראשו והסתכל סביב בטשטוש, וקיי מיהרה לחטוף את המעיל הספוג ברבן.
הבנים פינו דרך ועכשיו גם ג'נט הייתה שם, לוטשת מבט.
"מה קרה?" שאלה ג'נט והעבירה ביניהם את מבטה בבלבול. קיי נדחפה מעבר לה, מעבירה יד בכוח בשרוול המעיל בעודה משליכה אותו על גבה.
"קיי!" קראה ג'נט.
קיי התעלמה ממנה וירדה במדרגות שתיים־שתיים בחשכה. לא היה דבר שיכלה לומר כדי להסביר את מה שקרה.
היא שמעה את ג'נט צועקת. "מה עשית לה? מה לעזאזל עשית?"
קיי חצתה בריצה את אולם הקרוסלה והניפה רגל מעל לאדן החלון. שברי הזכוכית, שבכניסה הצליחה להתחמק מרובם, שרטו עכשיו קו דק בירך שלה בזמן שקפצה אל האדמה החולית והעשב.
מגע הרוח הקרה היה נעים על פניה הלוהטות.
קורניליוס סטון הרים את הקופסה החדשה של זבל מחשבים וסחב אותה לחדר שלו כדי לשמוט אותה ליד כל האחרות. בכל פעם שאימא שלו חזרה הביתה משוק הפשפשים עם מסך סדוק, מקלדת דביקה או סתם ערמת כבלים, הייתה על פניה תקווה שעוררה בקורני חשק לצרוח. היא פשוט לא יכלה להבין את ההבדל בין 286 למחשב קוונטי. היא לא יכלה להבין שעידן הנדסת הגרילה התקרב לסופו, שלהיות פאקינג גאון כבר לא מספיק. היית חייב להיות פאקינג גאון עשיר.
הוא שמט את הקופסה, בעט בה בכוח שלוש פעמים, לקח את מעיל הג'ינס שלו עם ראש השד על הגב ופנה אל הדלת.
"תוכל להשתמש בזה, חמוד?" אימא שלו הייתה בחדר של ג'נט, וקיפלה זוג חדש של ג'ינס יד שנייה. היא הרימה חולצת טריקו עם חתולים משובצים באבנים נוצצות. "אתה חושב שזה ימצא חן בעיני אחותך?"
"תודה, אימא," הוא אמר בשיניים חשוקות. "אני חייב לזוז לעבודה." הוא חלף על פני הבעל, שהתכופף להוציא בירה מהארגז שמתחת לשולחן המטבח. החתולה הלבנה דשדשה לאורך השיש, כרסה נגררת מהיריון נוסף, וצרחה בדרישה למזון מקופסה או לחמוצים וגלידה או משהו. הוא ליטף את ראשה באי־רצון, אבל לפני שהתחילה להתחכך ברצינות ביד שלו הוא פתח את דלת הרשת ויצא למגרש החניה.
הייתה הקלה באוויר אוקטובר הצונן אחרי עשן הסיגריות הממוחזר שבפנים.
קורני אהב את המכונית שלו. זו הייתה שברולט בצבע פריימר זרועה בכתמי חלודה, עם ציפוי פנימי שהידלדל מהגג כמו עור רפוי. הוא ידע איך הוא נראה. אף ציפורי. רזה וגבוה עם שיער בעייתי ועור עוד יותר בעייתי. הוא הצדיק את שמו: קורניליוס, המכונה קורני – נדוש. אבל לא במכונית שלו. בתוכה הוא היה אנונימי.
בכל יום בשלושת השבועות האחרונים הוא יצא לעבודה קצת יותר מוקדם מהדרוש. הוא הלך למכולת וקנה משהו לאכול. ואז הוא הסתובב קצת במכונית ותהה איך ירגיש אם פשוט יעלה על הכביש וייסע, ייסע, ייסע, עד שהדלק ייגמר.
הערב הוא קנה כוס קפה וחבילת לקריץ שחור. הוא התעכב על ספר בכריכה רכה עם עיצוב דרקון מטאלי וקרא את המשפטים הראשונים בתקווה שמשהו יעורר בו עניין. המשחק התחיל לשעמם אותו. יותר גרוע מלשעמם, הוא גרם לו להרגיש עוד יותר פתטי מאשר קודם לכן. כמעט שבוע לפני ליל כל הקדושים, והוא עשה את זה מספיק זמן כדי להבהיר שלעולם לא יעזוב באמת. הוא לגם מהקפה וכמעט ירק אותו. מתוק מדי. הוא לגם שוב, אחרי שהכין את עצמו לטעם. דוחה.
קורני יצא מהמכונית ושפך את הקפה על מגרש החניה. הקפה ניתז על האספלט באופן מספק מאוד. קורני חזר פנימה ומזג לעצמו עוד כוס. אישה דודתית עם שיער אדום מסולסל בחנה אותו מלמעלה למטה מאחורי הדלפק והצביעה על הז'קט שלו. "מי אתה אמור להיות, השטן?"
"הלוואי," אמר קורני ושמט דולר עשרים וחמש על הדלפק. "הלוואי."
1 באנגלית Doughboy, מילולית "ילד בצק", על שם סמל ילד הבצק השמנמן של חברת המאפים "פילסברי" (כל הערות השוליים הן של המתרגמת).
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.