מפלצת יפהפייה

1 נטליה

אני לא רוצה למות.

בגלל זה אני עומדת כאן, מול דלת המשרד של כריסטיאן מרצ'טי.

הדלת לחדר שבו משחק השטן בקלפים שלו.

גורל חייהם של רבים כל כך הוחלט בין ארבעת הקירות הללו.

והלילה, יוחלט גם שלי.

הוא מצפה לי. ביקשתי לדבר איתו — לא עם הבת שלו, איתו.

הנקישה שלי על הדלת היא הצליל היחיד שנשמע במבואה של אחוזת מרצ'טי. הצליל הוא בקושי רמז לרעש, אבל עם האדרנלין שמציף את עורקיי אפשר לחשוב שאני הולמת עליה ודורשת להיכנס.

"אפשר להיכנס," הוא קורא מעבר לדלת, נימת קולו מעובה בסמכותיות.

על החיים ועל המוות.

אני מנגבת את כפות ידיי הלחות בשמלה שלי, פותחת את הדלת ונכנסת לתוך מאורת השטן.

"תסגרי את הדלת."

אני עושה כדבריו, ואף על פי שאני זו שסוגרת את הדלת, אני נרתעת כשהיא נטרקת. עיניי מסתגלות אל האור ואני סורקת את החדר סביבי. הוא משדר עוצמה ועושר עם התקרה הגבוהה שלו, הקרניזים מעץ אלון והאח המעוטרת. ריח של עור טרי, אפטרשייב חריף ועשן סיגרים תלוי באוויר.

הוא מתבונן בי בשתיקה מאחורי שולחן הכתיבה שלו, כאילו הוא טורף שמחכה שהטרף שלו ייפול למלכודת ויגיע ישר אליו.

אני עומדת להתחנן על חיי בפני הגבר שנחשב לאחד מהמסוכנים ביותר בניו יורק.

גבר שידוע באכזריות ובחוסר הרחמים שלו.

כריסטיאן מרצ'טי.

הראש של משפחת המאפיה מרצ'טי.

אבא של החברה הכי טובה שלי.

המוצא האחרון שלי.

השם שלו נאמר רק בלחישה.

מפלצת שקטה, כזאת שרואים רק לעיתים רחוקות ועדיין מעוררת אימה.

אני החברה הכי טובה של הבת שלו, ג'יאנה — ג'יג'י, בקיצור — מאז גיל שש־עשרה, אבל ראיתי אותו בחטף רק פעמים ספורות. לפני הדרישה שלו קודם לכן, הוא מעולם לא החליף איתי מילה, מעולם לא הקדיש לי שום מחשבה.

הוא התגלמות הגבר הגבוה, החתיך והאיטלקי. שערו הסמיך, השחור כמו הלב שלו, גזוז קצר. זיפים שחורים מכסים את לחייו החלקות ואת קו הלסת שלו ־ קו לסת חד כל כך שהוא יכול לחתוך איתו אנשים. עור בצבע זית, גוון שאנשים מבלים שעות בשמש כדי להשיג, משלים את עיניו שצבען ירוק־ים — עיניים מפחידות נורא, אבל יפות כל כך שהן מושכות אותך פנימה. קעקועים בצבע שחור פרושים לאורך החזה שלו ונעלמים מתחת לחולצה.

"נטליה."

הבהייה הממושכת שלי נקטעת כשהוא אומר את שמי.

"במה אני יכול לעזור לך?"

בנסיעה לכאן, שיננתי מילה במילה את מה שאני הולכת לומר. הבעיה היא שלא ציפיתי שהוא יהיה כל כך מאיים. לשמוע סיפורים מפחידים על מפלצות זה דבר אחד, אבל מפגש עם אחת מהן — להיות במחיצתה — גורם לדם שלך לקפוא.

"אני זקוקה לעזרתך," אני אומרת בנשימה מתוחה.

"במה את יכולה להזדקק לעזרתי?" יש רמז ללעג בנימת קולו.

"הגנה." ככה בקלילות.

"הגנה ממה?" הוא משפשף את הלסת שלו בידו. "אני צריך שתהיי יותר ספציפית."

"ויני לומברדי." הידוע גם בתור האקס המטורף שלי ששם לי פרס של אלפי דולרים על הראש.

"ולמה שנערה מתוקה כמוך תזדקק להגנה מפני ויני לומברדי?" הלעג מתגבר.

אני מכרסמת את זווית השפה שלי. "מתברר שלנשים אסור להיפרד מהגברים במשפחה הזאת."

הלוואי שוויני היה משתף אותי בכלל הקטן הזה לפני שהסכמתי להיכנס למערכת יחסים איתו.

"אני לא מחלק טובות בחינם." הוא מצמיד את אצבעותיו המקועקעות ומניח אותן על שפתיו.

"אני החברה הכי טובה של הבת שלך." חייבת להיות לזה איזושהי משמעות בעיניו.

השתיקה שלו מאשרת שאין לזה משמעות בעיניו.

"אז מה המחיר?" אני מניפה את ידיי בתסכול. "אתה מקבל הסדר תשלומים? נותן הנחות לחברה הכי טובה של הבת? או... אני לא יודעת... עושה משהו פרו בונו כדי למנוע מאישה חפה מפשע להירצח?"

"הסדר תשלומים?" כריסטיאן מלגלג. "נטליה, מותק, לא היית יכולה להרשות אותי לעצמך בחיים שלך." הוא מרים גבה. "שעלולים להיות קצרים מאוד אם משפחת לומברדי רודפת אחרייך."

אני נרתעת מדבריו. "אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לתת לך."

כדאי מאוד שהוא לא יגיד סקס.

לא יהיה שום סקס עם האבא של החברה הכי טובה שלי — גם אם הוא מהמם ויש לו גוף יותר טוב ממחצית הגברים בגילי, וחלמתי על סקס איתו יותר פעמים משאני יכולה לספור על אצבעות הידיים. והרגליים.

הוא מתופף באצבעותיו לאורך קצה שולחן הכתיבה, כאילו הוא שוקל בראשו רעיונות ומחכה לאחד מושלם. לפתע הוא מרים עט ומכוון אותו אליי. "תספרי לי כל מה שאת יודעת על משפחת לומברדי."

"אתה צוחק עליי?" אני צווחת. "הם יהרגו אותי."

"נשמע שזה מה שמחכה לך גם ככה."

נקודה טובה.

מבטו הקשוח חודר לעיניי כשהוא ממתין לתגובה.

הוא עושה הצגה שלמה כשהוא בודק את הרולקס שלו כי נדרש לי זמן רב מדי. "כמו שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות. את תספרי לי את מה שאני רוצה לדעת, שזה כל פרט מזוין, ובתמורה תזכי להגנה. אחרת, את יכולה לטפל בלומברדי בעצמך. אני מאחל לך בהצלחה, כי תזדקקי לזה."

אני מרימה אצבע. "אבל —"

"אין שום אבל. תסכימי או שתצאי מהבית שלי."

טעם מר ממלא את פי.

אני לא מלשינה, אבל החיים שלי בסכנה.

"נטליה, עשינו עסק?"

כן. לא. כן. לא.

שתי האפשרויות מתנדנדות בראשי כמו מטוטלת.

אני הולכת לסגור עסקה עם מפלצת אחת בשביל לברוח מהאחרת.

"ההצעה שלי מבוטלת בעוד חמש שניות."

אני מגמגמת, מחפשת מילים.

"חמש."

אני יכולה לנסות לברוח, אבל ויני יצליח ללכוד אותי.

"ארבע."

לעשות את זה או לא?

"שלוש."

ומי מבטיח לי שכריסטיאן יעמוד במילתו? לא הייתי מגדירה אותו כאמין במיוחד.

"שתיים."

יש לי את ג'יג'י בצד שלי. בזכותה הוא לא יהרוג אותי.

"אחת."

"כן!" הדופק שלי עולה באש. "עשינו עסק."

"מעולה." החיוך שלו מרושע והוא משחק עם העט בידו. "אני אבקש מהנהג שיסיע אותך הביתה כדי לאסוף כמה דברים."

"רגע," אני ממצמצת אליו. "למה?"

"אני לא יכול להגן עלייך אם את לא כאן."

"חשבתי שזה יהיה יותר בכיוון של מוגנת בבית שלי."

"אני לא מבזבז את המשאבים שלי על מישהי שעדיין לא ראויה להם. רוצה הגנה? תעשי מה שאני אומר."

בלי להתכוון, אני פוסעת צעד לאחור כשהוא מפיל את העט על השולחן וקם מכיסאו. גופו הגדול משתלט על החדר, גורם לכל שאר הדברים להיראות קטנים כל כך.

הוא עומד במרחק סנטימטרים ממני בזמן שהוא מכפתר את הז'קט השחור שלו, שרוב הסיכויים שעלה יותר משכר הלימוד שלי בקולג', ומניד בראשו לכיוון הדלת. אני מבינה שזה הסימן שלי לעוף מכאן וכשאני פונה ללכת, הוא הולך בעקבותיי. הלב שלי מנתר בגלל הקרבה אליו. הריח האדמתי והגברי של האפטרשייב שלו. ואני מתפללת שלא אמעד ואפול על הפנים.

"דריו," הוא צועק כשאנחנו נכנסים למבואה.

בחור מוכר ממהר לצאת מחדר השירותים לאורחים, רוכס את הג'ינס שלו וכמעט מאבד שיווי משקל כשהוא בולם ונעצר מולנו. "כן, בוס?"

דריו לאוני הוא מהשכונה שלי. הוא היה בעייתי קודם ואני בטוחה שעם ההשפעה של משפחת מרצ'טי, הוא גרוע יותר.

אני מושכת בצווארון השמלה שלי, מצפה לצעד הבא של כריסטיאן.

כריסטיאן מניד בראשו לכיווני. "תשגיח על נטליה. אתה יכול להסיע אותה לאסוף את החפצים שלה מהבית שלה ולהחזיר אותה. חוץ מזה, אתה לא מוריד ממנה את העיניים."

"מה אם אני צריכה להשתמש בשירותים?" אני שואלת כי כזאת אני.

הוא מתעלם ממני וממשיך להתמקד בדריו. "אתה יכול להוריד ממנה את העיניים אם היא צריכה להשתין."

"כמה נחמד מצידך," אני רוטנת.

הפעם כריסטיאן מתייחס להערה שלי. המבט שלו קר והוא חושף את שיניו כשהוא אומר, "אני חושב שגבר שמציל את החיים שלך הוא יותר מנחמד, מותק."

אני מחייכת בחום אל דריו. "בלי להעליב את דריו, אבל אתה בטוח שהוא האדם הכי מתאים להגן עליי?"

דריו מקדיר ונוהם במחאה.

השאלה שלי לא כזו מפתיעה. דריו רזה, שדוף ואין לו הרבה שרירים.

כריסטיאן זוקר את הסנטר ומביט בי מלמעלה בדרמטיות כאילו אני איזה חרק שנמעך הרגע מתחת לנעלי העור האיטלקי שלו. "הבית שלי הוא פאקינג מבצר, נטליה. ובואי לא נקדים את המאוחר." הוא מצקצק בלשונו. "עדיין לא הוכחת שיש לך ערך שמצדיק הגנה טובה יותר. תתחילי להכין רשימה של כל הסודות של לומברדי שאת מכירה, ואז נחליט לאיזו מידת אבטחה את ראויה. ג'יג'י באיטליה, את יכולה לישון בחדר שלה או בחדר האורחים. אני מניח שאת יודעת איפה שניהם נמצאים?"

טוב שהגבר הזה כמעט שלא מדבר בפומבי כי הוא אידיוט מדרגה ראשונה.

לא שהייתי אומרת לו את זה. העניין הזה של הצורך להישאר בחיים גובר על הצורך שלי להגיב בציניות. לכן אני מהנהנת.

"יופי." הוא מיישר את ז'קט החליפה שלו ואז מסדר את החפתים. "תכיני את הרשימה הזאת, נטליה."

"אני אצטרך זמן."

"הלילה. אם היא לא תהיה רצינית זאת תהיה הוכחה שאת לא רוצה לחיות."