מפכ”ל בחזית

1 אומרים "כן!" לידת ואקום

"שלום! ההתקשרות אל המנוי אליו חייגתם אפשרית כרגע רק באמצעות סיסמה..." כך נשמע התא הקולי בעודי מנסה להתקשר לישראל חסון, ראש רשות העתיקות, במוצאי שבת, לאחר שתם הזמן שיכולתי "למשוך". היה עלי להחזיר תשובה סופית, עוד באותו הערב, האם אקבל עלי את תפקיד המפכ"ל.

קדמו לכך חודשים ארוכים של פניות ולחצים, ישירים ועקיפים, מטעמו של השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, ובמעלה הדרך מטעמו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הפניות כללו שיחות אישיות עם השר, עם ראש הממשלה ועם שניהם גם יחד.

בכל החודשים האלה השבתי בעקביות בשלילה, בעודי ממוקד בחלומי, להתמנות כראש השב"כ (תפקיד שהיה צפוי להתפנות כחצי שנה מאוחר יותר), לאחר 27 שנות שירות, שבשיאן מילאתי שני תפקידים: כ"מספר 3" — המופקד על בניין הכוח (אסטרטגיה, תכנון, תקצוב, פרויקטים והתעצמות ארגונית) וכ"מספר 2" — סגן ראש השב"כ, המופקד על תכלול הפעלת הכוח (הפעילות המבצעית של הארגון).

בקצות אצבעותי חשתי כבר את השינויים שתכננתי בשב"כ, תוך שאני מכיר את הארגון לִפְנַי ולפנים ותוך שהארגון מכיר היטב אותי ואת חזוני.

במצב דברים זה, איש מחברי, כולל ידידי יורם כהן (ראש השירות תחתיו שירַתִּי והיה מורי ורבי שנים ארוכות), לא יעץ לי להסכים לקחת על עצמי את תפקיד המפכ"ל. זה נראה לכולם כמו לנטוש "מקום מוכר ובטוח" לטובת הרפתקה.

מהזווית האישית שלי, גם אם היה זה "מהבטן", רציתי לסגור מעגל ולפקד על הארגון שבו צמחתי רוב שנותי, מ"רצפת הייצור". תחושת השליחות בפיקוד על השב"כ היתה ללא ספק תירוץ מספק למצפוני האישי, מדוע לסרב לתפקיד מחוץ לארגון, מאתגר וחשוב ככל שיהיה.

עד ש...

עד שהתפוצצה סאגת ההכרזה על מינוי גל הירש מטעמו של השר ארדן. את גל הירש הכרתי שנים רבות ואף הזדמן לו להחליפני כמפקד פלחה"ן 35 בחטיבת הצנחנים בשנת 1988. מיד לאחר ההכרזה התקשרתי לאחל לו הצלחה. תהיתי בלבי, האם יש סיכוי לתא"ל אחרי תפקיד אחד בצה"ל בדרגה זו (מקובל למלא שניים) להתקבל בזרועות פתוחות ובטבעיות בארגון היררכי בעל דרגות מקבילות, כשראש הארגון נושא שתי דרגות מעל התא"ל ובדרך כלל לאחר שביצע שניים־שלושה תפקידים לפחות בדרגת ניצב.

מי שאינו בקי בתרבות של ארגון היררכי עלול לראות בכך קטנוניות. אך מי שמכיר מערכות היררכיות ומבין את הקפיצה בגודל האתגר בין התפקידים המאפיינים כל אחת מהדרגות, התקשה שלא להרים גבה.

היה נדמה לי שמי שהגה את ההצעה לא באמת הבין מהי משטרה ומה המשמעות של מינוי כזה כמסר ארגוני, למרות "משבר הניצבים"2 — ובוודאי בהתייחס לעובדה כי הירש נעדר כל רקע מקצועי רלוונטי כמי שאמור לקבל החלטות מבצעיות כבר ב־24 השעות הראשונות לתפקידו.

מקצועות הליבה במשטרה רבים ומגוונים: שיטור (במובנו הקרימינולוגי הרחב, כולל הקהילתי), תנועה, אבטחה, מודיעין, חקירות, סיגינט, סייבר, טכנולוגיה מבצעית ועוד. שום מסלול קריירה לא הופך אותך למומחה בכלל התחומים ולעולם תידרש "לנהל מומחים". מנהל בכיר יכול לנהל מומחים גם ללא רקע מקצועי רלוונטי. זוהי מיומנות ניהולית, לשאול את השאלות הנכונות כדי לקבל החלטה ניהולית נכונה. מאידך, פיקוד על ארגון דורש מספר מינימלי של "עמודי תווך מקצועיים" וניסיון מבצעי רלוונטי, כדי להיתפס על ידי הפְּקודים כגורם לגיטימי לקבלת החלטה מבצעית בזמן אמת. קשה מאוד לכמת זאת, אולם ישנם מצבים שלכולם ברור שצפוי בהם קושי פיקודי משמעותי.

משהוצע התפקיד לגל הירש שמעתי על כך בתקשורת. לא עסקתי בהשלכות המינוי ואף בחרתי שלא להביע את דעתי על כך בפני איש. המעשה נעשה. לאחר שהירש נאלץ למשוך את מועמדותו משיקולים אחרים, שמעתי לראשונה בסביבתי קול חדש שאמר: "נגמר לך הקרדיט המוסרי לסרב!" הקול הזה היה של רעייתי שירה, שבמובן לא מבוטל העירני משנתי...

הבנתי שכנראה באמת ישנו משבר שאין מי שנחלץ לטפל בו. הרגשתי שעלי להתחיל לחשוב מהראש ולא מהבטן, וכי אולי זה המקום שעליו אמר הלל הזקן: "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות ב', ה').

במבט לאחור, שלוש פעמים הרגשתי כך בעת שירותי בשב"כ ושלוש פעמים קיבלתי על כך גיבוי משירה, שהיתה הגיבורה המרכזית ששילמה את המחיר. כך, למשל, יצאתי בקיץ 2000 לשנתיים לחופשת לימודים כדי להשלים תואר ראשון וללמוד ברצף תואר שני במסגרת המכללה לביטחון לאומי (מב"ל). לאחר שנה, שבה השלמתי כמתוכנן את התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, קרא לי יובל דיסקין, שהיה אז סגן ראש השירות, וביקש שאדחה את לימודי התואר השני ואקח על עצמי תפקיד חדש (קידומי יש לומר), במסגרת השינוי הארגוני שהוביל ראש השירות דאז. נמלכתי בשירה והסכמתי. המשמעות היתה דחייה של שנתיים לפחות של לימודי המב"ל. לאחר כשנה וחצי היה זה ראש השירות אבי דיכטר שביקש ממני לעבור לפקד על השומרון, לאחר שמי שמונה לתפקיד הודיע על פרישה. המשמעות היתה דחייה של לפחות שנתיים נוספות... הפעם הייתי אני זה ש"צפה שזה מגיע" ועוד לפני זימוני לריאיון, שאלתי את רעייתי בחשש מה דעתה. היא עודדה אותי להסכים (רק אם יציעו לי, כמובן) כשהבינה שאין היצע של מועמדים אחרים (לא היה מדובר בקידום).

בפעם השלישית היה זה שוב יובל דיסקין, הפעם כראש השירות, שביקש שאדחה בשלישית את הלימודים (בשלוש שנים נוספות לפחות) כדי לפקד על מרחב ירושלים, יהודה והשומרון. שוב נמלכתי ברעייתי. לאחר התפקידים התובעניים שקדמו לכך (לילות רבים מחוץ לבית לא רק לצרכים המבצעיים עצמם, אלא גם כדי לחסוך נסיעות ארוכות בשעות לא שגרתיות), הרגשתי הפעם שאולי מדובר במתיחת חבל מוגזמת. אך שירה השיבה בחיוב, ללא כל היסוס.

כדי להבין עד כמה מדובר בהקרבה, יש להזכיר כי שירה גידלה שבעה ילדים עם "אבא של שבת" במקרה הטוב... באחד מטקסי המינוי הצנועים בלשכת ראש השירות דאז, אבי דיכטר, הוא שאל את ילדי:

"נו, יש לכם אבא של שבת?"

הצעיר בהם, אסף, שהיה אז כבן שבע, השיב לו: "לפעמים אנחנו רואים אותו באמצע השבוע."

דיכטר לא היסס ושאל: "מתי?"

ואסף ענה: "כשנדב (בני הבכור) התחתן, הוא היה באמצע השבוע..."

דיכטר לא כבש את חיוכו, אבל אני הרגשתי מעין מכת פטיש על ראשי. משפט כזה מהדהד חודשים לאחר מכן, אך לא תמיד ישנה דרך לשנות את התמונה ולצמצם את המחיר. אכן, בלילות שבת נהגתי לשתות קפה לפני סעודת השבת כדי להיות נוכח ומעורב ולא חלילה להירדם על השולחן... אבל האם יכולתי לשנות משהו משמעותי כדי להיות נוכח יותר באמצע השבוע? לא ממש.

פה ושם (שוב ביוזמת שירה ועל חשבון הזוגיות) הקדשתי ימי חופשה ספורים כדי לטייל בנפרד עם ילדי הבוגרים, כדי להוציא את אחד מהם עם חבריו לטיול של יום או יומיים, כדי להפתיע את אחד מבני בשבת בקרקוב, בעת מסע שואה לפולין בתיכון, ועוד. על היומיום לא באמת יכולתי להשפיע.

כאמור, שוב היתה זו שירה שהזכירה לי את מחויבותי המוסרית והביעה את דעתה שעלי לנטוש את חלומותי ולהסכים לקחת עלי את תפקיד המפכ"ל.

דא עקא, הרגשתי ש"אין איש איתי". חברי המשיכו בעקביות לחזק אותי בסירובי, בדגש מיוחד לקראת פגישות מכריעות, בהן היה ברור שיש כוונה לשכנעני לקבל את התפקיד. הרגשתי שחברי "נוגעים בדבר" (ממי שחשוב להם מי יהיה ראש השב"כ קשה לצפות לתשובה אובייקטיבית מה נכון לעשות ברמה הלאומית), אך חיפשתי לפחות איש אחד מהעולם המקצועי שיהדהד את קולה של שירה, שנשמע לי נכון מתמיד. כך הגעתי לישראל חסון.

את ישראל הכרתי שנים ארוכות מהשב"כ. הוא היה בכיר ממני כאשר שירתי תחת פיקודו העקיף, אך היו בינינו קשרי ידידות והערכה וחשבתי כי ישראל, כגמלאי ותיק (פרש לאחר תפקיד סגן ראש השב"כ, וכבר סיים לכהן כחבר כנסת ולהתמנות כראש רשות העתיקות), יוכל להיות ענייני יותר, ופחות נוגע בדבר.

משהבנתי שישראל בחו"ל ואין ברשותי את קוד סינון השיחות, שלחתי לו הודעה שאני מחפש אותו בדחיפות. הוא חזר אלי מיד והצגתי לו בקצרה את הדילמה שלי. ישראל, כמי שכאילו היה מוכן מראש לשאלה, ענה מיד בערך כך:

"אין שום דילמה! כרגע זה התפקיד הכי חשוב שיש לעשות, הרבה יותר חשוב מראש השב"כ. אם תהיה ראש השב"כ, תקדם את הארגון מציון 85 לציון 95. זה חשוב, אך זה לא בר השוואה למה שאתה יכול וחייב לעשות כמפכ"ל!"

שאלתי אותו: "ישראל, אתה מבין לאיזו מיטה חולה אני נכנס?"

והוא ענה ללא היסוס: "רוני! אם תבוא עם הערכים שלך, תוך שנה לא תכיר את המשטרה!"

אני בשלי: "ישראל! אתה מבין באמת מה מצבה של המשטרה?"

והוא בשלו (כמעט נוזף...): "שמעת?! אם תבוא עם הערכים שלך, תוך שנה לא תכיר את המשטרה!"

הודיתי לו בנימוס על שיחתנו הקצרה והמוזרה משהו. מוזרה, לא רק מפני שברקע היתה שיחה ממתינה טורדנית ממספר חסום, שידעתי שמקורה הוא לשכת ראש הממשלה. מוזרה גם מפני שהופתעתי מהנחרצות ובעיקר הופתעתי מעוצמת ההקלה שהיא העניקה לי, מהתחושה כי אכן, כנראה אני צודק יותר מחברי (או אולי ראוי לומר על שירה: "צָדְקָה ממני!").

כמה שניות לאחר מכן עניתי לשיחה הממתינה מלשכת ראש הממשלה וחוברתי אליו. הודעתי לו על החלטתי החיובית, השר ארדן הועלה על הקו לשיחת ועידה קצרה של נימוסים והשאר היסטוריה.

היכן נזרע הזרע?

השיח במשפחת אלשיך בנושא המשטרה הוא ותיק, תולדה של הממשק המקצועי רב־השנים עם המשטרה, ובו בעיקר רטנתי וקיטרתי. כשרעייתי שירה היתה נחשפת לשיחות טלפון שקיימתי מהבית ונגעו למשטרה, היא נהגה לומר ספק בבדיחות ספק ברצינות: "מה אתה מתלונן כל הזמן? לך תהיה מפכ"ל המשטרה, נראה אותך!"

לאור נוהג זה, כשהודעתי לילדי (הקטן שבהם כבר עבר אז את גיל 19) על החלטתי, תגובתם המחויכת היתה: "הכול באשמת אמא!"

הייתי גאה בתגובתם (כמובן לאחר כמה שניות של הלם בלתי נמנע, שהרי לא היו בסוד העניינים עד לאותו רגע) — בגיבוי שלהם, במסר של ה"שליחות" שקיבלתי מהם. ילדי היו שותפים סמויים לחלומי להיות ראש שירות הביטחון הכללי — אף פעם לא הכרזתי שכך יהיה, שהרי זהו מינוי של ראש הממשלה באישור הממשלה ולא "מינוי פנימי", אולם הם שמעו מסביבתם, מפקודַי ועוד ש"אין ספק" שזה יקרה ואפילו האמינו בכך. נדרשה מהם אצילות, מפני שאחרי משבר הניצבים והשפל אליו הגיע הדימוי של המשטרה — גם הם, כבנים (ובת) של המפכ"ל המיועד, נדרשו להקרבה. אז לא ידעתי עד כמה זה נכון. אך כאשר עמדתי בעין הסערה מול התקפות בתקשורת, גם הם מצאו עצמם חלק מהחוויה המפוקפקת.

גיבוי זה היה חשוב מאוד במעלה הדרך, כך שכלל לא מוגזם לומר שאת ה"כן" אמרנו יחדיו!

אמירת ה"כן" לא הסתיימה בתשובה הטלפונית. מיד לאחריה העמקתי שוב ב"פקודת המשטרה", מה שהכריח אותי למחרת לנער מעלי את כל מה שעלול היה להיתפס כמחויבות כלפי (הבטחות שניתנו בתהליך) ועלול לצמצם חלילה את עצמאותי.

ובדיעבד? כשאני נשאל האם אני מתחרט על ההחלטה הזאת, אני עונה: תשאלו את השוטרים! אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה חשתי סיפוק עצום מהתפקיד המופלא של מפכ"ל. התאהבתי במשטרה, בשוטרים ובחברה הישראלית בכלל, ומכאן שהודיתי יום־יום על ההזדמנות למלא תפקיד זה.

2 רצף של בכירי משטרה שנאלצו לעזוב את השירות בשל סוגיות ערכיות ברמות שונות.