מפתח אפס

דיאנה אומרת אני זאת דיאנה, בטח סיפרו לך עליי. מה שלא תרצה לדעת זה אני. מי גונב, מי מלשן, מי הומו, מי סבבה. אני יודעת בעל־פה את כל המשמרות של כל המדריכים, מי מדריך לילה, מי בחופש, למי מותר לעשות הולדינג. כל החדשים עוברים דרכי. הוא עוד לא הספיק להגיע וכבר שריפה. איזה אחד, איציק, החליט להדליק את נשיא המדינה וראש הממשלה שתלויים במסדרון, צעק על האחראי שם, מה זה פה, כיתה? למה אצלך בבית אתה תולה אותם? אז אופק חשב שאלוהים שומע אותו, כל הפנימייה הזאתי תישרף עכשיו והוא יחזור הביתה. אבל דיאנה, שמהרגע הראשון נדבקת אליו, הורסת לו, כולה איציק. כל הזמן שורף דברים. לא שיוצא לו מזה משהו, חוץ ממינוס בדמי כיס. קורים עוד מלא דברים ביום הראשון שאופק חשב שגם הם סימן, אבל אחר כך הוא הבין שזה המצב הרגיל פה. שלא משנה מתי תנחת שם, שניים תמיד ילכו מכות, מישהי תמיד תנסה להתאבד, למישהו יעשו הולדינג. גם כן הדיאנה הזאת, מה היא נצמדת אליו? מעבירה לו חפיפה, עושה לו סיור, כאילו שהוא צריך כתוביות למה שהוא רואה, יותר נכון מריח. כאן המקלחות. כאן שירותים. זה המסדרון של הקומה. זה חדר מגבים. פה למטה המכבסה. ריח של שְתינה באוויר, איזה גועל זה שהכול מתכבס ביחד, כל הבגדים של כולם. אומרים בוקר טוב, דיאנה צועקת לאיזה אחד שבדיוק יוצא משם, אבל הוא לא מסתובב אליה ודיאנה אומרת, זה תומר. מביא סדין למכבסה אחרי שכולם עלו להסעות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת. תתרגל, דיאנה אומרת. הכול עושים פה ביחד. כביסה, טיפול כינים, אפילו ביד. שם זה חדר אוכל, אבל אופק כבר מריח לבד לפי הביצים הקשות. אני לא רעב, אכלתי, זה בסדר. סימה, העובדת הסוציאלית של הבית שהביאה אותו לכאן, לא מצטרפת לסיור. לא בכבוד שלה לראות לאן היא זורקת אותו, אז היא מחכה בחדר של העובדת הסוציאלית של הפנימייה, בטח מעבירה לה חפיפה על התיק שלו. דיאנה מלווה אותו לשם, היא חייבת לטוס לבית ספר, יהיה בסדר, ומוסיפה, אם תקשיב לי. אופק נכנס. יש שם מלא ציורים, לבבות ועיצובי אופנה כאלה, עם ברכות: לאביבית הנשמה, לאביבית העו״סית הכי מהממת, הקיצור ליקוקים וגם ציורים של ילדים קטנים, בטח הילדים הפרטיים שלה מהבית. אז הוא מתיישב, אבל רק עד החצי של הכיסא. לא בא לו להיתקע עכשיו בחדר עם שתי עובדות סוציאליות. האביבית הזאת מתחילה להגיד לו שבגלל הרקע שלו, והבגרות שלו שממנה היא מאוד מתרשמת, היא החליטה לדבר אליו כמו אל מבוגר. אז היא מסבירה לו מה זה אומר צו. שהפנימייה והמדינה והכושלאימא שלהם הם ההורים שלו עכשיו. אפוטרופוסים עאלק. אז אם הוא בורח הוא מפר את חוקי המדינה, היא מנסה להפחיד אותו עם דיבורים על חוק העונשין. בתחת שלו חוק העונשין. אז כדי לטהר את האווירה מהעונשין היא מתחילה עם הגזמות, קוראת לו נער נבון ובוגר, וסימה עושה כן עם הראש. אתה נער אחראי שיודע לשמור על עצמו, סימה מתערבת, והוא שם לב, איך כל פעם שאחת מהן אומרת משהו, אז השנייה עושה כן עם הראש. עכשיו זאת אביבית שמגלה לו את אמריקה כשהיא אומרת לו, אתה בן חמש־עשרה, אופק. אף אחד לא מצפה ממך לעבוד, להחזיק דירה ולגדל את שני האחים שלך. עד האחים שלו. רק מזכירים את האחים שלו — עולה לו לראש. אז הוא בועט בשולחן הקטן שעומד שם, הופך לה אותו ומגלה שהוא עשוי מעיסת נייר. אביבית לא כועסת עליו, אולי היא גם ככה מתה להיפטר מהשולחן המכוער הזה בצבע של קיא, נראה כאילו מישהו פה מהילדים הכין לה אותו. לא נעים לו ממנה אז הוא מחזיר את השולחן למקום. זה אופק, סימה אומרת וקמה ללכת, ואופק לא יודע אם היא מתכוונת ל-״זה אופק, אחד כזה שאם הוא בועט בשולחן אז הוא בסוף מחזיר אותו למקום,״ או ״זה אופק, הבעיה שלך עכשיו.״ סימה הולכת. קודם דיאנה הלכה, מי ילך עכשיו. אז מביאים לו פסיכולוג. אחד, בועז, שמוציא כדורסל מהארון שלו, שיש בו מלא צעצועים וברביות ערומות ואופק יודע בדיוק מה יקרה עכשיו. הבועז הזה יזרוק עליו את הכדור בלי שהוא יהיה מוכן, יבקש ממנו להגיד מילה שמזכירה לו את המילה שהוא אמר. ככה הם חושבים הם מוציאים סודות מילדים. לא סובל את המשחקים האלה, אופק אומר, ובועז עונה לו, מה, אסוסיאציות? האמת היא שגם אני לא. אנחנו יוצאים לקלוע קצת. מתחשק לך? בחיים הוא לא ראה פסיכולוג שמשחק כדורסל עם ילדים. אופק חושב מתי מגיע הקטע שהוא צריך באמת לספר דברים. יש משהו שאתה רוצה לספר לי, אופק? אבל אופק עונה, הכול רשום בתיק. תקרא. וכל זה תוך כדי כדרור. אז הוא בא לו בהפוכה, חוטף לו את הכדור, דווקא טוב הבועז הזה, אפילו שהוא דתי, אומר לו שפחות מעניין אותו התיק האישי, חשוב לו להתמקד בכאן ועכשיו. איך אנחנו עושים את הנחיתה שלך רכה ואת ההתאקלמות מהירה. אז הם שוב מתמסרים, בועז רוצה להוכיח לו שהוא מוסר לו את הכדור בשביל שהוא יקלע, יענו הוא לא בתחרות איתו אלא לטובתו, ורק אחרי שהכדור נכנס לסל, בועז אומר לו, כל מה שאתה צריך, אופק, אני כתובת. עאלק כתובת. העצמאות 39. כתובת אמיתית הוא צריך, לא עוד איזה צוות טיפולי שיעשה עליו ישיבות. בצהריים ילדים חוזרים מבית ספר. כל אחד מגיע בשעה שלו, עם ההסעה שלו, דיאנה אומרת שזה שילדים נמצאים באותה פנימייה זה לא אומר שהשכל שלהם שווה. נגיד היא עושה בגרויות והולכת לתיכון רגיל, אבל יש פה ילדים שהבית ספר שלהם זה גננות — שתלנות — ספּרות — נגרות. ישר כשהיא חוזרת היא נצמדת אליו. בחדר אוכל היא ממשיכה את הסיור גם בתוך הצלחת שלו, מאיימת עליו שאם הוא לא יאכל, אחר כך הוא יהיה רעב, ומרים, אם הבית, שיש אצלה פרוסות עם שוקולד, הולכת בשלוש הביתה. גם כשהיא אוכלת היא לא מפסיקה לדבר. מאחורי המילים והתנועות שלה אופק מצליח לקלוט את שירן עם הקוקו מזרקה שלה והפס הוורוד באמצע שדיאנה אומרת שמלא ילדות פה העתיקו ממנה. כל הילדות שסביבה, גם בנים, רבים מי ירים לה את התיק בית ספר ומי יפנה לה את המגש. היא עם תומר, דיאנה אומרת לאופק. חוץ מזה, אם תהיה בבית ספר שלה, תוכל לעשות בגרות מקסימום בחלונות — פאנלים. רק בבית ספר שלי עושים בגרויות, פשוט שלא תיתקע באיזה מגמת מכונאות, דיאנה אומרת, אבל אופק לא מתכוון להיתקע, הוא רק חושב איך הוא עף משם. לא מתאים לו מקום כזה, שכל אחרי הצהריים שם מבוזבזים על מכות, ואם נגיד אתה צריך לעבור מהחדר שלך למסדרון, יש מצב שהדרך חסומה כי לאיזה ילד הייתה התפרצות, או שהוא מסוכן לסביבה או לעצמו, אז עושים לו הולדינג. ככה, באמצע הולדינג במסדרון, הוא מכיר את מיכל המדריכה. היא אומרת לו, נעים מאוד, אופק, אני מצטערת שככה אנחנו נפגשים, כי אפילו את היד היא לא מצליחה להושיט לו. יד אחת שלה מחזיקה את הידיים של הילד ההוא ששוכב על הרצפה ונראה כאילו הוא מחבק את עצמו, והיד השנייה שלה מחזיקה לו את המצח. זה בנאל, דיאנה אומרת. מסכן החדש, לאן הגעת, מלא סמים פה, מלא גונבים, זבל של ילדים, בנאל צועק לו. ובוכה, ויורק, וכל האיברים שלו שלא נכנסים לידיים של מיכל המדריכה מתפזרים לכל הכיוונים. מדריכים מתעללים, הוא ממשיך, אבל דיאנה אומרת לאופק, שום מתעללים, זה הולדינג. רק מי שעבר הכשרה יש לו אישור לעשות. רק הבוקר הוא הגיע, וכמה קללות הוא שמע. קללות של ילדי פנימייה. יא חוסה. יא גג לילד המפגר. יא טיפולי. לא כמו במרכז חירום, שם הילדים שקטים יחסית. אבל אחרי מה שקורה לו אחרי הצהריים עם תומר במקלחת, הוא כבר נודר נדר. ונדר זה סופי. לא שהוא התכוון להתקלח במקלחות המגעילות שלהם עם העובש והגועל, חוץ מזה הוא התקלח במרכז חירום לפני שהוא יצא בבוקר, ומחר הוא כבר לא יהיה כאן. אבל כשתומר בא אליו מול כולם במועדון, בחמש כשכולם רואים טלנובלה, ואומר לו מה עם מקלחת, כאילו הוא איזה ילד מסריח, כאילו הוא זה שמשתין בלילה ובבוקר צריך ללכת למכבסה בסתר, אז אופק נכנס. הוא נגעל מלגעת ברצפה (דיאנה הציעה לו כפכפים, אבל הוא לא רצה שאחר כך יגידו שהוא חבר שלה או משהו אז הוא לא לקח), ניסה לא לגעת בכלום, לא להידבק בפטריות של ילדי פנימייה, להיכנס ולגמור עם זה. רק אז הוא קולט שהוא לא לבד. אני לא הומו, אל תדאג, תומר אומר לו, אבל אופק לא דואג, אם תומר היה הומו, שקוף שהוא לא היה פה השולט. מה הוא רוצה ממנו. נהיה לו שומר המקלחות של העולם. אז אופק סוגר את המים, לא מחשיב את המקלחת הזאת בכלל, להפך, הוא מרגיש שאחריה הוא עוד צריך להתקלח, וכשהוא יוצא תומר כבר נעלם משם. עם האדידס שלו עליו. רק לפני חודש אופק קנה אותם בכסף שחסך מהמשלוחים של המינימרקט ועכשיו הבן זונה הזה לקח אותם והשאיר לו את הזיוף של הזיוף. אופק לא טיפש. הוא קולט למה תומר עשה את זה, לא בקטע של גנבה. הכול בגלל מה שקרה בבוקר במכבסה, להראות לו מי פה השולט. אז כדי לא להיות בתוך הנעליים המגעילות של תומר, אופק הולך יחף לחדר שהביאו לו, עם המיטה מתחת לארטיום, שמספר לו איזה ליגה הפנימייה הזאת, מגרש כדורגל אולימפי, מדריכים סבבה, אם אתה בסדר איתם, הם בסדר איתך, איתן הרכז אחלה גבר, מצטיינים מקבלים כרטיסים לכדורגל בשבת. אבל דיאנה כבר סיפרה לו על ארטיום שהוא חולה על הפנימייה כי גם ככה אין לו לאן לצאת. כל פעם כשהוא יוצא אימא שלו לא פותחת לו. עסוקה במקצוע, דיאנה אומרת, אימא אולימפית. פעם היא באה לבקר אותו כאן, ובגלל שהיא כוסית כל הזמן מציקים לו. נסה להגיד לו איזה כוסית ולריה, אפילו רק את המילה ולריה — בדוק שהוא לא ידבר איתך. אופק ממש עייף, הוא מת לעצום את העיניים ולהעלים את הרעש במסדרון, את התורנים והמגבים והקללות. להתנתק מהילדים השרוטים פה, כל מיני שריטות. דיאנה אומרת שהילדים בפנימייה מתחלקים לשתיים, אלה שעשו משהו או אלה שעשו להם. ואם אתה מרגיש חרא, תמיד אתה יכול לחפש מי יותר מסכן ממך. זה שאבא שלו רצח את אימא שלו, זה שאם מקללים אותו בבן זונה אז יוצא שזאת האמת או זאתי שאבא שלה עשה לה. אבל תוך שתי דקות ארטיום מספר לו שדיאנה היא זאת שאבא שלה עשה לה. לא אכפת לה. היא מדברת על זה חופשי. ממילא כולם יודעים פה הכול. כל חדש שבא היא מספרת לו, גם למדריכים, מתגאה איך היא הלשינה עליו למשטרה והכניסה אותו לכלא ובזכותה הוא כמעט לא הספיק להגיע לאחות הקטנה שלה. כמעט? כל היום הוא חשב איך להוריד אותה מהגב שלו, לנער אותה ממנו כשהיא הלכה אחריו לכל מקום, ועכשיו, כשהיא סוף־סוף לא כאן, היא ננעצת לו במוח. היא ואבא שלה. ואם הוא יחשוב עליה, אולי הוא ירגיש פחות מסכן, אולי הוא לא יחשוב על עצמו, אבל ארטיום לא נותן לו להתלבט, הוא ממשיך ללכלך על דיאנה. לא סגורה על עצמה זאתי, יום אחד היפסטרית, יום אחד לסבית, יום אחד מתלבשת צנוע, עזוב אותך ממנה. בדוק שלארטיום אין חברים. בגלל זה הוא מלכלכך על דיאנה, בשביל שאופק לא יתחיל להסתובב איתה. שקוף שהוא והיא רבים על החדשים. בגלל זה ארטיום תופס אותו כבר עכשיו, אומר לו שעוד עשרים דקות ארוחת ערב, שיהיה לו עם מי ללכת. אין לו כוח לאכול, אבל ארטיום אומר לו שמי שלא בא לחדר אוכל שמים עליו עין, הפרעות אכילה וכאלה, אז אופק משתכנע, אבל אז הוא נזכר שתומר לקח לו את הנעליים. אין מצב שהוא נועל נעליים של מישהו אחר, הוא ילך יחף אפילו שהרצפה מגעילה. עדיף רצפה מטונפת על נעליים של מישהו, רק שאחרי שני צעדים במסדרון תופס אותו איתן, האחראי פה. אה, אופק? למה יחף, חמוד? ואחרי שהוא חשב קצת מה לענות, הוא אמר, הלכו לי לאיבוד האדידס. איתן הסתכל על ארטיום. אחר כך על אופק, זה לקח רק כמה שניות עד שהוא אמר, הבנתי אותך, אני מטפל, אבל בינתיים תנעל את מה שיש. אנחנו לא רוצים זכוכיות ברגליים שלך על היום הראשון. הוא חוזר לחדר ונועל את הנעליים המסריחות של תומר, וכל הדרך לחדר אוכל מרגיש את הגועל של רגל של מישהו שהייתה שם, מישהו שמשתין במיטה. מישהו מניאק. כל צעד, כל נגיעה של הנעל במדרכה, מצמידה לו אותה לרגל וזה נהיה עוד יותר מגעיל. הם עוד לא נכנסו לתור של המגשים, ודיאנה קופצת עליו שהיא תפסה לו מקום. ארטיום אומר לה, כאילו אם למישהו בא לשבת שם הוא צריך לשאול אותך, ובאמת השולחן שהיא תפסה ריק. ארטיום לא יושב איתם. הוא מוצא לעצמו מקום משומש ליד ילדים אחרים, רואים לפי המפיות המטונפות שלא פינו. דיאנה לא סותמת כל הארוחה, מפציצה אותו בשאלות. איזה עדה הוא ואיזה מזל הוא ומה המזל אופק שלו ולמה קראו לו אופק, ורק כשמלא ילדים כבר הולכים היא מנמיכה את הקול ואומרת לו שאיתן מטפל לו באדידס. אין על איתן, תרשום. איתן זה הכי חשוב, וסבבה עליך שלא פתחת על תומר למרות שהכי מגיע לו. אופק חושב על אבא של דיאנה ומה הוא עשה לה ואיך היא חיה. איך היא עושה בגרויות, איך היא עושה גבות, איך היא לא מפסיקה לדבר כל הזמן, ולצחוק, ולהיות כאילו נורמלית. בערב חייבים להיות בקומה. גם אם אין פעילות מדריך או שיחת ערב, מותר לראות טלוויזיה במועדון או להיות בחדרים. מקסימום במסדרון. אשכרה כלא, אופק חושב. דיאנה קוראת לו לראות חדשות, אבל מי רוצה, אז הוא מחפש את החדר שהביאו לו, זה של ארטיום. הוא הולך במסדרון ומציץ לכל החדרים לזהות את שלו, חדרים של בנות זה קל, הן תולות חרוזים, רושמות עם אודם על המראה, חדרים של בנים — פחות. הוא נכנס לחדר אחד, אבל מהתקרה תלוי כדורגל ירוק של מכבי חיפה, זה לא החדר שלו. בחדר שלו ושל ארטיום אין כלום. אם בא נגיד חוקר משטרה, הוא לא יכול למצוא שום דבר שמגלה דברים על מי שישן שם. אופק היה מדגם את החדר, תולה לונגי, בונה מדף, משיג שטיח, אבל הוא ממילא לא נשאר. הוא רק נשכב על המזרון, הוא עוד לא פרש את המצעים שמרים, האם בית, הביאה לו קודם, מה שהיה דחוף לה זה להגיד לו להחזיר את המגבים למקום, ואיפה הארון מגבים, ואיפה המפתח לארון מגבים וכמה דמי כיס מורידים קולקטיבי לקומה שמאבדת מגב. אחר כך הוא קם, שם את הסדין גומי, עם הציורים של המשולשים שלכל הילדים פה יש, חוץ מלבנות שמביאות מהבית, ונשכב על המיטה, מנער את הנעליים של תומר מהרגליים שלו בלי לגעת, גם ככה הוא לא קשר את השרוכים, מוריד את הגרביים וזורק לפח. הוא שם את הראש על הידיים שלו, עייף מת. הוא קם מוקדם היום, אבל אין סיכוי שהוא יירדם. כל שנייה נכנס מישהו לשאול איפה מישהו או איפה כולם. יש כאלה שרק נכנסים, מסתכלים ויוצאים. אז בא איתן. אני שמח שהתארגנת, אופק. אופק מתרומם מהשכיבה, מחכה שאיתן יתיישב על הכיסא כתר פלסטיק, שאם אתה קצת שמן אז בקלות הוא יכול להישבר, אבל איתן לא שמן, דווקא רזה, וגבוה, וכשהוא נשען קדימה אז הוא קצת נראה כמו חרגול, ורואים שבאמצע של הראש מתחילה לו קרחת. לגבי הנעליים — איתן עוצר ומחכה איזה כמה שניות. פייר, אני מעריך ילדים שלא מלשינים, אבל אני רוצה שתדע שאצלנו לא מחזיקים מהבריונות הזאת. אנחנו לא רוצים כאן את הדברים שאנשים חושבים על פנימיות. כל התרבות בית כלא הזאת, זה לא לכבודנו. תומר יחזיר לך את הנעליים בחמש דקות הקרובות, ואתה מבטיח לי שאם יש המשך לפרשת השבוע הזאת, אתה ניגש אליי, אה גבר? אופק עונה שסגור, אבל הוא לא ניגש אל איתן אחרי שתומר מחזיר לו את הנעליים. בלי שרוכים, בנזונה, שרוכים מעור מושקעים כאלה. דיאנה מארגנת לו שרוכים מהארון בגדים של מרים, שיש בו נעליים משומשות שאנשים זרקו שאף אחד לא רוצה לקחת, וספרים שרק דיאנה קוראת ובגלל זה יש לה את המפתח. גם אחרי כיבוי אורות אופק לא נרדם. יש ריח מוזר בחדר, מעניין מי ישן שם לפניו. הוא שואל את ארטיום, וארטיום שואל אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה לדעת, אבל לא מחכה לתשובה. ישר מספר לו על גואל ששפך על עצמו נפט, כאן במיטה, ואחר כך לקחו אותו לנס ציונה. החליפו את המזרון, אבל הריח נשאר. אופק חושב שאולי אם גואל לא היה עושה את זה, לא היה מתפנה מקום בפנימייה הזאת והיו לוקחים אותו למקום אחר או נותנים לו להישאר עם האחים שלו במרכז חירום. איך החיים יכולים בכזאת קלות להיות מושפעים מדברים שמישהו אחר עושה, מישהו שאתה לא מכיר, מישהו שאתה מריח את הנפט שלו אחר כך, נפט שחור כזה, שומני, מאלה שמראים בטלוויזיה, שמזהמים את הים ומרעילים את הציפורים והדגים. הוא קם מהמיטה. דיאנה הסבירה לו את העניין הזה של מדריך לילה, וכמה זמן הוא מסתובב במסדרון עד שהוא הולך לחדר מדריכים לצוף. אז הוא מחכה, מחכה שגם ארטיום יירדם, אין לו כוח לחפירות על הפנימייה האולימפית, בטח לא שיגיד לו להישאר. הוא יוצא מהחדר ויורד למטה. מה שחשוב זה שהנעליים שלו איתו, מחר הוא כבר יקנה שרוכים מעור. הוא נצמד לגדר שמקיפה את המגרשים והדשא. בחוץ שכונה של אנשים רגילים. אפשר לראות את הכחול של הטלוויזיות שלהם, בטח רואים 'המרוץ למיליון', מכינים נס בפרסומות, וגינות. ומכולת וספסלים, רק הפנימייה הזאת מכערת את הסביבה עם הגדר הגבוהה שלה, אבל בטח אין מצלמות. אין תקציב, דיאנה אמרה היום על כל דבר. צלחות מפלסטיק — אין תקציב. מקלחת אחת שבורה ושירותים אחד סתומים — אין תקציב, מסיבת סיום בלי אמן אורח — אין תקציב. חרא פנימייה, הוא חושב, טוב שהוא עוזב, אבל עמוד תאורה תקוע כל מטר, מי ישמע איילון צפון. הוא צריך למצוא מקום חשוך, בין שני עמודי תאורה שעומדים עם הגב אחד לשני, ולטפס. רק הגעת וכבר הולכים? איתן מופיע לו משום מקום. איך הוא לא שם לב. הוא לא כועס עליו, לא מאיים עליו שהוא יוריד לו מהדמי כיס, רק מתנצל שבאמת זה לא בסדר שלא עשינו היכרות מסודרת עם ארקדי השומר, שהוא איש מפתח פה בצוות, ומצביע על הבוטקה. אופק עוד לא הבין, גם לא מדיאנה, אם איתן טוב או רע. היא רק אמרה שאיתן זה כמו אלוהים, אבל אופק לא יודע אם בסגנון של אלוהים נתן או אלוהים לקח. אופק מרים את שתי הידיים שלו כמו גבר ונכנע, אחת־אפס, הוא אומר לאיתן, תפסת אותי. קח לי את הדמי כיס, טוב? אבל איתן צוחק, עוד לא הרווחת אותם, נשמה, אבל לאט־לאט, אני לא מודאג. הוא קורץ לו ומתקרב איתו אל השומר. רואה את ארקדי? אם אתה מצליח לעלות על השער, אני, אישית, עם האוטו שלי, מסיע אותך לאן שרצית לברוח. סגרנו? קצת לא נעים לאופק שאיתן תפס אותו. בגלל הנעליים שהוא החזיר לו וכל זה. איתן מלווה אותו למגורים ומכין לו שוקו חם מהחדר מדריכים, בכוס זכוכית, ואומר לו תחזיר את הכוס כבר מחר, ולפני שהוא נעלם, הוא מבטיח לו שבהתחלה יהיה קשה — אבל אחר כך הכי לא, ומלטף לו את הראש, ליטוף מהיר כזה, כמעט חצי מכה, שאם מישהו רואה מהצד הוא לא יכול להגיד שהוא הומו או משהו.