מעשים לא טהורים, אמדו מיו

1

30 במאי 1946

הנה חלפה שנה מאז אותו שבוע קורע לב. לפני שנה בדיוק עמדתי לעשות את המעשה שבאופן לא מודע שב ועולה בדמיוני כשאני מהרהר בחטאי — התנועה הזאת, שבה ידי החמושה עולה ומתרוממת נגדי. אני שב ורואה את עצמי שרוע על המיטה ופניי אל הקיר... מדי פעם הייתי מתעשת, נחלץ מהשתאותי, שהיתה כמעין שיתוק, ובעטייה חשתי מנותק מעצם קיומי. ניזיוּטי דיבר איתי על הווידוי שלו, הוא עשה זאת ברחוב, לפני השער הפתוח למחצה. זה היה הרגע המעיק ביותר בחיי. לפתע פתאום ראיתי את ניזיוטי רחוק ממני, כאילו משב רוח קרע אותו מעליי והציב אותו במרחק אגדי, במקום לא מוכר. נדמה לי כי דיברתי כהוזה, וחשתי בכל תנודה מתנודות קולי ואפילו גיליתי עניין בהן; אבל המועקה והזעם גרמו לי לנהוג בו באכזריות. אחזתי בזרועו וגררתי אותו הרחק מבתי הכפר. הטחתי עלבונות בו ובדת שלו (אך הדבר הזה לא הפריע לי להרגיש כאדם שהגורל פגע בו שלא בצדק באמצעותו של הנער התם הזה, ובעת ובעונה אחת לחמול עליו משום הזעם הלא מוצדק שהפגנתי כלפיו). ביקשתי ממנו שיחזור באוזניי על דברי הכומר. חשתי אבוד לחלוטין. האשמתי אותו בכך שגרם לזה שהוא יאבד אותי. ואפילו אמרתי, שהנה ניתנה לו האפשרות לבחור בין האל השקרי שלו לביני, והוא הרחיק אותי מעליו, ושהבחירה הזאת שלו היתה סופית ומוחלטת. הגיתי את המילים הללו כמעט בבכי. כדי להסתיר את הדמעות וגם כדי להפגין אכזריות דרמטית, נטשתי אותו ליד השער. הוא הלך משם לעבר ביתו, באיטיות, ובעיניו היתה, אני זוכר זאת היטב, אימה גדולה. אבל אני, כמובן, לא יכולתי להישאר מסוגר בביתי זמן רב, ויצאתי החוצה והייתי, באותה העת, המום באמת, בכיתי וקראתי בשמו... הייתי בטוח אז שרק מעט מפריד ביני לבין המוות, יתרה מזו, אמרתי לעצמי שאין שום פתרון אחר. וכך, אחרי שהלכתי זמן רב לאורך תעלת ההשקיה, נכנסתי לבית כפרי בודד, ששכן בלב השדות, אחד מאותם מקומות שבהם, אני יכול לומר, נולדה אהבתי. בתוך הבית הזה עשיתי כל מיני מעשים מטורפים, שכעת ייתכן שהייתי מחייך אלמלא הידיעה שאני עדיין מסוגל להם. הותרתי במקום ההוא ייצוג של דמותי, ואני מודה ומתוודה שלא הייתי רוצה שתשוב ותעלה בזיכרוני. רק אומר שחשבתי באיזו דרך אמות, ובינתיים, בקול רפה, בעודי מתייפח, המטרתי עלבונות אך גם מילים מתוקות על הנער האומלל הזה — ונותרתי המום ומבולבל במקצת מהצליל הברור של מילותיי. ומיד אחר כך חזרתי לביתי ומיד שבתי ויצאתי לחפש אחריו. רציתי לבקש את מחילתו, להבטיח לו שלא אציק לו עוד. הוריו לא ידעו היכן הוא, הם קראו לו בקול רם, והיו אדיבים כתמיד. הוא היה בגן הירק. ראיתי אותו מתקדם לעברי, הוא היה עצוב, עיניו אדומות. הוא בכה והתחבא מאחורי הצמחייה בגן הירק... הלכנו שלובי זרוע לעבר הכפר, וכעת רחשתי לו חיבה חסרת גבולות, מנחמת, והחמלה שחשתי כלפיו העצימה אותה עוד יותר והפכה אותה למאוד מוארת. הירח לא זרח. באור האפרפר וההססני שנח על השדות, התחלתי לייסר אותו בשאלותיי, בהבטחותיי. אך הוא, ענוג ומוקיר כל כך, הוסיף להתבצר בסירובו, אף שניכרו רחמיו כלפיי. גררתי אותו לאורך שביל צדדי, וכשכבר היינו רחוקים מהדרך, השענתי אותו על גזע עץ תות, חיבקתי אותו ונשקתי לו... נהגתי בו במיומנות של מי שניצב שם ומורגל לקבץ נדבות. ואילו הוא, שנחרד מאימת הרע שאני עלול לגרום לו, החל לבכות בכי נואש. וגם אני, שנבהלתי בתורי, כרעתי ברך לפניו והפצרתי בו להירגע. הבטחתי לו שמאותו יום ואילך אוהַב אותו רק כאח.

31 במאי

בחיי לא נותר דבר שאינו הגיוני חוץ מהחוט המקשר בין הדברים. אני מאזין לבליל הקולות העולה מחצרה של משפחת רוֹזָה, שאצלה אני מתגורר כעת, שומע צעקות מקריות ואת שירת הציפורים, וכל אלה גם יחד יוצרים המהום מתמשך. אני מקשיב למחשבה הבאה — שהיא כולה אינטלקטואלית... לאחר מכן קולו של ניזיוטי קורא לי, אני רואה אותו מהגזוזטרה. הוא כחוש ומלנכולי, נושא את מחברותיו תחת זרועו. פיו דומה היום יתר על המידה לפיה של אימא שלו. כבר חלפה יותר משנה אחת... כעת הוא כמעט בן שש־עשרה. כיצד כל הדברים האלה יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת? אני מביט במחר באדישות, אך בקרבי מקנן חשד גדול ומדאיג. ניזיוטי מחכה לי ומשחק עם כמה בחורים בחצר הבוצית. “אלוהים אדירים,״ אני זועק בתוך תוכי, וכבר איני יודע מה להוסיף למילים האלה: אני עסוק בצורה מוגזמת בהכנסת הספרים שלי לארון, בהתרוממות מהכיסא, בירידה במדרגות, בקריאה לעברו, במשפטים בלטינית שאני מטיל עליו לתרגם. ובשעה שהוא רכון מעל מחברתו, אני מוצא את עצמי עומד נוכח אהבתנו כאילו עמדתי מול מפלצת בלתי נראית.

היה ייחוד רב מדי במפגש בינינו, בקשר שלנו, שנמשך שנה תמימה. בפעם הראשונה שראיתיו הוא היה עלם שחום, כתפיו שחות במקצת, ועיניו תמות וחיוניות עד מאוד. אני זוכר את חולצתו האדומה. זה היה על גשרון שנטה מעל תעלת ההשקיה. הוא חלף שם בריצה עם חבריו והרהיב עוז לברך אותי לשלום במחווה שהעידה על היכרות קודמת בינינו: נדרש ממנו מאמץ עצום להתגבר על נטייתו הטבעית להתעמת עם זולתו.

לאחר זמן־מה החל ללמוד אצלי בחברת עוד כמה נערים. הוא היה המבוגר שבהם. שופע חיבה היה, עדין, יקר לליבי, ונוכח מבטי הצליח לאפוף את עצמו במעטה של תום בלתי חדיר, שלעולם לא הייתי מרהיב עוז להבקיע אותו.

באותם ימים ההפצצות והאזעקות לא נתנו לנו מנוח. באחד הלילות הטילו פצצה במרחק מטרים אחדים מהבית, בלב השדות, במקום שאימי ואני מצאנו בו מחסה. רעש הפיצוץ היה נורא. בבוקר ההוא, בדממה שצרבה כפצע, משפחתו של ג׳אני העמיסה על עגלות המשא את מיטלטליה ויצאה לכפר מבודד יותר מזה שלנו. הוא אפילו לא נפרד ממני לשלום: היה נרגש כל כך מהחדשה הזאת וצחק בחברת האחיינים שלו שישבו על השקים שנערמו על העגלה. שוב נותרתי לבדי! וחשתי כה אומלל עד שראיתי בעצמי את מי שכבר מוכן ומזומן לוותר על הכול. גם לא ידעתי כיצד אנהג אחרי שפקד אותי אסון גדול כל כך. אני זוכר שהלכתי עד לקצה גן הירק כדי למרר שם בבכי. זה היה הרגע שבו חשבתי שאולי ניזיוטי הוא שיצליח לנחמני. כל מה שחשבתי עליו אז היה מעין קרבת לבבות ידידותית, שיכולה להעניק חיבה. אז עדיין החנקתי בקרבי תשוקות אחרות שנדמו בעיניי מפתות ונעלות יתר על המידה. אך כמה שבועות לפני כן חשתי שאני מטפח כלפיו משיכה מלטפת ואכזרית. אני זוכר את הרגע הזה כאחד הברורים ביותר בחיי... זה היה יום ראשון בבוקר. לא נשמעה אזעקה. מטוס תצפית התווה את מסלולו בתכלת השמיים הדוממת. אחדים מתלמידיי, מיד בשובם מהמיסה, באו אל חצר הבית שבו התגוררתי. אחד הצעירים ניגן במפוחית, וכמה נערות שוחחו עם דוד של אחת מהן שהגיע לביקור. אני ישבתי על ערמת עצים קטנה, המקטורן הירוק שלי נח על כתפיי והתבוננתי בנעשה. ניזיוטי ואחיינו ישבו על תיבת עץ גדולה, ורגליו לפיכך נותרו מתוחות. הוא מביט בי בסימפטיה ובחיבה כה עזים עד כי אני מחליף את האור הקורן מעיניו כביטוי לרגש אחר. הוא צעיר עד שלמות! אני מביט, נבוך כולי, בחיק המתוח של מכנסיו האפורים, חיקו של נער קט, בחולצת הטורקיז שלו ובעורו החיוור והזהוב. והעיניים האלה... מאז היום ההוא לא רק ג׳אני היה מי שנשא את הכיסאות ואת השולחן הקטן מן המחסן אל החדר שבו לימדתי אותם את שיעורי בית הספר.

2 ביוני

היום יש יריד בכפר ואני שומע את פעמוני סן ג׳ובאני. העובדה הזאת דרושה לי כדי להשוות ביני לבין מהות האחרים. אני חש היטב את רפיונם, את העובדה שהם מפקירים את עצמם בנחישות לכל הפיתויים התמים ביותר של החיים העתיקים הללו. הם לבושים בחגיגיות ומביטים בדאגה בעננים העצומים שהרעמים מייסרים אותם, העננים המכסים שלושה רבעים של השמיים. רצועה תכולה גדולת ממדים היא המזינה את תקוותיהם הילדותיות. הו, אני שב ומהרהר בכל אותם שיגיונות של ימי נעוריי, בתשוקה ההיא של ימי ראשון שאצליח להשתלב בשטף החיים השגרתיים! זו היתה אי־הבנה, אני יודע זאת עכשיו, אך אי־ההבנה הזאת החלישה בינתיים את כוחותיי, וכעת אני נושא את תוצאותיה: קהות החושים הזאת שפקעת תשוקות שלא גוועו מערערת אותה. אני יכול לדמות את הקיום שלי להר געש המתנשא מעל אי שומם.

(בל ייאמן, כעת, אחרי שפסק הגשם — נשמעות צווחות הרמוניות של ציפורים — אני מהרהר באפשרות להתלבש ולצאת: בחרתי את בחירתי: מכנסיים אפורים, מקטורן כחול, סוודר צהוב... אם אהיה לבוש כך עדיין אהיה הבוגד התמים בעצמי, הדמות החיה של מי שממהר באופניו בדרך הבוצית, שבה הזמן אינו מותיר עקבות אלא רק בהפסקות שאורכות עשרות שנים.)

יריד בסן פייטרו — המון פנים מוכרות. בקַסטיליוֹנֶה הריקה למחצה, עיי החורבות בולטים נוכח השמיים הסוערים — אני חש שעמום מוחלט אפילו בבגדיי החגיגיים, בגדי יום ראשון. אני חוזר הביתה — שמיים מטילי אימה בכיוון המישור של אזור פָּדַניָה — נשמע רעם שאין לו סוף. כעת אני בחדרי העגום ושומע את חריקתה של משאבה ששואבת מהקרקע קילוחי מים יגעים. זה הצליל היחיד: והוא מתאחד עם פעיית כבשים, ומרפת רחוקה מגיע צליל קרקוש שלשלאות.

הייתי בגרָדיסקָה. היינו שם לבדנו, אני, אבי ואימי, במסדרון. חשנו בחסרונו הנורא של גווידוֹ. בתרועת גיל שהיתה שייכת לזמנים אחרים (ימי נעוריי) התכוננתי לישון בחדרי מפעם, אך לפתע רציתי לצאת, לראות את המתחם העצום של עצי הערמונים שניצב על הגבעה, מול הבית. לא זכרתי היכן נמצאת הדלת. מצאתי אותה אחרי מאמץ מוכני של הזיכרון שלי. נפלתי על ברכיי: מבעד לדלת הפתוחה למחצה ראיתי את הפארק שזה יותר מחמש־עשרה שנה לא ראיתיו. איזה שינוי התחולל בו! ניחוח נפלא, בל יתואר, הסתנן לחזי וגרם לי לצעוק מרוב שמחה. וכאילו היתה זו צורה חזותית של אותו הניחוח, הנה גם העצים נראו לי נהדרים, ירוק נינוח ומושלם, ופרחים אדמדמים כיסו אותם ויצרו אשכולות ועיטורי צמחייה שהיו ראויים לחגיגה שמימית בגן העדן.

ידעתי שאני חולם. עדיין עולים במחשבתי הניחוח הקורן הזה, השלמות של כל אותם ענפים ושיחי ורדים שאין להביעה במילים. אם כן, הייתי בגרדיסקה. בבית שחייתי בו כשהייתי בן תשע. האם הזיכרון הוא שנסך עליו אושר כה רב?

יורד גשם כמו בסתיו. ייתכן שלא אוכל ללכת לנשף. בכל מקרה אני נוהג בקלילות ולבביות — אפילו בשעמום הלא אנושי הזה — ואני חש את נטייתי הראשונית להיות שלֵו וכמעט עולץ. מהחצר עולים הקולות הרגילים, ובשל הדממה השוררת סביב, צלילם שמימי, כמו מעולמות אחרים. והנה עכשיו, כשהאור ורחש הגשם מחברים אותי לשעות אין סופיות דומות לאלה שחוויתי בעבר, שבה ועולה במתיקות אין קץ דמותו של ניזיוטי. מה אני יכול להעלות בזיכרוני מהווייתו? הרבה, באמת חווינו יחד דברים רבים. אני לא יכול להסתכן ולנסות לדלות זיכרון כלשהו. היה בידידות שלנו דבר שהיה כה מוחלט וייחודי, שאם אשוב ואעלה אותה בזיכרוני, אני עלול להשחית פרט זה או אחר.

וברור ומובן כי יותר מכול, כמו מראה הרים מושלגים הנישאים מעל המישור, נחה תומתו. התום שעולה על פניו כשהוא מתבדח על חשבונו.

3 ביוני

לפני בערך שנה, בשיאו של הקיץ, ניזיוטי חלה. לי לא היה ספק, ולו לרגע, שהוא עומד למות. העמדתי פנים, כשדיברתי עם אנשים על אודות מחלתו, שאני מודאג מזה רק מעט, בשעה שלאמיתו של דבר נאלם קולי, ובמקום שאראה לנגדי את בן שיחי, הייתי רואה את הבית השקוע בדממה, שומע את התייפחויות הנשים, רואה את הכומר ושמשיו חשים לשם, את זרי הפרחים השעונים אל הקיר... העבירו אותו לחדר של הוריו, ואני ביקרתי אותו שם רק לעיתים נדירות, משום שחששתי שדאגָתי תיראה מוגזמת בעיניהם. המאבק הזה בין האיפוק לבין התשוקה שגרם לי להישאר שעות על גבי שעות ליד מיטתו, היה מתיש. אך בשעה שהייתי מביט בו ומדבר איתו, חשתי שאני נחצה לשניים — לשתי דמויות מגוחכות ודוחות שהיו מחוות את תנועותיהן בקרבת מיטתו הקטנה והתמה. דמות אחת ניחמה אותו, חייכה לעברו, העמדתי פנים כאילו כלום לא קרה, ואילו הדמות השנייה צעקה: “בי האשם; האלוהים, בכך שהוא מביא למותו למעשה מציל את נשמתו, מחלץ אותו מידי החטא שאני מלמד אותו לבצע״. הייתי חוזר לביתי ולנגד עיניי ניצבו תמיד הפנים הללו הסמוקות מחום, הפה הפתוח למחצה. “אני זה שדרדרתי אותו למצב הזה, אני זה שגרמתי למותו״. ואחר כך, בצורה רגועה יותר, כמעט כמי ששוגה בדמיונות אך גם בדייקנות השמורה למי ששוגה בהזיות: “האלוהים פועל בדייקנות: מה שמתרחש הוא קוהרנטי לחלוטין. אבל אימו של ניזיוטי — מדוע נגזר עליה לסבול?״ נתליתי בפגם הזה, בסדק שמצאתי בפעולה האלוהית. אך היטב ראיתי כיצד ניתן לחלוק על התקווה הזאת שלי.

אהבתי העצומה לניזיוטי נולדה בחודשים הראשונים של שנת 1945, בשעה שכפי שכבר סיפרתי, כמעט יצאתי מדעתי בגלל ג׳אני. זו היתה התקופה הנוראה ביותר של המלחמה. בווילוּטָה, יישוב קטנטן אבוד בין השדות, מצאתי את עצמי אט־אט נתון באמת במצב לא אנושי: הבדידות, הגאווה, אימת המוות — כל אלה היו דברים שחוללו בי שינויים ודרדרו אותי. לכן גרמתי לדינה סבל יותר ממה שהיה הכרחי. לכך עליי להוסיף את העובדה שאז גם איבדתי את בתוליי כנער מתבגר וזה סילק ממני את התום ואת השאיפה שלי לטוב. אני זוכר כמה ערבים מפחידים, שבהם כל חפץ נראה כאילו טבל באווירת נכאים ומוות. היה חורף. השלג שנמס למחצה היה לקרח במשך הלילה וכָלא תחת מעטה קלוש של כפור את כל הדברים. בתום האזעקה האחרונה של אותו היום, סעדנו את ארוחת הערב, ונותרנו אחוזי אימה שהנה, בעוד זמן קצר שוב יישמע שאון המטוסים שהפציצו בלילה. מיד אחרי ארוחת הערב ירדתי אל החדר היחיד, החדר שבו גרתי עם אימי, ופניתי למטבח, נמצאו שם כבר בעלי הבית ועוד אנשים שמצאו מקלט בו ועוד כמה שכנים. הנשים סרגו, אט־אט נוצרה במקום אווירה עכורה ומעיקה, שבה אימת המוות התערבבה בפטפוטים הבנאליים ביותר, במיני דיבורים מגונים באמת. החיים האלה, יום אחרי יום, בלי יכולת לנוע, המעבר הזה מאימה לאימה, דרדרו את כולנו, כמעט הפכנו סוטים, וכל השאיפות הטבעיות והקטנות שלנו היו עלובות ממש. דינה, שגרה במרחק מאה מטר מבית האיכרים שלנו, ביקרה אצלנו לעיתים קרובות, והביאה עימה את כינורה. באחד הערבים, אני, שנטיתי לה חיבה, חזיתי את בואה וירדתי למטבח טרם בואה. הסתופפתי שם בחברת כל השאר בקרבת האח. ישבתי בפינה, קצת באפלולית, ועל ברכיי ישב ג׳אני. דיברתי והתלוצצתי איתו. באותו ערב הוא היה נרגן פחות מהרגיל. הוא נעתר להתלוצצויות שלי ונעץ בי את עיניו, שדמו לשני אגמי טורקיז. היא הגיעה ואני עקבתי אחריה צעד אחר צעד, מילה אחר מילה, בזמן שהיא שהתה בחברת אימי בחדר. חשתי את צינת בשרה, את הייאוש שלה, את החשכה שלתוכה עמדה ליפול, לטבוע בה. דמיינתי לעצמי בדייקנות את תנועותיה הנוקשות, את דיבורה המתוחכם יתר על המידה, את החיוך שנועד לעיניו של עֵד נעדר. למרות כל זאת הייתי קשור לג׳אני יותר מדי, וכך אירע שלא הבחנתי בה. ג׳אני היה נהדר, עם לחייו שאש האח העלתה בהן סומק, והעיניים האלה שלו שנעצו בי מבט מודע. בערב ההוא המצאתי משחק לשנינו, שעיקרו היה להישיר מבט זה בעיני זה בלי לחייך. לחלוטין הייתי נתון בשיכרון חושים... ואז בדיוק שמעתי אקורד או שניים מתוך השאקון של באך: הם היו חלק מהווריאציה הארבע־עשרה, ונשמעו כקינה, היה בהם משהו קורע לב, וצליל האקורדים הללו היה כקול אדם. דינה קראה לי. אני המשכתי להביט בעיני הנער וחיבקתי אותו בזרועותיי.

כמה ערבים לאחר מכן היא התוודתה בפניי שאכן קראה לי אליה באמצעות אותם אקורדים של השאקון. הצטדקתי בצורה מבולבלת, אך למעשה עשיתי שני דברים שהסבו לה סבל, עטיתי ארשת תמימה של נער, ובד בבד הסתרתי מפניה משהו בי. היא הבינה שהתירוצים שלי שקריים, ולא הצליחה להשלים עם כך. כל הכאב שלה מצא את דרכו לדיאלקטיקה חסרת תכלית, עיקשת. היא רצתה שאתן לה משהו ממני וניסתה להוליך אותי שולל בכל מיני בקשות רגשניות, בלבטים, בכחש — היא היתה מודעת להם, ולכן למעשה מעולם לא באמת השתמשה בהם, משום שהתחרטה עליהם מבעוד מועד — ורצתה שלכל הפחות אעניק לה את תשומת ליבי. הסכמתי לפתוח איתה בשיחה. היא הבינה שנוכחותה במקום לא היתה הדבר הרצוי ביותר מבחינתי, שקרבתה המוגזמת אליי תהיה לדידי הסיבה לנהוג בה ברחמים, ולכן ניסתה שלא להיראות יותר מדי בסביבתי, אך לשווא. אני יכול לציין אין־ספור תירוצים שהמציאה כדי לבוא לביתנו. היא היתה אינטליגנטית מאוד ומנוסה ואצרה בתוכה נשמה (או אולי גוף?) של נערה. והדברים הגיעו לידי כך, שכל מה שעשתה כדי להיות חלק מחיי איבד את המאפיינים של מעשה הגיוני או כזה שאינו הגיוני, של מעשה תמים או עכרורי. באחד הערבים מסרה לי מכתב שבו הצהירה על אהבתה אליי. זה לא היה מכתב אהבה רגיל. היא למדה ממני מעין איטלקית ספרותית, לאחר שקראנו יחד הרבה טקסטים פיוטיים, ולכן דיברה במכתב עליי, על גופי, כמו שאני הייתי מדבר על אודות עלם שהסעיר אותי. היא דיברה על המצח שלי... לא השבתי למכתב הזה: חשבתי שהיא ודאי יודעת כמה חסר תועלת היה המכתב, ולכן ראתה בו, כמוני, אמצעי שיעניק לה נחמה. הוא היה חסר תועלת בשני מובנים; הראשון היה שהאהבה שעליה הצהירה באוזניי כבר היתה ידועה לי, ואילו השני היה העובדה שלעולם לא אוכל להשיב לה אהבה. היא התייסרה מאוד לא רק משום שלא השבתי לה על המכתב, אלא משום שהתנהגתי כאילו מעולם לא קיבלתיו. בכל מקרה, והדבר הזה הוא ודָאִי, היא לא התחרטה על שכתבה אותו וגם לא שמחה על שנתנה בידי את הדפים ההם. היתה זאת עוד אחת מאותן מחוות שהחוותה כלפיי: מעשה שנחטף מיד בידיה של רוח עצומה והושלך לאחור, מעבר לכתפינו.

על הטעות הזאת, לא לענות על מכתבה ולא לדבר עימה על אודותיו, חזרתי כמה פעמים. מובן מאליו שלדידי היתה הטעות הזאת נטולת השלכות. אך ראיתי בזה מעשה שגוי משום שהוא גרם לה סבל. נקשרתי אליה מאוד, רק בחודשים האחרונים היא החלה להכביד עליי: כבר לא התקיים בינינו דו־שיח, אלא ריב מתמשך. בכל אופן ניסיתי להמיר בחיבה אמיתית את היעדר אהבתי (וכל זה היה עניין של רצון, אני יודע זאת, לא היה לזה כל קשר לחיי, הייתי אדיש לחלוטין. כשדינה לא היתה בחברתי בקושי הרהרתי בה. בכל אופן, אם למילים יש ערך, ולו חלקי, אזי נפשי נקשרה בנפשה. אבל מי מאיתנו היה באמת סובל במותו של מישהו שאליו נקשרה נפשו ותו לא? והדבר היה מנוגד לכך שאם בעקבות מחלתו של ניזיוטי היה נגזר עליו למות, איני יודע אם הייתי שורד אחריו.) הגזמתי בערכהּ: חשבתי שהיא אינה זקוקה למילים רבות, להרבה ניסוחים מדויקים, חשבתי שאני יכול לדבר איתה בצורה משוחררת לחלוטין; חשבתי שהיא אינה זקוקה לתמיכה רגשית. נהגתי בה כאילו היתה דמות ממחזה, שכבר יודעת מה צופן לה העתיד. והיא, לעומת זאת, גם בחודשים האחרונים, אחרי שכבר ידעה על אהבתי לניזיוטי, כלומר אחרי שאיבדה כל תקווה אפשרית, עדיין נזקקה להסברים ארוכים ומפורטים. עדיין נזקקה לכך שאדבר איתה בעדינות על הנושא הזה. עדיין נזקקה לכך שאצהיר באוזניה על כל הרגשות שלי. ואני, שהייתי ביישן מדי, לא נהגתי בה בעדינות וּודאי לא היו לי בדיות שאוכל לספר לה. ומשום שלא רציתי לעשות ולו מאמץ קטן להתגבר על המעצורים שלי, הזנחתי אין־ספור דברים אחרים שעליהם שילמתי לאחר מכן מחיר בשל הכאב שגרמתי לה. היא, בסיכומו של דבר, רצתה משהו ממני, ואפילו רק את הכרת הטובה שלי. יום אחד, כשכבר ידעה הכול, היא הציעה לי להיות אשת המסווה שלי כנגד פטפוטי הבריות: הקרָבָה גדולה מזאת קשה להעלות על הדעת. אילו הייתי קצת יותר צבוע בהתנהגותי כלפיה לא הייתי מצליח לעצור את הדמעות שצרבו את עיניי למשמע הצעתה זו. אבל גם במקרה הזה הנחתי לדמיונה לפעול.

5 ביוני

הערב, אחרי ארבעה או חמישה ימים שבהם לא היה בקו הבריאות, ניזיוטי חזר לבקר אותי. רזה יותר, עייף, עכשיו החל כבר השלב השני של עלומיו. אני כבר לא אוהב אותו, אך נותר בי רגש המבוסס על שנה של אהבה מופלאה. בכל אופן נשקתי לו רבות בערב הזה. עיניו בערו ביופי אחר, לא זה התמים, הלא מודע, שהיה בהן בעבר. כאב ופחד היו בעיניים הללו, שגדלו ביחס לפנים הצנומות. שערו היה גלי וגברי יותר. השינוי הזה לא חולל אצלי את אותה צביטה בלב שוודאי הייתי חש בעבר... הוא הלך לדרכו, לקח את ספריו, ואני ראיתי בבירור, ולא הכחשתי לעצמי את הדבר, כיצד החיבוקים והנשיקות שלי עצבנו אותו.

עליי לרַצות את כל זאת. כבר אין נסיבות מקילות לאשמתי.

6 ביוני

אחרי המחלה הזאת שלו התעוררה אצלי דאגה לא טבעית ומייסרת, וניסיתי אז לחזור לאחור, לגאול את עצמי. דינה דיברה בבהלה על האהבה הזאת שלי: נכון שבמילותיה לא הכול (יותר נכון — כמעט כלום) היה חף ממניעים אישיים, ואף שניסתה לשוות לדבריה נימה של מוסריות גבוהה, היא קינאה, אולי נפגעה מכך שלנער בן חמש־עשרה היה כל הכוח הזה להפעיל עליי, בשעה שהיא היתה מסתפקת בקמצוץ מעוצמה זו. היא אפילו הגיעה לידי כך ששנאה את ניזיוטי, אך ודאי שלא היתה מודעת לזה. אני חוזר ואומר, היא היתה מאוד אינטליגנטית, והכירה, אף שלא לעומק, את הפסיכואנליזה. למרות זאת נותר בה משהו נוקשה — אשר נע בין הרגשני לשמרני — שמנע ממנה להגיע לחירות פנימית שלמה. החוויות הרוחניות שלה לא הבשילו להתנהגות קלילה, שיש בה מן ההומור: ולכן לא גילתה די אירוניה עצמית לומר לעצמה שההגנה שלה על תומתו של ניזיוטי היתה גלויה יתר על המידה. ואם אני לא הייתי מרגיש אשם באורח דרמטי כל כך, הייתי יכול להציגה באור מגוחך ולהבהיר לה את שנעלם גם ממנה עצמה. כששאלה אותי על ניזיוטי ועל אהבתי אליו, היא עשתה זאת בנימה של מי שרוצה להוכיח את הזולת אך חש שאינו מורשה לכך, ולא הבחינה כי למעשה היא שואלת אותי את הדברים האלה כדי להשביע סקרנות חולנית. היא רצתה לראות מבעד לגילויי הלב שלי את דמותי הנעלמה... הנה סוף־סוף מצאה נושא שבו אני הייתי תלוי בה, נושא שבגינו לא יכולתי לנהוג כלפיה בבוז בלי שלמעשה אעשה זאת על חשבוני. לפיכך היה עליי להשיב לה כדי שלא אצטייר בעיניה כמוג לב. ולמרות זאת עדיין הצלחתי להטעות אותה בכך ששיניתי את צורת תשוקתי לניזיוטי... היא חשה בזאת, ולכן הדאגה שהפגינה כלפיי וכלפי ניזיוטי לבשה צורה חולנית והסבה לה סבל בלתי פוסק. רגש הנחיתות שלה ביחס אליי, לעומת זאת, פחת: כעת היא תפסה אותי בחטאי, והרגישה חסינה לחלוטין לכל הדברים הנחותים האלה, ובזה היתה נחמתה.

הבוּרות של דינה — אף שהיתה אישה מנוסה כל כך, “תרבותית״ — באשר למצב האמיתי של אשמתי, העירו אצלי, באופן לא צפוי, רגשות, פחדים, דעות קדומות, שכבר חשבתי שבעיניי הם איבדו ממשמעותם. שבתי וגיליתי את המשמעות המילולית של הביטוי דרדור מוסרי. יכולתי לבחון שוב את מה שאולי צופן העתיד לי ולבחור הזה. נזעקתי, והדבר הכאיב לי. עד לאותה עת הייתי מצדיק את מעשיי בכך שהייתי אומר לעצמי כי חטאי שוכן בקרבי עוד בטרם היוולדי, שזה לא אנושי שחיי יעברו עליי בבדידות וכו׳ וכו׳. אך מהרגע ההוא הטיעונים הללו לא נראו כמספיקים, משום שהם לא כללו גם את חייו של ניזיוטי. אני לא האדם היחיד החי בעולם! אחר כך ניזיוטי חלה, ואני נבהלתי עד כדי כך שלראשונה, אחרי שנים רבות, התעוררו אצלי ספקות אם להמשיך לשלול את קיומו של האל.

6 ביוני, ערב

החינוך שלי לא היה קתולי מובהק. אבי, קצין בצבא, היה אדיש לסוגיות הדת, אך הוא לקח אותנו לשמוע את המיסה מדי יום ראשון. הוא עצמו לא חי את חייו, לא בעבר וגם לא עכשיו, מתוך התחשבות בדברים האלה. גם הוא, ממש כמוני, (אבל בנתיבים שונים!) הסתפק בעצם קיומו ותו לא. אכן מתקיימים אצלו מבני־על, והוא מאמין בהם: הכבוד, האומה, המעשיוּת וכן הלאה. גם אימי היא ארצית מדי, תמימה. כמובן, גם היא אינה יכולה שלא להאמין באלוהים, אך תרבותה והדמיון שלה העלו אצלה ספקות לרוב, ובלי שתהיה מודעת לכך, אמונתה הדתית היתה למעין דת טבעית. אם כן, בבית שלנו לא נשמנו אווירה קתולית. אווירה שיש בה מוסר ורוחניות, בהחלט כן. ואפילו בצורה נעלה: לא בכדי מת אחי לפני שמלאו לו עשרים שנה, והקריב את חייו למען אידיאל של חירות. עד שמלאו לי חמש־עשרה שנים האמנתי באלוהים באדיקות המאפיינת נערים מתבגרים. גיל ההתבגרות הגביר את הנוקשות ואת היחס הרציני שגיליתי כלפי אמונתי המזויפת. מה שאפיין את היחס הזה היה סגידתי ל״מדונה״. יחס זה חולל אצלי התפרצויות מדומות של רגשות דתיים (והגיעו הדברים לידי כך שפעמים רבות שכנעתי את עצמי שאני רואה את צלמי ה״מדונה״ נעים ומחייכים) ובכל הפולמוסים הקצרים על סוגיות דתיות, אני הייתי מי שנקט עמדה ברורה לטובת צד אחד. החרדות הדתיות הגדולות ביותר והחטאים האמיתיים הראשונים שלי דרו בכפיפה אחת. ברֵג׳וֹ אֵמיליָה הרגשתי את עוצמתן של התשוקות הראשונות, עשיתי את המעשים הראשונים שפעלו נגד הביישנות שלי (הייתי תלמיד בית ספר בן ארבע־עשרה). צייתּי לנטיות שלי בלי לשפוט אותן ובלי שמישהו יוכיח אותי בגללן. בערב, לפני הירדמי, ייסרתי את עצמי על החטאים שגם היום אני מתבייש להתוודות עליהם: הייתי חוזר ואומר מאות תפילות “אווה מריה״. בהתחלה דמיינתי שאני נמצא בדרך השוכנת במישור שומם, וככל שהלכו והתרבו התפילות, ראיתי את דמותי מתקרבת להר גבוה מאוד. התחלתי לטפס עליו במאמצים מייסרים. זה התיש אותי. כשהגיתי את תפילות ה״אווה מריה״ האחרונות, כבר הגעתי אל הפסגה, היה שם כר דשא מבהיק שבקצהו ניצבה המדונה וחייכה; היא ישבה על כס מלכות מרהיב.

מוזר, אך איני זוכר כיצד האמונה הזאת התפוגגה. ייתכן שזו ההתרחשות הפנימית היחידה של חיי שנעלמה בלי להותיר עקבות (בשעה שעל כל השאר אני יכול לכתוב ספרים על גבי ספרים ולא לשכוח ולו פרט אחד). בבולוניה, כשהייתי בן חמש־עשרה וחצי, עברתי לראשונה את טקס ההצטרפות שלי לדת הקתולית משום שדודנית שלי דחקה בי לעשות זאת. אבל כבר אז היה המעשה הזה חסר תועלת בעיניי. מאז כבר איני יכול אפילו לתפוס את אפשרות האמונה באלוהים. בשנים האחרונות, לפעמים שבתי והתקרבתי לדת: תחילה בשל תודעה היסטורית, כי ראיתי בעצמי נוצרי וקתולי. זו היתה התקופה שבה תרמתי מנחות צדקה לכומר של קַסטיליונֶה. נמשכתי לדבר הזה במעין תחושה של געגועים לדתיות כפרית. לאחר מכן, בחודשים האכזריים ביותר של המלחמה, חוויתי בדידות מוחלטת, אשר דלדלה בצורה יוצאת מן הכלל את חיי הרוחניים. כשמצאתי את ההגדרה “מיסטי״ כדי לתאר את המתחולל בקרבי, התחלתי גם לצפות לגאולה — כלומר, לאפשרות לתפוס את מובן האחר, את האל.

אך בשני המקרים הללו פעלתי על פי אותו המנגנון שמקורו במושג ההוויה, שנולד מרצף האשליות הזמניות שלנו. רק כשראיתי את ניזיוטי החולה, הרהרתי בנוכחות הנצחית של אלוהים. ראיתי כיצד הדברים מידרדרים במדרון שהוצב שם בבהירות ובדייקנות רבה, ולא היה לי ספק שזוהי תוצאה של התערבות אלוהית. זו לא היתה, לאמיתו של דבר, סוגיה של טוב או סוגיה של צדק, אלא גזירת גורל ותו לו, תוצאה של מעשינו. צריך היה לשחרר את ניזיוטי מהאשמה הנוראה שהוא, נער כה פשוט וכה דתי, נגרר אליה בעטייה של תשוקתי. אלוהים היה משחרר אותו ממנה אילו היה ממית אותו, נוטל אותו ממני, ללא שמחה או כאב מצידו. כשניזיוטי החלים טיילנו לנו, כמו בכל ערב, בדרך המובילה לסן פייטרו. ירח נינוח זרח. הלכנו לבדנו בדרך התמה כמשי, בינות לשיחים חסרי צורה מוגדרת. כשהגענו אל הדרך הצדדית, המובילה לעומק האזור הכפרי, גררתי אותו. הוא גילה צייתנות כלפי הרצונות שלי. כשישבנו על גדות התעלה ההיא, כשעוד הייתי צריך לזכות בו, כרעתי ברך לפניו והתחננתי שלא יבכה, הושבתי אותו וחיבקתיו, ואמרתי לו שלעולם לא אפגע עוד בתומתנו, וכי שנינו נישאר טהורים. מה גדולה היתה אז השמחה שניצתה בעיניו... שָטף אותנו גל של רגש עז והמשכנו בטיול שלנו, חבוקים, ודיברנו על המוני דברים נעימים ומתוקים עד בלי די. כשהגענו למקום ריק מאדם, בין הגפנים, החושים שלנו היו מגורים מדי... אבל אמרנו לעצמנו שזו תהיה הפעם האחרונה.

במשך כמה חודשים (ועכשיו זה נראה לי בל ייאמן) עמדתי בהבטחה הזאת לאלוהים. אך באחת הנסיעות בחזרה מבולוניה התחלתי להרגיש שאיני יכול לשאת עוד את התשוקה. חזרתי להציק לו, לפתות אותו, והתנגדותו ייסרה אותי. בסופו של דבר, ערב אחד הוא שוב היה שלי. זה היה בחורף — החורף של שנת 1945 — והמשכנו בזה עוד זמן־מה. ערב אחד הלכתי לבקר בביתו, אמרו לי שהוא שוב חולה. מיהרתי לחדרו, הוא ישן. פיו היה פתוח למחצה, שערו סתור ואור של זיעה קפואה קרן מפניו; לחייו היו שקועות במקצת. שוב, כמו בפעם הקודמת, קמה ועלתה בקרבי הצעקה: “אני דרדרתי אותו למצב זה...״ חשתי בבהירות כיצד זה קורע את ליבי, כה גלוי לפניי המראה הזה של אותו נער חף מפשע שסבל באשמתי, עד שברחתי משם מיד, וכשהגעתי לחדרי, הטלתי עצמי על המיטה ולא בכיתי, כי אם התלוננתי בלחש ובבושה קיצונית. לנגד עיניי שוב לבשה צורה תוכניתו הברורה של אלוהים. “זה היה צפוי, הדבר הזה אינו אלא התוצאה המדויקת והבלתי נמנעת של חוסר אמונתי באל...״ הכול כבר הוחלט: כל שנותר לי לעשות היה לחכות למותו של ניזיוטי. אבל אז עלתה שוב השאלה: “מדוע עליו לשלם על חטאי? הוא אינו רוצה למות... ולמה אימו צריכה לסבול? מה אשמתה, שהרי אינה יודעת דבר על כל זה?״ אני היחיד שצריך להיענש. הדבר נראה לי כה מובן מאליו שלא היססתי להגיע להסכם עם האלוהים. נטלתי עט ובשוליים לבנים של ספר כתבתי ביד רועדת, באותיות יווניות כדי שהוריי לעולם לא יוכלו לקרוא את הכתוב, את מילות הנדר: הבטחתי לאלוהים, והפעם בצורה רשמית, שלא אגע עוד בניזיוטי, ואם אפר את הנדר, יהיה עליי, ולא על אחרים, להיענש על כך. אותי, לא את ניזיוטי, יהיה על האלוהים ליטול מהעולם. נרדמתי בשלווה. למוחרת, כששמעתי שניזיוטי החלים, ומחלתו לא היתה אלא הצטננות קלה, חשתי כיצד הבהלה שאחזה בי אמש מתפוגגת, ועד מהרה הפרתי את הבטחתי.

במשך ימים אחדים חיכיתי למותי. הדבר הזה לא הפריע כלל להתנהלות השגרתית של חיי. למרות זאת, הנבואה הזאת השתלטה כליל על תודעתי.

באחד הערבים, לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי: “ומה עם אימא שלי?״ היה זה כקול צעקה שנחבט בצורה נוראה בדממת נשמתי. זו היתה התוכנית האלוהית שהתגלתה לאיטה על שלל פרטיה. חשבתי בחרדה: “כל מה שיחולל מותי יהיה להעניש את אימי. והדבר הזה אינו מתקבל על הדעת: עדיין לא חלפה שנה מאז נודע לנו על מותו של גוִוידוֹ.״ הנדר שנדרתי לא היה יכול להיות תקֵף. אם מישהו אמור למות, יהיה זה ניזיוטי. ואני לא יכולתי לשאת גזר דין כזה. “אלוהים צריך לבחור בין אימא שלי לאימו של ניזיוטי... יש לו עוד ארבעה אחים שנותרו בחיים... ואימא שלו אינה רגישה כמו אימי.״ הייתי אזוק למחשבות המגוחכות והילדותיות האלה, והצלחתי — ואני מצליח גם כעת — להמשיך לחיות. ניזיוטי לא חדל להקריב את טוהרתו על מזבח אהבתי.