מעשיות מודרניות 2: אומץ

1

כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה,

כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר,

את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר.

- לואיס קרול, מבעד למראה: ומה אליס מצאה שם

ולרי ראסל הרגישה משהו קר נוגע בתחתית הגב שלה והסתובבה בבת אחת, חובטת בלי מחשבה. המכה שלה פגעה בעור. פחית משקה נפלה על רצפת הבטון של המלתחות והתגלגלה, נוזל חום ודביק תסס והצטבר בשלוליות. בנות אחרות הרימו את מבטן באמצע לבישת טרנינגים והתחילו לצחקק.

רות הרימה ידיים בכניעה מדומה וצחקה. "זאת הייתה בדיחה, הנסיכה קשוחית מקשוחיה."

"סליחה," ואל הכריחה את עצמה לומר, אבל הכעס הפתאומי עדיין לא התפוגג לגמרי והיא הרגישה כמו מטומטמת. "מה את עושה כאן? חשבתי שאת חוטפת פריחה בסביבת זיעה."

רות התיישבה על ספסל ירוק. היא נראתה זוהרת מאוד בז'קט וינטג' וחצאית קטיפה ארוכה. הגבות שלה היו קווים דקים מצוירים, עיניה היו מודגשות בעיפרון שחור וצללית אדומה. השיער שלה היה שחור ומבריק עם שורשים בהירים יותר, ונשזרו בו צמות סגולות. היא שאפה שאיפה עמוקה מסיגריית הציפורן שלה ונשפה עשן בכיוון אחת החברות לקבוצה של ואל. "רק הזיעה שלי."

ואל גלגלה עיניים וחייכה. ואל ורות היו חברות נצח, כל כך הרבה זמן שוואל התרגלה להיות זאת שעומדת בצל, "הנורמלית", זאת שמכינה את השטח לתשובות השנונות, לא זאת שאומרת אותן. היא אהבה את התפקיד הזה; הוא נתן לה תחושה שהיא מוגנת. רות בטמן והיא רובין. רות האן סולו והיא צ'ובאקה.

ואל התכופפה לחלוץ בבעיטה את נעלי הספורט שלה וראתה את עצמה במראה הקטנה של דלת הארונית שלה, קווצות שיער כתמתם מציצות מתחת לבנדנה ירוקה.

רות צבעה לעצמה את השיער מאז כיתה ה', תחילה בצבעים שהיו זמינים בקופסאות בסופרמרקט, ואז בצבעים משוגעים ויפים כמו ירוק בת ים או ורוד פודל, אבל ואל צבעה את השיער רק פעם אחת. זה היה צבע ערמוני מקופסה; כהה ועשיר יותר מהגוון הבהיר שלה, ובכל זאת נאסר עליה לצאת מהבית בגלל זה. בזמנו אימא של ואל הענישה אותה בכל פעם שעשתה משהו שחשף שהיא מתבגרת. אימא שלה לא רצתה שהיא תקנה חזייה, לא רצתה שתלבש חצאיות קצרות ולא רצתה שתצא עם בנים עד התיכון. עכשיו כשלמדה בתיכון, אימא שלה התחילה פתאום לדחוף לה איפור ועצות לגבי בנים. אבל ואל התרגלה לאסוף את השיער בבנדנות וללבוש ג'ינס וחולצות טריקו, ולא רצתה להשתנות.

"אספתי סטטיסטיקות בשביל פרויקט תינוק הקמח* שלנו ובחרתי בשבילו כמה שמות פוטנציאליים." רות הסירה מכתפה את תיק הצד הענקי שלה. החזית שלו הייתה מרוחה בצבע ומכוסה בסיכות ומדבקות – משולש ורוד עם שוליים מתקלפים, סיכה שנכתב עליה ביד "עדיין לא מלך", סיכה קטנה יותר עם הכיתוב "דברים מסוימים קיימים אם מאמינים בהם ואם לא" ועוד עשר אחרות. "חשבתי שאולי תבואי הערב ונעבוד על זה."

"אני לא יכולה," אמרה ואל. "טום ואני הולכים למשחק הוקי בעיר אחרי האימון."

"וואו. משהו שאת רוצה לעשות לשם שינוי," אמרה רות וכרכה אחת הצמות הסגולות שלה סביב האצבע.

ואל עשתה פרצוף. היא לא יכלה שלא להבחין בחריפות בקולה של רות כשדיברה על טום. "את חושבת שהוא לא רוצה ללכת?" שאלה ואל. "הוא אמר משהו?"

רות נענעה את ראשה ושאפה שאיפה זריזה מהסיגריה שלה. "לא. לא. לא היה כלום."

"חשבתי שאם יהיה זמן אחרי המשחק, נוכל ללכת לווילג'. להסתובב באזור של סנט מרקס." רק חודשיים קודם לכן, ביריד, טום כרע ברך כדי לשים לה קעקוע זמני על הגב התחתון וליקק את המקום לפני שהצמיד את הקעקוע לעור שלה. עכשיו היא בקושי הצליחה לשכנע אותו לנשק אותה.

"העיר בלילה. רומנטי."

לפי הדרך שרות אמרה את זה, הייתה לוואל הרגשה שהיא מתכוונת בדיוק להפך מזה. "מה? מה עובר עלייך?"

"כלום," אמרה רות. "סתם מרחפת או משהו." היא נופפה על עצמה ביד אחת. "כל כך הרבה בנות כמעט עירומות במקום אחד."

ואל הנהנה. היא לא השתכנעה.

"חיפשת בצ'אטים כמו שאמרתי לך? מצאת את הסטטיסטיקות ששלחתי לך בשביל הפרויקט, על משקי בית של נשים בלבד?"

"לא הספקתי. אני אחפש את זה מחר, טוב?" ואל גלגלה עיניים. "אימא שלי מחוברת בלי הפסקה. יש לה חבר חדש באינטרנט."

רות עשתה קולות הקאה.

"מה?" אמרה ואל. "חשבתי שאת תומכת באהבה אונליין. לא אמרת שזאת אהבה של התודעה? רוחנית באמת, בלי הגוף שיכביד עליה?"

"אני מקווה שלא אמרתי את זה." רות הצמידה את גב היד למצח והטתה את גופה לאחור כאילו היא עומדת להתעלף. היא תפסה את עצמה פתאום והזדקפה בבת אחת. "מה זה, עשית קוקו עם גומייה? היא תתלוש לך את השיער. בואי הנה; יש לי קוקייה מבד ומברשת."

ואל התיישבה לפני רות עם הרגליים משני צידי הספסל והניחה לה לעבוד על הגומייה. "איי. את רק עושה את זה עוד יותר גרוע."

"בסדר, בסדר, בכיינית." רות הברישה את השיער של ואל ואספה אותו בקוקו הדוק כל כך שלוואל היה נדמה שהיא מרגישה את השערות הקטנות שעל העורף נקרעות.

ג'ניפר ניגשה אליהן ונשענה על מקל הלקרוס שלה. היא הייתה נערה גדולת גוף ולא יפה שלמדה יחד עם ואל מאז הגן. היא תמיד נראתה נקייה במידה לא טבעית, מהשיער המבריק שלה ועד לגרבי הברך הצחורים והמכנסיים הקצרים נטולי הקמטים. היא הייתה קפטן הקבוצה. "היי אתן, תעשו את זה במקום אחר."

"מפחדת שתידבקי?" שאלה רות במתיקות.

"תתחפפי, ג'ן," אמרה ואל, פחות בשנינות ורגע מאוחר מדי.

"לא אמורים לעשן כאן," אמרה ג'ן, אבל היא לא הסתכלה על רות. היא נעצה מבט במכנסי הטרנינג של ואל. טום קישט צד אחד שלהם: הוא צייר עליהם בטוש עמיד גרגויל לכל אורך מכנס אחד. הצד השני היה מקושט בסיסמאות וסתם דברים אקראיים שוואל כתבה בכל מיני עטים. ג'ן כנראה לא ראתה בזה ציוד אימונים תקני.

"לא משנה. ממילא אני צריכה ללכת." רות כיבתה את הסיגריה שלה על הספסל והשאירה מכתש שרוף בעץ. "ביי, ואל. ביי, לוזרית."

"מה הקטע שלך?" שאלה ג'ניפר בשקט, כאילו היא באמת רוצה שוואל תהיה חברה שלה. "למה את מסתובבת איתה? את לא רואה איזה פריקית היא?"

ואל הסתכלה על הדלת ובראשה שמעה את הדברים שג'ן לא אמרה בקול: את לא יודעת שאנשים שמסתובבים עם הילדים המוזרים אמורים להיות גרועים בספורט? את דלוקה עליי? למה שלא תעזבי פשוט את הקבוצה לפני שניאלץ להעיף אותך?

אם החיים היו משחק מחשב, היא הייתה משתמשת בהתקפה המיוחדת שלה כדי להעיף את ג'ן באוויר ולהטיח אותה בקיר בשתי חבטות של מקל לקרוס. כמובן, אם החיים באמת היו משחק מחשב, סביר להניח שהיא הייתה נאלצת לעשות את זה בביקיני עם שדיים ענקיים מאוירים שיש להם חיים משל עצמם.

בחיים האמיתיים ואל נשכה שפתיים ומשכה בכתפיה, אבל הידיים שלה נסגרו לאגרופים. היא כבר הלכה מכות פעמיים מאז שהצטרפה לקבוצה ולא יכלה להרשות לעצמה עוד תקרית.

"מה? את צריכה את החברה שלך שתדבר בשמך?"

ואל הכניסה לג'ן אגרוף בפרצוף.

במפרקי אצבעות צורבים, ולרי שמטה את התרמיל ואת מקל הלקרוס על רצפת החדר שלה, שכבר הייתה מבולגנת. היא חיטטה בין הבגדים והוציאה תחתונים וחזיית ספורט שעשתה את החזה שלה עוד יותר שטוח מכפי שהיה בכל מקרה. היא לקחה מכנסיים שחורים שנראו לה נקיים פחות או יותר, ואת הקפוצ'ון הירוק שלה מערמת הכביסה, וחצתה את החדר אל המסדרון. נעלי הפקקים שלה מעכו ספרי מעשיות וניתקו אותם מהכריכות, השאירו עקבות של אדמה על קופסאות צבעוניות פזורות של משחקי מחשב. היא שמעה פלסטיק נסדק תחת עקב הנעל וניסתה להרחיק כמה מהן בבעיטה למרחק בטוח.

בחדר האמבטיה שבמסדרון, היא פשטה את המדים שלה. אחרי שניגבה את בתי השחי במגבת רטובה ושמה שוב דיאודורנט, היא התחילה להתלבש ועצרה רק כדי לבחון את העור המשופשף של מפרקי הידיים.

"זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלך," המאמן אמר. היא חיכתה ארבעים וחמש דקות במשרד שלו בזמן שכל האחרות התאמנו, וכשהוא נכנס בסופו של דבר היא ידעה מה הוא עומד לומר עוד לפני שפתח את הפה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותך. את פוגעת בגיבוש של הקבוצה. אנחנו חייבים להיות יחידה מאוחדת עם מטרה אחת – לנצח במשחק. את מבינה, נכון?"

דפיקה אחת נשמעה על דלת חדר האמבטיה, והיא נפתחה. אימא שלה עמדה בפתח, ידה המטופחת עדיין על הידית. "מה עשית לפנים שלך?"

ואל מצצה את השפה הפצועה שלה פנימה ובחנה אותה במראה. היא שכחה מזה. "כלום. סתם תאונה באימון."

"את נראית נורא." אימא שלה נדחקה פנימה וניערה את הקארה שלה, שהבהירה בגוונים בלונדיניים לא מזמן, ועכשיו שתיהן השתקפו באותה מראה. בכל פעם שאימא שלה הלכה למספרה נדמה שהיא רק מוסיפה גוונים בהירים יותר, עד שהחום המקורי טבע בגאות צהובה מתעצמת.

"המון תודה." ואל השמיעה נחרה, רק קצת מעוצבנת. "אני מאחרת. מאחרת. מאחרת. מאחרת. כמו הארנב הלבן."

"חכי שנייה." אימא שלה הסתובבה ויצאה מהחדר. מבטה של ואל עקב אחריה לאורך המסדרון עם טפט הפסים והתמונות המשפחתיות. אימא שלה כסגנית ראשונה בתחרות יופי. ולרי עם גשר על השיניים יושבת לצד אימא שלה על הספה. סבתא וסבא בחזית המסעדה שלהם. ולרי שוב, הפעם מחזיקה את אחותה למחצה התינוקת בבית של אבא שלה. החיוכים על פניהם הקפואות נראו כאילו יצאו מסרט מצויר, והשיניים החשופות היו לבנות מדי.

כעבור כמה דקות אימא שלה חזרה עם נרתיק איפור בדוגמת זברה. "אל תזוזי."

ולרי הזעיפה פנים ונשאה מבט משריכת נעלי האולסטאר הירוקות החביבות עליה. "אין לי זמן. טום יהיה כאן בעוד דקה." היא לא זכרה לקחת שעון, אז היא הסיטה את שרוול החולצה של אימא שלה והסתכלה על שלה. הוא כבר איחר מאוד.

"טום יודע להיכנס בעצמו." אימא של ולרי מרחה על אצבעותיה קרם סמיך בגוון שזוף והתחילה לפזר אותו בטפיחות עדינות מתחת לעיניים של ואל.

"החתך הוא בשפה שלי," אמרה ואל. היא לא אהבה איפור. בכל פעם שצחקה העיניים שלה דמעו והאיפור נזל כאילו בכתה.

"לא יזיק לך קצת צבע בפנים. בניו יורק אנשים מתלבשים יפה."

"זה רק משחק הוקי, אימא, אנחנו לא הולכים לאופרה."

אימא שלה נאנחה את האנחה המוכרת, שנדמה שמרמזת שיום יבוא וואל תגלה כמה טעתה. היא הברישה על הפנים של ואל פודרה עם גוון ואז פודרה בלי גוון. ואז עוד אבקה על העיניים. ואל נזכרה בנשף סיום י"א בקיץ שעבר וקיוותה שאימא שלה לא תנסה לשחזר את המראה הדביק והמנצנץ ההוא. בסופו של דבר היא אפילו מרחה לוואל שפתון על השפתיים. הוא עורר צריבה בפצע.

"סיימת?" שאלה ואל בזמן שאימא שלה התחילה עם המסקרה. מבט הצידה אל השעון של אימא לימד אותה שהרכבת עומדת לצאת בעוד כרבע שעה. "שיט! אני חייבת לזוז. איפה הוא לעזאזל?"

"את יודעת איך טום לפעמים," אימא שלה אמרה.

"מה זאת אומרת?" היא לא ידעה למה אימא שלה מתנהגת תמיד כאילו היא מכירה את החברים של ואל יותר טוב מוואל עצמה.

"הוא בן." אימא של ואל נענעה את ראשה. "חסר אחריות."

ולרי הוציאה את הנייד שלה מהתרמיל ודפדפה לשם שלו. השיחה עברה ישירות לתא קולי. ואל ניתקה. היא חזרה לחדר שלה והסתכלה מהחלון, מעֵבר לילדים שהחליקו על סקייטבורדים על כבש דיקט בחנייה של השכנים. לא היה שום סימן למכונית הקפריס קלאסיק המגושמת שלו.

ואל התקשרה שוב. תא קולי.

"כאן טום. בלה לוגוסי מת אבל אני לא. תשאירו הודעה."

"אל תתקשרי אליו שוב ושוב," אמרה אימא שלה, שנכנסה לחדר בעקבותיה. "כשהוא ידליק את הטלפון הוא יראה את כל השיחות שלא נענו ומי התקשרה."

"לא אכפת לי מה הוא יראה," אמרה ואל ושיחקה עם הכפתורים. "בכל מקרה, זאת הפעם האחרונה."

אימא של ואל נשכבה על המיטה של הבת שלה והתחילה לתחום לעצמה את השפתיים בעיפרון חום. היא הכירה את צורת הפה שלה כל כך טוב שלא היה לה צורך במראה.

"טום," אמרה ולרי ברגע שהועברה לתא הקולי שלו. "אני הולכת לתחנת הרכבת. אל תטרח לאסוף אותי מהבית. ניפגש על הרציף. אם אני לא אראה אותך שם אני אעלה לרכבת ואמצא אותך בגרדן."

אימא שלה עשתה פרצוף. "אני לא יודעת אם בטוח שתיסעי לעיר לבד."

"אם נפספס את הרכבת הזאת נאחר למשחק."

"טוב, לפחות קחי את השפתון הזה." אימא של ואל חיטטה בתיק שלה והושיטה לה את השפתון.

"במה הוא יעזור?" רטנה ואל ותלתה את התרמיל שלה על כתף אחת. בידה היא עדיין החזיקה בכוח בנייד שלה, והפלסטיק התחמם באחיזתה.

אימא של ואל חייכה. "אני מראה בית הערב. המפתחות שלך עלייך?"

"בטח," אמרה ואל. היא נישקה את אימא שלה על הלחי, שואפת בושם וספריי לשיער. היא השאירה שם טביעת שפתיים בצבע יין. "אם טום יעבור כאן תגידי לו שכבר יצאתי. ותגידי לו שהוא חתיכת חרא."

אימא שלה חייכה, אבל היה משהו נבוך בהבעה שלה. "חכי," אמרה. "עדיף שתחכי לו."

"אני לא יכולה," אמרה ואל. "כבר אמרתי לו שאני הולכת."

במילים אלה היא מיהרה לרדת במדרגות ויצאה אל מחוץ לדלת הבית ועל פני החצר הקטנה. המרחק לתחנה היה קצר והאוויר הקר היה נעים. לעשות משהו במקום לחכות היה נעים.

האספלט של מגרש החניה של הרכבת עדיין היה רטוב מהגשם של אתמול, והשמיים המעוננים הבטיחו עוד. בזמן שחצתה את המגרש, מתקני האיתות התחילו להבהב ולצלצל בהתראה. ואל הספיקה להגיע לרציף בדיוק כשהרכבת עצרה בחריקה, מעלה גל של אוויר חם ומצחין.

ולרי היססה. מה אם טום שכח את הנייד שלו ומחכה לה בבית? אם היא תצא עכשיו והוא יעלה לרכבת הבאה, יכול להיות שהם לא יצליחו לאתר אחד את השני. שני הכרטיסים היו אצלה. אולי היא תוכל להשאיר לו את שלו בקופות, אבל יכול להיות שלא יעלה על דעתו לבדוק שם. וגם אם הכול יסתדר, טום עדיין יחמיץ פנים. אם וכאשר הוא יגיע בסופו של דבר, לא יהיה לו מצב רוח לשום דבר מלבד מריבות. היא לא ידעה לאן יוכלו ללכת, אבל קיוותה שיצליחו למצוא מקום להיות בו קצת לבד.

היא כססה את העור סביב האגודל שלה, נושכת חתיכה בולטת ואז מושכת כך שרצועת עור קטנה התרופפה. זה היה מספק במידה משונה, למרות טיפת הדם שעלתה אל פני השטח, אבל כשליקקה אותה היה לעור שלה טעם מר.

דלתות הרכבת נסגרו לבסוף, ובכך שמו קץ להתלבטות. ולרי צפתה בה יוצאת מהתחנה והתחילה לחזור לאט הביתה. היא נמלאה הקלה וקצת התרגזה כשראתה את המכונית של טום חונה לצד המיאטה של אימא שלה. איפה הוא היה? היא האיצה את צעדיה ופתחה את הדלת במשיכה.

ושם קפאה. דלת הרשת הפנימית חמקה מאצבעותיה ונסגרה בטריקה. מבעד לרשת היא ראתה את אימא שלה מתכופפת קדימה על הספה הלבנה, החולצה הלבנה המעומלנת שלה פתוחה עד מעבר לחזייה. טום כרע על הרצפה וראשו עם המוהוק פנה מעלה לנשק אותה. אצבעותיו עם הלק השחור המתקלף התעסקו בכפתורים הסגורים בחולצה שלה. שניהם נרתעו לקול הדלת הנטרקת והסתובבו לעברה בפנים חסרות הבעה, פיו של טום מרוח בשפתון. משום מה העיניים של ואל נדדו מעבר להם, אל פרחי החיננית היבשים שטום נתן לה כשחגגו ארבעה חודשים. הם ניצבו על ארון הטלוויזיה, היכן שהשאירה אותם לפני שבועות. אימא שלה רצתה שוואל תזרוק אותם, אבל היא שכחה. הגבעולים היו גלויים מבעד לזכוכית האגרטל, קצותיהם שקועים במים מרופשים ומעלים עובש.

אימא של ולרי השמיעה קול חנוק וקמה בתנועות מגושמות כשהיא סוגרת את החולצה במשיכה.

"אוי לא," אמר טום, שחצי נפל על השטיח שצבעו בז'.

ואל רצתה לומר משהו חריף, משהו שישרוף את שניהם עד אפר על המקום, אבל לא מצאה מילים. היא הסתובבה והלכה משם.

"ולרי!" קראה אימא שלה בקול שנשמע נואש יותר מאשר מצווה. ולרי הסתכלה לאחור וראתה את אימא שלה בפתח, וצלליתו של טום מאחוריה. ולרי התחילה לרוץ, התרמיל נחבט בירכה. היא האטה רק כשהגיעה בחזרה אל תחנת הרכבת. שם היא השתופפה מעל מדרכת הבטון ותלשה עשבים נבולים בזמן שהתקשרה למספר של רות.

רות ענתה. נשמע שהיא צוחקת. "הלו?"

"זאת אני," אמרה ואל. היא ציפתה שהקול שלה ירעד, אבל הוא יצא שטוח, חסר הטעמה.

"היי," אמרה רות. "איפה את?"

ואל הרגישה בדמעות מתחילות לצרוב בשולי העיניים, אבל המילים יצאו מפיה יציבות. "גיליתי משהו על טום ואימא שלי –"

"שיט!" קטעה אותה רות.

ולרי השתתקה לרגע, חרדה מכבידה על איבריה. "את יודעת משהו? את יודעת על מה אני מדברת?"

"אני כל כך שמחה שגילית," אמרה רות בחיפזון, המילים כמעט כושלות זו על זו. "רציתי לספר לך, אבל אימא שלך התחננה שלא אעשה את זה. היא הכריחה אותי להישבע שאני לא אספר."

"היא סיפרה לך?" ואל הרגישה כזאת מטומטמת, אבל פשוט לא הייתה מסוגלת לעכל שהיא מבינה את מה שנאמר. "את ידעת?"

"היא לא הפסיקה לדבר על זה מרגע שהיא גילתה שטום פלט על זה משהו." רות צחקה ואז הפסיקה במבוכה. "לא שזה נמשך הרבה זמן או משהו. אני נשבעת. הייתי אומרת משהו, אבל אימא שלך הבטיחה שהיא תדבר איתך בעצמה. אפילו אמרתי לה שאני הולכת לספר לך – אבל היא אמרה שהיא תכחיש את זה. וכן ניסיתי לפזר רמזים."

"איזה רמזים?" ואל נתקפה סחרחורת פתאומית. היא עצמה עיניים.

"טוב, אמרתי שתבדקי בצ'אטים, זוכרת? תקשיבי, לא משנה. אני פשוט שמחה שהיא סוף־סוף סיפרה לך."

"היא לא סיפרה לי," אמרה ולרי.

שתיקה ארוכה השתררה. היא שמעה את רות נושמת. "בבקשה אל תכעסי," היא אמרה לבסוף. "לא הייתי מסוגלת לספר לך. לא הייתי מסוגלת להיות זאת שתספר לך."

ואל ניתקה. היא בעטה בחתיכת אספלט תועה אל תוך שלולית, ואז בעטה בשלולית עצמה. הבבואה שלה היטשטשה; הדבר היחיד שהיה גלוי בבירור היה הפה שלה, חתך אדום על פנים חיוורות. היא העבירה עליו יד, אבל הצבע רק התפשט.

כשהרכבת הבאה הגיעה היא עלתה אליה, התיישבה במושב כתום סדוק והצמידה את המצח לחלון הפרספקס הקריר. הטלפון שלה רטט והיא כיבתה אותו בלי להסתכל על המסך. אבל כשהסתובבה בחזרה אל החלון, מה שראתה הייתה הבבואה של אימא שלה. לקח לה רגע לקלוט שהיא מסתכלת על עצמה מאופרת. גל של זעם התעורר בה והיא צעדה במהירות אל שירותי הרכבת.

החדר היה גדול ומטונף, עם רצפת גומי דביקה וקירות פלסטיק נוקשים. ניחוח שתן נמהל בריח פרחים מלאכותי. גושים קטנים של מסטיק שנזנח עיטרו את הקירות.

ואל התיישבה על מכסה האסלה והכריחה את עצמה להירגע, לנשום נשימות עמוקות מהאוויר המצחין. הציפורניים שלה דקרו בזרועותיה ואיכשהו זה גרם לה להרגיש קצת יותר טוב, קצת יותר בשליטה.

היא הופתעה מעוצמת הכעס שלה. הוא היה מכריע, מכריע כל כך עד שפחדה שתתחיל לצרוח על הכרטיסן, על כל נוסע ברכבת. היא לא יכלה לדמיין את עצמה שורדת את כל הנסיעה הזאת. כבר עכשיו היא הייתה מותשת מהמאמץ לא להתפרק.

ואל שפשפה את הפנים והסתכלה על כפות ידיה, שהיו מכוסות פסי שפתון בצבע יין ורעדו קלות. היא פתחה את התרמיל שלה ושפכה את תכולתו על הרצפה המטונפת בשעה שהרכבת היטלטלה קדימה.

המצלמה שלה נפלה בקול קרקוש על מרצפות הגומי, עם שני גלילי פילם, ספר מבית הספר – "המלט" – שכבר הייתה אמורה לקרוא, שתי גומיות שיער, חפיסת מסטיק מעוכה וערכת טואלטיקה לנסיעות שאימא שלה נתנה לה במתנה ביום ההולדת האחרון שלה. היא מיהרה לפתוח אותה באצבעות מגושמות – פינצטה, מספריים לגזירת ציפורניים וסכין גילוח, כולם נוצצים באור העמום. ולרי הוציאה את המספריים, מיששה את הקצוות החדים הקטנים. היא קמה והסתכלה במראה. היא תפסה גוש שיער והתחילה לקצוץ.

כשסיימה, קווצות שיער תועות הסתלסלו סביב נעלי האולסטאר שלה כמו נחשי נחושת. ואל העבירה יד על ראשה הקירח. הוא היה חלקלק מסבון נוזלי ורוד ומחוספס כמו לשון של חתול. היא בהתה בדמותה שבמראה, שהפכה סתמית ומשונה, בעיניים שאינן נרתעות ובפה הקפוץ לקו דק. פיסות שיער זעירות דבקו בלחייה כמו שבבי מתכת דקים. לרגע היא לא הייתה בטוחה מה חושבות הפנים במראה.

התער והמספריים נפלו לכיור בקרקוש כשהרכבת עצרה שוב. מים שכשכו באסלה.

"סליחה?" קרא מישהו מעבר לדלת. "מה קורה שם?"

"רק רגע," קראה ואל בתשובה. היא שטפה את סכין הגילוח תחת הברז ודחפה אותו לתרמיל. את התרמיל תלתה על כתף אחת, ואז אספה גוש נייר טואלט, הרטיבה אותו במים והשתופפה לנקות את השיער שלה מהרצפה.

המראה לכדה את תשומת ליבה שוב כשהזדקפה. לרגע נדמה שגבר צעיר משיב לה מבט, תווי פניו כה עדינים שלא נראה לוואל שהוא יהיה מסוגל להגן על עצמו. היא מצמצה, פתחה את הדלת ויצאה אל מסדרון הרכבת.

ואל צעדה בחזרה למושב שלה והרגישה את מבטי הנוסעים האחרים נרתעים ממנה כשעברה. היא בהתה מהחלון, וצפתה במדשאות הפרבריות חולפות על פניה עד שנכנסו למנהרה, ובחלון נגלתה לה רק בבואתה החדשה, הזרה.

הרכבת עצרה בתחנה תחתית וואל ירדה ממנה בלב צחנת אדי פליטה. היא טיפסה במדרגות נעות צרות שהיו תקועות, נדחקה בין אנשים. תחנת פן הייתה עמוסה נוסעים, ראשיהם מורכנים בעודם חולפים זה על פני זה. היו שם דוכנים שמכרו בהם תליונים, צעיפים ופרחים מסיבים אופטיים שהוארו באור צבעוני מתחלף. ולרי נצמדה לאחד הקירות, עברה איש מטונף שישן מתחת לעיתון וקבוצת נערות עם תרמילים שצרחו זו על זו בגרמנית.

הכעס שהרגישה ברכבת התנקז, והיא התנהלה בתחנה כאילו הולכת מתוך שינה.

מדיסון סקוור גרדן נמצא במעלה עוד מדרגות נעות, על פני טור המוניות ודוכני הנקניקיות והבוטנים המסוכרים. גבר הושיט לה עלון והיא ניסתה להחזיר אותו, אבל הוא כבר עבר אותה והיא נשארה כשבידיה דף נייר שמבטיח "בחורות בלייב". היא קימטה אותו ודחפה אותו לכיס.

ואל נדחקה במסדרון צר מלא אנשים וחיכתה מול הקופות. הבחור הצעיר שמאחורי הזגוגית נשא מבט כשדחפה אליו את הכרטיס של טום. הוא נראה מופתע. היא חשבה שאולי בגלל היעדר השיער שלה.

"אתה יכול להחזיר לי את הכסף על הכרטיס הזה?" שאלה ואל.

"כבר יש לך כרטיס?" הוא שאל, והסתכל עליה בעיניים מצומצמות כאילו מנסה לפענח איך בדיוק היא מנסה לעבוד עליו.

"כן," היא אמרה. "האקס החרא שלי לא יכול להגיע."

הבנה התפשטה על פניו והוא הנהן. "הבנתי. תראי, אני לא יכול להחזיר לך את הכסף כי המשחק כבר התחיל, אבל אם תיתני לי את שני הכרטיסים אני אוכל לשדרג אותך."

"בטח," אמרה ואל, וחייכה זו הפעם הראשונה כל היציאה הזאת. טום כבר החזיר לה את הכסף על הכרטיס שלו והיא שמחה על הנקמה הקטנה הזאת, לפחות תוכל להוציא מזה מושב טוב יותר.

הוא העביר לה את הכרטיס החדש והיא עברה בשער המסתובב ופילסה לה דרך בהמון. אנשים התווכחו, פנים הסמיקו. האוויר הצחין מבירה.

היא ממש ציפתה למשחק הזה. לריינג'רס הייתה עונה מעולה. אבל גם בלי זה היא פשוט אהבה איך שהם זזו על הקרח, כאילו הם חסרי משקל, מאוזנים על סכינים. הלקרוס נראה חסר חן בהשוואה לזה, סתם חבורת אנשים שמתנהלים במגושם על דשא. אבל בזמן שחיפשה את המעבר למושב שלה היא הרגישה חרדה מתערבלת לה בבטן. המשחק היה חשוב לאנשים האחרים בקהל כפי שפעם היה חשוב לה, אבל עכשיו היא סתם משכה זמן לפני שתיאלץ לחזור הביתה.

היא מצאה את המעבר ונכנסה. רוב המושבים כבר היו תפוסים והיא נאלצה להשתחל על הצד על פני חבורה של בחורים סמוקים. הם מתחו צוואר להסתכל מסביב לה, מעבר למחיצת הזכוכית, אל המשחק שכבר התחיל. לאצטדיון היה ריח קר, כמו לאוויר אחרי סופת שלגים. אבל גם בשעה שהקבוצה שלה החליקה לעבר השער, מחשבותיה הבזיקו בחזרה אל אימא שלה וטום. היא לא הייתה צריכה לעזוב ככה. היא הצטערה שאינה יכולה לעשות את זה מחדש. היא אפילו לא הייתה טורחת להתייחס לאימא שלה. היא הייתה מכניסה לטום אגרוף בפרצוף. ואז הייתה מסתכלת רק עליו ואומרת, "ממנה זה לא מפתיע אותי, אבל ממך ציפיתי ליותר." זה היה יכול להיות מושלם.

או שהיא הייתה יכולה לשבור את חלונות המכונית שלו. אבל המכונית הייתה גרוטאה, אז אולי לא.

אבל היא עדיין יכולה ללכת לבית של טום ולספר להורים שלו על שקיק הוויד המוחבא מתחת למזרן שלו. לאור זה, והקטע שלו עם אימא של ואל, אולי המשפחה שלו תחליט לשלוח אותו לאיזה מוסד שיקום לסטלנים מזייני־אימהות.

לגבי אימא שלה, הנקמה הטובה ביותר תהיה להתקשר לאבא של ואל, להעלות את האימא החורגת שלה לינדה על רמקול, ולספר להם הכול. לאבא של ואל וללינדה היו נישואים מושלמים, שכללו שני תינוקות חמודים ושטיחים מקיר לקיר, ובדרך כלל עוררו בוואל בחילה. אבל אם היא תספר להם זה יהפוך את הסיפור לשלהם. הם יוכלו לספר אותו מתי שירצו, לצעוק אותו על אימא של ואל במריבות, לחלוק אותו כדי להדהים את חבריהם לגולף. זה היה הסיפור של ואל והיא לא הייתה מוכנה לוותר על שליטה.

שאגה עלתה מהקהל. מכל עבריה אנשים זינקו על רגליהם. אחד הריינג'רס תיקל מישהו מהקבוצה היריבה והתחיל להסיר כפפות. השופט תפס את הריינג'ר, ואחד המחליקיים שלו החליק ושיסף את הלחי של השחקן האחר. בזמן שפינו אותם משם, ואל בהתה בדם על הקרח. גבר בלבוש לבן הגיע וגירד מהקרח את הרוב, ומיישרת הקרח החליקה את הקרח במחצית, אבל על הקרח נשאר טלאי אדום, כאילו הכתם נספג עמוק כל כך שלא היה אפשרי לנקות אותו. גם כשהקבוצה שלה הבקיעה את שער הניצחון וכולם סביבה זינקו שוב על רגליהם, ואל לא הצליחה להסיט את המבט מהדם.

אחרי המשחק, ואל נסחפה עם ההמון אל הרחוב. תחנת הרכבת נמצאה רק כמה צעדים משם, אבל היא לא הייתה מסוגלת ללכת הביתה. היא רצתה להתעכב עוד קצת, עד שתצליח להבין דברים, לנתח עוד קצת מה קרה. עצם הרעיון שתחזור ברכבת מילא אותה בחילה של בהלה שגרמה לדופק שלה לדהור ולקיבה שלה לגעוש.

היא התחילה ללכת, ואחרי כמה זמן הבחינה שמספרי הרחובות נעשים קטנים יותר והבניינים ישנים יותר, הכבישים צרים והתנועה דלילה. היא פנתה שמאלה, בכיוון השוליים של הווסט וילג' כך נראה לה, חלפה על פני חנויות בגדים סגורות ושורות של מכוניות חונות. היא לא הייתה בטוחה מה השעה, אבל בטוח קרוב לחצות.

מחשבותיה פירקו שוב ושוב את המבטים בין טום לבין אימא שלה, מבטים שעכשיו הייתה להם משמעות, רמזים שהייתה צריכה לקלוט. היא ראתה את הפנים של אימא שלה, שילוב משונה של אשמה וכנות, כשאמרה לוואל שתחכה לטום. הזיכרון הרתיע את ואל, כאילו הגוף שלה מנסה להשליך מעליו משקל פיזי.

היא עצרה וקנתה משולש פיצה בחנות מנומנמת שאישה עם עגלת קניות מלאה בבקבוקים ישבה מאחוריה, שתתה ספרייט בקש ושרה לעצמה. הגבינה הלוהטת שרפה לה את החך, וכשנשאה מבט אל השעון היא קלטה שכבר פספסה את הרכבת האחרונה הביתה.

* פעילות לימודית נפוצה בארצות הברית, שבמסגרתה תלמידי תיכון משמשים במשך שבוע הורים ל"תינוק" עשוי משקית קמח, כדי ללמד אותם את הקושי בהורות צעירה. (כל הערות השוליים בספר הן של המתרגמת.)