מצבת הקומוניזם לארץ המובטחת

פתח דבר

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948 ועזיבתם של הבריטים אפשרו את פתיחת השערים לעלייה לכל היהודים בעולם, ללא כל הגבלה.

ליהודי רומניה הייתה חשיבות רבה כמאגר פוטנציאלי גדול לעלייה ממדינות אירופה. בשנת 1948 חיו ברומניה כ־450,000 יהודים, מתוכם כ־350,000 ששרדו את השואה ועוד כ־100,000 פליטים שהגיעו לרומניה לאחר המלחמה. הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה הייתה זו שבברית המועצות, אך עד סוף שנת ה־80 הייתה העלייה ממנה מצומצמת למדי.

יתר על כן, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה ברומניה פעילות ציונית מרשימה בהיקפיה: כ־100,000 חברים מאורגנים במפלגות ציוניות שונות, שקיימו קשר הדוק עם מקבילותיהן בארץ־ישראל, כ־20,000 בני נוער פעילים בתנועות נוער ציוניות בהדרכת שליחים מהארץ וכ־5,000 חלוצים בסניפי הכשרה, שהתכוננו להצטרף לקיבוצים בארץ.

פעילות ציונית זו היוותה המשך ישיר למסורת ציונית רבת שנים ברומניה. אגודות ראשונות של "חובבי ציון" החלו להתארגן ברומניה ב־1873, ובראשית 1882 נערך כנס ארצי ראשון בעיר פוקשאני (Focșani). רומניה הייתה המדינה האירופית השנייה, אחרי רוסיה, שממנה הגיעו העולים בעלייה הראשונה ב־1882. העולים מרומניה הקימו את המושבות ראש פינה וזכרון יעקב וחברו לעולים מרוסיה בהקמתה של ראשון לציון.

כאמור, מיום ההכרזה על הקמתה נפתחו שעריה של מדינת ישראל לעלייה, אך במדינות מזרח אירופה — ברית המועצות והמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה (כולל רומניה) — נתקל הרצון לעלות ארצה בקשיים. בתקופת המאבק לעצמאותה של ישראל היה יחסן של ברית המועצות וגרורותיה כלפי ישראל ידידותי מאוד. ידידות זאת התבטאה בעזרה צבאית (אספקת נשק ואף אנשים שסייעו להעברתו) ופוליטית (תמיכתן של ברית המועצות ומדינות נוספות במזרח אירופה בהחלטת החלוקה של האו"ם והכרה בישראל לאחר הקמתה). מדיניות זו נבעה מתקווה — שהתבדתה במהרה — שישראל תשמש לברית המועצות ראש גשר במזרח התיכון.

המצב השתנה עם התפתחותה של "המלחמה הקרה" בין הגוש המזרחי בהנהגתה של ברית המועצות והעולם המערבי בהנהגתה של ארצות הברית. הצהרתה של ישראל על ניטרליות בעימות זה (למרות שקיבלה מארה"ב עזרה כלכלית חיונית לקיומה) נתפסה במדינות הגוש המזרחי כ"הצטרפות כסוכנת לגוש הקפיטליסטי". לאור זאת, אימצו אותן מדינות (כולל רומניה) קו מדיני אנטי־ישראלי ואנטי־ציוני וכחלק ממנו התנגדו לעליית תושביהן היהודים ארצה.

ברומניה נוספו לאמור לעיל בעיות פנימיות, בעיקר בתחום הכלכלי. השלטון הקומוניסטי אימץ באורח עיוור את התפיסה הכלכלית־חברתית הסובייטית, תוך התעלמות מהמבנה הכלכלי־חברתי הקיים במדינה. גישה זו התבטאה בניסיון להפוך בתוך זמן קצר מדינה חקלאית ביסודה למדינה תעשייתית, מבלי לקחת בחשבון את המחסור בכוח האדם הדרוש לפיתוח תעשייה (מהנדסים, טכנאים ועובדים מיומנים) ומגבלות הנובעות מתלותה הכלכלית של רומניה בברית המועצות.

על רקע זה נדרש מאבק קשה וארוך — דיפלומטי, בינלאומי, כלכלי ועוד — על מנת שהשלטון ברומניה יתיר ליהודים לעלות ארצה. רומניה הייתה הקשוחה ביותר מבין המדינות הקומוניסטיות בעמדתה האנטי־ציונית והתנגדותה לעלייה. מבחינתה, הייתה הציונות "תנועה שוביניסטית — זרם ניהיליסטי ריאקציונרי של הבורגנות היהודית".

ההחמרה ביחסו של השלטון הקומוניסטי ברומניה כלפי הציונות וכלפי יהודים שרצו לעלות לישראל התבטאה גם בצעדים מעשיים. לאחר חיסולה של התנועה הציונית ברומניה במארס 1949, החל השלטון לאסור מנהיגים ופעילים ציונים, לחקור אותם בתנאים אכזריים ולביים משפטים שבהם נפסקו עונשים חמורים, כולל מאסר עולם. האווירה במשפטים אלה הושפעה ממשפטים אנטישמיים במדינות אחרות של הגוש המזרחי, כמו ברית המועצות וצ'כוסלובקיה.

לאור זאת נדרש נוסף על המאבק למען התרת העלייה גם מאבק למען שחרורם של אסירי ציון ברומניה, בעיקר במישור הדיפלומטי הבינלאומי. יתר על כן, היה צורך לנהל את המאבק לשחרור האסירים בדרך שלא תשפיע לרעה על מדיניותו של השלטון ברומניה באשר להתרת עלייה לישראל.

בהתחשב בכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לעסוק בכל אחד מהנושאים בנפרד ולכן חולק הספר לשני חלקים: החלק הראשון דן במאבק למען התרת עלייה לישראל והחלק השני — במאבק לשחרור אסירי ציון.

בשל מורכבותו של המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי ברומניה בתקופה הנדונה, מצאתי לנכון להקדיש את הפרק הראשון במחקר לניתוח של תהליך ייצובו של המשטר הקומוניסטי בארץ זו. הפרק השני עוסק במצבם של היהודים ברומניה באותה התקופה, בחוקים שנחקקו ובשינויים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים במסגרת תהליך ייצובו של השלטון הקומוניסטי, שפגעו קשות באוכלוסייה היהודית.

לפרקים אלה יש חשיבות רבה להבהרת התנאים הקשים שבהם נוהלו המאבקים למען התרת העלייה (פרקים 3–5) ולשחרור אסירי ציון (פרקים 6–13).

מטרות המחקר המסוכם בספר זה הן:

לנתח את דרכי הפעולה של ממשלת ישראל וארגונים יהודיים בעולם במאבק להתרת עלייתם של יהודי רומניה לישראל ולמען שחרורם ממאסר של מנהיגים ופעילים ציונים.

להסביר את הצלחת המאבק, שהשכיל להתאים את שיטות פעילותו להתפתחויות המדיניות באותה התקופה. כך, לדוגמה, נוצלה בקשתה של רומניה להתקבל כחברה בארגון האומות המאוחדות כהזדמנות לשכנע את ועדת הקבלה "להתנות החלטה חיובית לגבי בקשתה של רומניה בשינוי מדיניות הפנים שלה, כולל שחרור אסירי ציון".

המחקר המסוכם בספר זה מבוסס על מסמכים מקוריים מארכיונים בארץ ובחו"ל (וושינגטון, לונדון, פריז ובוקרשט).

נוסף על מסמכים מהארכיונים הנ"ל, עשה המחקר שימוש במספר רב של ספרי מחקר שיצאו לאור בארץ ובחו"ל.