מפוצלים 3: נאמנים

אני פוסעת בתא שלי במפקדה של אוריינות, כשבמוחי מהדהדות המילים שלה: שמי יהיה אִדִית פְּרִיוֹר, ואשמח לשכוח הרבה דברים.

"אז מעולם לא ראית אותה קודם לכן? אפילו לא בתמונות?" קריסטינה שואלת כשרגליה הפצועות מורמות על כרית. ירו בה בשעה שניסינו נואשות למצוא את קלטת הווידאו שהכינה אדית פריור לעיר שלנו. באותו הזמן לא היה לנו מושג מה נאמר בקלטת ושהיא תנתץ את היסודות שעליהם אנחנו עומדים, את הפלגים, את הזהויות שלנו. "האם היא סבתא או דודה שלך או משהו כזה?"

"אמרתי לך, לא," אני אומרת ומסתובבת כשאני משעינה את ידי על הקיר. "פְּרִיוֹר הוא - היה - שמו של אבי, אז הקשר צריך היה להיות מצד המשפחה שלו. אבל אדית הוא שם של פלג הקרבה עצמית, וקרובי המשפחה של אבי היו כנראה מפלג אוריינות, אז..."

"אז היא כנראה יותר זקנה," אומרת קארה בהשעינה את ראשה על הקיר. מהזווית הזאת היא נראית בדיוק כמו אחיה, וויל, החבר שלי, זה שיריתי בו. אחר כך היא מתמתחת, ורוח הרפאים שלו נעלמת. "מלפני כמה דורות. מאמהות השושלת."

"מאמהות השושלת." אני חשה בתוכי שהביטוי הזה עתיק, כמו לבֵנה מתפוררת. אני נוגעת באחד מקירות התא כשאני מסתובבת. האריח שעל הקיר קר ולבן.

היא מאמהות השושלת שלי וזו הירושה שהעבירה לי: שחרור משיטת הפלגים, והידיעה שהזהות שלי כמפוצלת חשובה יותר ממה שיכולתי לדעת. הקיום שלי הוא אות לכך שאנחנו צריכים לצאת מהעיר הזאת ולהציע את עזרתנו למי שנמצא מחוץ לעיר, יהיה מי שיהיה.

"אני רוצה לדעת," אומרת קארה כשהיא מעבירה את ידה על פניה. "אני צריכה לדעת כמה זמן אנחנו כבר נמצאים כאן. אולי תפסיקי רגע להתהלך מסביב?"

אני עוצרת באמצע התא ומרימה גבה כשאני מסתכלת עליה.

"מצטערת," אני ממלמלת.

"זה בסדר," קריסטינה אומרת. "אנחנו כאן כבר יותר מדי זמן."

עברו כבר ימים רבים מאז אוולין שלטה בבלגן שבלובי של מפקדת אוריינות באמצעות כמה פקודות קצרות וסילקה את כל האסירים לתאים שבקומה השלישית. אישה מנטולי פלג הגיעה כדי לטפל בפצעים שלנו וחילקה משככי כאבים, ואנחנו אכלנו והתקלחנו מספר פעמים, אבל איש לא סיפר לנו מה קורה בחוץ. למרות שחזרתי וביקשתי מהם בתקיפות לעשות זאת.

"חשבתי שטוביאס כבר אמור היה להגיע," אני אומרת וצונחת על קצה המיטה המתקפלת שלי. "איפה הוא?"

"אולי הוא עדיין כועס ששיקרת לו וששיתפת פעולה עם אבא שלו מאחורי גבו," קארה אומרת.

אני מסתכלת עליה בכעס.

"לא ייתכן שפוֹר כזה קטנוני," אומרת קריסטינה, כדי לייסר את קארה או כדי לחזק את ביטחוני, אני לא יודעת בבירור. "קורה כנראה משהו שמונע ממנו לבוא. הוא אמר לך שאת צריכה לבטוח בו."

במהומה שהשתררה כשכולם צעקו ונטולי הפלג ניסו לדחוף אותנו לגרם המדרגות, החזקתי בחוזקה את שולי חולצתו כדי לא לאבד אותו. הוא אחז בידיו את פרקי כפות הידיים שלי והרחיק אותי בדחיפה, ואלה היו המילים שאמר לי. תסמכי עלי. לכי לאן שהם אומרים לך.

"אני מנסה לבטוח בו," אני אומרת, וזה נכון. אני מנסה לסמוך עליו. אבל כל חלק בגופי, כל סיב וכל עצב, נמתח בציפייה לשחרור, לא רק מהתא הזה אלא מבית הסוהר שמהווה העיר שמאחוריו.

אני מוכרחה לראות מה קיים מעבר לגדר.