מצטיינים

“כדאי לכם לקנות את כל הפלאפל שאתם צריכים היום,“ אמר עמרם. “מחר שץ הולך לאוניברסיטה.“

כולם הביטו בי מעבר לדלפק בהפתעה גמורה.

“אל תדאגו,“ אמרתי. “אני לא הולך לשום מקום. אני באמת מתחיל ללמוד, אבל אני עדיין אהיה פה גם מחר, כמו בכל יום.“ הגשתי לסוויסה שני מרלבורו, כמו תמיד, והוספתי למנה שלו הרבה טחינה כדי להדגיש את הנקודה: שום דבר לא הולך להשתנות.

“לאוניברסיטה?“ אמר הולצמן. “פשי, איזה שדרוג.“

“תמיד ידעתי שהוא גאון,“ התלהב עמרם. “בחישובים של הסיכויים של הטוטו הוא תמיד מספר אחד.“

“משעמם, אז מחשבים,“ הודיתי.

“שץ ה... סטודנט,“ צחק סוויסה. “מה אתה הולך ללמוד?“

“זה מין משהו חדש, תכנית בין תחומית כזו. לומדים כל מיני דברים. קצת מזה וקצת מזה ומחברים ביניהם. החיבור זה העיקר,“ ניסיתי להישמע משכנע, אבל זה כבר פחות נראה לעמרם. “בין תחומית?“ הוא גירד בשפמו. “תיזהר כשאתה הולך... איך? בין התחומים? שלא תיפול ככה ולא תישאר על שום תחום.“

“הם אמרו לי שאני צריך להרכיב את התחום שלי בעצמי,“ אמרתי. “לוקחים קצת סוציולוגיה, קצת כלכלה, קצת קולנוע... מחברים. זה יוצא מין מקצוע חדש כזה שיש רק לך.“

“לא הייטק?“ התאכזב סוויסה.

“לא. לא הייטק,“ הודיתי. “לא שום דבר שמתעשרים ממנו.“

“אה,“ כולם אמרו והשתתקו.

“ההורים שלך בטח גאים בך אש,“ ניסה הולצמן להחזיר את האווירה החגיגית.

גאים. בטח. “תראה,“ אמרתי, “זה לא שהם באמת כל כך מעורבים. אתה יודע. אני כבר גדול. יש להם את העניינים שלהם.“

“מה קרה לך,“ אמר הולצמן. “אין דבר כזה. לא כל יום ילד הולך לאוניברסיטה.“

בטח. ברור. אין דבר כזה, הִנהנתי.

“הילד שלי גמר הנדסאים,“ אמר עמרם. “יש לו ידיים כמו של רופא.“ וסוויסה אמר: “לקטנה שלי יש עסק לבגדי ים, היא עוד תעשה מזה מיליונים.“ הסבב נמשך. תהיתי אם בשלב כלשהו יסתבר שמישהו מהם לא ממש יודע מה הילדים שלו עושים, אבל כמה שחיכיתי וכמה שקיוויתי, זה לא קרה. הרי אין דבר כזה. הולצמן אמר שאין.

“וואלה, תמסור להורים שלך כל הכבוד בשמי,“ סיכם עמרם, וכולם שתו בירה לכבוד ההורים שלי. כולם, חוץ ממני.

לקראת תשע בערב חזרתי הביתה. אימא שלי עדיין ישבה שם מול הטלוויזיה, כמו בכל יום. הטלוויזיה צווחה בקולי קולות. נדמה לי שאימא שלי מתחרשת. אולי היא כבר חירשת. אולי היא רק עושה כאלו היא שומעת מתוך איזו גאווה פגועה. אולי זו הסיבה שאי אפשר לדבר איתה.

“אימא?“

היא הסיטה עיניה מהטלוויזיה לחצי שנייה. היא לא חירשת, התאכזבתי. שוב. זה היה יכול להסביר הכול.

“מחר אני מתחיל ללמוד,“ אמרתי.

“אה, נכון...“ היא אמרה. ואחרי דקה הוסיפה: “בהצלחה.“

אתן לה עוד שעה, חשבתי. אם במהלך השעה הקרובה היא סוף סוף תיזכר שאין לה מושג מה אני הולך ללמוד ותשאל משהו, אני אספר לה שנבחרתי לתכנית מצטיינים באוניברסיטת רבין בתל אביב. אני. לתכנית מצטיינים של ממש! שיש בה שני טייסים ומשורר אחד חצי מפורסם. אני, שאול צדוק מנתניה, שבגיל 15 בכלל לא היה בטוח שיסיים בית ספר, אתחיל מחר ללמוד יחד איתם.

אבל אם לא תשאל, אני לא אגיד לה. אני אפסיק עם המבחנים האלה, כבר לא אמשיך לצפות. אני אבין שאין שם אף אחד.

והיא אף פעם לא תדע, ולא תוכל ללכת ולהשוויץ לכל השכנים שלה שסוף סוף יצא משהו מהילד האחרון שלה, המוזר.

וזהו. זה יהיה הסוף.

הפעם זה באמת המבחן האחרון, הבטחתי לעצמי כרגיל.

נשמתי עמוקות. “יש לך אולי איזה תיק?“ שאלתי אותה.

“אה, אתה יכול להסתכל בארון בחדר השינה, במדף העליון יש תיקים. תיקח את האפור.“

הוצאתי את האוויר. טוב, אז היא לא יודעת מה אני הולך ללמוד. היא גם לא תדע. לנצח נצחים היא לא תדע, אם זה תלוי בי.

אבל בכל זאת, היא נתנה לי את התיק האפור, התיק שהיא אוהבת.