מצוד בערפל

 _MazodBaArafel_to_epub-4 פתח דבר

היתה לי משפחה פעם. אבא. אמא. אחות. גרנו בקרווילה גדולה משלנו. שטיח חום מדובלל. שיש מוזהב ומלוכלך במטבח. רצפות לינוליאום מתקלפות. הייתי מסיע את מכוניות הצעצוע שלי בין נתזי האוכל על השיש, ממשיך להיפוך כפול דרך שיפוע של לינוליאום מסתלסל ואז נוחת בתוך כדורים מדובללים מטונפים. זה היה חתיכת חור, ללא ספק. אבל בתור ילד קראתי לו בית.

בבקרים הייתי טורף צ‘יריוס ורואה «סקובי-דו» בלי קול כדי לא להעיר את אבא ואמא. מעיר את אחותי הקטנה, מתכונן לבית ספר. שנינו יוצאים בקושי מהדלת, ילקוטים כמעט מתפקעים מספרים.

חשוב לקרוא. מישהו אמר לי את זה. אמא, אבא, סבא או סבתא, מורה? לא זוכר עכשיו, אבל איפשהו קיבלתי את המסר הזה. ספר ליום. כמו תפוח. אז אחרי הלימודים הייתי הולך לספרייה, אחותי עדיין מאחורי. קורא כמה ספרים, כי אלוהים יודע שפירות לא היו לנו.

אהבתי ספרים בסגנון בחר-לך-הרפתקה. בכל סצנה היה סיום מותח שבו היית צריך להחליט מה יקרה עכשיו. לפנות שמאלה במקדש האסור או לפנות ימינה? להרים את האוצר המקולל או להמשיך הלאה? בספרי בחר-לך-הרפתקה, השליטה תמיד היתה בידיים שלך.

ואז הקראתי את «קליפורד הכלב האדום הגדול» לאחותי. היא עוד היתה קטנה מכדי לקרוא, והיא היתה מצביעה על התמונות וצוחקת.

לפעמים הספרנית היתה מגניבה לנו חטיפים. היא היתה אומרת דברים כמו, «מישהו השאיר פה שקית צ‘יפס. אתם רוצים?» אני הייתי אומר, «לא.» היא היתה אומרת, «קדימה, עדיף שאתם תאכלו מאשר שאני אוכל. צ‘יפס לא טוב לגזרה הנערית שלי.»

בסופו של דבר אחותי היתה חוטפת את הצ‘יפס בעיניים חמדניות. היא תמיד היתה רעבה אז. שנינו היינו.

אחרי הספרייה, הביתה.

במוקדם או במאוחר תמיד היינו חייבים לחזור הביתה.

לאמא שלי היה חיוך כזה. כשהיא היתה במצב הרוח הנכון, כשעבר עליה «יום טוב», אוי, החיוך הזה. היא היתה פורעת לי את השיער. קוראת לי גבר קטן שלה. אומרת כמה היא גאה בי. ומחבקת אותי. חיבוקים גדולים, חזקים, מעטפת של עשן סיגריות ובושם זול. אהבתי את הריח הזה. אהבתי את הימים שאמא שלי חייכה.

לפעמים, אם המצב היה ממש טוב, היא היתה מכינה ארוחת ערב. ספגטי עם קטשופ - זה ישאיר כתם, היא היתה קוראת באושר ושואבת ברעש את האטריות. אטריות ראמן עם ביצה מקושקשת - ארוחת ערב בחמישה-עשר סנט, עכשיו אנחנו חיים את החלום, היתה מכריזה. או המנה האהובה עלי, מקרוני עם גבינה מקופסה - הכתום הזרחני הוא שהופך את זה למיוחד, היתה לוחשת.

אחותי הקטנה היתה מצחקקת. היא אהבה את אמא שלי במצב רוח הזה. מי לא היה אוהב?

אבא היה בעבודה בדרך כלל. מביא לחם הביתה. כשהיתה לו עבודה. מתדלק. פקיד לילה. מחסנאי.

«תישאר בבית ספר,» הוא היה אומר לי בימים שהיינו מגיעים הביתה אחר הצהריים ומספיקים לראות אותו מכפתר עוד מדים מטונפים. «זין על העולם האמיתי,» הוא היה אומר. «זין על הבוסים.»

ואז הוא היה הולך. ואמא שלי היתה צצה מתוך העננה המעורפלת של חדר השינה שלהם כדי להתחיל להכין ארוחת ערב. או שהדלת בכלל לא היתה נפתחת, ובמקום זה הייתי מוציא פותחן קופסאות. פסטה ברוטב. מרק מוכן. שעועית אפויה.

אחותי ואני לא דיברנו בלילות האלה. אכלנו בשתיקה. ואז הייתי קורא לה עוד מ»קליפורד», או שאולי היינו משחקים גו פיש. משחקים שקטים לילדים שקטים. אחותי היתה נרדמת על הספה. ואז הייתי מרים אותה ומביא אותה למיטה.

«סליחה,» היא היתה אומרת מתוך שינה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע על מה היא מתנצלת.

היתה לי משפחה פעם.

אבא. אמא. אחות.

אבל אז האבא עבד פחות ופחות ושתה יותר ויותר. והאמא... לא יודע. סמים, אלכוהול, סתם מוח מעורפל? היה נדמה שהיחידות ההוריות פחות ופחות מבשלות, מנקות, עובדות. יותר ויותר רבות, צורחות, צועקות. אמא, משליכה צלחות פלסטיק ברחבי המטבח. אבא, עושה חור בקיר הגבס הזול עם האגרוף. ואז שניהם היו מורידים עוד וודקה וחוזרים על הכול מההתחלה.

אחותי התחילה לישון בחדר שלי בזמן שאני ישבתי ליד הדלת. כי לפעמים להורים היו אורחים. עוד שתיינים, מסוממים, לוזרים. ואז הכול היה יכול לקרות. שלוש, ארבע, חמש לפנות בוקר. ידית של דלת נעולה מקרקשת, קולות מוזרים מהמהמים, «הי, ילדים קטנים, צאו לשחק איתנו...»

אחותי כבר לא צחקקה יותר. היא יָשְנה באור דולק וחיבקה בחוזקה עותק מרופט של «קליפורד».

בזמן שאני עמדתי על המשמר, עם אלת בייסבול על הברכיים.

ואז, בוקר. הבית סוף-סוף שקט. הזרים מעולפים על הרצפה. ואנחנו עקפנו אותם בשקט, התגנבנו למטבח בשביל קופסת הצ‘יריוס, ואז לקחנו את הילקוטים שלנו ויצאנו על קצות האצבעות מהדלת.

השריה, סחיטה, השריה, סחיטה.

שוב. שוב. שוב.

היתה לי משפחה פעם.

אבל אז האבא שתה או הזריק או הסניף יותר מדי. והאמא התחילה לצרוח ולצרוח ולצרוח. בזמן שאחותי ואני הסתכלנו בעיניים פעורות מהספה.

«תשתקי, תשתקי, תשתקי,» צעק האבא.

צורחת. צורחת. צורחת.

«כלבה מזדיינת! מה לא בסדר איתך?»

צורחת. צורחת. צורחת.

«אמרתי, תשתקי!»

סכין מטבח. גדול. סכין קצבים, כמו בסרט אימה. זו היא שלקחה אותו? זה הוא? לא זוכר אצל מי הוא היה קודם. יכול רק להגיד לכם אצל מי הוא היה בסוף.

אבא שלי. מניף את הסכין. מנחית את הסכין. ואז אמא שלי לא צרחה עוד.

«שיט!»

אבא שלי, מסתובב אל אחותי ואלי. סכין מדמם, טיף, טף, טיף, טף. ובאותו רגע ידעתי מה הוא יעשה עכשיו.

«רוצי,» אמרתי לאחותי הקטנה כשגררתי אותה מהספה ודחפתי אותה לעבר המסדרון.

השטיח המדובלל האט אותו. אבל הלינוליאום המתקפל הכשיל אותנו. חצינו בריצה את הקרווילה, שותקים באימה, ואני עקפתי את אחותי, אספתי אותה, והרגליים שלה המשיכו לבעוט באוויר.

יכולתי לשמוע אותו, ממש מאחורי. יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על הצוואר ולדמיין כבר את הלהב מפלח את דרכו בין השכמות הגרומות שלי. זרקתי את אחותי לתוך החדר שלי.

«תנעלי את הדלת!»

ואז רצתי לאורך המסדרון, אבא שלי והסכין המדממת שלו מתקרבים מאחור.

זינקתי אל תוך חדר השינה של ההורים שלי. קפצתי על המיטה.

«ילד מזדיין. אל תזוז, אל תזוז, אל תזוז.»

סכין עולה, סכין יורד. קורע לגזרים את המצעים. משסף את המזרן.

ירדתי בקפיצה מהצד השני. תפסתי את כל מה שיכולתי למצוא על השידה. בקבוקי יין ריקים, פחיות בירה, בושם. השלכתי אותם ישר על הפרצוף של אבא שלי, שהיה אדום כמו סלק.

«שיט שיט שיט.»

ואז, בזמן שהוא קרטע, אני קפצתי בחזרה על המיטה והסתחררתי סביבו. שמעתי את פילוח הסכין. הרגשתי את הכאב הצורב בכתף. אבל פתאום הייתי משוחרר וחציתי ברעש את המסדרון. אם אצליח להגיע לדלת הכניסה, אל החצר, לצעוק לשכנים...

ולהשאיר את אחותי הקטנה מאחור?

ופתאום היא היתה שם. עמדה לה בפתח החדר שלי. עם אלת בייסבול שלופה.

לא היססתי. חטפתי את אלת העץ. נכנסתי בריצה לתוך חדר המשפחה, הסתובבתי בשנייה האחרונה, נעמדתי בתנוחה הנכונה.

אבא שלי. מבט פראי. פנים סמוקות. האור דולק, חשבתי, אבל אין אף אחד בבית.

הוא הרים את הסכין המדמם.

הנפתי את היד בכל כוחי. הרגשתי את המגע, חבטה נוקשה ורטובה - פגעתי בול. אבא שלי, נופל מטה, מטה, מטה, סכין נשמט על השטיח.

ובכל זאת המשכתי להניף את האלה. בום. בום. בום.

שוב. שוב. שוב.

אחותי הקטנה, צצה פתאום לצדי.

«טֵלי, טֵלי, טֵלי.»

אני, מסתכל למעלה. מבט פראי. פנים סמוקות. האור דולק אבל אין אף אחד בבית.

«טלי!» אחותי הקטנה קראה בפעם האחרונה. כשהרמתי את האלה.

היתה לי משפחה.

פעם.

_MazodBaArafel_to_epub-5 פרק 1

שֶריף שלי אטקינס כבר לא היתה אמורה להיות בעסקי אכיפת החוק. עשר שנים אחרי ששריפה הפכה את פלג גופה העליון

ואת הכתף שלה לערבוביה מגוידת של צלקות - שלא לדבר על מה שעשתה למותניה - היא תלתה את הנעליים, אפשר לומר. היא נענתה להצעה של תורם אלמוני לטיול של פעם בחיים בפריז (סוכן האף-בי-איי בדימוס פירס קווינסי, בזה היא עדיין היתה בטוחה), ובתחילה טיפלה בפצעיה בעזרת קרפים צרפתיים, יין צרפתי ומוזיאונים צרפתיים.

ואז חזרה הביתה. יצרה לעצמה סדר יום קבוע: יצאה להליכות בחוף, טיילה ביער, העסיקה את עצמה. המותן התותב שלה עשה כמיטב יכולתו כשהיתה בתנועה, המיחושים של יום מלא פעילות היו עדיפים בהרבה על פני הכאב המפלח של הבטלה. והשיטוט בחוץ, בחיק הטבע, הקטין את הסיכוי שתיזכר. אין ספק: לאישה עם כמות צלקות כשלה מוטב שלא לזכור.

ואז, לפני שנתיים, החליט השריף המחוזי המכהן, אאוטסיידר שהמקומיים מעולם לא ממש התחברו אליו, להתפטר בפתאומיות. היו לחישות על התנהגות לא הולמת, אבל שום דבר שהתובע המחוזי הצליח להוכיח. בכל מקרה, המחוז מצא את עצמו נטול שריף. ושלי...

היא לא היתה אישה יפה. אפילו לא נאה, וזה עוד לפני שהאש הפכה מחצית מגופה לציור של פיקאסו. היה לה מבנה גוף מוצק של סוס עבודה, ופנים ענייניות שהזמינו גברים לדבר איתה על הבר אגב נעיצת עיניים בבחורה היפה יותר שיושבת שלושה כיסאות ממנה.

לא היתה לה משפחה, לא ילדים, אפילו לא דג זהב מחמד, כי היא מעולם לא היתה לגמרי בטוחה שלא תסתלק שוב.

ביסודו של דבר, שמונה שנים אחרי שהשריפה כמעט הרגה אותה הצליחה שלי לא להוסיף שום דבר ואף אחד לחייה. היא בעיקר התגעגעה בטירוף לעבודה שלה. שלא לדבר על האנשים שעבדה איתם פעם.

אז היא רצה לתפקיד השריף. ובגלל שעדיין זכרו אותה כמין גיבורה מקומית בזכות זה שהצילה סוכן פדרלי מהשריפה ההיא, הצביעו המקומיים בהתלהבות על החזרתה לתפקיד, למרות המותן הדפוק, הגו המצולק והכול.

זאת אומרת - כפי ששלי הזכירה לעצמה עכשיו, בשעת נהיגה באורות מהבהבים - שהיא יכלה להאשים רק את עצמה. דיווח על יריות בתקופה הזאת בשנה? לא טוב לשריף המקומי, לא לבעלי העסקים שקיוו שהמוניטין המנומנם של עיירת החוף השלווה יישאר, ובכן, מנומנם.

השעה עדיין היתה מוקדמת, קצת אחרי שמונה, כך שהאפשרויות היו ילדים טובים ועצבניים, עדיין מחוקים למחצה מחגיגת השתייה המופרזת של אמש, או תיירים מפוכחים שרק עכשיו הבינו שקמפינג בגל חום הוא לא רעיון מוצלח כפי שחשבו. בדרך כלל אוגוסט באזורים האלה לא היה גרוע כל כך, בייחוד עם הבריזה מהים שעזרה להשאיר את הטמפרטורה בגבולות הסביר. אבל גולת הכספית טיפסה אל מעל לארבעים מעלות בחמשת הימים האחרונים, ויחד איתה התחממה גם האווירה.

בקהילה כפרית המונה חמשת אלפים איש, שבה כמות הרובים עלתה כנראה על סך כל האוכלוסייה, היה דיווח על יריות רק עניין של זמן אולי. המוקד סיפק את הכתובת, תחנת דלק/חנות נוחות בקצה העיירה, ושלי נטלה לידיה את הפיקוד באופן אישי. שני הסגנים שלה כבר עבדו שעות נוספות על מענה לשיחות המטרד הרגילות של חודשי הקיץ, ולכן הרגישה שזה המעט שהיא יכולה לעשות. והיא אמנם לא שמחה על יריות בעיירה, אבל גם לא היתה מוטרדת במיוחד. בסך הכול בייקרסוויל, אורגון, היתה ידועה בעיקר בגבינות שלה, בעצים ובבריזה מהים. היא סבלה אמנם גם מבעיה הולכת וגוברת של שימוש במת', אך השיטור באזורים האלה לא היה דומה ללחץ של העיר הגדולה.

בדרכה צפונה, אחרי שכבר חצתה את המרכז הכמעט בלתי-מורגש של העיירה, התקרבה שלי לספינת הדגל של המחוז: מפעל הגבינות. למרות הפנס הכחול המהבהב היא נאלצה להפעיל גם את הסירנה כדי לפלס את דרכה בינות לטור הארוך של הקרוואנים והקמפרוואנים, שכבר המתינו לפנות אל תוך מגרש החניה. בהתחשב בעובדה שכבר עכשיו שרר בעיר חום גיהינום, תכננו כנראה רוב התיירים גלידה לארוחת בוקר. כשתסיים לטפל בקריאה הזאת, היא אולי תצטרף אליהם. שיטור קהילתי: תאכלי גלידה, תתרועעי עם המקומיים. זה נשמע לה כמו תוכנית מצוינת.

מצפון למפעל, עומסי התנועה נרגעו ושלי האיצה. הכביש היה צר יותר כאן והתפתל בעיקולים חדים לאורך קו החוף המסולע. ואז, שמונה קילומטרים אחרי פנייה לאתר קמפינג אחר, הגיעה שלי ליעדה: תחנת הדלק אי-זי גז.

שלי פנתה אל תוך התחנה וכיבתה את אורות הניידת אגב סקירת הזירה. היא ראתה טנדר אחד שחנה מול צמד משאבות הדלק, פורד חבוט שידע ימים יפים יותר. פרט לכך המקום נראה שקט. שלי הפעילה את מכשיר הקשר והודיעה למוקד שהגיעה. ואז, אחרי שלקחה את הכובע רחב השוליים מהמושב שלצדה, חבשה אותו על ראשה ויצאה מג'יפ השריף הלבן.

הדבר הראשון שהבחינה בו: היעדר הקולות. זה, יותר מכל דבר אחר, מרט את עצביה. באוגוסט חם ואביך, כשהעסקים המקומיים המו אדם יותר מאי-פעם, השקט כאן... זה לא היה שקט מסוג טוב. ידה של שלי נשלחה אל נרתיק האקדח. היא עברה מוכנית לעמידה צדית, כדי להיות פחות פגיעה לירי, והתקרבה לחזית של חנות הנוחות המרופטת.

עכשיו הכה בה הריח. דמוי נחושת, סמיך. ניחוח שאפילו שריף של עיירה קטנה מכירה טוב יותר משהיתה רוצה.

הטנדר האדום הדהוי, מאמצע שנות התשעים, עמד לשמאלה, ודלת הזכוכית הפתוחה אל חנות הנוחות הקטנה היתה לימינה. שלי עצרה לרגע וחשבה. הרכב נראה לא מאויש, כך שהחנות היתה האזור העיקרי להתייחסות. היא התקרבה אל הקיר החיצוני, שחציו התחתון נחסם במקררי קרח ענקיים וחלונותיו העליונים כוסו בשלל כרזות פרסום לבירה זולה. היא המשיכה להניח יד אחת על נרתיק האקדח, נדחקה לצד מקררי הקרח והציצה מבעד לדלת הפתוחה.

לא ראו כלום. וכאמור, גם לא שמעו כלום. לא צלצול של קופה רושמת. לא מלמול של קולות מקופאי שמוכר משהו לבעל הטנדר. רק הריח הזה. סמיך וחריף בחום היוקד של אוגוסט.

ואז, קול אחד דווקא הגיע לאוזניה: רך, יציב.

זמזום זבובים. המון המון זבובים.

באותו רגע ידעה שלי מה תמצא בפנים.

עצירה לרגע, שבה עשתה את הדבר הנכון והזעיקה תגבורת במכשיר הקשר. ואז, בכתפיים זקופות, פתחה את הנרתיק והוציאה את הגלוק 22.

נכנסה לחנות.

הקורבן הראשון נפל שלושה מטרים מהכניסה. הגופה היתה על הגב, פשוטת גפיים, שקית חטיפי צ'יפס זרוקה קצת מעבר להישג ידו המושטת של הגבר, בן עשרים ומשהו. מקומי, זה היה הניחוש הראשון של שלי כשהבחינה בג'ינס המשופשפים, בנעליים הגבוהות הלא שרוכות, בחולצת הטריקו המטונפת. בטח נער חווה, חשבה, ואז עלה בנחיריה עוד ריח קל של משהו רקוב והיא שינתה מיד את דעתה. דיִג. ללא ספק, עוזר דייג או עבודה מצחינה במיוחד כמו זו. אולי הוא בדיוק חזר מגיחת בוקר מוקדמת ונכנס במהירות לקנות איזה חטיף. עכשיו היו לו ירייה אחת במצח ועוד חורים מדממים בחזה. בהתחשב בתווי פניו הרפויים, רוב הסיכויים שהילד בכלל לא הבין מה קורה.

הגופה הבאה היתה מאחורי הדלפק. הפעם אישה. שמונה-עשרה, תשע-עשרה? קורבן שני. בכל מקרה נורתה אחרי הלקוח חובב-המלוחים, כי הבחורה כן הבינה מה קורה. הגופה נפלה במין כיפוף מעוקם, כאילו הסתובבה, ניסתה לברוח, ורק אז נזכרה שהיא לכודה, שבויה בין הדלפק מלפנים לבין קיר של מוצרי טבק מאחור. היא הרימה יד אחת. שלי ראתה את חור הקליע שחדר ישירות דרך כף היד.

היא לא היתה צריכה לראות את שאר הנזק כדי לדעת שהוא קטלני.

בפנים, הקול היה חזק יותר. הזבובים הארורים, שנמשכו אל ריח הדם והתמקדו כעת בשתי מטרות.

זה מצחיק, הדברים שיכולים להפריע לאישה. שלי כבר ראתה תאונות דרכים מחרידות, טרגדיות ציד, אפילו כמה תקריות עם קומביין. היא כבר הכירה את מראה הדם, הקרביים והאיברים המבותרים. עיירות קטנות הן ממש לא פינות החמד האידיליות שרואים בטלוויזיה. ובכל זאת, הזבובים.

הזבובים הארורים...

היא התרכזה בלנשום דרך הפה. נשימות אטיות, עמוקות. לפי הנוהל. עכשיו, יותר מתמיד, היתה חשיבות לפרוטוקול. היא צריכה לדווח ליחידת הבילוש שלה וגם ללשכת התובע המחוזי ולחוקר מקרי המוות. לעשות טלפונים, לבצע את העבודה.

תנועה לשמאלה.

שלי הסתובבה, כפות ידיים צמודות, זרועות ישרות, כבר מרימה את הגלוק. בקצה מעבר הממתקים, קצת לפני קיר המשקאות הקרים, היא זיהתה מעין מעמד של מדפי מתכת, רוטט. היא נצמדה אל הקיר כדי להיות פחות פגיעה לירי.

היא החלה להתקדם לאורך המעבר החיצוני כדי להתקרב אל המטרה שלה מהצד. היא נטפה זיעה, ואגלי הלחות צרבו בעיניה. זבובים. זמזום הזבובים, שרק רחש הסוליות הכבדות של מגפיה, שנגררו על רצפת הלינוליאום, הצליח לגבור עליו. היא השתדלה מאוד, אך נשימותיה היו חזקות מדי וחרצו את הדממה הלא טבעית.

היא לא לבשה אפוד. חם מדי, לא נוח. ואפילו כשהגיבה לדיווח על ירי... בייקרסוויל לא היתה מין כזאת עיירה. לא כזאת קהילה.

היא, מכל האנשים, היתה צריכה לדעת.

בקצה המעבר היא האטה. מעמד המתכת כבר לא זז. היא נדרכה כדי לשמוע תנועה - נניח, יורה לא ידוע שזוחל מעברו האחר של המעבר או מתגנב מאחוריה.

שום דבר.

שאיפה עמוקה של אוויר. נשיפה אטית.

אחת, שתיים, שלוש.

שריף שלי אטקינס חגה על עומדה בתנועה חדה, הגלוק שלוף קדימה, מתביית על המטרה.

אך המעבר היה ריק, מעמד מדפי המתכת עם שקיות החטיפים דומם. שום תנועה משום מקום מול הקיר שבו עמדו מקררי השתייה הקרה.

שלי הזדקפה לאטה. מעבר אחרי מעבר, צעד אחר צעד.

אבל גורם ההפרעה, יהיה אשר יהיה, כבר נעלם. אולי רק פרץ תועה של רוח קלה, או אולי עצביה של שלי עצמה.

כך או כך, היא עמדה לבדה בחנות. שתי גופות. זמזום הזבובים האינסופי. צחנת הדם הטרי.

שלי ניתקה את מכשיר הקשר מן הכתף והתכוננה להמשיך לפי הנוהל. ממש כשהרימה את מבטה הבחינה בקורבן השלישי.