מפירי חוקים 1: חוקי ברזל

1

השמלה הוורודה...

אלוהים... ציפורני הרגליים שלי הן בושה לאנושות. לא הסתכלתי על הרגליים שלי בזמן האחרון, וכשאני מסתכלת למטה על הלק הכחול הדהוי שמתקלף מהציפורניים הארוכות מדי שלי, אני מבינה שהזנחתי את עצמי.

אני זקוקה לפדיקור דחוף.

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהתפנקתי בפֶּדי. אצבעות הרגליים של קלואי הן כמו כפתורים קטנים, מבריקים ומושלמים, בדיוק אתמול סידרתי לה את הציפורניים.

ממתי הציפורניים ברגליים של הבת שלי חשובות יותר משלי? כנראה מלפני שמונה שנים, פחות או יותר. צבעתי את ציפורני הרגליים שלה בפעם הראשונה עוד כשהיא הייתה תינוקת – רק רציתי לראות איך זה ייראה.

כנראה זה מה שקורה כשאת נעשית אימא. יום אחד יש לך חיים, את נראית אש, גברים אחרים (שהם לא בעלך) רוצים לעשות לך דברים זדוניים.

ואז את צובעת את הציפורניים הקטנטנות של התינוקת שלך.

אני נאנחת בזמן שקלואי כורכת אחד מהצעיפים הצבעוניים שלי סביב צווארה ותלתלים חומים כהים נתפסים מתחת לבד המשי.

אנחנו משחקות בתלבושות.

היא מסתובבת במקום מול המראה. "אני נראית גדולה, אימא?" עיניה המהממות נעוצות בי בציפייה. "כן, אימא?"

"כן, מתוקה. את נראית מתוחכמת." יותר אופנתית ממני, אני מהרהרת, עם אצבעות הרגליים הזוועתיות שלי והבגדים העלובים והכול. בכל פעם שאני מסתכלת עליה אני רואה את אבא שלה. היא כל כך דומה לו: התלתלים הכהים המטריפים, עיני השקד הישנוניות המדהימות והחיוך הנוטה לצד, המעט־שדוני.

היא מקסימה, כשהיא עומדת כך בנעלי עקב גדולות ושחורות ובשמלת הערב האדומה וערבוביה של שרשראות מעטרת את צווארה.

אחותה הקטנה עומדת על כיסא הטואלט ומושיטה את ידיה אל אחת מהשמלות שלי. "מה עם זאתי?"

אני מאפשרת לקלייר לבחור מהשמלות הכי טובות שלי. אני כבר לא לובשת אותן. ובאמת יש לי המון שמלות. כששמלה יפה צדה את עיני, משתלט עליי דחף. אני אף פעם לא שואלת את עצמי, 'מתי בכלל אלבש אותה?' אם הייתי שואלת, הארון שלי כנראה לא היה עמוס כל כך.

אפשר להגיד שהשתלטתי על הארון – הבגדים של גֵייבּ דחוסים בשידה, אבל אני לא חושבת שאכפת לו. הוא בחור פשוט – הוא לובש בעיקר ג'ינס, חולצות טריקו וחולצות כפתורים משובצות. הוא לא צריך ארון.

טוב, זה בכל אופן מה שאני אומרת לעצמי...

אני בוחנת את השמלה שקלייר בחרה – אחת השמלות האהובות עליי, אולי השמלה האהובה ביותר. זאת שמלה בסגנון שנות החמישים, ששילמתי עליה סכום נכבד באחת מחנויות הווינטג' היקרות האלה – שיפון ורוד מעל טַפְטָה, חלק עליון דמוי מחוך עם כתפיות תחרה וחצאית נשפכת שמגיעה עד מעל לברכיים.

השמלה הוורודה תלויה על גופה הפצפון בן השש של קלייר ונגררת על השטיח. היא נראית בה מתוקה כל כך. אני לא יכולה שלא לבהות בה. לבשתי אותה רק פעמיים – פעם בתיאטרון ופעם בחתונה. אחיו הבכור של גייב התחתן ביום יפה של חודש יולי, שאיכשהו הפך ליום של גשם זלעפות. כולנו נרטבנו לגמרי. גייב ואני רצנו לחדר שלנו במלון, התפשטנו כמו רוח סערה ועשינו אהבה. החולצה הרטובה של גייב נדבקה לגופו והקעקוע השבטי שכיסה חצי מהגוף שלו הציץ מתחת לבד הרטוב. אחד מהזיכרונות (הלוהטים) האהובים עליי.

נראיתי ממש יפה בשמלה הזאת.

"את נראית כמו נסיכה," קלואי אומרת לאחותה הקטנה. קלייר נראית מרוצה מהאבחנה הזאת וחושפת חיוך חמוד חסר שיניים.

השמלה נראית קטנה כל כך. היא עדיין תעלה עליי? אין סיכוי. אני כמעט בת שלושים וחמש, וילדתי שתי בנות. אבל... אני פשוט חייבת לדעת.

"קלייר," אני מעיזה להגיד בעדינות, "את מוכנה לפשוט את השמלה?"

היא מושכת בכתפיים, הפנים הקטנות שלה מזדעפות. "אבל את אמרת שאני יכולה ללבוש כל אחת מהשמלות שלך." היא לא פושטת אותה. "אני הכי אוהבת אותה," היא אומרת ומהדקת שפתיים במחאה. גם כשהיא מקשה עליי, היא מצליחה להיות חמודה.

"טוב, אבל האמת היא שגם אני הכי אוהבת אותה." אני ממששת את בד השיפון בין אצבעותיי. "אבל היא באמת נראית עלייך יפה מאוד."

היא מהרהרת רגע בדבריי, ואני כמעט רואה את המוח הקטן שלה חושב. היא בוהה בי בעיניים הגדולות החומות שלה, מתוקה כל כך. "את רוצה ללבוש אותה?" היא שואלת ברכות.

"את חושבת שכדאי לי? היא תעלה עליי?"

"בטח," היא אומרת בביטחון. טוב, היא ללא ספק אופטימית יותר ממני, אני די בטוחה שלא אצליח להיכנס לתוך השמלה.

היא מפתלת את הגוף הקטן שלה ונחלצת מהשמלה, ואני פושטת מהר את בגדיי העלובים. אני בבגדים תחתונים עכשיו ופותחת את הרוכסן בצד השמלה.

"הגיע רגע האמת, בנות..."

כשאני מחליקה את השמלה בעדינות מעל הכתפיים, אני מופתעת. השמלה נופלת עד ברכיי ונראה שעדיין מתאימה לי. אבל האם אצליח לסגור את הרוכסן? אני מגיעה לשלושה רבעים מהדרך, והשמלה פחות נוחה ממה שזכרתי. אבל היא מתאימה!

אני כורעת ברך וקלואי עוזרת לי לרכוס את השמלה עד למעלה. "היא נראית ממש יפה עלייך," היא מכריזה בזמן שאנחנו בוחנות את השתקפותי במראה.

היא צודקת.

אני שמחה שהשמלה האהובה עליי עדיין מתאימה לי. אבל זה גם קצת מדכא אותי. כנראה לעולם לא יזדמן לי ללבוש אותה שוב. למען האמת, החיים שלי לא בדיוק מלאים בנשפי צדקה ובאירועים זוהרים. גייב ואני לא יוצאים הרבה, הבילויים הליליים שלנו כוללים בדרך כלל ארוחה בריאה במסעדה מקומית משפחתית וסרט, או אולי ארוחת ערב מזדמנת עם חברים.

"למה את נראית כזאת עצובה?" קלייר שואלת ושמץ דאגה בקולה המתוק.

כי לאימא אין חיים.

אני מחייכת כדי להרגיע אותה. "אני לא עצובה, קלייר. פשוט... אני כנראה כבר לא אלבש את השמלה הזאת שוב."

היא מסתכלת עליי כאילו הצמחתי שלושה ראשים. "את לובשת אותה עכשיו, מצחיקה."

אני צוחקת, היא תמיד מצליחה להצחיק אותי. ממש עכשיו החיים שלי מושלמים, יש לי את קלייר ואת קלואי ואת גייב.

"את צודקת, קלייר. אני באמת לובשת אותה. אנחנו צריכות לעשות משהו מיוחד. כולנו לבושות כל כך יפה."

"אולי מסיבת תה בחדר שלי?"

אני מחייכת. "נשמע נפלא."

"אז אמרי לי, בבקשה, מירֶלה," קלייר פותחת, "מה שלומך?" קולה המתוק מלא חשיבות, בטון של גננת.

ההבעה על פניה מצחיקה אותי. "ובכן, אצלי הכול פשוט מקסים, קלייר. תודה ששאלת."

אני יושבת לצד השולחן הצהוב הקטנטן בשמלת הווינטג' הוורודה שלי, מכרסמת קרקרים בצורת חיות ושותה תה קר. אולי זה לא יהיה רעיון גרוע כל כך ללבוש את השמלה מתישהו, אולי גייב ואני יכולים לצאת להצגה. זה יהיה כיף, אני צריכה לדבר איתו על זה.

והנה הוא... "רגע משנה חיים" שארוז בחוכמה בתוך "רגע שגרתי".

מה היה קורה אם לא היינו בארון הזה, משחקות בתלבושות. מה היה קורה אם קלייר לא הייתה בוחרת דווקא את השמלה הזאת? מה היה קורה אם השמלה לא הייתה עולה עליי? מה היה קורה אם...

קלייר מנהלת מאבק לא קטן עם הטאקו שלה. בכל פעם שהיא נוגסת בו, נשפך על צלחתה בשר טחון מכוסה בגבינה. בקצב הזה שום דבר לא ייכנס לתוך הבטן הקטנה שלה. המראה הזה מצחיק אותי.

גייב מגלגל עיניים ולוקח ממנה את הטאקו. "את לא מחזיקה את זה נכון, קלייר," הוא גוער. "הכול מתפרק לך." הוא עוטף מחדש את הטאקו ומקפל את האצבעות שלה מעל הטורטייה. הוא ממשיך להנחות אותה בדיוק איך להחזיק את הטאקו ולאכול אותו. היא נראית נבוכה, ומחזיקה את הטאקו כאילו החיים שלה תלויים בזה. אני קצת מרחמת עליה. אפשר תמיד לסמוך על גייב שיהפוך ערב טאקו לחוויה מלחיצה.

הוא מבחין ששפתה התחתונה רועדת, סימן שמסגיר כי היא על סף בכי.

"מצטער, מתוקה. אני יודע שלא קל לאכול טאקו," גייב אומר לה.

היא מוחה דמעה מהפנים באצבע שמנמנה.

"זה כמו בהרבה דברים," הוא צובט את לחייה בחביבות. "צריך לתַרגל הרבה עד שמצליחים. את מצוינת."

היא מחייכת אליו, היא כבר סלחה לו.

גייב לא קליל ורגוע כמוני. אני חושבת שאף אחד לא קליל ורגוע כמוני. גייב אומר שאני האדם הכי סבלני שהוא הכיר אי־פעם. וזה כנראה דבר טוב בהתחשב בכך שאני גננת בגן ילדים. להתמודד עם שתי ילדות זה שום דבר בהשוואה להתמודדות היומיומית עם עשרים ושניים בני חמש בגן.

כשדרמת הטאקו מסתיימת, אני מנצלת כמה שניות יקרות כדי לדבר עם גייב על הרעיון שלי ל"דייט לילי". כבר היו לנו דייטים ליליים בעבר, אבל אני מתכוונת הפעם למשהו קצת יותר מיוחד.

"חשבתי שאנחנו צריכים לצאת, רק שנינו," אני מציעה בין הנגיסות בטאקו שלי. "אף פעם לא הוצאת אותי לבלות ביום האם."

"יש איזה סרט שאת רוצה לראות?"

"טוב, האמת היא שחשבתי לעשות משהו קצת שונה." אני מתוחה מסיבה מסוימת, לא יודעת למה – זה לא שאני מבקשת טיול לפריז.

"חשבתי שנוכל להתלבש יפה ולצאת לעיר לראות הצגה."

אני רואה את מבטו מזדעף, רק לשבריר שנייה. הוא לא אוהב תיאטרון, אבל הוא ילך רחוק כדי לשמח אותי. "אני מניח שאנחנו יכולים," הוא אומר לבסוף. "אנחנו יכולים גם לאכול ארוחת ערב באיזה מקום נחמד לפני זה."

אנחנו יושבים בשקט זמן מה. הבנות לועסות את הטאקו, מקשיבות לנו ונראות סקרניות.

"לשם שינוי, יהיה נעים ללכת למקום למבוגרים," הוא מוסיף בחיוך. "מקום מפואר ויוקרתי, שמגישים בו מנות בגודל כף על צלחת בגודל של תחת, וגובים ממך הון תועפות." הוא מוכן לזה כי הוא יודע שזה מה שאני אוהבת.

"כן, מקום שאין בו תפריט לילדים, צעצועי הפתעה ושולחנות מכוסים בנייר חום שאפשר לצייר עליו."

"מה?" גייב מקניט. "אבל את אוהבת לצייר על השולחן."

אני צוחקת, הוא צודק. "אני מתכוונת ללבוש את השמלה הוורודה הקטנה שלי," אני אומרת לו, מופתעת מההתרגשות שבקולי. "אתה יודע לאיזו שמלה אני מתכוונת?"

"המממ כן, אני יודע," הוא אומר בחיוך מטופש. "זאת שאקרע מעלייך בסוף הערב."

אני צוחקת ומעניקה לו את אחד ממבטי ה"ילדוֹת בסביבה" שלי. וזה מזכיר לי למה אני אוהבת אותו כל כך.

הוא באמת יקרע אותה ממני בסוף הערב, ואני מסתחררת קצת רק מהמחשבה על זה. קרוב לעשרים שנה יחד, והוא עדיין חושק בי.