מפלצת בעיניו 1: מפלצת בעיניו

פרק 1

"אוף, די כבר." הספר שמולי נסגר ברעש כה חזק עד שכל השולחן רעד. "אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני פורשת."

אני לא מרימה מבט, עיניי סורקות קטע מהטקסט, מתקשות לקלוט את המילים. עברתי עליו תריסר פעמים, הייתי צמודה לספר בימים האחרונים, כאילו המידע איכשהו יחלחל לתוכי באוסמוזה.

"זה פשוט מסובך מדי," הקול ממשיך וקוטע את מעט הריכוז שנאבקתי לשמר. "חצי מזה בכלל לא הגיוני."

אני מעלעלת בספר וממלמלת, "לפעמים השאלות מסובכות והתשובות פשוטות."

"מי אמר את זה? פלוטו? אני אומרת לך, קאריסה, החרא הזה בכלל לא בספר שלי!"

דבריה מסיטים את תשומת ליבי מהעבודה. אני מעיפה מבט מעבר לשולחן העגול הקטן, אל החברה שלי, מלודי קרמייקל, כשהיא מנדנדת את כיסא העץ על רגליו האחוריות בתסכול. "את מתכוונת לאפלטון, לא לפלוטו."

היא מנופפת בידה בביטול, ומעוותת את פרצופה כאומרת 'אוי, למי זה פאקינג מזיז בכלל'. "מה ההבדל ביניהם?"

"הראשון פילוסוף והשני כלב מצויר."

אם היא לא מסוגלת לזכור את זה היא תיכשל במבחן, שאמור להיערך בעוד, אה... שלושים דקות.

"נו, טוב, אני נוטה להאמין שהכלב הדפוק הזה נשמע יותר הגיוני מהמנוול הזקן," היא אומרת ועוברת על ערמת הניירות שהיא כתבה בשיעורים. פילוסופיה, הקורס האחרון שלנו להיום, בחינת אמצע־השליש הראשונה שלנו כסטודנטיות שנה א' באוניברסיטת ניו־יורק, והיא הגיעה לנקודת השבירה שלה. טיפוסי.

"תקשיבי לשיט הזה," היא אומרת וקוראת מהחומר שלה. "גברים רבים אהובים על אויביהם, ושנואים על רעיהם, והם רעי אויביהם, ואויבי רעיהם. כאילו... מה זה בכלל אומר?"

אני מושכת בכתפי. "שאנשים הם אנשים, אני מניחה."

מבטי חוזר אל הספר שלי, עיניי שוב סורקות את הטקסט.

"וזה לא היה אפלטון, דרך אגב," אני אומרת בתשובה לשאלה הקודמת שלה. "זה היה דוקטור סוס."

"ברצינות?" היא שואלת. "עכשיו את מצטטת את דוקטור סוס?"

"הוא היה סוג של פילוסוף בעצמו," אני אומרת. "רוב הכתיבה שלו עסקה בהיגיון ובשכל הישר, חברה וטבע האדם. אפשר ללמוד הרבה מהספרים שלו."

"כן, טוב, אני מעדיפה דוקטור פילוסופי אחר," היא עונה ומחזירה את הכיסא לעמוד על הרצפה בקול חבטה חזק שמהדהד בבית הקפה הקטן. "אני חושבת שד"ר דרה צדק כשהוא אמר, bitches ain't shit but hoes and tricks."1

הרצינות התהומית בקולה מצחיקה אותי. "ואני חשבתי שהראפר שאת סוגדת לו הוא טופאק שאקור."

"הנה לך גבר שהיה מבייש את פלוטו," היא אומרת. אני נמנעת מלתקן אותה הפעם, מפני שאני לא בטוחה אם היא באמת לא זוכרת את השם שלו או סתם מתחכמת איתי כרגע. "פחדן מת אלף פעם עד מותו... חייל טועם רק פעם אחת מוות.2 זה עמוק."

"זה שייקספיר," אני מציינת. "היישר מיוליוס קיסר."

"אין סיכוי."

"יש סיכוי."

עיניה של מלודי יורות בי חיצים והיא פותחת את הספר שלה בתנועה מוגזמת. אף על פי שהכריזה על פרישתה, היא חוזרת לעבודה וחורשת בדקות האחרונות שנותרו לה. היא ממש על סף כישלון בפילוסופיה וצריכה להצליח יחסית במבחן האמצע כדי להעלות את הציון שלה. אם היא תקבל פחות מ־70, היא תדלג לה מעל לתקופת המבחן ותגיע ישירות להשעיה.

ואני? אני אומנם לא בדיוק עומדת להיכשל, אבל המלגה שלי היא סיפור אחר. לא כולנו יוצאי חלציים של בנקאים עשירים מוול סטריט כמו מלודי, שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן על שטויות. אמא שלי ממש לא יכולה לעזור לי, מאחר שאני לא בטוחה איך היא שורדת באופן כללי. ואבא שלי ובכן...

לא לכולם יש אבא.

אם ממוצע הציונים שלי ימשיך לצלול, איאלץ להסתמך על עצמי. ואם אצטרך להסתמך על עצמי, אדפק לגמרי. משום מה לא נראה לי שאוניברסיטת ניו־יורק תסכים לקבל שטר חוב בתור תשלום שכר לימוד.

"מי היה הגאון שהחליט שכדאי לנו לקחת את הקורס הזה, בכלל?" רוטנת מלודי ומעלעלת בספר בדרמטיות.

"את," אני עונה. "אמרת שהוא יהיה קל."

"הוא אמור להיות קל," היא טוענת. "זאת פילוסופיה. אלו, כאילו, דעות. אין תשובות לא נכונות כשמדובר בדעה של מישהו, נכון? זאת אומרת, זה אמור להיות רציונלי והגיוני, דברים ברורים, לא הבולשיט המדעי קיומי הזה."

"אוי, זה לא כל כך נורא."

למען האמת, אני מחבבת פילוסופיה, כשאני מתעלמת מהבולשיט. אלמלא המרצה שלנו, אולי הייתי אפילו אוהבת את הקורס.

"לא כל כך נורא? צריך לחשוב בקורס הזה יותר מדי."

אני מגלגלת את עיניי, סוגרת את ספר הלימוד ונשענת לאחור בכיסא. כל המילים מתערבבות לכדי ים מלא בכלום, מערפלות את המחשבות שלי ומכבידות על מה שאני כן זוכרת.

אני מעבירה את מבטי על בית הקפה, מנסה לנקות את מחשבותיי כשאני מרימה את השוקו־מנטה שלי. הוא עדיין חמים, אף על פי שהוא עמד פה מעל לשעה בלי שיתייחסו אליו.

"רק את, קאריסה," אומרה מלודי ומנענעת את ראשה. "אנחנו זוכים ל־20 מעלות חריגות בחודש מרץ, ואת עדיין מזמינה שוקו חם ולובשת צעיף, לכל הרוחות."

אני מושכת בכתפיי, לוגמת מהמשקה שלי ומתענגת על טעם השוקולד העשיר והקרמי. בדרך כלל אני נטמעת בקהל בתלבושת הרגילה שלי, סקיני ג'ינס וסוודרים ומגפיים גבוהים. זאת לא אשמתי שפתאום חמים וכל שאר האנשים מתנהגים כאילו זה קיץ ואנחנו בקריביים.

התוכנית של מלודי, ככל הנראה, היא לבדוק כמה מעט היא יכולה ללבוש בלי להיעצר על התערטלות בציבור. כרגע היא הולכת במכנסונים קצרצרים וחולצת בטן. אני מרגישה מגונה רק מלהביט בה.

"מה הבעיה עם הצעיף שלי?" אני שואלת, ומעבירה את ידי על הבד הרך. זה הצעיף האהוב עליי.

"כולו ורוד ומפוספס וצעיפי." היא מנופפת לעברי בידה בביטול ומעווה את פרצופה. "אני די בטוחה שעל זה דיבר אריסטו כשאמר 'כמה נורא לדעת כשידע לא עוזר', כי אני יודעת שאי אפשר לעזור לצעיף הזה."

אני פורצת בצחוק כה חזק עד שהוא מפריע לאנשים שמנסים לעבוד לידינו. אני שולחת לכיוונם מבט מתנצל ומתקנת את מלודי. "סופוקלס אמר את זה."

או משהו דומה לזה, בכל אופן. מָה נּוֹרָאָה היא דַּעַת, וְלַשָּׁוְא לוֹ לַיּוֹדֵעַ...3

"את בטוחה?"

"לגמרי."

מלודי נאנחת, סוגרת את הספר שלה בכוח בשנית ומרימה את ידיה בכניעה. "אני הולכת להיכשל במבחן הדפוק הזה."

שש־עשרה שאלות בחירה, חמש שאלות פתוחות קצרות, וחיבור בן שני עמודים, והכול בתוך שעה.

אני בגיהינום.

באופן מטאפורי, כמובן, אם כי זה נראה לי מילולי למדי בכל פעם שאני מרימה את מבטי מהבחינה אל קדמת הכיתה ועיניי ננעצות בשלט שתלוי מעל ללוח הגיר הישן.

זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים לכאן.

זה ציטוט של דנטה אלגיירי, הכתובת שנחקקה בשערי הגיהינום בספרו הקומדיה האלוהית. פרופסור סנטינו מן הסתם חושב שזה מצחיק, אבל זה רק מאמת את החשדות שלי...

הוא השטן.

אני נאבקת ומקשקשת את החיבור ומסיימת דקות ספורות לפני תום הזמן. אני הופכת את הבחינה שלי, משאירה אותה על השולחן, וצונחת בכיסא ברפיון. סנטינו מנהיג מדיניות לפיה אנחנו חייבים להשאיר את הישבנים שלנו בכיסאות עד שכולם מסיימים, כאילו אנחנו ילדי גן שלומדים לציית לכללים לראשונה בחיינו.

אני זזה לאט, כדי שלא יבחינו בי, ידי נשלחת לכיס הקדמי של תיק הגב ומוציאה את המכשיר הנייד. אני מסתירה אותו בחיקי ומוצאת משחק טיפשי כלשהו שיעביר את מה שנשאר מהזמן. אני בדיוק משחררת את הנעילה כשקול זועף ונוקשה מהדהד ברחבי החדר, עוצמתו מפתיעה אותי אחרי ארבעים וחמש דקות של אנחות מיואשות.

"ריד."

בתחילה אני בטוחה שסנטינו פוקד עלינו לעשות משהו, על כן אני מרימה את מבטי ופוגשת בעיניו הקטנות והחומות, שצופות בי מבעד לזוג משקפיים עבים. אף על פי שאני יושבת בשורה האחרונה בכיתה של כמעט מאה סטודנטים, אני מבינה שהוא מדבר ישירות אליי — קאריסה ריד.

אוי, שיט. "אדוני?"

"תסלקי אותו עכשיו," הוא מזהיר, "לפני שאקח אותו."

הוא לא צריך לחזור על דבריו. אני מרפה מייד, והמכשיר נשמט מידי ונופל לעבר תיק הגב שלי בלי שאני קוטעת את קשר העין איתו. הוא מהנהן בנוקשות, מרוצה מהיענותי, ומפנה את מבטו כדי להכריז על תום הבחינה.

ברגע שהדפים נאספים אני מזנקת על רגליי, מרימה את התיק וממהרת לעבר היציאה הקרובה.

מלודי מחכה לי במסדרון, הבעת פניה חלולה, כאילו לא נותר בה דבר לומר לי. זה מדהים אותי, איך המרדף אחר חוכמה נוטה לרוקן אנשים לגמרי.

"איך הלך לך?" אני שואלת.

"בערך כמו שהלך לדנטה עם ברנדט."

"ביאטריס."

היא מנופפת לעברי בידה. "בדיוק, הנה התשובה שלך."

אנחנו גוררות רגליים אל מחוץ לבניין, אל אחר צוהריים שטוף שמש במנהטן. הבעת פניה של מלודי משתנה ברגע שאנחנו יוצאות, המבט ההמום נעלם מפניה, והיא עוברת הלאה.

אני מעריצה את יכולתה לנער הכול מעליה.

היא מטה את ראשה לאחור, עוצמת את עיניה ומחייכת, טובלת באור השמש החמים. "אני צריכה משקה. אנחנו יוצאות לטימבר'ז הלילה?"

אני מעקמת את אפי. מלודי פוקחת את עיניה ומבחינה בהבעת פניי.

"נו, באמת!" היא אומרת. "יהיה מהמם."

"כאילו, לגמרי," אני לועגת לה. "בא לי להקיא מהמקום הזה."

מלודי צוחקת ונועצת בי מרפק. "אני רצינית, אנחנו חייבות ללכת."

"למה?"

"כי יש שם ערב שנות השמונים!"

"אז? אפילו לא נולדת אז."

"סיבה עוד יותר טובה ללכת."

אני מתעלמת ממנה ומסירה את התיק מגבי. אני מחטטת בו, מזיזה ספרים מדרכי, מחפשת את הטלפון הנייד כדי להתקשר לאמא שלי ולבדוק מה שלומה. היא רצתה שאבקר אותה בסוף השבוע אבל מצב הרוח שלי לא מתאים לנסיעה ארוכה... מה גם שאין לי די כסף לאוטובוס. אני פותחת את רוכסני התאים, מחפשת, והבטן שלי מתהפכת כשאני לא מוצאת את הנייד שלי בשום מקום. "שיט... שיט... שיט..."

"מה קרה?" שואלת מלודי, ומשתתקת כשאני עוצרת ושומטת את תיק הגב על המדרכה כדי לנבור בו. "איבדת משהו?"

"הטלפון שלי." אני נאנחת." סנטינו צעק עליי כשהשתמשתי בו אז זרקתי אותו לתוך התיק, אבל הוא לא פה."

"הוא לא נפל החוצה, נכון?" שואלת מלודי ומסתכלת לאחור, לעבר הרחוב שמוביל לבניין. "אולי השארת אותו בכיתה."

"אולי," אני אומרת, ואז רוכסת את התיק ותולה אותו מכתפי. "אני חוזרת לחפש אותו. ניפגש בחדר."

אני יוצאת לדרך לפני שהיא מספיקה לענות, צועדת באותו מסלול שבו הלכנו. מבטי דבוק לקרקע במקרה שהמכשיר נפל בזמן ההליכה. אני נכנסת שוב לבניין בדממה, מנווטת את דרכי בין המסדרונות בדרכי לכיתה. אני מתקרבת אליה, עומדת להיכנס לחדר, ובדיוק אז מהדהד קולו של סנטינו מבפנים. "אני יודע בשביל מה באת."

מצחי מתקמט, אני נעמדת בפתח הדלת, מילים עומדות על קצה לשוני. הנייד שלי אצלו? הוא יושב ליד השולחן שלו, מבחני האמצע מקיפים אותו, בידו עט, מבטו נעוץ במבחן של שוטה אומלל כלשהו, והוא תוקף אותו בדיו אדומה. רק שזה לא יהיה המבחן שלי.

אני מתחילה לדבר, המילים 'הנייד שלי' חומקות מבין שפתיי כשקול אחר מהדהד בכיתה. "יופי, כי אני ממש לא רוצה שיבזבזו לי את הזמן."

הקול גברי לחלוטין, עמוק וצרוד, מהסוג שדורש תשומת לב, כל הברה והברה נוטפת קור־רוח. אני משתתקת מייד מבטי סורק את הכיתה, מחפש את מקור הקול. גבר עומד בצללים ליד הפינה בירכתי הכיתה, לא רחוק מהכניסה השנייה לחדר. כל פרט בחזותו תואם את קולו המחוספס — הוא גבוה, כתפיו רחבות, גופו לא גדול אבל בהחלט מוצק, כמו גזע עבה ויציב של עץ סקויה, חליפתו השחורה מחבקת את דמותו בשלמות. הוא אומנם מעורר יראת כבוד, אבל יש משהו נינוח בתנוחת גופו. הוא לא רק נשמע בטוח בעצמו.

הוא יודע שהוא בשליטה.

אני צועדת לאחור, מתגנבת בחזרה למסדרון כשצעדיו המחושבים מתחילים להדהד בכיתה והוא עושה את דרכו אל מקום מושבו של סנטינו. אני שוקלת ללכת משם, אולי לחזור מאוחר יותר, אני לא רוצה להפריע למה שזה לא יהיה, אבל לעזאזל... אני ממש צריכה את הטלפון.

ולעזאזל, הסקרנות משתלטת עליי. מה האיש הזה רוצה?

"אין לי את זה," אומר סנטינו, קולו אגבי, כאילו האיש המאיים לא משפיע עליו בכלל. "עדיין לא השגתי את זה."

"זאת לא התשובה שרציתי לשמוע."

לפני שסנטינו מצליח לענות, צליל רטט ממלא את החדר השקט, מרעיד את הרצפה. מבטי מייד מזנק לכיוונו, מבחין בטלפון מתחת לשולחן שלידו ישבתי וכתבתי את הבחינה שלי. הקלה מציפה אותי כשאני רואה אותו, ובעקבותיה גל של חרדה. האיש מסובב את ראשו לעבר הצליל, ואני זוכה למבט חטוף בצדודיתו. הוא כמו קופא לרגע, מאזין לרטט הטלפון שלי, ואז מסתובב לעבר פתח הדלת בכל גופו.

מסתובב אליי.

אני מזנקת ונעלמת מטווח הראייה שלו, אני לא רוצה שיתפסו אותי מצותתת.

הדממה המתוחה נמשכת עד שהטלפון שלי מפסיק לרטוט, השיחה מתנתקת.

"אני אחזור בשביל זה," אומר הגבר כעבור רגע.

"אני יודע." קולו של סנטינו כה שקט עד שאני בקושי שומעת אותו. "אני יודע שתחזור."

החדר שוב נמלא קול צעדים, והם בדרכם אליי. אני מסתובבת בבהלה, מנסה לא להרעיש כשאני רצה במסדרון הארוך, פונה לכיוון המסדרון הבא ועוצרת. אני נשענת על הקיר, חושבת לרגע, ואז מתכופפת כדי לחטט בתיק שלי בהיסח דעת, מעמידה פני עסוקה. אני שומעת אותו כשהוא צועד לאורך המסדרון לעברי, לעבר דלתות הכניסה, ליבי הולם בחזי למשמע צעדיו המחושבים.

הוא פונה לכיוון המסדרון בנינוחות, עובר לידי. מבטי פונה לכיוונו, ננעץ בנעליים השחורות והמבריקות שלו, בטני מתהפכת כשהן מאטות, כשהן נעצרות לידי.

"זה שלך?"

אני מרימה את עיניי, זוכה למבט חטוף ראשון בפניו. לעזאזל, לא לזה ציפיתי, ובכל זאת זה כל מה שאי פעם קיוויתי לראות בבן אדם כה מרשים. הוא מבוגר ממני — שלושים, לפחות, אולי אפילו קרוב לארבעים — אבל העור שלו נראה זוהר וצעיר. לסתו מכוסה זיפים עדינים, כאילו לא טרח להתגלח בימים האחרונים. שיערו החום לא קצר, אבל גם לא ארוך, סבך תלתלים סוררים שהוחלקו לאחור על ראשו. או שהוא עמל עליו במשך זמן רב, או שהוא יצא מהמיטה במצב הזה.

בכל אופן, זה מרשים אותי.

אף על פי שאולי, שייתכן (אף שאני מקווה שלא) שהוא ממש מבוגר ממני, אני מוכרחה להודות שהוא פשוט יפיפה. למעשה, הוא כל כך נאה עד שאני בקושי מצליחה שלא לבהות בו, עיניי פוגשות את עיניו הכחולות־בהירות לאחר שכבר הפשטתי אותו במבטי.

הוא מרים לעברי גבה. המחווה הייתה יכולה להיות קומית אלמלא היא הייתה כל כך סקסית.

"זה שלך?" הוא שואל שוב.

רק כשהוא חוזר על המילים, אני סוף סוף מבינה שהוא מחזיק משהו. אני קופאת, רואה שהמכשיר הנייד המוכר עם הכיסוי הוורוד המנצנץ נח בכף ידו. היד שלו מגמדת את הטלפון, אצבעותיו חזקות ויציבות, קצותיהן מחוספסים, עורו מצולק. אני לא יודעת מה הוא עושה למחייתו, אבל הוא בוודאי עובד עם הידיים.

הרבה.

"אה, נכון, כן." אני שולחת את ידי לעבר המכשיר, מהססת לרגע לפני שאני לוקחת אותו. "איך —?"

אני לא מסיימת את השאלה, והוא לא עונה עליה. במקום זאת, חיוך קטן ומרוצה מופיע בזוויות שפתיו וחושף זוג גומות עמוקות. הוא עומד שם לרגע, מביט בי, מתנשא מעליי, הוא גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים, לפחות. הוא נועץ בי מבט עז, כאילו הוא לומד לקראת מבחן כלשהו.

יכול להיות שהוא יקבל ציון גבוה, משום שמבטו עד כדי כך נוקב.

הוא מניד את ראשו, נפנה ממני ומתרחק בלי לומר מילה נוספת.

"היי, זאת אני," אני נאנחת לתוך הטלפון לאחר הצפצוף. אימי היא כנראה האדם האחרון בעולם שיש לו משיבון אלקטרוני כמו פעם. "רק רציתי להחזיר לך צלצול. אז, אה, תתקשרי אליי כשאת יכולה. אוהבת אותך!"

מלודי צוחקת כשאני מנתקת. היא עומדת מול הראי, מסדרת את שיערה. היא כבר לבושה לערב בטימבר'ז שמבחינה עקרונית עדיין לא הסכמתי לבוא אליו. היא נראית מגוחך, מכוסה בצבעי ניאון, על מצחה סרט, כאילו היא זה עתה יצאה מקליפ של אוליביה ניוטון ג'ון. "מה שלום מאמא ריד?"

אני מושכת בכתפיי וזורקת את הנייד על השולחן. אמא הייתה זו שהתקשרה אליי כשהנייד היה בכיתה.

מלודי לא ממתינה לתשובה כלשהי, אלא מסתובבת אליי ומשנה את הנושא. "מה את לובשת?"

"אה..." אני מסתכלת על עצמי. "בגדים."

"לא עכשיו. אני מתכוונת הלילה."

"בגדים," אני אומרת שוב. מה לעזאזל אני אמורה ללבוש? "כנראה מכנסי ג'ינס ו —״

"ג'ינס?" היא מזדעקת וקוטעת אותי. "אוי לא, לא... זה לא טוב."

היא מייד ניגשת לארון שלי, פותחת את דלת ההזזה ומחטטת בבגדיי. אין שם הרבה — לפחות לא בהשוואה לצד שלה. אני חייבת לעשות כביסה כל שבועיים, אחרת אסתובב עירומה. אני בטוחה שלה יש מספיק בגדים תחובים בארון שלה לכל השנה.

הכביסה המלוכלכת שמקיפה אותה כמו מאשרת את זה. פחות משלושה מטרים מפרידים בין המיטות שלנו, החצי שלה של החדר מורכב מהררי החפצים שהושלכו בכל מקום אפשרי, כאשר החצי שלי דומה יותר לשביל הליכה נקי שמוביל לדלת.

אנחנו לא יכולות להיות שונות יותר זו מזו. מלודי היא סופת טורנדו הרסנית, שעה שאני כבר השלמתי עם תפקידי כמשמר הלאומי שתפקידו לנקות אחריה.

קשה להאמין שאנחנו מכירות רק כמה חודשים. עברנו לגור כאן בתחילת השנה הראשונה שלנו בקולג', זרות גמורות שהסכימו בשתיקה להתגורר יחדיו בחלל שמזכיר יותר חדר ארונות. מלודי עשתה זאת כדי להתחשל, לטענתה. אני עשיתי את זה מפני שלא הייתה לי ברירה אחרת.

איפה עוד הייתי יכולה למצוא מקום מגורים במנהטן בעבור ארבעת אלפים דולר לסמסטר? בשום מקום.

"אין לך, כאילו, כלום פה," מתלוננת מלודי ועוברת מהארון לשידה שלי. לאכזבתה הגדולה, בשידה יש אפילו פחות. היא מרימה ידיים, חוזרת לצד שלה, פותחת את הארון שלה ונאבקת במפולת הבדים. "למזלך, אנחנו באותה המידה."

הישבן והירכיים שלי קצת גדולים יותר משלה, אבל היא נוחרת בבוז כשאני אומרת את זה, כאילו אני משוויצה. מלודי יפיפייה אמיתית, שיער בלונדיני חלק ומבריק ועיניים ירוקות מדהימות. היא נראית כאילו יצאה מתצוגה של ויקטוריה סיקרט.

כלומר, כשהיא לא נראית כמו ברבי ניאון.

היא שולפת בגדים וזורקת אותם לצידו השני של החדר, לעברי. אני מעווה את פניי. מחטבים. "את ממש מוכנה לכל אירוע, הא?"

"אני חייבת להיות," היא אומרת וחוזרת להביט במראה. "אף פעם אי אפשר לדעת מה החיים מתכננים לך."

המילים מחזירות אותי שעה אחורה, לגבר החתיך שפגשתי בכיתת הפילוסופיה. אני לא מספרת למלודי. אני לא בטוחה למה. אולי מפני שכלום לא קרה.

ואולי מפני שאני מצטערת שכלום לא קרה.

בכל אופן, אני משאירה את המידע נעול בראשי, חתום בתוכי, במקום שכולו שלי. אם אדבר עליו, אתחיל לנמק ולהסביר הכול, שעה שאני מעדיפה להניח למה שקרה להתבשל בתוכי על אש קטנה.

המציאות אף פעם לא מרתקת כמו הפנטזיה.

שעות ספורות לאחר מכן אני עומדת מול הראי, בגד הגוף השחור והנמתח גורם לי להרגיש כמו נקניקייה דחוסה במעטפת. מעליה, אני לבושה בחולצה גדולה בוורוד־עז שחושפת כתף אחת, וזוג חותלות כחולות שמשלימות את המראה. התלבושת הייתה נראית כמו בגדי ספורט אלמלא נעלי העקב השפיציות השחורות והגבוהות שנעלתי, והעובדה ששיערי החום סורק לגבהים בלתי־נתפסים ופניי כוסו באיפור.

"אני נראית כמו ליצן," אני מייללת ומביטה בבבואתי במראה. צללית עיניים כחולה בהירה ושפתון ורוד־עז לא מחמיאים זה לזה, לא משנה מה סינדי לאופר חשבה ב־1983.

"את יפיפייה," אומרת מלודי וסוטרת לישבן שלי כשהיא עוברת לידי בדרכה אל הדלת. היא שוב החליפה בגדים, כנראה בפעם החמישית, והפעם החליטה ללבוש משהו שנראה כמו שמלת נשף סיום כחולה. "קדימה, המסיבה מחכה!"

אני לוקחת את החפצים שלי, תוחבת הכול בחזייה מאחר שאין לי כיסים, ויוצאת בעקבות מלודי לפני שאתחרט. טימבר'ז נמצא ממש כמה בניינים מהמעונות, רק כמה דקות של התנדנדות הביתה בארבע בבוקר. כבר חשוך בחוץ, האוויר מתחיל להתקרר מאחר שהשמש נעלמה, והטמפרטורה מתחילה לרדת שוב למזג האוויר האופייני לחודש מרץ. זה לא מפריע למלודי, ככל הנראה, אבל אני רועדת.

אני מאטה. "כדאי שאקח צעיף."

"נו באמת," אומרת מלודי ומשלבת את זרועה בשלי כדי למשוך אותי הלאה. "הוא לא יתאים לבגדים שלך."

"שום דבר לא מתאים לבגדים האלה," אני מציינת.

היא צוחקת וזורקת לי מבט משועשע כשאנחנו הולכות ברחוב. מוזיקה נשמעת מבעד לדלת של טימבר'ז, המקום כבר שוקק חיים, ורק תשע ורבע. אנחנו נעמדות בתור, מחכות ליד מבנה הלבנים המלוכלך בזמן שמלודי מנפחת את שיערה ומסדרת את הקשת העצומה שמשמשת אותה כסרט. כשמגיע תורנו, אני שולפת את התעודה המזהה מתוך החזייה ומוסרת אותה לשומר שעומד ליד הדלת, בחור גדול וחסון עם מבטא כבד של תושב לונג־איילנד. הוא מעיף בה מבט, מביט בי, ומחזיר לי את התעודה.

כשאני מחזירה אותה בבטחה למקומה, הוא מוציא טוש ומסיר את הפקק בשיניו. האדים הרעילים צורבים את נחיריי כשהוא מנופף בו לעברי, ואני מושיטה לו את ידיי כדי שיוכל לסמן אותן בשני איקסים גדולים.

אני נועצת בהם מבט וזזה מהדרך.

מלודי, לעומת זאת, מקבלת צמיד ירוק זרחני. היא מחייכת ומרימה אותו כדי להשוויץ בפניי. היא רק בת תשע־עשרה, לא גדולה ממני בהרבה, אבל על פי התעודה המזויפת שלה היא כבר ישישה בת עשרים ואחת.

אני חורצת לשון והיא צוחקת, משלבת את זרועה בזרועי וגוררת אותי פנימה. הבר מקושט בכל מיני מזכרות משנות השמונים, פוסטרים של סרטים הוצמדו לקירות בזמן שמועדון ארוחת הבוקר מתנגן בדממה על מסך טלוויזיה ענק.

אנחנו עושות את דרכנו לרחבת הריקודים, שם הרמקולים משמיעים שיר קצבי של ניו קידס און דה בלוק. אנחנו הולכות לאיבוד באוקיינוס של צבע, שיער מסולסל ומעילי עור, מוקפות חיקויים של נסיכות פופ ובחורים אומללים במשקפי שמש שחורים.

המוזיקה משתנה בזמן שאנחנו נכנסות לתוך הקהל כדי לרקוד. מוואנילה אייס ועד אם סי האמר, ממדונה ועד פויזן, הבאס זורם בעורקיי כמו דם, מהול באדרנלין, המילים מקיפות אותי, בוקעות בצרחות נלהבות מפי קהל סטודנטים להוטים־יתר־על־המידה־שאומנם־לא־נולדו־בשנות־השמונים־אבל־למי־אכפת־הם־בכל־זאת־מתים־על־זה. זה כמו לנסוע בזמן, לחזור לעשור אחר, להשאיר חותם על רגע שמעולם לא זכינו לשהות בו.

מלודי קונה משקאות — משקה אחרי משקה אחרי משקה — על חלקם היא משלמת; על אחרים משלמים בחורים במועדון בתקווה שהלילה לא יסתיים בזה. אני לא בטוחה מאיפה רובם מגיעים, או אפילו מה יש בהם, למען האמת, אבל מה שבטוח הוא שלא שילמתי עליהם, אז לא אכפת לי.

אני גונבת לגימות כשאף אחד לא מסתכל, זקוקה לזריקת האנרגיה כשאני רוקדת בכל כוחי, מסתחררת וקופצת, צוחקת ומנסה שלא ליפול כשהאלכוהול מחלחל לדמי.

אני מיוזעת, כפות רגליי בוערות, הנעליים צובטות את בהונותיי, והחברה שלי נעלמה. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא עשתה חיקוי של מאווריק שיצא ישר מאהבה בשחקים, שניהם נראו "צמודים ובדרכם לאזור הסכנה", ממש כמו בשיר של קני לוגינס מאותו סרט.

אני עומדת במקום לרגע, מתנשמת בכבדות, מוחה את מצחי המיוזע בגב כף ידי. הסימנים השחורים על ידי עדיין לא נמחקו, אפילו לא נמרחו קצת, אבל כבר מזמן ויתרתי על העמדת הפנים שאני לא שותה, בידי אני מחזיקה חצי כוס מלאה בנוזל כלשהו, באדיבותו של מאווריק.

הוא לא נראה מרוצה כשלקחתי ממנה את הכוס.

אני מביטה סביב כשאני לוגמת, נעה בתוך קהל האנשים, מחפשת את שמלת הנשף הכחולה, אבל לא מוצאת כל זכר לה. היא לא על רחבת הריקודים, לא ליד הבר, ולא בתור לשירותים. האוויר כבד ומחניק, ואני מרגישה מסוחררת, כאילו אני לא מקבלת מספיק חמצן. אני נאנחת, גומעת את מה שנשאר מהמשקה וזורקת את הכוס. אני עושה את דרכי אל היציאה, חולפת על פני אנשים ודוחפת אחרים כדי לצאת מהמקום.

ברגע שאני יוצאת אל המדרכה אני נושמת עמוק, אוויר הלילה כה קר עד שאני מרגישה כאילו מחטים קטנות דוקרות את עורי בזמן שגופי מסתגל לשינוי החד בטמפרטורה. השעה מאוחרת, אחת, אולי שתיים לפנות בוקר להערכתי, הרחובות עוד מלאי חיים אבל מעט מאוד אנשים עומדים בתור לכניסה.

מלודי גם לא כאן.

השומר בוחן אותי במבט מוזר. אני מתרחקת מהדלת, ממנו, ומכניסה את ידי לחזייה כדי להוציא את הנייד ולהתקשר למלודי. הוא מחליק מידי, יחד עם התעודה המזהה, שניהם נופלים על הקרקע. אני עוצרת את הנשימה כשהנייד פוגע במדרכה בקול נפץ.

"לא, לא, לא," אני אומרת שוב ושוב, ומתכופפת כדי להרים אותו. אני מסתכלת על המסך, מעווה את פניי למראה השריטה הארוכה והמשוננת שחוצה אותו. "אוי, פאק."

אני מכווצת את מצחי, מושיטה את ידי אל תעודת הזהות, אבל לפני שאני מספיקה להרים אותה מישהו אחר עושה זאת. אני מרימה את מבטי, מצפה לראות את השומר החטטן.

אך מה שאני רואה כמעט מפיל אותי לרצפה.

זה הוא.

הוא, מטר שמונים וקצת של גוף מרהיב, עדיין לבוש בחליפה השחורה, נראה בדיוק כפי שהוא נראה לפני שעות. אני אמורה להיבהל, אבל אני מרגישה רק עקצוץ קל במורד גווי, תחושה מעורפלת בידיעה שבעיר של כמעט שני מיליון אנשים, הסיכוי שאי פעם אתקל בו פעמיים שואפים לאפס, לא כל שכן פעמיים באותו היום.

אולי זה הגורל.

ואולי אני בצרות...

הוא עומד שם, מביט בתעודה המזהה שלי, ואז עיניו התכולות מתמקדות בי. אני קמה שוב, מתנודדת, ראשי סחרחר, העולם סביבי נע באיטיות. קשה לי לחשוב בבהירות, האלכוהול מתחיל להשפיע עליי. הייתי שיכורה בעבר, אבל זה... זאת לא השכרות שאני רגילה אליה. אני מסוחררת, ומזיעה, ואני מרגישה כאילו אני עומדת להקיא.

בבקשה אל תקיאי.

"זאת תמונה נוראית," אני ממלמלת כשעיניו עוברות שוב ממני לתעודה. הוא מסתכל עליה לרגע — רגע שנראה לי כמו נצח כשאני מנסה שלא להתעלף על המדרכה — ומוסר לי אותה.

"התמונה בסדר גמור, קאריסה."

אני לוקחת את התעודה כדי להחזיר אותה למקום, ותחושת בהלה סוף סוף עולה בי. "איך אתה —?" אני מנידה בראשי, התנועה מגבירה את הסחרחורת עוד יותר. לשנייה הכול נהיה שחור, ולרגע אני מפחדת שהאור לא יחזור שוב. "איך אתה יודע את השם שלי?"

קולי נשמע כמו קרקור צרוד, ואם כי הראייה שלי מטושטשת, אני רואה את המצח שלו מתקמט בבלבול. "הוא מופיע ברישיון שלך."

אה. אני מתכוונת לומר את המילה בקול, אבל משום מה אני כבר לא מצליחה להפעיל את שפתיי. אני ממצמצת שוב ושוב, מנסה לנשום עמוק, אבל אין טעם. שום כמות של אוויר כבר לא תשאיר אותי למעלה אם אני צונחת. הברכיים שלי כושלות, הכול דוהה ונעלם.

בום.

1 שיר של הראפר ד"ר דרה משנת 1992

2 מתוך: יוליוס קיסר, בתרגומו של דורי פרנס.

3 אדיפוס המלך — תרגום: שאול טשרניחובסקי.