מפחיד מה שחיוך יכול להסתיר

רני הגיע לחניון מתחם צמרת לקראת פגישתו עם דורון מלניק. להגיד שהוא לא אהב את המתחם יהיה אנדרסטייטמנט, הוא לא אהב את השוכנים בו. לא אהב את המגדלים מנקרי העיניים, את כיסוי תקרת הרקיע של תל אביב. הוא שנא נובורישיות שגרמה לו עקצוצים בידיים. ובכלל, הוא שנא עשירים. כך לפחות נהג לחשוב ותמיד תהה אם היה עשיר בעצמו, האם גם אז היה שונא. תשובה לא היתה לו. גם לא כסף. אז שנא. העדיף את מעוז אביב, השכונה שבה הוא גר, אנשים פשוטים ומסבירי פנים, לא כמו האלו עם המלפפון שתקוע להם בתחת, שגרים בדירות היוקרה שלהם עם מכוניות היוקרה שלהם ונשות היוקרה שלהם וכל זה בעצם לא באמת שלהם.

בכל פעם שהיה מגיע לשכונות האלה היה נזכר בסרט "נשים מושלמות" עם ניקול קידמן. ה"משוכפלות" נהג לקרוא להן, כולן נראות בדיוק אותו הדבר, מתאמנות אצל אותו מאמן, קונות אצל אותה מעצבת, מדברות באותה אינטונציה, מסתפרות אצל אותו ספר, אוכלות באותן מסעדות, נוסעות באותו רכב, שותות את אותו קוקטייל, מחזיקות אותו סוג כלב, טסות לקוויקי לאותה הופעת להיט של הרגע באירופה, וכמובן מלהגות על אותם נושאים, מה שנקרא שומרות על אישיות עצמאית.

כמו עדר של עיוורים שנוהר אחרי האולימפוס שלהם בעיניים עצומות, תוך ויתור על "האני" של כל אחת בלי למצמץ, בלי להביט לאחור. חיים שלמים שנבנים על בסיס כמות הלייקים והמחמאות שתמונותיהן הזהות גרפו ברשתות החברתיות.

נדמה היה לו כי הן לעולם לא מפסיקות לחגוג, לסעוד, לרקוד... הצחיק אותו שאחרי שהן מלחימות, שוזרות ומדביקות תוספות שיער, ציפורניים מלאכותיות, ריסים מלאכותיים, חזה מלאכותי, שפתיים חדשות, בוטוקס על בסיס שבועי, ובסוף הן רק מתלוננות על כך שכל שהן רוצות זה גבר אמיתי!

הוא לא האמין שבין המשוכפלים אפשר למצוא אחד כזה, גבר אמיתי. מבחינתו גם אצלם הכול היה זיוף אחד גדול. הזן הזכרי, הלהקה, עדר האימבצילים הזהים, שלא נפלו במשוכפלותם מן הנשים, אותו מותג ג'ינס, אותו חיתוך שיער, אותו חיתוך דיבור, אותו גלשן, אותו מלון במלדיבים, עם אותן התמונות מאותו מכשיר נייד, רק בזווית צילום מעט שונה. ואם אנחנו בני 40 פלוס זה לא אומר שלא נעוף כולנו על מאסטר די ג'יי דביל כלשהו מאירלנד ש... מה, לא ידעת? הוא ה-דבר כרגע ויש מצב אני וברווז נוסעים לראות אותו בטומרולנד או בברנינג מן או בפסטיבל החדש הזה פאתטיק מיוזיק סאונד טראק פיוצ'ר, שכולם מדברים עליו.

ובמה מתעסקת כת המשוכפלים והמשוכפלות? המשיך מוחו של רני לקדוח ללא שליטה, בבדיקה מתמדת מה מעמדם אל מול המשוכפלים האחרים. אם למשל הוזמנת למימונה של גבריאל פרץ, הזמר המזרחי שכל האשכנזים נזכרים שהם החברים הכי טובים שלו למשך שבוע בשנה, במימונה, אז אתה מעל המשוכפל הממוצע. ואם הרגע יצאת מתור אצל הכוהנת החדשה של איורי המנוש הנשי, את מלכה! וכולן חייבות לראות את היינג ויאנג הערוותי שהיא דפקה לך שם למטה.

ומשוכפלת מורמת מעם היא בכלל כזאת שמטופלת באופן קבוע אצל גורו הקוסמטיקה ש... "מה? לעזור לך עם תור, מאמי? חחח זה חצי שנה המתנה נשמה, הלוואי ויכולתי. לא, לא... היא לא מקבלת אף אחת. מה הכוונה אותי היא קיבלה? אני התקבלתי כי בואי... היא בכל זאת יודעת מי אני... נו אל תשווי מתוקה, בקיצור את שומעת, היא מביאה חומרים מערבות אפריקה, שיש בהם שילוב של פשתן טנזני מעורב עם זרע של ג'מוס קנייתי וצואה של היפופוטם ניגרי שיוצר אפקט הצערת פנים שאין, לא אין..."

המשוכפל הזכרי שמעל הממוצע הוא זה שידאג להביא גאדג'טים מחו"ל שלאחרים אין. הוא אומנם לא ידע לתפעל אותם, אבל ידאג שידעו שיש לו אותם. יהיה לו את המקעקע הכי נכון שיעשה לו את הקעקוע הכי נכון באזור הכי נכון בגוף עם המשפט הסיני או הלטיני הכי נכון, שלשניהם, לא למקעקע ולא למקועקע, אין מושג מה הוא בכלל אומר, אבל זה נשמע סופר עמוק. וכל זה כדי שאותו קעקוע יעיד על בידולו וזהותו הייחודית של המשוכפל כאדם שאין משוכפל לו.

ואחרון חביב בעולמות המשוכפלים הוא כמובן ארון היין הפרטי של המשוכפל. כדי להיות משויך אתה צריך ספק יין משלך, לפחות שלושה מקררי יין במרתף ביתך, סדרות במהדורה מוגבלת שאתה שולף בנונשלנט בכל ערב עם זוגתך המשוכפלת בעודכם יושבים במטבח המשוכפל שלכם, שעיצב לכם המעצב המשוכפל והבטיח לכם שכזה... אין לאף אחד אחר.

*

רני החנה את מכוניתו בחניון, ועלה לקומת הכניסה. דורון מלניק כבר חיכה לו ברביבה וסיליה. כשראה אותו קם לעברו, נופף בהתלהבות כאילו היה אחיו האובד.

"בראלקו... אח יקר... מה קורה..."

"בסדר גמור, מלניק, מה איתך...? עבר הרבה זמן איש."

"נכון אחי, בואנה בן אדם, אתה הולך ומשתבח אה יא מניאק..." ליטף מלניק את כרס החודש החמישי שלו בעודו סוקר את רני.

"תודה יקירי. אתה תגרום לי להסמיק. שב שב, אתה מלחיץ אותי עם המבטים האלו שלך."

"תהיה רגוע עוד לא עברתי צד. אולי בקרוב עם הצרות שהמין הנשי מעביר אותי!" פרץ מלניק בצחוק מוגזם.

"צרות?" רני חייב היה לגלות קצת עניין בחיי חבר ילדותו למרות שהיה שמח להתכנס לנושא שלשמו נפגשו.

" כן אחי, גרוש כבר פעם שלישית."

"פעם שלישית? או וואה, מתי הספקת?"

"אופטימי חסר תקנה שכמוני, כל פעם אומר לא עוד! ואז פוגש מישהי חדשה ואחרי כמה זמן בטוח שזאת האחת. בכל זאת היא צוחקת מכל בדיחה שלך, נותנת לך להרגיש מלך, מזדיינת איתך כמו אחרונת הלולייניות בקרקס, מבשלת לך מתוך ספרי הבישול המובחרים. וכשכבר החלטת שזהו, שזאת האחת, שאתה מאוהב, שהיא עושה אותך מאושר, מגיע הרגע הגדול. שמת טבעת. שברת את הכוס. ופופס הכול מתפוצץ לך בפנים. עכשיו היא כבר צוחקת מכל בדיחה עליך, לא נותנת לך להוציא מילה מהפה, אם היא מוצצת משהו זה את הדם שלך ואם היא שואבת זה רק את הכסף שלך, מזדיינת איתך כמו הזקנה בקופת הכרטיסים בקרקס, ונראית כמו מישהי שאכלה את ספר הבישול. מונוגמיה? גדול עליי, לא עושה את זה יותר, עד הפעם הבאה..." מלניק געה בקול, מרוצה מעצמו.

חמור נוער... בדיוק כמו חמור נוער נפל לרני האסימון איך נראה היושב מולו. עם פתיחת הפה וחשיפת השיניים, הרמת הראש למעלה למשך זמן לא קשור וחרחור כאילו הוא באמצע התקף היסטריה.

"ו... ילדים, יש לך לפחות, מלניק, מכל הנשים בחייך?" רני היה חייב לחתוך באיבו את הסאונד הבלתי אפשרי הזה.

"ילדים... למזלי לא, לא בשבילי אחי, לא נולדתי להיות אבא. ותאמין לי, טוב לילדים האופציונליים שיכלו להיות לי, טוב שהבנתי את זה בזמן. כאב ראש אחי. שנתיים משקיעים בהם בשביל ללמד אותם ללכת ולדבר ואת השש עשרה שנים הבאות משקיעים בלהגיד להם לשבת ולסתום את הפה."

"תגיד, איפה אתה עובד בימים אלו?" רני מיהר לשאול שאלה נוספת לפני שנעירת החמור תתעורר לה.

"מובטל כרגע אח יקר. יודע מה... בעצם הכי טוב להגיד נדל"ן, לא? זה מה שכל המובטלים אומרים."

"הפתיע אותי לקבל הודעה ממך למערכת. לא דיברנו הרבה זמן. מה היה כל כך דחוף להיפגש?" רני שינה נושא. חייב להתקדם.

"תקשיב, מה שאני אומר לך עכשיו נשאר בינינו..." הרצין מלניק, "אני מתאר לעצמי שבמסגרת עבודתך העיתונאית אתה מתעסק בדברים שברומו של עולם. מצד שני אני בטוח שגם אתה כמוני מסוקרן ממה שקרה עם דניאל, לא ככה?"

"זאת הסיבה שאני פה."

"אני חושב שמה שאני הולך לספר לך יכול לעזור. אבל יש תנאי לזה, בראלקו. אם מישהו יחשוב שזה בא ממני הוא יקבל הכחשה מלאה, כן? תשבע לי."

סקרנותו של רני גברה, "אתה יכול לסמוך עליי... סודך עמי... דבר איש."

"אז ככה..." התחיל מלניק, מביט לצדדים בחשאיות, מניח יד בזווית פיו כלוחש סוד "שלשום בלילה הייתי אצל רקפת לאומי. זוכר אותה? י"ב 2, שמנמונת, שיער מקורזל, היום נראית מעולה אגב, בלונדינית, שיער חלק, עדיין מלאה, אבל מי לייק, גרה פה במגדל אביב בצמרת. הקיצר, בעלה בחו"ל ואני כבר כמה חודשים דואג 'להשקות לה את העציצים' כשבעלה לא נמצא. אתמול בערב ישבנו אצלה במרפסת, עישנו, שתינו יין, עד שנהיה כבר מאוחר, מאוד מאוחר. אני לא יודע אם אתה יודע, אבל בערך חמישים מטרים בקו אווירי ממנה נמצאת הדירה של דניאל וקארן. רקפת בדיוק נכנסה להתקלח, ואני קולט את קארן יושבת עם כמה אורחים בסלון. תיארתי לעצמי שזה ניחום אבלים, ועדיין, סקרנותי התעוררה. ניגשתי לטלסקופ הענק שאדון לאומי החרמן קנה בשביל להשקיף על השכנות במגדלים. האורחים בדיוק התפזרו, וקארן נשארה לבד בסלון. ראיתי אותה ממש צמודה, כאילו עמדה מרחק של מטר ממני. תחושת רחמים הציפה אותי על הישארותה לבד של האנגלייה היפה הזאת ככה באמצע החיים. התחלתי לשקול אולי לנחם אותה ולהכיר לה את המלדיק של מלניק יו נואו... כבר באתי להסתובב ולחזור לתוך הבית, אבל אז אני רואה אותה ניגשת לפתוח את הדלת בדירתה. המשכתי להשקיף, ומי נכנס?" ירה לעבר רני בשאלה ומיד המשיך לתשובה, "ראובן מרסר בכבודו ובעצמו, אבא של דניאל. בטח שכח מפתח או נייד, אני חושב לעצמי ובא לכבות את הסיגריה ולהיכנס פנימה." מלניק עצר מהשטף והראה לרני מעין שלפוחית טבועה על עורו. "נחש ממה זה, בראלקו?"

"ממה?"

"כיביתי את הסיגריה הפוך כשהיא דלוקה על האצבע שלי בלי להרגיש... יודע למה לא הרגשתי, בראלקו?"

"אין לי מושג."

מלניק השתתק לשנייה. נהנה לבנות את המתח אצל חברו. "כי כשאתה רואה את ראובן מרסר, אצלו גדלת, בילית בתוך הבית שלו את רוב ילדותך, כשאתה רואה את איש העסקים התותח הזה, תופס את האלמנה הטרייה של הבן שלו ומסובב אותה אל קיר המטבח, מפשיל את תחתוניה ומזיין לה את הצורה, והכול קורה בהבזק של שנייה ללא שום התנגדות מצדה ויש שהיו אומרים אף בהתלהבות רבה, אתה תמשיך לכבות סיגריה דולקת על האצבע שלך בלי להרגיש כלום אחי."