מצוד הנכבדים

1 ה מ ע צ ר

כל סיפורי המצודים מאותה תקופה מתחילים באופן דומה, בהבדלי פרטים אחדים. השעה הייתה בין חמש וחצי לשבע בבוקר כשלֵיאוֹנְס ומרגריט שוורץ, סבי וסבתי, נשלפו מן המיטה. חדשות רעות בעליל. וכי יכלו שלא לפתוח?

אני מדמיינת אותם ביום ראשון שקדם לכך במועדון הטניס שפקדוהו לעתים מזומנות, משחקים ברידג' עם חברים, מתעלמים מאמצעי הזהירות, עוקבים במבטיהם אחר הצעירים העליזים המתהלכים אנה ואנה עם מחבט ביד, גיבוריה של חברה קטנה ואדישה לסכנות האורבות לאחרים.

לעתים קרובות נהגו לקרוא לעצמם בשם סָבָּטְיֶיה, אבל במועדון הכירו אותם. כולם. חרף ״חוק מעמד היהודים״6 שנחקק על ידי ממשל וישי באוקטובר הקודם והושלם ביוני, ובעיקר חרף מִפקד האוכלוסין שהגרמנים דרשו לערוך באוקטובר 1940, והמִפקד שנקרא ״מִפקד ביקורת״ שנערך באוקטובר-נובמבר 1941; חרף המצוד של מאי, ששם לו למטרה ללכוד את היהודים הזרים, וזה של אוגוסט, שלראשונה נעצרו בו צרפתים וביניהם כארבעים עורכי־דין יהודים. אי אפשר היה לחיות בפחד מן הבלתי ניתן לשליטה. לֵיאוֹנְס השבית את מפעל התחרה שבבעלותו ברחוב אַבּוקיר כדי לא להסתכן בהפקעה, והחיים המשיכו בזרימתם המעיקה.

בדומה לרבים מחבריהם, הם מיאנו להימלט לאזור החופשי או אל מחוץ לגבולות המדינה, וגם לא אבו להסתתר או להחליף את מקום מגוריהם. האם נבעה החלטה זו מחוסר מוּדעוּת? השוערת המשיכה לקבל את פניהם בברכת ״שלום אדון וגברת שוורץ״ מהדהדת, כפי שהקפידה לברך גם את לואי ומרייאט אנגלמן, שהתגוררו בקומה שמעליהם. וכי למה זה יעצרו את לֵיאוֹנְס? הוא אמר לעצמו, בדומה לז'אן־ז'אק ברנאר7, בנו של טריסטאן ברנאר8, בספרו היפה מחנה המוות האטי, ״לא ממש האמנתי בזה. לא היה אפשר לטעון דבר נגדי״. כל אלה מצביעים על עיוורונם של היהודים נוכח תאוות ההשמדה שבעבעה בלב הנאצים.

סבתי שמחה לדעת שבִּתם, דודתי דֶניז, שוהה עם ילדיה באזור החופשי של קאן, ממתינה להצטרף לבעלה בשווייץ. אבי, רוֹבֶּר, היה רחוק מאתנו — אולי באמריקה ואולי לא, אלוהים יודע היכן. לפני שישה חודשים הוא הצליח להודיע להם ששלומו טוב מבלי לומר מילה על תוכניותיו, והם לא שיערו שלמעשה שירת במזרח הקרוב בשורות צבא צרפת החופשית, ושלא היה חסר הרבה שימות מדיזנטריה בבית חולים בדמשק...

למרבה המזל חוג החברים שלהם לא התפרק. אף על פי שהכול היו תמימי דעים שאַל להם לדון בנושאי פוליטיקה במהלך מפגשיהם: היו בהם מי שצִדדו במרשל פֶּטֶן וסברו שהוא עושה כמיטב יכולתו לשפר את מצבם של הצרפתים; היו מי שהאזינו לשידורי רדיו לונדון אצל ילדיהם, והיו גם אלה ששמרו על שתיקה. רק בהיותם בחיק המשפחה קראו דרור לאנחותיהם ולחששותיהם: מה עומד לקרות לארץ הזאת, לצרפת, להם?

שבועות אחדים קודם לכן, ב־5 בספטמבר 1941, נחנכה ב״היכל בֶּרְליץ״ תערוכה שנקראה ״היהודי וצרפת״. היא הוצגה בחסות 'המכון לחקר בעיות היהודים', משרד צרפתי שפעל בשירות התעמולה הנאצית בסמכות הגסטפו. לֵיאוֹנְס ומרגריט, שטיילו לאורך שדרת דֶז איטַליֶין, הצטמררו למראה המודעה הדוחה, שבה נראה איש בעל אצבעות מאונקלות ועיניים בולטות הלופת בטפריו את כדור הארץ. הקהל נהר לתערוכה, צמא לדעת, כפי שהציע הפרסום, ״כיצד להבחין בין יהודי לצרפתי״. מתעתועי ההיסטוריה: הרעיון לערוך תערוכה זו נהגה ברחוב לה בּוּאַסי מס' 21, במשרד של 'המכון לחקר בעיות היהודים', ששכן בבניין השייך ל״היהודי רוזנברג״9, שאחרי המלחמה עתיד היה להיות חָמִיו של בנם רוֹבֶּר.

אפשר אפוא לדמיין את ההתרחשות, כפי שבני הזוג שוורץ חוו אותה וזכו לסַפּרהּ.

האצבע הלוחצת בקוצר רוח על הפעמון; סבי וסבתי, שקראו את הסיפורים על המשטרה הפושטת עם שחר, הולכים לפתוח, אחוזי חרדה. כך בברית המועצות של סטלין כדי לעצור מתנגדים, וכך מאז 1933 בגרמניה כדי ללכוד יריבים של המשטר, ובעיקר יהודים.

ביקשתי לראות את הבית ברח' טוֹקוויל 46. הוא שוכן בחלק שקט מאוד של עורק התנועה הזה, כפסע מפארק מוֹנסוֹ, בקטע הרחב ביותר שלו, היוצר רחבה שאפשר להחנות בה את הרכבים בין שתי שורות עצי טיליה. העצים צעירים. בזמנו הם לא עמדו כאן. המבנה אופייני לתקופת האוסמניזציה10 והוא מוגן כיום בקוד כניסה כפול. אני חומקת פנימה כשעובד צעיר מחברת משלוחים יוצא ממנו, ומשתהה לרגע בין השער הפונה לרחוב לבין דלת הזכוכית, הנעולה אף היא. איני יודעת לְמה ציפיתי בבואי לכתובת הזאת. איני יודעת אפילו באיזה קומה התגוררו. אין לי בדל זיכרון מן המבנה הזה, שזכור לי רק שהייתי מבקרת בו בהיותי בת חמש לערך, בבואי לצפות בהכתרתה של המלכה אליזבט בדירתה של סבתי, שעדיין התגוררה שם בשנות החמישים, והייתה היחידה מכל בני המשפחה שהחזיקה מקלט טלוויזיה.

אני משתהה אפוא רגעים ארוכים במבואה ואיני יודעת אם אני הוזה בהקיץ, חולמת חלום רע, או שמא מחפשת מחסה מגשם הזלעפות הניתך באוקטובר זה, שאורו בהיר רק במעט מאור השחר שעלה כאן ב־12 בדצמבר 1941.

אני רואה אותם בעיני רוחי, את ארבעת האנשים מאחורי הדלת. שני קציני משטרה, עוטים שכמייה וחובשים כובע קֶפּי, ומאחוריהם שני חיילי וֶרמאכט גרמנים במדים, ששֵרתו אותה עת תחת פיקודו של הגנרל אוטו פון שְטִילְפְּנָאגֶל, המפקד הצבאי של צרפת. וזה היה הנוהל שהוחלט עליו לגבי המצוד הזה: המשטרה הצבאית הצרפתית, מאחוריה שני שוטרים צבאיים גרמנים, ולעתים סוכני גסטפו.

״אנחנו מחפשים את מר לֵיאוֹנְס שוורץ״. היו אלה מילים שחזרו על עצמן בווריאציות שונות בכל המבנים שפקדו אותם עם שחר. ״אנחנו מבקשים אתכם לבוא אִתנו כדי להציג לכם שאלות אחדות״, אומרים הצרפתים בעוד הגרמנים נותרים דמומים. התרחיש ידוע, ובקלות אפשר להעלות על הדעת את הדוּ שיח. ״תרצו להכין מזוודה קטנה? מדובר בסך הכול בארבעים ושמונה שעות״. ״יש לכם חמש עשרה דקות״, מוסיף אחד השוטרים הגרמנים בצרפתית תקינה, מבוטאת במבטא כבד ובנימה פיקודית, להפגנת השליטה של רשויות הכיבוש המציבה את השוטרים הצרפתים כתפאורה בלבד. הם מושיטים לסבי רשימה: שתי שמיכות, לבנים, מזון ליומיים, שלוש מאות פרנק לכל היותר, לא נייר ולא עט. לֵיאוֹנְס, בדומה ליתר העצירים באותו לילה, אינו שואל מדוע באו לעצרו בשעות הקטנות של הבוקר, ויחד עם סבתי הוא הולך לחדר השינה. קר, ואפל עדיין. הם לוקחים מזוודה קטנה, מרגריט מטילה לתוכה בחופזה חליפה חמה, לבנים אחדים, שתי שמיכות, בעוד לֵיאוֹנְס מכין את כלי הרחצה שלו ובעיקר את התרופות לקצרת. המחשבה על הימלטות כלל אינה עולה בדעתו. וכי מהיכן יברח, שהרי שני הגרמנים כבר כיתרו את המטבח בכניסת המשרתים? הם אינם מחליפים מילה ביניהם, פועלים במהירות, ולֵיאוֹנְס אינו יודע מה לומר כדי להרגיע את אשתו, שהרי אין דבר שיש בכוחו להרגיע. תוך רבע שעה זה נגמר. נשיקה חפוזה. משפט מטופש שכולם אומרים באותו בוקר: ״אנסה להיות אִתך בקשר ברגע שאוכל״. אני עדיין מעלה לנגד עיניי את חיוכו הבל יתואר של הגרמני שדיבר קודם לכן. השוטרים הצרפתים מסירים את כובעיהם בפני מרגריט בברכת שלום, מניחים ללֵיאוֹנְס לחלוף על פניהם, ושני הגרמנים סוגרים את המאסף. דלת הדירה נטרקת.

מרגריט קופאת על מקומה. רעש נשמע במדרגות. לואי אנגלמן, המתגורר קומה מעליהם, נלקח קרוב לוודאי אף הוא. היא אינה מעיזה לפתוח את הדלת ולהציץ. היא מסתערת על הטלפון ומתקשרת לחבריהם היהודים הקרובים ביותר: ״זה עתה עצרו את לֵיאוֹנְס, זה מצוד, אל תישארו בבית״, היא לוחשת.

המלחמה הארורה חדרה לביתם של סבי וסבתי. זה קרה ביום שישי, ה־12 בדצמבר 1941, והם אינם יודעים שזו הייתה יריית הפתיחה של ״מצוד הנכבדים״.

לֵיאוֹנְס מועלה לרכב המוביל אותו לבניין העירייה ברובע השבעה עשר, ברחוב בָּטינְיוֹל הסמוך. אף מילה אינה נאמרת בינו לבין מלוויו. הוא נהדף לתוך אולם גדול, המשמש קרוב לוודאי כאולם נישואים, שספסליו כבר תפוסים למחצה. רק גברים, מכל הגילים, שנשלפו מן הסתם כמוהו משנתם, בכובע ובמעיל, עם מזוודה קטנה למרגלותיהם. הוא מזהה את לואי אנגלמן, שכנו מן הקומה מעליו, שכבר יושב במרחק שני ספסלים ממנו, ומחליף עמו מנוד ראש. מאוחר יותר ייוודע לו, שלואי נעצר ליד מיטתה של אמו הגוססת והובל לרחוב טוקוויל 46 כדי לקחת משם חפצים אחדים.

הם שוהים במקום שעות אחדות בלי להעז לפצות את פיהם, תחת עינם הפקוחה של השוטרים הצבאיים הגרמנים, המשטרה הגרמנית ושירות הביטחון של האס. אס., כולם תחת פיקודו של ריינהרט היידריך, יד ימינו של הימלר. עמיתיהם הצרפתים נעלמו.

בראשו של לֵיאוֹנְס מתרוצצות מחשבות, מן הסתם חסרות משמעות ויומיומיות: ״שכחתי לקחת משחת גילוח... הייתי צריך לקחת כוס מים, מתי נוכל לשתות קצת?... מרגו ודאי אחוזת חרדה... איך לא הבנו שמִפקד האוכלוסין שנערך בפקודת הגרמנים באוקטובר 1940, וחוּדש בחודש שעבר, בישר על הבאות? איזו טעות עשינו שלא נמלטנו לפחות לאזור החופשי! ... לחשוב שלא הלכתי לבית הכנסת מאז הבר־מצווה של רוֹבֶּר והחתונה של דֶניז! וחוץ מזה אני צרפתי, נולדתי בפריז, נלחמתי במלחמת העולם הראשונה ... ודאי נפלה כאן טעות...״

השמועה שיהודים חייבים לענוד טלאי צהוב אמנם כבר עשתה לה כנפיים זה זמן מה, אך שלא כמו בארצות כבושות אחרות על ידי הרייך, תקנה זו עדיין לא נחקקה בצרפת. היא תיכנס לתוקף רק במאי 1942, בעת ביקורו בצרפת של היידריך, הממונה על ענייני היהודים באירופה.

אל תנסה לשוחח עם היושב לידך, לוחש לו לואי אנגלמן, כי לפני דקות אחדות אחד החיילים השתיק באכזריות את אחד האנשים שניסה לפתוח בשיחה.

השחר עולה. יום אפור של חודש דצמבר, קודר וקר. השעות נוקפות, מנומרות בהגעתם של חברים לצרה.

בשעת בוקר מאוחרת נשמע שאון מבחוץ, והעצירים מזריחת החמה מוּצאים אחד אחד. אוטובוסים ממתינים להם בחזית בניין העירייה, וסקרנים אחדים מביטים בדממה בנעשה. אז מתחיל מסע ברחבי פריז. בהגיעם לבית הספר הצבאי מורידים את לֵיאוֹנְס ואת חבריו חיילים אחרים, שדומה כי המתינו לבואם, בצעקות ובמהלומות של קתות רובים. זהו מפגשם הראשון עם הצרחות ועם האלימות.

הם נכנסים לאולם רכיבה טקסית על סוסים מאומנים, אולם אפֵל זרוע חול, ״אולם הרכיבה של המפקד ל. בּוֹסִי״, שמאז כינון הרפובליקה השלישית שימש כבית הספר הגבוה לאימונים צבאיים. מסדרון צר שאורכו חמישים מ' ורוחבו עשרה מ'. בקצהו במה קטנה שהגרמנים מסיימים להתקין עליה מקלע, שאותו הם מסובבים לכאן ולכאן, איוּם המשעשע מאוד את החיילים וגם את האחיות הגרמניות שהצטרפו אליהם, כפי שמעיד בספרו ז'ורז' קוֹהן, שנמנה עם הניצודים של אותו יום.

הלכתי לראות גם את אולם הרכיבה הזה, השוכן מאחורי מתחם ה'אינווליד'. הוא הפך לאולם אימונים לאנשי צבא. נאלצתי לחמוק פנימה, כי הכניסה למבקרים אסורה.

אני הודפת את הדלת הפתוחה למחצה ונתקלת באיש צעיר. אני שואלת אותו אם הוא יכול להצביע בפנַי על לוחית זיכרון, שידוע לי כי ארגון הבנים והבנות של מגורשים יהודים מצרפת קבעוה בשנת 1999 לזכר הניצודים מן ה־12 בדצמבר 1941. ״לוחית? איזו לוחית? אני כאן זה עשר שנים ואף פעם לא ראיתי דבר כזה!״ הוא קורא לחבר, שומר במקום. ״ממתי אתה עובד כאן?״ ״מלפני תשע עשרה שנים!״ ״וראית איזושהי לוחית? הגברת מחפשת אותה״. שרבוב שפתיים ספקני. הם מקיפים אִתי את הבניין. אינני רואה דבר. רק בעומדי לצאת משם היא נגלית לעינַי, על הקיר החיצוני של המתחם הפונה לטיילת של בית הספר הצבאי, בדיוק במקום שמן הראוי שתהיה מוצבת בו, נגישה לקהל הרחב ולא לחיילים בלבד. השומרים מעולם לא הבחינו בלוחית, דבר המעמיד בסימן שאלה את יכולת הזכירה של שלטים שאנו מייחסים להם חשיבות, אך הנעלמים לחלוטין מעינם של באי הסביבה.

היום חוורוור. אולם הרכיבה מתמלא והולך, כי הנאצים פשטו על כל פינות פריז. מי מהעצירים מברכים זה את זה לשלום, מתחבקים, נרגעים למראה אחים לצרה. מרבית האנשים, ברובם בגילאי חמישים, לובשים בגדים מטופחים, מחויטים, וניכר בהם שאינם סובלים ממחסור. האם לֵיאוֹנְס מזהה ביניהם פנים מוכרות מן השכונה או מכרים?

כל אימת שאנשים נכנסים, הם מעלים ענני אבק המתערבבים עם גללי אולם הרכיבה והאוויר מחניק. הגרונות מתחילים לצרוב ואף טיפת מים לא נראית עדיין באופק. הם עומדים על רגליהם, נשענים כנגד הקיר. אחדים מנסים להתיישב אך מיד פוקדים עליהם באלימות לקום. ככל שהשעות נוקפות, הצרכים הטבעיים הולכים ודוחקים. אין שום אפשרות לפרטיות. הנה כי כן, הגברים מטילים את מימיהם, אחד אחד, באחת הפינות, לתוך הנסורת, לעיני חבריהם — וחונכים פגיעה משפילה בצניעות הבורגנית שחונכו עליה, פגיעה, שעד מהרה לא תביך אותם עוד.

דָנֶקֶר מופיע. אֶס אֶס הָאוּפּטשטוּרמפיהרר תיאודור דָנֶקֶר ההיסטֶרי, בעל דרגה שוות ערך לדרגת קצין אס. אס., נציגו של אייכמן, מומחה מאין כמותו ל״פתרון הבעיה היהודית״ בגסטפו, שהוצב בצרפת עד אוגוסט 1942. עד מהרה הם ילמדו לעמוד על טיבו ולהתיירא ממנו. היה זה אדם גבוה, מהדר בלבושו; הוא מתייצב לפקח על המבצע — אף על פי שבאופן רשמי הפיקוד הצבאי הגרמני בצרפת ולא האס. אס, הוא המופקד על ניהולו — יורה פקודות בגרמנית, שרוב האסירים אינם מבינים. מי שמבינים מילים אחדות שומעים מבול של קללות ואיומים היוצאים מפיו: ״חזירים מזויינים, בני כלבה, אתם עוד תראו, רבותי היקרים (meine liebe Herren)!״

היום משתרך ללא קץ, העצירים פוסעים אנה ואנה, משוחחים ביניהם, תוהים על סיבת מעצרם.

יש הטוענים שהגורם ל'מצוד הנכבדים' נעוץ בכניסת ארצות הברית למלחמה למחרת פרל הרבור. אבל לאור קריאת המסמכים שלוקטו על ידי ז'ורז' וֶלֶרְס, היסטוריון של הנאציזם, שאף הוא נעצר באותו יום, מתחוור שהמבצע תוכנן כבר קודם לכן. למעשה ניתנה פקודת המעצר כבר ב־5 בדצמבר, יומיים לפני פרל הרבור. סדרה של התנקשויות אנטי־גרמניות שבוצעו באוקטובר ובנובמבר (שבגינם יוצאו להורג בני ערובה, ובראשם בני הערובה המפורסמים של שאטובריאן) משמשות אמתלה לכובשים. למעשה, הגנרל פון שטילפְּנאגֶל, המפקד הצבאי הגרמני בצרפת, מסויג לגבי המדיניות של פעולות התגמול שדורש היטלר, מאחר שכל התנקשות גוררת בעקבותיה הוצאה להורג של בני ערובה. לדעתו, שיטה זו אינה יעילה. הוא מבכר עליה דיכוי ממוקד ״המופנה כלפי חוץ״, לאמור: גירוש אויבים פוליטיים, יהודים וקומוניסטים. וכפי שמציין העיתונאי פיליפ ברנאר מלה מונד, אחיינם של לואי ומָרִיאֶט אנגלמן ומחבר ההקדמה לספרם, מדיניות שיטתית זו סותרת את ההנחה ההיסטורית הגורסת שאת יהודי צרפת הציבו כמטרה החל מנובמבר 1942, לאחר הנחיתה של בעלות הברית באפריקה הצפונית וכיבוש האזור הדרומי. היא בעיקר מבקשת להכחיש את התזה שגובשה על ידי וישי אחרי השחרור, וזכתה לקום לתחייה בפיהם של הפולמוסנים הרוויזיוניסטים — תזה שכל ההיסטוריונים מפריכים — שלפיה ממשלתו של המרשל פֶּטֶן שימשה כמגן ליהודי צרפת.

מכל מקום, החל מחודש אוגוסט 1941, עם מעצרם של צרפתים, הנאצים מקבלים טעימה מרפיון תגובתו של ממשל וישי. אשר למבצע של ה־12 בדצמבר, הוא מוכיח לגרמנים בעליל שההבחנה בין יהודי צרפת לאחרים היא חסרת שחר. האנטישמיות ההיטלראית נשענה על תפישׂה גזענית של היהדות ועל הרצון להוכיח שמעמד היהודי כאזרח הרפובליקה הצרפתית לא הקנה לו הגנה כלשהי. ואוסיף עוד שהתעמולה הרגילה את הצרפתים להתייחס אל היהודים כאל אויבי צרפת, יחס שבא לביטוי בתערוכה: ״היהודי וצרפת״; ולבסוף, מעצרם של אישים ייצוגיים מכל תחום מקצועי אִפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי התפקיד שמילאו יהודים בעלי שררה וממון בפעולות האנטי־גרמניות במלחמה — לאסונם של הצרפתים.

ההיסטוריונים מיקל מארוס ורוֹבֶּר פָקְסְטוֹן11, שהרבו לפרסם פרטים על ממשלת וישי, ובמיוחד על המדיניות האנטי יהודית של פֶּטֶן־לאוואל־דרלאן (מחקריהם בנושא זה הקדימו את מחקרי עמיתיהם הצרפתים), היו הראשונים שהדגישו את הסיוע המכריע שהושיטו שלטונות צרפת לגרמנים, בעיקר הודות לחוקי מעמד היהודים מאוקטובר 1940 ומיוני 1941, שמטרתם הייתה להוכיח את להיטותם של הצרפתים ביישום מדיניות אנטי־יהודית ומשתפת פעולה.

באגף היהודי במטה הכללי של המשטרה, שהוקם בעקבות הצו הגרמני לעריכת מִפקד היהודים, נמצא ״תיק יהודי״ שנוהל על ידי אנדרה טילאר, ראש המטה באותה עת, שמאוחר יותר, באביב 1942, מוּנה לסגן המנהל לענייני זרים במטה הכללי של המשטרה. בתיק זה קוטלגו 150.000 יהודים שהתפקדו במחוז הסֶן לפי סדר אלפביתי של רחובות, מקצועות ולאומים: מודל יעילות מעודכן, שהיסטוריונים מעידים עליו ש״התפתחותו חרגה אל מעבר לצווים הגרמניים לטובת תנופה ניהולית בה״א הידיעה״, ושסיפק מדריך יקר ערך לרשויות הכיבוש לביצוע המעצרים של דצמבר 1941 (תיק שישרת אותם שוב ושוב במצודים העתידיים).

מספר האנשים שנעצרו וקוּבצוּ ב״אולם הרכיבה בּוֹסִי״ הולך ותופח אט אט כדי להגיע למכסה של 743 יהודים צרפתים, הנחשבים ל״נכבדים״, ובמילים אחרות, בעלי השפעה (״einflussreiche Juden״). רֶנֶה בּלוּם, מנהל בלט מונטה קרלו, אחיו של לאון, נמנה עמהם. כמוהו גם רוֹזֶ'ה מאס, בוגר בית הספר הפוליטכני וחייל בצבא צרפת. אחיו, פייר מאס, משפטן דגול, סנטור, חבר לשעבר בממשלתו של קלֶמַנסו, העצור מאז אוגוסט 1941, יחבור אליו ביום המחרת. ז'אק דֶבְּרֶה, מהנדס, אחיו של הרופא הנערץ פרופסור רוֹבֶּר דֶבּרֶה, נוכח באולם, וכמוהו גם עורך הדין הנודע אוּלְמוֹ, וכן רוֹבֶּר דרייפוס, יועץ בבית הדין העליון לערעורים. אֶדוּאַר לֶמְלֶה, נשיא לשכת בית הדין לערעורים בפריז, או ז'ורז' וֶלֶרס, שכבר הוזכר לעיל, לימים היסטוריון של הנאציזם, שיגורש לאושוויץ וישרוד. ז'אן ז'אק ברנאר, בנו של טריסטאן ברנאר, מתחכך עם מוריס גוּדֶקֶה, בעלה של קולט. זוהי ייחודיותו של המצוד הזה (ש־13 מעצוריו הם בוגרי בית הספר הפוליטכני ו־55 מהם הם בעלי עיטור לגיון הכבוד), המקַבֵּץ אוכלוסייה מרקע חברתי הומוגני. הייצוג של המקצועות החופשיים מופרז, והוא הדין בסוחרים, שסבי נמנה עליהם.

ניתנה האמת להיאמר: לֵיאוֹנְס שוורץ אינו אינטלקטואל. הוא מנהל של עסק קטן. הוא מוכר בסיטונות תחרה המיוצרת עבורו בבּריז'. הוא נצר למשפחה מבוססת מאלזס, קרוב לוודאי בעלת שורשים גרמניים, בדומה לרוב היהודים מאותו אזור, שהגיעו במאה העשירית מאיטליה והתיישבו במיינץ, ולאחר מכן באלזס.

במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה, לאחר המגיפה השחורה, נפתחת באחת הדרך לפוגרומים, רדיפות והעלאות על המוקד, והיהודים מואשמים בעלילות דם ובהרעלת בארות. רבים יגורשו מן הערים הגדולות כדוגמת קוֹלמַר ושטרסבורג, והם שולחים את ידם ברוכלות, בבורסקאות, או בסחר בהמות, מתיישבים בקהילות קטנות ומתמזגים בנוף, עד שהמהפכה הצרפתית, שהפכה את היהודים לאזרחים מן השורה, מחלצת אותם מחשאיותם.

הראשון מבני משפחת שוורץ שהצלחתי לאתֵר, שעייה שוורץ, נולד בסביבות 1600 בעיירה וֶסְטהוֹפֶן בחבל הריין התחתון, שהיה במשך עשרות שנים ערש הולדתם של בני משפחת שוורץ. בית הקברות של המשפחה, שעל מצבותיו צוירו צלבי קרס בדצבמר 2019, מעיד על נוכחותן המתמשכת של משפחות יהודיות רבות בווסטהופן, כדוגמת משפחת דֶבְּרֶה או אבות אבותיו של לאון בלום. במאמר מתועד מאד שהופיע בנוּבוֹ אוֹבּזֶרבַטֶר כותב קלוד וייל: ״עיירה מרשימה בשולי הכביש המוביל משטרסבורג לסאוורן״, שבית כנסת יפה ללא פגם, אחד מבתי העלמין היהודיים הוותיקים באזור. 1,591 נפשות ויהודי אחד נותרו בה.

לֵיאוֹנְס עצמו נולד בפריז, ב־30 באפריל 1878, לאִיזַי שוורץ, בן 44 באותה עת, שנולד ב־1833 בשטרסבורג, ולפיכך היה אחד הראשונים שזכה לקבל את עצמאותו בווסטהופן. הוא היה מורה למוסיקה ומלחין (והדעה הרווחת היא שיצירותיו נוגנו בבית הכנסת בשטרסבורג).

לֵיאוֹנְס היה איש יפה תואר, ששני התצלומים המצהיבים שנותרו לי ממנו ניצבו על שולחן העבודה של אבי (מסתבר שהם צולמו בשנות השלושים). הוא נראה בהם לבוש חליפת שלושה חלקים. על זרת ידו הימנית הוא עונד טבעת זהב בעיצוב נחש, שעינו עשויה אבן ספיר זעירה. מאז ומתמיד ראיתיה על ידו של אבי, וזה שנים רבות, מאז מותו בשנת 1980, אני עונדת אותה בתורי, מָשָל הייתה טבעת חותם המעידה על מוצא דגול.

בשנת 1941 נמנה לֵיאוֹנְס בן השישים ושלוש עם החברה היהודית האמידה של עירו, מנהל עסק, חי בנוחות ומשחק ברידג'. די בכך כדי להצביע עליו כעל חשוד ב־12 בדצמבר 1941, בסוגריים המצמררים והחשוכים האלה בלב המאה העשרים — חשוד, או לפחות מטרה מבוקשת.

היום נמשך ללא קץ, והוא מנוקד בהגעתם של העצירים האחרונים. לקראת השעה שבע בערב, ועוד לפני הוצאתם מאולם הרכיבה, השבויים מצוּותים לזוגות, נהדפים בצעקות על ידי החיילים, המכים אותם בקתות רובים, או מזרזים אותם בחודי כידוניהם. ושוב הם נדחסים אל תוך אוטובוסים וחוצים שנית את פריז. העיר שוממת, כי בעקבות ההתנקשויות נכנס העוצר לתוקפו בשעה שש בערב. תחת עינם הפקוחה של שוטר בקצה האוטובוס ושניים או שלושה אחרים העומדים על המישורת, לֵיאוֹנְס וחבריו מתבוננים בפריז החולפת לנגד עיניהם ותוהים מתי יוכלו לשוב להתענג על הנוף כאנשים חופשיים. ההעברה ארוכה. רק ארבעה אוטובוסים מבצעים את הנסיעה הלוך ושוב.

האסירים מגיעים לתחנת הרכבת גאר די נוֹר, ומספרם הולך וגואה. בצעקות רמות דוחפים החיילים הגרמנים לפניהם שלוש מאות אנשים אחרים. אשר לגסטפו, משימתם הייתה להגיע לאלף עצירים באותו יום, והם אכן מילאו את המִכסה במהלך היום, תוך מעצרם האקראי של כארבעים יהודים ברחובות פריז שהגיעו ללא מטען, רק בבגדים שלגופם ברגע המעצר. אבל מאחר שהמצוד עדיין לא הגיע ליבול המצופה, הוספו עליהם שלוש מאות יהודים, זרים ברובם, שהיו עצורים בדראנסי מאז מאי או אוגוסט. ניתן לזהותם על פי בגדיהם המזוהמים, צלליתם הדקה וארשת פניהם החיוורת, בניגוד לבורגנים, שבגדיהם מאובקים מאולם הרכיבה. עד מהרה לא יהיה אפשר להבדיל ביניהם, למעט באופן שהם תופסים את זהותם היהודית.

עד מהרה הם יידחסו לתוך רכבת. האם הם עומדים לעזוב את צרפת? לפי שעה המחסור במים הוא זה שבעיקר מציק להם. אחד מהם, הפונה לפֶלדזַ'נדַרם ומעז לבקש ״?water, please״ נקרא מיד לסדר על ידי חבריו, המלחששים בדאגה: ״bitte, bitte״. ״Wasser, bitte״, מתקן האומלל את עצמו מיד, אבל החייל לא שמע ולא הבין דבר.

הנה כי כן, הם מצטופפים בתוך קרונות מחלקה שלישית לא מוארים, עם חפציהם המונחים על ברכיהם. לפחות הם יושבים. עוד השהייה, ועוד ציפייה. אחדים אפילו מתלוננים, בדומה לנוסעים הרוגזים על איחורים...

סוף סוף מתניעה הרכבת. השעה קרובה לאחת עשרה בלילה. היא אמנם אינה צוברת תאוצה, אבל לֵיאוֹנְס וחבריו אינם מצליחים לקרוא בחשיכה את שמות התחנות החולפות על פניהם. כעבור זמן מה הם חשים עצירה מטלטלת, והאסירים מבחינים על אחד משלטי הרציף: ״קוֹמְפּיֶין״. בדומה לאחרים, לֵיאוֹנְס חש הקלה בהיווכחו שהם כמעט לא התרחקו מפריז ...

אין רציף, כל אחד יורד לאדמת החצץ על פי יכולתו, נושא את מזוודתו בידו. ושוב הדוחק, ושוב הפקודות חסרות הסבלנות והמכות בקתות הרובים או בעיטות הרגליים הפוגעות ללא הבחנה. הם ממתינים בבוץ, בגשם הקר שהחל לרדת. שניים שניים הם יוצאים מן התחנה ברגליים כושלות בסופו של יום מתיש. מה חשים אנשים אלה, רובם מעל גיל חמישים, הרצוצים מעייפות? מצוקה, קרוב לוודאי, וכבר מתחיל לבעבע בהם רגש של השפלה בשל היותם מוּבָלים כך, כבהמות, בחשיכה. ואין זאת אלא ההתחלה.

ההליכה מפרכת, האנשים מועדים זה על זה, מזוודתו של האחד נתקלת ברגלו של השני. הם צועדים ארבעה או חמישה קילומטר, חוצים את קומפיין הנטושה, החלשים מפקידים את מזוודותיהם בידי החסונים או הצעירים יותר. מְטר מכות ניתך על המתמהמהים, הצעקות אינן פוסקות, הכלבים נובחים. המולת אלוהים באישון לילה. כעבור שנים רבות עוד יזכרו תושבי קומפיין את סאון השיירה המוזרה הזאת, המגיעה לבסוף אל שער גדול נעול בסורגים כבדים, שהזרקורים המסמאים ממגדלי השמירה סורקים הלוך ושוב. השער נפתח ואלף ארבעים ושלושה עצירים נכנסים פנימה, ביניהם סבי ליאונְס.

הם מקבלים מספר אישי, נהדפים אל תוך מבנים מלבניים גדולים ונכנסים לתוכם בקבוצות קטנות של כשלושים איש. אולמות שינה של מחנה צבאי? לא: הרצפה מכוסה קש. האסירים מטילים את עצמם על צרור הקש הראשון המזדמן וצונחים עליו בכבדות, בלי להסיר את מעיליהם נוכח הקור הצורב כבר באותו לילה. הם מותשים. שום אוכל לא בא אל פיהם, ושום שתייה. השעה כבר אחרי שתיים לפנות בוקר. חלפו כמעט עשרים וארבע שעות מאז מעצרם. התאריך הוא ה־13 בדצמבר 1941. ניתן כבר לנעול את שערי הפְרוֹנְסְטָלָג 122. המטען המצופה הגיע ליעדו.

6 חוק מעמד היהודים — החוק ששלל מן היהודים את האזרחות הצרפתית. (ע.ק.)

7 Jean-Jacques Bernard — מחזאי שנעצר אף הוא ב־12 בדצמבר 1941, ושוחרר. ספרו, ״מחנה המוות האִטי, קומפיין 1942-1941״, היה ספר השואה הראשון שהופיע בצרפת לאחר השחרור. (ע.ק.)

8 Tristan Bernard — סופר ומחזאי שנודע בלשונו השנונה. (ע.ק.)

9 הכוונה לפוֹל רוזנברג, סבה של הסופרת מצד אמהּ, בעל גלריה נודעת באותו בניין. ספרה של אן סינקלייר, 21, Rue La Boétie, נסב על פלג משפחה זה. (ע.ק.)

10 מבצע תכנון־מחדש עירוני נרחב בפריז, שנערך בפקודת נפוליאון השלישי ובתכנון הברון ז'ורז' אֶזֶ'ן אוסמן בשנים 1870-1852. (ע.ק.)

11 מארוס ופקסטון, משטר וישי בצרפת והיהודים, תל־אביב, עם עובד, 1989.