מפלצת הזיכרון

יושב ראש יד ושם יקר, זה הדין וחשבון על מה שאירע שם. הובהר לי שאתה מצפה לו, וגם אני מעוניין בכך, שכן נתת בי את אמונך. ניסיתי בתחילה להפריד ביני ובין הדיווח, למסור אותו בצורה נקייה ואקדמית, בלי לערב בכך את אישיותי ואת קורות חיי שאין בהם כשלעצמם עניין מיוחד, אולם לאחר כמה משפטים הבנתי שלא אצליח, שכן אני הכלי שבתוכו מצוי הסיפור. אם יתרחבו הסדקים שבתוכי עד שאשבר, יאבד גם הסיפור. דע כי תמיד נשאתי אליך עיניים. השתתפתי כמה פעמים בדיונים ובהתייעצויות שערכת, הטלת עליי כמה משימות חשובות, גם את הפרויקט האחרון. לא אשכח את הדברים המרגשים שאמרת בטקס השקת הספר שלי. סייעתי לך ככל יכולתי, אבל לא זכור לי שהחלפנו מילה של חולין. אין לי טרוניה על כך, כה כבדה המעמסה שמוטלת על כתפיך. אני זוכר את הנוף היפה של יער ירושלים ממשרדך, את ריח האבן של הקירות ואת האריג הטוב של בגדיך. תמיד ראיתי את עצמי כשליחך הנאמן. אני רואה מולי את פניך הנבונים ופונה אליך כאל נציגו הרשמי של הזיכרון.

אל חקר השואה הגעתי משיקולים מעשיים. לאחר שהשתחררתי מהצבא ובחלוף תקופת הטיולים וההתלבטות המקובלת, נרשמתי ללימודי יחסים בין־לאומיים והיסטוריה. השתוקקתי להשתלב בשירות הדיפלומטי. חשבתי שבחוץ־לארץ יהיו לי חיים יותר שמחים. אמנם ידעתי שקרנו של שירות החוץ יורדת, שבעידן הדיגיטלי אין בו כל כך צורך, אבל בעיניי זה היה דווקא יתרון. ראיתי את עצמי יושב בבית קפה בעיר טרופית בחליפה בהירה ומעביר את ימיי בעצלות הדורה, במשכורת צנועה אך מכובדת שתשלם המדינה. לא שאפתי להיות שחקן ראשי, שכיכרות ורחובות נקראים על שמו. אהבתי לקרוא ספרים על דמויות ואירועים היסטוריים; הם הרגיעו אותי כי הכול בהם חתום וסופי, דבר לא יכול להשתנות. סיפורים דמיוניים היו בשליטת אדם אחר וגחמותיו ועוררו בי אי־שקט. בשנת הלימודים השנייה ניגשתי לבחינות של משרד החוץ, הייתי אז בן עשרים וארבע, ועברתי ללא קושי את השלב הראשון, שנערך בכתב. בשלב השני, שאליו זומנתי לאחר כמה שבועות, השתעשעו בנו הבוחנים בסדנאות חברתיות, במיני משחקים ערמומיים, ולבסוף ראיינו אותנו באופן אישי. ככל שהתארך היום הרגשתי שאני עולה על שרטון. לא הייתי צריך לחכות למכתב התשובה כדי לדעת שנכשלתי. זמן־מה שקלתי לעזוב את הכול ולנסוע למזרח, לתאילנד, כי העתיד נסגר עליי. אבל שיקולים כלכליים ומשפחתיים (אבי חלה אז) עצרו בעדי. משנגוז החלום של השירות הדיפלומטי עזבתי את לימודי היחסים הבין־לאומיים, שלא עניינו אותי כשלעצמם, והמשכתי ללמוד רק היסטוריה. מאוד אהבתי ללמוד היסטוריה, לכתוב עבודות, לחקור, לשבת שעות בספרייה עם כתבים ישנים, לצאת לקפטריה, לחזור, התנהלתי בשלווה ואימצתי אצטלה של כובד ראש. המשכתי בטבעיות לתואר השני ויצאתי מאלמוניותי בעקבות עבודה סמינריונית שכתבתי בקורס שנתן הדקאן וזכתה לשבחיו. הוא קירב אותי אליו והציע לי להיות אחד מעוזרי ההוראה שלו. הפכתי להיות פרח היסטוריונים והתגאיתי על כך מאוד. הדקאן שוחח אתי על אפשרויות לעתיד, על לימודים בחוץ־לארץ, ראיתי את עצמי יושב ליד האח באוקספורד או בבוסטון, מזדקן בכבוד ובנעימים, וכבר לא הצטערתי כל כך על הדחייה ממשרד החוץ.

התייראתי מפני ההיסטוריה המודרנית, שנראתה לי כמפל אימתני השוצף בעוצמה אדירה. חיפשתי חיי מרגוע ושלווה שיעסקו בתקופות קדמוניות שתולדותיהן חתומות וסגורות ואשר אינן מעוררות רגשות מיוחדים אצל איש. שקלתי לעסוק בהיסטוריה של המזרח הרחוק, אך הבנתי שלשם כך עליי ללמוד סינית או יפנית, והיה לי רק כישרון צנוע ללימוד שפות. מהמהומות ומהאסונות של עמנו רציתי להתרחק, ניחשתי כבר בתחילת הדרך את הסכנה שצפונה לי שם. אבל כאשר הכרתי את רות, וידעתי שאנו מצויים במסלול לחתונה, נאלצתי להתחיל לחשוב במונחים מעשיים. כאשר התעמקתי בעניין הבנתי שלמראית עין פתוחה בפניי כל ההיסטוריה האנושית, אך למעשה קיימים בה בעבורי רק עורקי חיים מעטים. התקנים באוניברסיטה היו נדירים ונתפסו על ידי מרצים ותיקים, והמשרות החדשות היו בתקן של מורים מבחוץ, עובדי קבלן למעשה, ובמשכורות רעב. יום אחד בישר לי הדקאן, שחיבב אותי, שחיל המודיעין מחפש מומחים לאיראן ומוכן לממן לימודי דוקטורט בהיסטוריה פרסית למועמד המתאים. התנאי הוא, הדגיש הדקאן, שאתחייב אחר כך לשבע שנים של שירות קבע. אמנם ידעתי שמדובר בישיבה במשרד בקריה, ולא בחזרה אל הטנקים שבהם שירַתִּי בסדיר, אך המחשבה על גיוס מחדש לצבא גרמה לי כמה לילות של נדודי שינה וביעותים, ואחריהם הודעתי לדקאן שאיני מעוניין. מה גם שהתמחות זו דרשה לימוד שפה זרה וקשה. הדקאן הבין ואמר שאם כך נותרה לי רק אפשרות רֵאלית אחת להמשיך בחיי כהיסטוריון בישראל — לעשות דוקטורט בתולדות השואה. התייראתי מכך מאוד. רציתי להמשיך לשייט בחיי כבאגם רוגע, נקי מדאגה ומרגש. עשיתי כמה ניסיונות עקרים לחמוק מהמעמסה הזאת, וכמעט הצלחתי: אוניברסיטה טובה באוסטרליה בעיר פרת‘ הייתה מוכנה לקבל אותי במסלול לדוקטורט בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים, לממן לי מגורים ולהעניק לי משרת הוראה. אלא שרות כלל לא התלהבה לנסוע לשם, וכבר היה לנו תאריך לחתונה. אילו נסענו לחופים השמשיים האלה, אל כוסות הבירה שמוגשות משעה ארבע אחר הצהריים, אולי היה גורלנו המשותף אחר. נכנעתי. התייצבתי אצל הדקאן והודעתי שאני מוכן לרתום את עצמי למרכבת הזיכרון. משעה שעשיתי כן, השתנה כמעט הכול לטובה. התחלתי לקבל מלגה קטנה, תרומתה של משפחה יהודית מאמריקה, שהספיקה למחייתנו הצנועה. התחלתי ללמוד גרמנית, ובתוך כמה חודשים ידעתי לקרוא ולהבין מכתבים מנהלתיים של האס־אס. הידיעה שלי בשפה נשארה בסיסית למדי, ומעולם לא ניסיתי את כוחי בהיינה או בגתה. התנפלתי על ספרים ומחקרים מכל הבא ליד, בזה כוחי, ביכולת לעכל בזמן קצר כמויות גדולות של חומר. משכו את לבי בעיקר הפרטים הטכניים של ההשמדה: המנגנון, כוח האדם, השיטה. העמקתי בהם עוד ועוד, עד שנושא הדוקטורט התגבש וקיבל את אישור המנחה שלי. עליתי על המסלול.

אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמת העולם השנייה, זה היה נושא הדוקטורט שהתחלתי לכתוב. העמדתי זה לצד זה את תהליכי ההשמדה בכל אחד מהמחנות — חֶלְמְנוֹ, בלז'ץ, טרבלינקה, סוביבור, מאידנק ואושוויץ (מובן ששני האחרונים היו שונים בהיותם גם מחנות עבודה, בעוד שהראשונים שימשו להשמדה בלבד) — ופירקתי אותם לגורמיהם. בחנתי במיקרוסקופ של היסטוריונים את השלבים שנהגו בכל אחד מהמחנות, מרגע הירידה מהקרונות, עובר משם להתפשטות ולאיסוף הבגדים והכבודה, מצגי השווא שנתנו הגרמנים כדי להרגיע את קהל הקרבנות, גזיזת השֹער, ההצעדה אל תאי הגזים, מבנה התאים וסוג הגז ששימש בהם, אופן הכנסת הקהל לתוכם, תהליך ההמתה, עקירת שיני הזהב והחיפוש אחריו בנקבי הגוף, אופן ההיפטרות מהגופות, חלוקת כוח האדם בין התחנות השונות וכך הלאה, וחיפשתי בהם את הדומה ואת השונה. מובן שכל שלב הורכב אף הוא מאין־ספור פרטים, שבהם היו וריאציות וגיוון. קראתי מאות ספרים ועדויות על אודות החיים והמוות במחנות, איני מהסס לומר אפילו אלפים, וגם העמקתי ככל יכולתי במסמכי גלם כדי לברר פרטים שלא לובנו עד תום. היה שם שפע רב של מידע, וניווטתי בתוכו ביד בטוחה. תרשימי הזרימה הלכו והסתעפו, אך לא איבדתי את השליטה בהם. תחילה ארגנתי היטב את העובדות, רות סייעה לי ביצירת קובצי השוואה מיוחדים לכך, ואחר כך בדקתי את השאלה האקדמית מדוע היה גיוון מסוים בשיטות העבודה, ולא הייתה אחידות מוחלטת כפי שהיה אפשר לצפות מטיבם של הארגון ושל המשימה.

במקביל, ולצורכי פרנסה, התחלתי להדריך קבוצות ביד ושם. אתה עצמך עמדת בראש הוועדה שקיבלה אותי לתפקיד, אני זוכר את הדרת הפנים שלך ואת היראה שהפלת עליי. שאלת מדוע אני רוצה להדריך, ואם אני מודע למעמסה הנפשית שזה יטיל עליי. עניתי חצי אמת, אמרתי שזו הזדמנות יוצאת דופן להיסטוריון ליישם את עיסוקו בחיי היום־יום ולהפיץ את תלמודו בציבור. לא אמרתי שאשתי בהיריון ושאני חייב לפרנס את משפחתי הקטנה. סיפרתי שאני בעיצומה של כתיבת הדוקטורט, ושכבר יש לי ידע רב בטכניקה של תהליך ההשמדה עד לפרטי הפרטים. כתבתי בקורות חיי שבשירותי הצבאי הדרכתי במגמת תותחנות בבית הספר לשריון, ושאחר כך, באוניברסיטה, הייתי עוזר הוראה של דקאן הפקולטה להיסטוריה. ביקשתם שאציג בפניכם בקיצור רב, כאילו אתם תלמידי בית ספר, את סיפור מרד גטו ורשה. נראה שעשיתי רושם טוב, כי כבר למחרת הודעתם לי שהתקבלתי. לא שעיתי ממש לאזהרתך על המעמסה הנפשית, כי לא סבלתי מתהפוכות רגשיות גדולות בחיי, חשבתי שאני חסין מזה. התפרצתי אל השדה כשור צעיר בכל כוחי. מיד התחלתי להדריך במוזאון, בשדרת חסידי אומות העולם, בכיתות הלימוד, הרעפתי על הילדים מהידע שצברתי. היה לי כישרון מסוים לזה. שאפתי לתת להם תמצית חדה וברורה של התמונה הגדולה, המלאה באין־ספור פרטים, לאחוז בכמה צירי עלילה, הרי אם אעסוק בכל אחת מעלילות המשנה, הם ילכו לאיבוד. ילדים מאחת הכיתות הראשונות שהדרכתי אמרו לי שבזכותי הבינו בפעם הראשונה את כל העניין הענקי הזה של השואה. הייתי חרוץ והתכוננתי היטב להרצאות, מעולם לא קרה שהגעתי לא מוכן. יצאתי מהנחה שהם לא יודעים כלום, ועליי מוטלת כל האחריות להנחיל להם את הזיכרון. הסברתי להם על שורשי האנטישמיות, המסורתית והמודרנית, על עליית הנאציזם, קצת על הביוגרפיה של אדולף ושל שליחיו הראשונים, על פרוץ המלחמה, שלילת הזכויות, הכליאה בגטאות, הגירושים, ההשמדה. לעתים תפסו אותי פנים מעניינים של אחת הנערות או אחד הנערים או שאלה נבונה שנשאלה, אך בדרך כלל הכיתות באו והתחלפו באחרות בלי להותיר בי רושם מיוחד. אני זוכר שפעם נכנסת במפתיע לשמוע הרצאה שלי בפני תלמידי תיכון מרחובות או מגדרה, ישבת מאחור, סימנת לי להמשיך, ואני רציתי להרשים אותך. על המסך היה תרשים של טרבלינקה, ואני זרמתי בין התחנות בקלילות ובשטף, עד לשרפת הגופות בבורות הרקב הגדולים. כעבור כמה דקות הנדת בראשך ויצאת. אחר כך דיברה אתי מנהלת האגף ואמרה שהרשמתי אותך בידע שלי, אבל שגם ציינת שחסרו לי קצת רגש והתייחסות לקרבנות. אני היסטוריון, חשבתי, לא עובדת סוציאלית, אבל הבטחתי לה שאקח לתשומת לבי ואנסה לתקן.

לפולין נסעתי בפעם הראשונה לצורך כתיבת הדוקטורט, לראות את המקומות שעליהם קראתי עשרות אלפי עמודים. המנחה שלי, ראש הקתדרה ללימודי השואה באוניברסיטה, היה אמור לנסוע אתי, היו לו שם קשרים מסועפים, אבל נתפס לו הגב ערב הטיסה, אולי קרתה אפילו פריצת דיסק, ולכן נסעתי לבד. שכרתי רכב בשדה התעופה ובמשך שבועיים נסעתי בין המחנות, התנפלתי עליהם ברעבתנות וחזרתי עם מאות צילומים ומחברות מלאות ברישומים. הכול נכנס בביקור הזה למקומו. הבנתי בדיוק מה אני רואה, וההבנה חוללה בי התרוממות רוח, מין אקסטזה אינטלקטואלית. הדוקטורט שלי שודרג פלאים. חודשים אחדים אחר כך נסעתי שוב לפולין במסגרת קורס שלכם להכשרת מדריכים למשלחות. המקומות כבר היו מוכרים לי והרגשתי בהם כמעט בן בית. לאחר שהוסמכתי רשמית התחילו להגיע ההזמנות, ונסעתי לפולין בתכיפות הולכת וגוברת. בכל אחד מהמסעות הרווחתי כמה אלפי שקלים, וסוף־סוף פרנסתי את משפחתי הקטנה, רות ועידו הילד, בכבוד. עד מהרה, בתקופות הבוערות של מסעות התיכונים, נעדרתי ברציפות מהבית לחודש ויותר, כי לא היה די זמן לחזור בין מסע למסע. רות והתינוק התרגלו לאורח החיים הזה, לא הייתה לנו בררה אחרת. אני לא יודע אם נסעת פעם במשלחות האלה של הנערים, אם טסת אִתם באמצע הלילה, בילית אִתם בדרכים שבעה או שמונה ימים, עמדת לפניהם והסברת שוב ושוב מה קרה כאן ביערות, בגטאות, במחנות, ניסית להבקיע לתוך הפרצופים שלהם, לתוך המחשבה שמלאה בהבהובים מהטלפונים, אם ניסית להמחיש בפניהם את המוות, סיפקת להם נתונים ועובדות, מספרים ושמות, והם צעדו אחריך עטופים בדגלים, שרו התקווה ליד התאים, אמרו קדיש על ערמות העפר, הדליקו נרות לזכר הילדים שבבורות, ביצעו כל מיני פולחנים שהמציאו, התאמצו לסחוט מעיניהם טיפת דמעה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם חווית זאת בעצמך.

המסע התחיל תמיד בבית הקברות בוורשה. אדוני היושב ראש, אני אומר לך, כדאי מאוד לוותר על זה. אף אחד מהם לא יודע מי זה יו“ד למ“ד פרץ ולמה הקימו לכבודו מצבה מפוארת. נראה שפעם היה סופר חשוב, אבל אינני מכיר איש שקרא ספר שלו. הם גם לא יודעים מה זה אספרנטו ומי היה זמנהוף. והצדק אִתם, הרי העניין הזה של האספרנטו נכשל לגמרי. אנחנו מנסים להציג תרבות מפוארת, אבל האמת היא שהיהודים האלה שחיו בפולין לא בנו קתדרלות ולא כתבו סימפוניות. רובם היו סוחרים קטנים, בני אדם שאכלו דג מלוח ושמעו כליזמרים וחיו בבקתות, ולקראת הסוף היו ביניהם גם רופאים ועורכי דין, בקרב האנשים הכהים מהמזרח, אלה שרצחו את ישו. הילדים מסתובבים בין המצבות עייפים מטיסת הלילה, לא יודעים אם כבר צריך להתעטף בדגל או שמוקדם מדי, עונים אוטומטית אמן למורה שאומר קדיש על כל קבר חשוב, קר להם, והם רק רוצים להגיע למלון ולהרגיש קצת חוץ־לארץ. אחרי בית הקברות אנחנו לוקחים אותם באוטובוס למקום שבו היה הרובע היהודי, אל רחבת השילוח באוּמְשְׁלַגְפְּלָץ, ואחר כך אל הבונקר של המורדים ברחוב מילא 18 — הם היו רק מעט יותר מבוגרים מכם, אני מסביר להם, כמעט בלי נשק, רק עם בקבוקי תבערה ועם כמה רימוני יד ואקדחים, וכך עצרו כמעט חודש חטיבה של הצבא הגרמני. עמדתי לפניהם וניסיתי להמחיש את הסבל ואת הגבורה, דבקתי בכל המסרים שלכם, לא סטיתי ימינה או שמאלה, הייתי ילד טוב, ניסיתי ככל יכולתי לעבור את הג‘ינס והטייטס ואת התלתלים והקוקואים והמעילים הכבדים, והדיבור המהיר והשטוח, והמבט האדיש, והטלפונים, לחדור לראש וללב שלהם. אף פעם לא הרגשתי שאני ממש מצליח, כי לא אהבתי אותם מספיק, את זה אני מבין רק עכשיו.

הלילות בבתי המלון הם הסיוט של המורים, פן תהיה למחרת כותרת בעיתון, תלמידים מישראל השתוללו בפולין, השחיתו חדרים, השתכרו, הזמינו זונות. כדי למנוע זאת עורכים המורים פטרולים במסדרונות, מצותתים דרך הדלתות, מאיימים על הילדים בעונשים איומים, אוסרים עליהם לצאת מפתח המלון, וכשמגיע הבוקר עיני המורים אדומות מחוסר שינה. אבל בדרך כלל לא קורה דבר, הילדים מסתובבים בלובי, לכל היותר מזמינים שם קוקה־קולה, ואחר כך מתקלחים בחדר עם השמפו והסבונים של המלון, ומנגנים בגיטרה שירים עצובים, ונרדמים כמו ילדים טובים בשעת כיבוי האורות. נכון שלפעמים מגיעים גם ילדים מופרעים, שהם כבר לא ממש ילדים, ערסים צעירים והנערות שלהם, רמקול קטן יזעק אצלם בלילה זמר ים־תיכוני כדי לנקום בגויים ובאשכנזים, הם יזמינו רום סרוויס ולא ישלמו וישאירו את החדר מטונף — איזו מהומה מתעוררת אז! המורים שלהם קוראים לי להציל את המצב, אני בא לעזור למרות שזה לא תפקידי, מדבר עם חיות הפרא, אני יודע לדבר אִתם, מסכם עם פקיד הקבלה על פיצוי סביר, מרגיע את המורים הנסערים. אות קלוש במוח שלי אומר לי, הפרועים האלה מסוגלים לרצוח, אבל קשה להם עם פקודות, הם יודעים גם לסרב להן, להתחמק מהן, לתחמן, להבריח בקבוקוני וודקה לחדר, להרעיש באמצע הלילה, אבל אולי ביום המכריע הם לא יסגירו את השכן, למרות שיצוו עליהם, לעומת הילדים הטובים שיצייתו מיד, כי אצלם חוק זה חוק.

ביום השני נסענו בדרך כלל למאידנק, דרך ארוכה מזרחה, בנתיב שבו עברו הטנקים מתוצרת קרוּפּ לכבוש מרחב מחיה לעם הגרמני. שדות פרושים מאופק עד אופק, שתולים בכרוב ובלפת. אני יודע מה זה טנק ומכיר את התחושה הנפלאה של נסיעה ללא התנגדות, בלי לבלום, בלי לעצור, בבטן חיית ברזל דוהרת, שאתה איבר מאיבריה. פעמיים בדרך עוצרים בתחנות דלק לקנות אוכל ושתייה, כי אחרת הם נעשים עצבניים. כידוע, הגרמנים לא הספיקו להשמיד את המחנה לפני שהגיעו הרוסים, והוא נשאר ללא פגע בפאתי לובלין, חשוף לעין כול מהכביש הראשי. במאידנק מקבלים מיד את הכול בפנים. שני תאי גזים קטנים נמצאים שם ממש ליד השער, מצד ימין, לאחד הוזרם חד־תחמוצת הפחמן מצינור שיצא ממנוע של טנק, ואל השני זרקו ציקלון בי בפחיות. בין מאה למאתיים אלף איש הרגו שם, המספר המדויק לא ידוע, יחסית למחנות האחרים זה לא הרבה, אבל הכול נמצא שם, כל האופרציה, גם קרמטוריום שנותר שלם על הגבעה בתוך בית, עם הארובה, תנורים גרמניים במצב טוב, ולידו בורות הירי שאליהם ירו בעשרים אלף יהודים ביום אחד בחגיגות הקציר, כשרצו לעשות שמח. משום־מה דווקא במאידנק, בצעידה של כמה מאות מטרים בין תאי הגזים אל אנדרטת האפר והמשרפות, שמעתי אותם מדברים על ערבים, עטופים בדגלים ולוחשים, ערבים, ככה צריך לעשות לערבים. לא תמיד, לא בכל הקבוצות, אבל מספיק כדי שאזכור זאת. עשיתי את עצמי לא שומע, זה לא עניין שלי, שהמורים שלהם יטפלו בזה, אבל שמעתי את זה, אדוני היושב ראש, אני לא יכול לשקר. כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות, והם עדיין ילדים, זה טבעי, קשה להם לעצור, מבוגרים חושבים בדיוק אותו דבר אבל שותקים. בסוף, במשלחות האחרונות, נתתי את ההסבר מחוץ לבניין המשרפות ולא נכנסתי אִתם. לא רציתי לשמוע מה הם מדברים שם בפנים.

בלובלין אנחנו מבקרים גם בישיבת חכמי לובלין, שהיום פועל בה בית מלון משונה, מקושט בסמלים של יהודים. אל בית הכנסת נכנסים משער צדדי ומשלמים לשומר הפולני כמה זלוטי. הדתיים עם הכיפות הסרוגות אוהבים להתפלל שמה. אני עומד בצד ומקשיב, לפעמים המנגינה מוצאת חן בעיניי, ואני מתחבר למשפט זה או אחר במילים. אחר כך, בעיר העתיקה, למרגלות המצודה, אני קורא להם מהקוסם מלובלין, נדיר לגלות ביניהם מישהו שקרא את בשביס זינגר — הנה שוב אני מכפיש את הנוער — אבל הבטחתי לספר אמת. בלי היהודים לא נשאר הרבה מהעיר הזו שתקועה במזרח, חתיכת שיעמום, תיירים בקושי מגיעים לשם, חוץ מפריקים של המלחמה. כאן בבניין הזה היה מטה הגסטפו — בווילה הזו גר אודילו גלובוצניק, קצין האס־אס האחראי על מבצע ריינהרד — כאן בחצר האחורית העבידו יהודים בכפייה, זה סוג האטרקציות שיש בלובלין. האוכלוסייה עגמומית וחיוורת, לא מרשים לכושים ולערבים להיכנס לפולין, חוסמים את הגבולות, אנחנו עוזרים להם בזה בכל מיני ציוד אלקטרוני, וזה מצליח, כי ברחובות רואים רק פנים לבנים, דומים אלה לאלה, מכעיסים.

בלילות ישבתי בבָּר של המלון בלובלין ושתיתי, אחרת לא הצלחתי להירדם. לעתים קרובות היו עצביי מתוחים כאילו המבצע נמצא בעיצומו ואני נוטל בו חלק בתכנון, בשינוע, בהקפדה על לוחות הזמנים. לפעמים חשתי לחצים בחזה, עפעוף עצבני בלתי נשלט, לא הרגשתי נינוח, ציפיתי בכיליון עיניים לרגעי השתייה בבר בסוף היום, חבוי מעיניהם, בפינה רחוקה כדי שלא יראו אותי. לפעמים חבר אליי מורה סורר שגם הוא חש צורך להתרחק מהם קצת. כל הזמן הצטרכת להשגיח עליהם, לחשוש ממה שיעשו, להשגיח שלא יברחו מהמלון, זו הייתה פקעת עצבים בלתי פוסקת של שבעה ימים. כשהתיישבה לידי על הבר מורה, אישה, הרגשתי כמו פרח טורף שעיר, רציתי לבלוע אותה. הן רצו שאנחם אותן על המראות הקשים של היום, שאסביר להן איך זה ייתכן, אחר כך, כששתינו קצת, שאלו על חיי, על אשתי. קרה כמה פעמים שהתקדמנו משם, פתאום נדלק ניצוץ בעיניים, היו לנו כל התירוצים הנפשיים, צורך בחום ואהבה. בפעם הראשונה היו לה פנים ארוכים ועיניים יהודיות עצובות, רצתה שאסביר לה באופן אישי למה הם עשו את זה, היא פשוט לא מצליחה להבין, ושתתה יותר מדי. אמרתי לה בעדינות שהיא מגזימה. לא אכפת לי, היא אמרה בקלות ראש של שיכורה. אסור היה שהילדים יראו אותה במצב כזה, המוצא היחיד היה לקחת אותה לחדר שלי, שהיה בקומה אחרת, שתנוח שם עד שיפוג המשקה, והיא ביקשה להתקלח, ויצאה משם חצי עירומה. באמת שניסיתי להימנע מזה, אבל היא נרדמה אתי עד הבוקר, ובימים הבאים קיוויתי שתבוא שוב, אבל היא התפכחה. על יתר הפעמים אני לא רוצה לספר עכשיו, זה קרה אולי עוד פעם או פעמיים, לא חשוב כרגע, באמת שלא הייתי כזה. בדרך כלל הספיקו לי שלושה שוטים של וודקה כדי להירדם במלון הישן של הגסטפו בלובלין.

במסעות הראשונים ציוותו אליי ניצול קבוע, ישיש בשם אליעזר, נמוך, נמרץ ולבבי. הוא אהב לדבר עם הילדים ולענות על השאלות שלהם וקירב אותם אליו. בן אחת עשרה היה כשברח מהעיירה, בערב לפני שהגרמנים שלחו את היהודים להשמדה בבלז‘ץ, הוריו אמרו לו שיברח, אחיו היו קטנים מדי. הוא חי ביערות עד שהפרטיזנים מצאו אותו. הוא תיקן בשבילם את הבגדים כי אביו היה חייט, בישל להם אוכל, וכמה פעמים אפילו יצא אִתם למשימות חבלה בפסי הרכבת. התלמידים בלעו את הסיפור שלו בנשימה עצורה. אף שזיהיתי בו כל מיני בקיעים, הוא נראה אמין בעיקרו, לא חקרתי אותו ולא הערתי דבר, אף פעם לא שמעתי סיפור של ניצול שהיה שלם לגמרי. החיסרון העיקרי של אליעזר היה שמעולם לא נכלא במחנה, ואת רוב המלחמה בילה ביערות. בכל זאת הוא אהב לדבר גם במחנות, לשאת דברים מלאי תקווה וגאווה, בנוער ובמדינה, שלא היו קשורים כלל לניסיונותיו האישיים. אבל הילדים והמורים אהבו אותו, ואני לא התערבתי, נותרו רק ניצולים מעטים וחולים מהמחנות, ואליעזר היה בסדר גמור. ישבתי ליד אליעזר בנסיעות הארוכות באוטובוס, הוא סיפר לי על הילדים ועל הנכדים שלו, ועל בית המלאכה שהקים לתפארת כשעלה ארצה, ועל כל מיני עניינים של מסחר ושל משפחה. נדף מהבגדים שלו ריח נעים של זִקנה, היינו צוות טוב יחד, הוא מילא את המחסור שלי בנשמה. היה לנו סדר הופעה קבוע, אני מסרתי את העובדות, והוא הוסיף את הגוון האישי ואת הרגש. זה עבד מצוין, עד שאליעזר נפל בביתו ושבר את הירך ולא היה מסוגל להמשיך לנסוע, ומאז לא חזר. ביקרתי אותו, הוא שכב במיטה מלא בתרופות נגד כאבים. בבת אחת הפך לחולה סיעודי, אשתו האכילה אותו דייסה בכף. הלכתי משם די מהר ולא נפגשנו עוד. היה קשה מאוד למצוא לו תחליף. נעזרתי במאגר המידע שלכם כדי להיפגש עם ניצולים, נסעתי לא מעט ברחבי הארץ לשם כך, ראיינתי אותם, תהיתי על קנקנם וניסיתי לשכנע את המתאימים להצטרף אליי. הסברתי להם כמה חשוב למסור עדות לנוער, להעביר את הזיכרון באופן ישיר, אך ההצלחה הייתה מועטה. רובם כבר היו במצב בריאותי רעוע ולא היו יכולים לעמוד במסע. אצל חלקם נפגע כושר המחשבה והזיכרון, היו סניליים ברמה זו או אחרת. אחרים חששו מהטראומה ולא רצו לשוב לשם, מסיבות מובנות. בכמה מהם חשדתי שהיו קאפואים או משתפי פעולה והסתירו זאת כל חייהם — למה להם לפתוח את זה עכשיו, רגע לפני הקבר.

במשך חודשים עמלתי לשכנע ניצול בשם יוחנן להצטרף אליי. הוא גר בצפון, באזור הקריות, מהנדס בניין בגמלאות. כל חייו סירב בעקשנות לחזור לשם, אבל לאחר שנפטרה אשתו תקפו אותו געגועים להוריו ולאחותו שנרצחו ולבית שהיה להם. שכנעתי אותו להצטרף והבטחתי שניסע לעיירת הולדתו. הוא סיפר לי במילים מעטות שהיה בן חמש עשרה כשלקחו אותם משם, אחותו הייתה בת שבע עשרה, שניהם עברו את הסלקצייה. אמם נכשלה בה כי תקפה אותה מחלת עור, אביהם נלקח לעבודה ונעלם כבר חודשים לפני כן. שכחתי את פניהם לפני שנים רבות, אמר לי, ועכשיו הם חזרו אליי, אני רואה אותם בחדות רבה מולי. קיימתי את הבטחתי ובדרך לקרקוב סטינו מהכביש הראשי אל העיירה שלו, שכמותה יש אלפים בפולין ורבבות באירופה. האוטובוס שלנו חנה בכיכר המרכזית, מול הכנסייה, מול הקצב והאופה. סיפרתי להם, כפי שמצאתי בתחקיר, שאת הכנסייה בנה בחסדו האציל בעל האדמות בתקופה של שפע ביבולים, והוא גם שפט חמישה יהודים על ערבוב דם תינוקות נוצרים במצות. גזר הדין בוצע באמצעות שני סוסי משא שמשכו את הנידונים לכיוונים מנוגדים. ובכל זאת המשיכו היהודים לגור פה, תיעבו אותם והציקו להם, אבל הם היו חלק מהטבע. יוחנן הצביע על פינה רחוקה של הכיכר, ששם היה בית הכנסת. גילינו שעכשיו יש שם סניף קטן של בנק. הצבעתי להם על המקום שממנו נעקר ארון הקודש. הכספרית נלחצה ודיברה אלינו נסערת בפולנית. מישהו מהנערים חמומי המוח ענה לה, כמעט הייתה תקרית, מנהל הסניף יצא ממשרדו, סימן תנועות של הרגעה. הסברתי לו באנגלית שיוחנן גר שם פעם, וזה היה בית הכנסת. הוא המהם ואמר ברוך הבא, ברוך הבא, אבל תנועות הגוף שלו העידו שהוא רוצה שנסתלק. יוחנן הוליך אותנו משם אל הבית שלו, ראיתי שהוא מחפש סימנים בעצים הזקנים, בחצרות, הוא כמעט מעד על המדרכה המשובשת, פנה לרחוב נוסף, עזוב ומוזנח יותר, נעצר מול בית קטן ואמר: זה היה כאן. כאן גרנו. הצצנו פנימה מהחלון, חושך ועזובה. איש לא ענה כשדפקנו בדלת. אחת המורות בכתה. הילדים עמדו סביב יוחנן, והוא סיפר להם על המשפחה שלו, על אחותו ועל הוריו ונחנק מדמעות, לא ידע את נפשו. הילדים הקיפו אותו וניחמו אותו, המורות חיבקו אותו, הם היו נפלאים שם. כשחזרנו לכיכר הכנסייה הביטו בנו כמה פולנים מהצד. גם מנהל הבנק יצא החוצה. תיירים לא הגיעו לעיירה הזו, ויהודים ודאי לא נראו בה מאז. אחד מהניצבים, שהריח משתייה, ניגש אלינו ודיבר. לך תברר עם שיכור אלף שנה של היסטוריה. נתתי לו שטר של כמה זלוטי, שלא יחשוב שהיהודים קמצנים, והוא נופף בו בפני האחרים. הסתלקנו.

למחרת, לאחר שמילאתי את חובי ליוחנן, נסענו לאושוויץ. גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש ביום הביקור שם. המותג עושה את שלו. יוחנן היה חלש, ראיתי שהוא מתקשה ללכת, ופניו התרוקנו מהבעה. הסיפור האישי שלו נועד לתת משמעות לכל המקומות והחפצים והמבנים הנטושים שנראה במשך היום, וקיוויתי שימלא את חלקו. תחילה, כנהוג, סיירנו במחנה הראשון — אושוויץ 1. התלמידים התקשו להבין מה המקום הזה, כי לא היו בו צריפי עץ כמו שראו בתמונות, אלא מבנים מסודרים, נאים בחיצוניותם, ששימשו במקור קסרקטין של הצבא הפולני. רק כשנכנסים פנימה רואים את חדרי העינויים, את ערמות השׂער והפרותזות ואת תא הגזים המקורי והמשרפה. יוחנן אמר לי במבוכה שלא היה כאן אף פעם, זה לא דומה למשהו שהוא זוכר. הרגעתי אותו שאכן הוא לא היה כאן, אלא בבירקנאו. שני תלמידים ליוו אותו מצדדיו, משום שנראה כה שברירי וחלש, אבל הוא התעקש לא להיתמך בהם ונעזר במקל ההליכה. עלינו משם לאוטובוס ונסענו שתיים-שלוש דקות לבירקנאו. יש רגע שפתאום נפרש לפניך מישור המחנה, על גדרותיו החשמליות, צריפיו, מסילת הברזל, השער, זה אמתי, בדיוק כאן, אפשר לגעת בזה, במקום שבו נרצחה האנושות. ראיתי שהיד של יוחנן רועדת, הפה שלו מלמל, מיד הבנתי שטעיתי, אסור היה לי לשכנע אותו, הזיכרון הלם בו חזק מדי. הילדים התעטפו בדגלים שלהם וצילמו את השער והמסילה העוברת דרכו. הובלתי אותם אל הרמפה, ליד הקרון שמוצב שם לדוגמה, שם אני תמיד מתחיל בהרצאה, כאן הייתה הסלקצייה, שמאלה, ימינה, לשם פנו אלה שנועדו להשמדה מידית, שבעים וחמישה אחוז בממוצע מכל משלוח, והיתר שנמצאו כשירים להשמדה באמצעות עבודה פנו שמאלה, לצריפים, להפשטה, לגילוח, לקעקוע המספר. “אני רואה את האש,“ אמר יוחנן, והביט קדימה, למרחק, אל קצה הדרך. ספר להם, ביקשתי. הם עמדו סביבנו והמתינו למוצא פיו. “את אימא לקחו לשם מיד,“ אמר ורעד, “הייתה לה פריחה אדומה על העור בגלל שלא היו לנו מים להתרחץ, כשראינו את האש יוצאת מהארובה, ידענו שזאת אימא, לא היה צורך להסביר. אותנו לקחו לשם,“ והוא הצביע בידו אל צריפים שמעבר לפסים, “קודם את אחותי, אחר כך אותי. ראיתי אותה מרחוק, היא הייתה גבוהה ממני, זהו. מה עשיתי שם בצריפים, במחראות, במחצבה, אתה שואל? מה זה חשוב. את מי זה מעניין. אני ידעתי למה אני לא רוצה לבוא לפה. שידליקו את האש ואקפוץ אליה. לא עשיתי שום דבר שמגיע לי לחיות, ילדים, שלא יספרו לכם שטויות. זה כואב, אוי, זה יותר מדי כואב,“ אמר יוחנן, ולא היה טעם לנסות לדובב אותו עוד, הוא גמר להקריב את הקרבן שלו למפלצת הזיכרון. קיפלתי את הסיור באותו רגע, לא התקדמנו לצריפים ולא הגענו לחורבות תאי הגזים. זה היה כאילו אימא שלו ואחותו נחנקות שם באותו הרגע, מתפתלות, מכחילות, משתינות ומחרבנות על עצמן, אולי יש להן וסת, הזונדרקומנדו יוציאו אותן ויבדקו להן בתוך הפה, ויחפשו להן יהלומים בין הרגליים. זה קרה ממש באותו רגע, לא היה אפשר להישאר שם. הקבוצה התרעמה. מנהל בית הספר בא לדבר על לבי, הציע שמישהו ילווה אותו לשער, יישאר אתו באוטובוס, ואנחנו נמשיך בסיור. היה רחש בקרבם, רקיעות של אכזבה בקרקע, הבנות נעלו מין מגפונים כאלה והבנים נעלי התעמלות מגושמות, אבל החלטתי הייתה נחושה. אני הבאתי אותו לכאן, ואני אוציא אותו. הוא לא יישאר באושוויץ אפילו עוד רגע. נסענו בחזרה לקרקוב, כשהגענו למלון רופא המשלחת בדק את יוחנן ונתן לו תרופת הרגעה כי הוא היה נסער מאוד. סידרתי עם סוכנות הנסיעות שיעלה לטיסה הראשונה של הבוקר מקרקוב לוורשה ומשם יטוס בחזרה ארצה. אל דאגה, הילדים לא הפסידו דבר, השכם בבוקר שבנו לבירקנאו והשלמנו את הסיור.

שנאה, ניסיתי להסביר להם בתוך הביתן לדוגמה, בין הדרגשים, ורוע, גם כלכלה, כלכלה ושנאה ורוע, זה מה שקרה כאן. בפעם הראשונה העזתי לסטות מהתסריט הקבוע שלכם, שלפיו פועלים כל המדריכים, והקול שלי רעד. כאן נמחקה האשליה שנקראת אדם. תסתכלו על עצמכם, על החברים שלכם, מה אתם? גוש בשר. בישלתם פעם פרה? אז ראיתם את הגידים ואת כלי הדם ואת הרקמה. טיגנתם דג? הוצאתם מתוכו את המעיים, ראיתם את העיניים המתות? הרי זה מה שאתם. ואם יש בכם משהו בפנים, מלבד קרביים, אלה תאוות ויצרים מכוערים, תולעים עם שאיפות. אבל למען הכלכלה ננצל את אנרגיית החיה שנותרה בכם. אתם לא כושים חסונים שרגילים בעבודה קשה, ולכן כיליונכם יהיה מהיר, עלוב ומגוחך. קיומכם פוצע את האדמה, המראה שלכם, הדיבור הערמומי הם עלבון לאנושות. הם הביטו בי מבוהלים, באיזה צד אני, ומה הדברים הנוראים האלה שיוצאים מפי. הייתי חייב לזעזע אותם, לא יכולתי להמשיך בהסברים השלווים שלנו, העגומים, שאין בהם זעקה. בהמשך המסלול עצרנו בחורבות מבני ההשמדה 1 ו־2, בערך קילומטר אחד מהרמפה. הם הגיעו לשם ברגל, את המטען הכבד השאירו מאחור בירידה מהקרונות, שבעים וחמישה-שמונים אחוז מהאנשים בכל משלוח הושמדו שם מיד. צריך להבין את זה, הסיפור של אלה שנותרו בחיים הוא הערת שוליים, הסיפור האמתי הוא של המתים המידיים שלא סומנו, לא נרשמו, לא קועקעו, יאללה ישר אל התאים. אני עומד מולם מעל אולם ההתפשטות התת־קרקעי אשר גגו מגולח, כמו קרום של פצע שהוסר, ותחתיו רוחש רקב, ובמאונך לו תא הגזים, מלבן ענקי. הכול עדיין זועק שם, המלבנים האלה צועקים אלינו, איך אתם לא רואים: הנה אימא, הנה סבא, הנה ילד, מכאן יורדים למטה במדרגות, כאן היו הקולבים וספסלים ושלטים שמכוונים לאמבטיה, אנשי הזונדרקומנדו סבבו ביניהם והבטיחו עוגה ושתייה חמה אחרי המקלחת, קצת מכות פה ושם מהגרמנים באלות, רצוי מה שפחות, שלא תתעורר מהומה, ואז האופרציה תהיה יותר מסובכת, יידרש יותר כוח אדם גרמני, העניין יהיה פחות מסודר ונקי, יישפך דם. לא יכולתי לצרוח את זה, רק עובדות הנחתי בפניהם, ביישוב הדעת, באבלות מאופקת.

לפעמים, כשמזג האוויר התאים לכך, הרחקנו לכת אל מבני ההשמדה החדשים שנבנו ב־1944 לטפל בעומס החריג של המשלוחים מהונגריה. זה היה כמו טיול בשמורת טבע: ציפורי מים שטו בביצות קטנות, עצים גדולים נעו בהוד ברוח, פרחי בר קטנים קישטו את העשב האביבי. קולות של טבע. הגרמנים ויהודי הזונדרקומנדו, צוות ההשמדה, היו מנותקים כאן מהעולם. פעמיים-שלוש ביום הגיעו משלוחים, התפשטו, נדחסו לתא הגזים, אלפיים איש במכה, רכב הצלב האדום הגיע, גרמני יצא ממנו וזרק פנימה פחית ציקלון בי, עשרים וחמש דקות נמשך בפנים תהליך ההמתה. כשפתחו את דלת הפלדה הם היו כרוכים זה בזה ומעוותים, מטונפים, הרצפה מלאה בהפרשותיהם. מהר־מהר ניקו העבדים היהודים בפנים, פינו את המשלוח המת, בדקו בפיותיהם, גזזו את שער הנשים (וזאת בהבדל בולט מיתר המחנות, ששם התבצעה הגזיזה לפני הרצח), הניחו אותם בתנורים בשיטה של אישה שמנה ליד גבר רזה, או אישה־ילד־גבר, היה חשוב שיהיה די שומן להבעיר את כל החבילה. במשך היממה היו כמה פרצי עבודה משומנים כאלה, אך ברוב הזמן, אחרי שכילו אותם ואת שרידיהם והמתינו למשלוח הבא, שררו מסביב שקט וטבע אירופי ופנאי לאכילה ולמנוחה.

בכל מקום הם שרו התקווה. בטרבלינקה מול האנדרטה, באושוויץ על הפלטפורמה, באתרי הרצח ביערות, בבונקר של אנילביץ‘ ברחוב מילא 18. בדרך כלל עטופים בדגל, ושרים. שאלתי בזהירות מורה שארגנה את אחת המשלחות, אולי אפשר לצמצם קצת, יש זילות של ההמנון בכך ששרים אותו פעמיים או שלוש ביום, עשרות פעמים במהלך המסע. היא הביטה בי תמהה. “זה מה שמנחם אותם,“ השיבה, “זה שיר הניצחון שלנו. בלעדיו עם מה אנחנו נשארים? עם ייאוש. אנחנו לא רוצים שיחזרו ארצה מיואשים. אנחנו רוצים לטעת בהם תקווה.“ לא רציתי להתווכח עם זה. יכולתי, אבל לא היה בזה טעם. היא צודקת.

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו הייתה גזרה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה. את הפולנים הם שנאו הרבה יותר. כשהסתובבנו ברחובות הערים ובכפרים, בכל חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, היו פולטים כלפיהם מילות איבה, על הפוגרומים שעשו, על שיתוף הפעולה, על האנטישמיות. אבל אנשים כמו הגרמנים קשה לנו לשנוא. תראו את התמונות מהמלחמה, צריך לומר את האמת, הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות. לערבים לא נסלח לעולם על איך שהם נראים, עם הזיפים והמכנסיים החומים שמתרחבים למטה, והבתים הלא מטויחים והביוב שנוזל ברחובות, והילדים עם השעורה בעיניים, אבל את המראה האירופי הזה, הבהיר, הנקי, יש חשק לחקות. זה עניין אחד. עניין שני, שתוכנן על ידי הגרמנים במכוון ובהצלחה רבה, הוא ביצוע הרצח על אדמת פולין כדי להשאיר את גרמניה יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח, לאתרים נידחים של פסולת אורגנית, שהסירחון לא יפריע לקִדמה ולתרבות. תיירים מתוחכמים יכולים לבקר בדכאו או ברחבת המסדרים של נירנברג או באצטדיון האולימפי בברלין, אבל העניין האמתי, הסדיסטי והמושך נמצא במזרח, ששם יכול עדיין תייר ערני לזהות עצם מבצבצת מעל לפני האדמה בתקופת הגשמים. ביער השחור, שלשם נוסעים התיירים שלנו להתפנק בחופשות משפחתיות, נשארה האדמה נקייה. כך תכננו זאת הגרמנים, ומה אפשר לומר — הצליח להם. העניין השלישי הוא כמובן הכסף הגדול ששילמו למדינת ישראל וטובות ההנאה האחרות, שעוזרים לשכוח. ועוד עניין אחד, שחלחל לתוכי לאט, במשך שנים, הוא ההערצה הסמויה למעשה הרצח, להחלטיות ולברק, לתעוזה, למעשה הממוקד והאכזרי האחרון, שאחריו רק שקט. אנא, אל תבין מכך ששנאתי את הילדים האלה, ראיתי בהם את השתקפותי החשופה, ייחסתי להם את כל מה שעבר בראשי ולא נתן לי מנוח. ניסיתי לחפות על כך בידע. בכל קבוצה היו כמה בודדים בעלי מבט רגיש ונבון, שניסיתי להעשיר. סיפרתי להם במיקרופון על כיסופי הגרמנים למרחבי המחיה הירוקים שנשקפים דרך חלון האוטובוס, על געגועיהם לימי הזוהר של האבירים הטווטונים במזרח ועל רצונם לשוב אל הערים שהקימו, לחזור להיות אומה של איכרים ולוחמים, שנשיהם אימהיות, פוריות וחזקות. רובם הרעישו ולא שמעו אותי. פניהם היו תקועים במסכי הטלפון שלהם, בהתכתבויות ובמשחקים מרצדים, רק מעטים הקשיבו לדבריי. “שב, תנוח,“ אמר לי פעם מנהל בית ספר שראה כמה אני מתאמץ וחס עליי, “זה יותר ממה שהם צריכים לדעת.“ לפי הנוהל הייתי צריך לנהל אִתם בכל ערב שיחות נפש במלון, לעבד יחד את החוויות הקשות של היום. הם היו מותשים והשתוקקו לזמן פנוי, ורק יראתם מפני המורים וכובדו של הנושא החזיקו אותם במקום. בעיקר בנות דיברו בערבים האלה על תחושותיהן ועל העצב שחשו במשך היום, והבנים שתקו ותקעו ראשיהם ברצפה וחיכו שזה כבר ייגמר. צריך להודות, כוחי לא היה בזה. העמדתי פנים שאני מכיל את רגשותיהם, הנהנתי בכובד ראש, אבל בעצם השתוקקתי להגיע כבר לפינה החשוכה של הבר, לסיים שם את היום. לא האמנתי למה שהילדים אמרו בתחקירי הרגש הפומביים האלה. אוזניי היו כרויות לשיחות הסמויות שלהם, מאחורי תפאורת הטקסים, בין מושבי האוטובוס, בשבילים, סביב השולחן בזמן הארוחות. שם היו מחשבות אחרות, סדר יום אחר, שכמעט עלו אל פני השטח, כבר עברו מירכתי המוח אל קדמת הדיבור, בין השיניים שהתיזו את ההברות. אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים, לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים. שמעתי שם את השמחה לאיד, וגם שמעתי אותם מדברים בינם לבין עצמם שהם לא היו קרבנות תמימים, הייתה סיבה למה הרגו אותם, תראו מה עשו למזרחים, אף אחד לא אוהב נחשים כאלה. כן, גם דיבורים כאלה שמעתי, אדוני היושב ראש, אני לא יכול לשקר. צריך לחקור את התופעה, פטרתי את עצמי באופן אקדמי ועברתי הלאה. אני בעצמי רק רבע אשכנזי, אין לי מה להיפגע אישית, לשיטתם אני שלושת רבעי גבר, אבל מנַיין התיעוב הזה? רק כמה שנים אחר כך למדתי שבמקומות של שנאה צומחת שנאה. באחד הסיורים בבירקנאו התחיל תלמיד אחד, שמן ובעל מבט רע, לחיים סגולות מקור, לחרוט “מוות לשמאלנים“ על קיר עץ במחנה הנשים, מורה ערני התערב ומנע ממנו להמשיך. החברים שלו ניחמו אותו ואמרו שבארץ ישלימו יחד את המלאכה. הם היו עטופים בדגל המדינה, חבשו כיפות ועברו בין הצריפים מלאי שנאה, לא כלפי הרוצחים, אלא כלפי הקרבנות. קשה היה לתפוס את זה, הנערים האלה שתקו בשיחות הנפש, ובכל זאת הבנתי אותם לגמרי, ממש, עד הסוף.

בינתיים התקדמתי יפה במסלול הקריירה. כמעט הייתי דוקטור, היו לי המלצות טובות ממנהלי בתי ספר, שלטתי היטב בטריטוריה של המחנות, הייתי סוכן חרוץ ונאמן של הזיכרון. הדרכתי מסעות ללא סוף ובקושי הגעתי ארצה. רות התרגלה ובינתיים גידלה לבד את הילד, עד שנסתדר. פחדנו מאוד להידרדר לעוני, והמשלחות מילאו את חשבון הבנק שלנו. לאחר שהוכחתי את עצמי בהדרכת בתי ספר, עברתי בהצלחה את ועדת הקבלה להדרכת קבוצות של צה“ל וכוחות הביטחון. היה הרבה יותר קל להדריך אותם. הם התייצבו במדים, ממושמעים, לא הפריעו, הקשיבו בשתיקה למה שהסברתי. כשצותַתִּי להם, לא שמעתי דברים מעניינים. התגעגעתי לדיבורים החתרניים של הילדים. בבית הכנסת הישן והיפה בטיקוצ‘ין, שהיהודים שלה נקצרו ביריות ביער סמוך, היו מניחים כומתות על ראשיהם ואומרים תפילה לשלום מדינת ישראל, אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. זה היה יפה, רציתי להצטרף ולהיכנע בפניו, אבל אלוהים לא נמצא שם, בזה הייתי בטוח, ואילו נמצא היה אלוהים חרא, חרא אבינו שבשמים, חרא גדול, ויחד אִתם עניתי, אמן. בכניסה ליער הילדים, בפאתי העיירה טרנוב, תוקע איש מתזמורת צה“ל בחצוצרה לפני שלושת הטורים הצועדים. שם ירו הגרמנים בעשרת אלפים איש, רובם יהודים ומיעוטם משכילים פולנים, ובתוכם גם שמונה מאות ילדים קטנים מבית היתומים היהודי. הסברתי להם על תהליך ההרג במקום הזה, שקדם להמתה המסודרת במחנות. זה לא היה אסתטי, דם ניתז, הגופות פרפרו, ראיות נצברו בשטח, המגע היה אינטימי מדי, התבזבזה תחמושת, זה מה שדחף להקמת המחנות, שבהם התהליך דמה להדברת מזיקים או עכברים וניתן היה לשתף בו עבדים יהודים לצורך ביצוע העבודה השחורה. החצוצרן ניגן מנגינה עצובה ונעימה, חזן צבאי קרא אל מלא רחמים, שרו התקווה, קצינות הניחו דובונים קטנים על הקרקע לשמח את הילדים. הקצינים האלה לא שנאו בכלל את הגרמנים. בנאומים שלהם לא הייתה לרוצחים דמות ושפה, הם צנחו מהשמים. לא נקמה באנו לבקש, אמרו המפקדים בנאומים הקבועים שלהם, ומולם עמדו שלשות שותקות במדי א'. אילו שירַתֶּם אז בצבא, נניח בשריון או בתחזוקת מטוסים או בחיל השלישות או בבונקר של מודיעין אלקטרוני, ומולדתכם האהובה נמצאה במלחמה עם אויביה מכל העברים, האם הייתם עורקים אילו נודע לכם כי במקום רחוק ונידח, במזרח, עושים עבודה מלוכלכת? כנראה שלא, השבתי לעצמי. אני בטוח שלא הייתי עורק. פעם אחת, בבירקנאו, ביום קיץ חם במיוחד, לאחר שהדרכתי משלחות צבאיות רבות, סונוורתי מהשמש ולא שתיתי מספיק, והראייה נשברה להבזקים. עמדתי מולם ליד חורבות הבטון של אגף ההשמדה, השאלות באגף האחורי של ראשי עינו אותי והסתננו החוצה, מי היה עורק, נפלט לי, אף יד לא הורמה. הפנים שלהם היו נבוכים. הקצינות הזוטרות היפות הביטו זו בזו, מה הוא רוצה מאתנו. ואז לא התאפקתי ושאלתי אותם שאלה נוספת: אילו ידעתם שבוקר אחד תקומו ותגלו כי אויביכם הנצחיים, השנואים, נעלמו מעל פני האדמה, בלי שידיכם טבלו בדם ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך? אף יד לא הורמה. מפקד המשלחת, אלוף משנה, ניגש אליי ולחש לי באוזן, הם לא הבינו את השאלה שלך. אתה מבלבל אותם. זה לא ראוי מה שאתה עושה. המחנה הסתובב סביבי, צמרות העצים, הביתנים, הבטון. מה אני עושה. מה אני עושה. לא התכוונתי להוליך אותם לסמטת הביעותים הזו, נגזר עליי להיות בה לבד. לאחר ארוחת הערב במלון, בשיחת הסיכום של היום, התנצלתי בפניהם על דבריי, אמרתי שחטפתי מכת שמש, נסחפתי ברגשותיי, יש לי התלבטויות עם עצמי. אני אדם חלש, אמרתי להם, והתכוונתי לזה. רציתי לפייס אותם, פחדתי עד מוות להישאר בלעדיהם, כל כך נסחפתי בהתנצלות עד שהמפקד ניגש וטפח על שכמי ואמר, בסדר, זה מאחורינו, שכחנו מזה. ככל הידוע לי לא דיווח על התקרית לאיש.

ודאי תזכור, מיד לאחר שהוסמכתי לדוקטור זימנת אותי אליך, ללשכה הנעימה שלך בבניין האבן, אמרת שקראת את המחקר שלי והתרשמת ממנו, שהוא מדויק, שהתרחקתי מקללת הרגשנות, שפרצתי נתיב מעניין להבנה המעשית של תהליך ההשמדה. אמרת שתשמחו להוציא לאור את המחקר במתכונת של ספר, שתידרש כמובן עריכה מסוימת כדי להתאימו לציבור היותר רחב. ישבתי מולך גאה ומכיר תודה. הייתה לנו שיחה לא קצרה, ביקשת לשמוע את דעתי בכמה נושאים, אמרת שאתה מנסה להכניס דם חדש למחקר, שיש נושאים רבים שמחכים לאדם הנכון, אבל לצערך אין לך תקנים פנויים, ולכן אינך יכול להציע לי משרה מלאה. אבל, אמרת, תשמח להיעזר בי באופן שוטף ובמשימות מיוחדות, כי אתה מחפש בדיוק אדם כמוני, שמסוגל לחקור לעומק וגם בעל ידע טוב בשטח. יצאתי ממך מסוחרר. כבר למחרת הייתי צריך לחזור להדריך קבוצה בפולין, אבל הספקתי לעבור בבית, ללכת עם רות לקחת את עידו מהגן. ישבנו בבית קפה, אני זוכר כל דקה מהיום הזה, רות אמרה לי: מעולם לא ראיתי אותך כה מאושר.

כמה שבועות לאחר פגישתנו ביקשת, באמצעות אחד ממנהלי המחלקות שלך, שאסע לבקר בחפירה הארכאולוגית במחנה סוביבור. תיאמתם עבורי את הביקור עם הארכאולוג הישראלי שעמד בראש החפירה במסגרת פרויקט בין־לאומי. הוא ביקש כמה הבהרות, איש אינו אוהב שדורכים על בהונותיו, ורצה לוודא שלא אפרסם ממצאים ללא רשותו המפורשת. נסעתי לשם בהזדמנות הראשונה, בין מסעות הדרכה, במכונית ששכרתי בוורשה. בעבר הגעתי לשם באוטובוס עם נהג, ואילו הפעם נהגתי בעצמי, ונהניתי. ממזרח ללובלין הנוף השתנה, היישובים והחוות התמעטו, ומרחבי השדות הפוריים התחלפו בביצות. מסביב התעבה החורש, זה היער הקדום של אירופה, והצמרות הגבוהות האפילו על הכביש. פניתי ימינה בשלט שסימן לסוביבור ונסעתי כברת דרך ארוכה יותר מכפי שזכרתי מנסיעותיי הקודמות. הגעתי ליישוב שבתיו חד־קומתיים, ותרנגולות וחזירים מסתובבים בחצרותיו. נפש חיה לא נראתה בחוץ, למרות שהיה יום חול. כבר כמעט איחרתי לשעה שקבעתי עם הארכאולוג, ואני אף פעם לא מאחר. הכביש הסתיים בקצה הכפר והפך לדרך עפר צרה. לא כך נראתה הדרך שזכרתי לאתר המחנה. הפעלתי תוכנת ניווט, והיא התעקשה להורות לי שאמשיך. יצאתי מהמכונית וניסיתי להבין לאן הגעתי. דלת נפתחה, גבר יצא מהבית הסמוך אל החצר, פניו פולניים טיפוסיים, שזופים מעבודה בשמש, מכנסיו רחבים, ונראה כאילו התעורר משינה. “סוביבור?“ שאלתי, והוא השיב: “מוזאון?“ גם אשתו יצאה מהבית בשמלה פרחונית והביטה בי. התחיל גשם. הפולני סימן בידו להמשיך בשביל העפר. הודיתי לו. הדרך הייתה רעה, והיו בה מהמורות ובורות. אם זו הדרך, לא חידשו אותה מאז המלחמה, והיא לא הייתה בנויה למכוניות קטנות כמו זו ששכרתי. בדרך כלל הם סגרו את הדרכים סביב המחנות ברדיוס רחב. מי בכלל הגיע במכונית? רק אנשי האס־אס שחזרו מחופשות או ששובצו במחנות לראשונה. כל היתר — הקרבנות — הגיעו ברכבות. השומרים האוקראינים לא יצאו אף פעם לשום מקום, בזמנם הפנוי הבעירו מדורות והשתכרו ביערות מסביב. יכול להיות שזו הדרך, ניסיתי לשכנע את עצמי, אולי באוטובוס לא הורגשו טלטולי הדרך כמו במכונית השכורה הקטנה. הקליטה של הטלפון אבדה, המכשיר הראה שאין אנטנות בסביבה, שועל חצה בריצה את נתיב נסיעתי. אז חציתי גשרון וראיתי את מסילת הרכבת. נשמתי לרווחה. הדרך נמשכה לאורך המסילה עוד כמה מאות מטרים, עד שהגעתי לתחנת הרכבת סוביבור, שהכרתי היטב. מעט אחרי התחנה, בצדם האחר של הפסים — הרמפה. החניתי את המכונית ופתחתי מטרייה. איש לא נראה סביב. פסעתי בשביל אל אתר המחנה, אשר שונה לגמרי מאושוויץ וממאידנק, אין בו גדרות תיל ואין בו הריסות, אלא ריח טוב של עצי מחט בגשם. מה שהתרחש כאן טמון היטב מתחת לאדמה. הגרמנים הרסו את המחנה וחרשו את הקרקע ביסודיות רבה. אבל עיניי ידעו להציב על השטח הפתוח את המתקנים — הנה סככת ההתפשטות וגזיזת השער, הנה המקום שבו אחסנו את שלל המטען, כאן התחילה ההימֶלשטראסה, הדרך לשמים, שבה האיצו באנשים העירומים לרוץ אל תא הגזים. כמה פועלים פולנים עמדו שם עכשיו, עטופים בשכמיות נגד הגשם, מעשנים ולצדם כלי מלאכתם, אתי חפירה ומריצות ונפות ידניות. הארכאולוג עמד במרחק־מה מהם, מזוקן וחמור סבר מאוד. הוא מיד מצא חן בעיניי. בירכתי אותו בהקלה בעברית. הארכאולוג השיב קצרות שהוא שמח לראות אותי, אבל חיכו לי שעה ארוכה בגשם, ועתה הזמן קצר. התנצלתי וסיפרתי על הדרך המשובשת. הארכאולוג פסע לפניי במגפי עבודה והראה לי את המתחם שנחשף בין העצים — מלבן גדול שבתחתיתו יסודות של קירות, רק סנטימטרים אחדים בגובה, שעל פי מיקומם וסוג חומרי הבנייה וממצאי מעבדה שימש את תא הגזים. הממצא היה מרעיש, ודאי למי שעוסק כמונו בתחום, והבהיר בפעם הראשונה את מבנה המחנה. לא בכדי שלחת אותי לשם. כאן הייתה התחנה האחרונה, נשים וילדים לחוד וגברים לחוד, הדלת נסגרה, והופעל המנוע שהזרים חד־תחמוצת הפחמן. היו לי שאלות רבות, אבל הגשם התגבר, והפועלים הפולנים עמדו קצרי רוח ועישנו ורצו לעלות לרכב ההסעות שכבר חיכה להם. “מצטער שאין לנו יותר זמן,“ אמר הארכאולוג, “אבל אתה רואה, הם סיימו את עבודתם היום. חיכינו לך הרבה זמן. אתה יכול לדבר אתי בטלפון. בקרוב אני מתקפל מכאן, עד האביב. בחורף אי אפשר לעבוד פה.“ הפועלים נכנסו למיניבוס. “גם אני זז אִתם,“ אמר הארכאולוג. “אתה תסתדר? יש לך איך לחזור?“ הודיתי לו. המסחרית נסעה. תמהתי כיצד משאירים את המקום ללא שמירה, אך בעצם מי יבוא לכאן בגשם, ומה יש לגנוב. עתה נותרנו רק אני והיער והזיכרון. I’m singing in the rain, התחשק לי פתאום לרקוד, כי הפחד תפס אותי. האדמה נהפכה בגשם. החשתי את צעדיי אל המכונית, להסתלק משם. קיוויתי שאמצא עכשיו את הדרך שזכרתי, ולא אצטרך לחזור בדרך המשובשת. אבל זו הדרך היחידה שמצאתי. הדלקתי את הפנסים, רק בצמרות היו שאריות של אור יום. הרכב נחבט בבורות שבדרך. הרדיו השמיע רק רעשים, ודמיינתי לשמוע את האוקראינים שרים ביער, צולים בשר על האש ומשתכרים, חוגגים את יבול הרצח של היום. עוד מעט תגיע ממול מכונית האס־אס, מרצדס או אופל, תעצור אותי ותבקש תעודות, תחזיר אותי לשם. חבל שלא ביקשתי מהארכאולוג לחכות לי. רע להיות לבד ביער הזה. רק כאשר הגעתי לכביש הסלול וראיתי את השלט בכיוון לובלין, חזרה נשימתי לתקנה. אבל עדיין לא הרגשתי שחזרתי לחוף מבטחים. בכלל לא. כבר למחרת שלחתי לך דוח קצר על הביקור, ראשוני קראתי לו, וציינתי שהמשך יבוא. הייתי אז בדרך לפסגה.

עורך הספר ביד ושם הציע שנשלב בו כמה תמונות. השקענו לא מעט בעריכת עבודת הדוקטורט, שהייתה מאוד מפורטת ומלאה בהערות שוליים, למתכונת שתתאים לקהל רחב יותר. אנשים אוהבים לנוח קצת עם תמונות באמצע ספר עיון, הוא הסביר לי, לראות את הדמויות במו עיניהם, להבין במי מדובר. היו תמונות רבות מהתקופה שלאחר תבוסת גרמניה, כשנכבשו המחנות, של ערמות גופות ושלדי אסירים משוחררים וכיוצא באלה. אולם לא לכך העורך ואני התכוונו, אלא לתמונות שצולמו במהלך פעולת המחנות, ואלה היו נדירות. למשל מבלז‘ץ, ששם נרצחו יותר מחמש מאות אלף יהודים ביום הגיעם, על פני תקופה של עשרה חודשים, היו כמה תמונות משונות, שהתבוננתי בהן ארוכות בזכוכית מגדלת והכרתי בהן כל פרט. באחת מהן עמד איש האס־אס רודולף קאם, במדים מלאים ובידיים שלובות, ראשו מקריח ועיניו מכווצות מהשמש, לפני שורה של צריפי עץ. לפי צלו הקצר והכהה ניכר שהשעה שעת צהריים ביום בהיר, וכעשרה מטרים מאחוריו עמדה אישה לבושה שמלה כהה, ראשה מכוסה שביס כדרכן של נשים חרדיות, מביטה היישר לעדשת המצלמה. היא נועלת קבקבים, ושוקיה וכפות רגליה חשופות, אינה נראית מבוהלת, ובמרחק כמה מטרים לצדה, בפתח אחד הצריפים, עומד גבר בלבוש אזרחי, מכנסיים וז‘קט וכובע ברט, מביט במצלמה. בתצלום נוצר ביניהם מעין משולש, אך לא ברור הקשר ביניהם, ולא ידוע אם הסכים הנאצי שאלה ישתרבבו לתמונה מאחוריו, אף על פי שהצלם הבחין בהם בלי שום ספק, ואם כך מדוע לא הורה להם לזוז וראה לנכון להנציח גם אותם. העניין מתבהר רק מעט בתמונה נוספת, שצולמה אף היא בפתחו של אחד מצריפי העץ שבהם התגורר סגל מחנה בלז‘ץ, ונראות בה חמש דמויות, כנראה של יהודים, שלובי ידיים, לבושים היטב, כאילו נתפסו בעדשה באמצע טיול של שבת. אלה ככל הנראה אנשי זונדרקומנדו ביום של מנוחה, מכל מקום זו הפרשנות שניתנה לתמונה במשך השנים. הדבר בלתי נתפס ומוטל בספק בעיניי, כי הם נראים נינוחים, ועמידתם בפני המצלמה כמעט שלווה, אך הוא תואם עדויות ניצולים מזונדרקומנדו ממחנות אחרים, אשר מלמדות כי זה מה שהפך להיות העולם בעיניהם, והם נאלצו לשרת בו ולהסתגל אליו לפי חוקיו החדשים, שאינם ניתנים לערעור או לשינוי. ועדיין היססתי לפני ששלחתי את התמונות האלה לעורך, וציינתי בפניו שאיני יודע בוודאות מי המצולמים למרות כל הבדיקות שערכתי. ממאידנק שלחתי לו כמה תמונות של עבודת הפרך, אסירים דוחפים בידיהם קרונות עמוסי סלעים, מרחוק קשה לזהות את הבעות פניהם. צירפתי גם כמה תמונות מפורסמות מאלבום אושוויץ, שצולם בידי צלמים של האס־אס לצורך לא ידוע, ומתעד את קורותיו של משלוח אחד מהונגריה מרגע ירידתו מהרכבת, דרך הסלקצייה ועד ההמתנה ליד תאי הגזים. גם את התמונות האלה בחנתי שעות על גבי שעות בזכוכית מגדלת, את הלבוש והשבילים והגדרות ואת פניהם של הקרבנות, הילדים היפים שהלכו בעצמם או שנישאו על ידיים, הנשים שראשיהן מכוסים במטפחות והגברים שחבשו כובעים. ניסיתי לקבוע במדויק את מיקומם ומספרם של אנשי האס־אס ושל העבדים היהודים שהמתינו למשלוח כדי להעמיס את המטען על המשאיות בדרך למחנה קנדה, בדקתי כמה בני אדם הופנו שמאלה לעבודת הפרך וכמה ימינה למוות מידי, עיניי לא יכלו לשבוע מהצורה התמימה של בית הרעפים שבו בוצע תהליך הרצח, החצר שלפניו והחלונות והארובה. אחד־אחד עברתי על פני האנשים שהמתינו לתורם לפני הבית, מאחוריהם עצי היער, וניסיתי לזהות בהם רמזים: האם ידעו מה מצפה להם בפנים או שהלכו שולל אחר השקרים בדבר מקלחת, אוכל, עבודה? סימנתי פרטי פרטים בצבעים ובאמצעים גרפיים שטרחתי עליהם רבות במחשב וכתבתי הסברים. שישים תמונות יש באלבום אושוויץ, כל אחת מהן הכרתי בעל פה, כאילו עמדתי במקום שבו צולמו, ואת החשובות ביותר מתוכן בחרתי לכלול בספר. ריתקו אותי במיוחד תצלומי הוויי ופנאי של צוותי המחנות, כמו של סגל האס־אס בסוביבור, ידענו את כל שמותיהם, הם עמדו מול המצלמה בתנוחה נינוחה וחייכו, אקדחים ורימוני יד תקועים בחגורותיהם, לבושים במדי הוגו בוס ההדורים האלה, אנשים טובי מראה, אחלה גברים. לעומת הסגל של סוביבור, נראה הסגל של בלז‘ץ כחבורה משונה של מעוותים ופסיכופתים, אולי הצלם אשם בכך, אולי הזווית. הם צולמו על רקע ביתו של מפקד המחנה, קצינים מלפנים וחיילים מאחור, כולם לבושים מעילים בהירים מלבד אחד במעיל שחור, שזוהה כנהג המפקד, זוג אופניים נשען על קיר המבנה מאחור. את כל שמותיהם אני יודע. לא מצאתי הבדלים משמעותיים בקורות החיים ובכישורים בין הסגלים של סוביבור ובלז‘ץ, כך שיש להניח שההבדל בין הצילומים נעוץ במקצועיותם של הצלמים או בכוונתם להחמיא למצולמים. שלחתי גם כמה תצלומים נדירים ממחנות הלוויין של אושוויץ, עבדים יהודים במדיהם המפוספסים, והדגשתי בפני העורך אחד שריתק אותי במיוחד, מהמפעל של סימנס לייצור רכיבים חשמליים שפעל בקרבת אושוויץ, ובו נראים יהודים ליד פס הייצור, חלקם מסתודדים בהתייעצות מקצועית סביב בעיה כלשהי שהתגלתה, ואילולא ראשיהם הגזוזים והרזון הקיצוני שניכר מתחת למדים המוכתמים היה אפשר לחשוב שמדובר ביום רגיל במפעל. כל העבדים צולמו מאחור, לא ניתן לחזות בפניהם, אך בקצה האולם צולם מהחזית מנהל העבודה הגרמני, לבוש בחליפה ובעניבה, משוחח עם אחד מלובשי הפיג‘מות, ידיו מאחורי גבו, כאילו ניגש אליו היהודי לבקש העלאת שכר או חופשה. ניסיתי לברר את שמו של הגרמני ומה עלה בגורלו לאחר המלחמה ולא הצלחתי, ודאי טיפס במדרג הקריירה של הקונצרן. שלחתי לעורך גם סדרת תמונות מסוג אחר שמשכה אותי, שנראית בה שדרת הפיקוד של הפתרון הסופי באירועים רשמיים וחברתיים, למשל האנס פראנק מושל פולין, עורך דין במקצועו, מארח את היינריך הימלר במצודת ואוול בקרקוב, מקום מושבם ההיסטורי של מלכי פולין. הם מסבים ליד שולחן, שניהם במדים, לפניהם כוסות חרסינה של קפה או תה, גביעים קטנים של ליקר, כפיות כסף וקופסה סגורה בצורת טרפז, כנראה בונבוניירה שהימלר הביא במתנה, וזמנם בידם להתענג על שעה קטנה יחד. היו לי גם הרבה תמונות של הימלר מבקר באתרים שונים ברחבי האימפריה שלו במכונית פתוחה, עם חיוך קטן על פניו העכבריים. מעידים עליו ועל אדולף היטלר שלא אהבו לשבת הרבה במשרד, שניהם העדיפו להיות בשטח, בחוץ, במרחבים. הייתי מכור לתמונות האלה, מהגדול שנאם נאומים ועד לקטן שדרבן בשוט את הקרבנות בדרך להמתה, כי הם נראו בהן חופשיים ונינוחים בתוך עורם ובטוחים בעצמם.