מצטערת שאני לא מצטערת

"בא לָך לעשות הרגע הכי טוב-הכי גרוע?" רוּבּי שואלת כשאנחנו פונות ימינה בברודוויי. היא סימסה לאמא שלה שיצאנו מבית הספר ושנגיע תוך עשר דקות לאַיי סקְרים.

"כן," אני אומרת ומחייכת אל שני כלבי טרייר שחולפים על פנינו — אבני החן על הקולרים שלהם מנצנצות באור השמש. פעם אמרתי לרובי שכל ערב אמא ואני מספרות בטלפון על הרגע הכי טוב-הכי גרוע שלנו, ועכשיו גם היא אוהבת את זה. "אני אתחיל," אני אומרת. "הרגע הכי טוב שלי הוא לגמרי עכשיו."

הטלפון של רובי מצפצף בכיס שלה והיא מוציאה אותו למבט חטוף. אני מציצה לתוך כף היד שלה. אמא שלה כתבה בסדר! והוסיפה המון לבבות. רובי רק בת עשר וכבר יש לה טלפון, ואני בת אחת־עשרה ועדיין אין לי. אבא אומר שאקבל טלפון בסתיו, בתחילת כיתה ו'.

"תהיי מדויקת יותר לגבי מה זה עכשיו, ווִילָה," רובי אומרת וצובטת את האף כדי להישמע מצוננת. היא מחקה את המחנכת שלנו, גברת לֵייסי, שסובלת מאלרגיות עונתיות. גברת לייסי התעטשה והשתעלה כל הבוקר והטיפה לנו נגד הכללות בנוסח לא יודע ובסדר.

רובי יודעת שאני מאבדת את הסבלנות להטפות הארוכות של גברת לייסי, בדיוק כפי שאני יודעת שהיא צריכה לעשות פיפי כפול מהאדם הממוצע. רובי קאפּוּר ואני יודעות הרבה זו על זו כי אנחנו החברות הכי טובות. הכרנו בסתיו שעבר, כשהיא ואמא שלה עברו למנהטן מקונטיקט. עכשיו אנחנו באביב של כיתה ה', ואני ממש לא רוצה לחשוב על זה שבקרוב נקבל בדואר מכתבי קבלה לחטיבת ביניים ונגלה איפה נלמד בכיתה ו'. דבר ראשון, אני שונאת שינויים מכל סוג שהוא, אז המחשבה לעזוב את צ'ילדרֶנ'ס סְקוּל, שבו אני לומדת מגן חובה, מלחיצה אותי. דבר שני, אם רובי ואני נתקבל לבתי ספר שונים ונאלץ להתנתק זו מזו אחרי חברוּת הכי טובה שנמשכה שנה אחת בלבד, זה יהיה השינוי הכי גרוע בעולם.

אני מתכופפת ומותחת את הגרב השמאלי כדי שהוא לא יגלוש לתוך הנעל. "אם להיות מדויקת... הרגע הכי טוב הוא כרגע," אני אומרת, "ללכת איתך לאַיי סקְרים כדי לקנות גלידה —״

"וסוּרבֵּה," רובי מתערבת. היא סובלת מרגישות ללקטוז וצריכה להימנע ממוצרי חלב, אחרת כואבת לה הבטן.

"וסורבה," אני מוסיפה, "ועם ערימה של דובוני גומי מעל, כמובן. זה מספיק מפורט?"

"יאמי!" אומרת רובי ומחייכת.

ככה החברוּת בינינו התחילה, עם דובוני גומי מאותו סניף של אַיי סקְרים שאנחנו הולכות אליו עכשיו. באוגוסט האחרון אבא אמר לי שילדה חדשה מתחילה ללמוד בצ'ילדרֶנ'ס סְקוּל, ושהמנהל ביקש מכמה הורים לקחת את הילדים לאַיי סקְרים ביום ראשון אחר הצהריים ולפגוש אותה שם. כדי להכיר אותה ולוודא שהיא תרגיש בנוח ביום הראשון שלה בבית הספר. הילדה החדשה הזאת היתה רובי — נמוכה ורזה, עם שיער ארוך אסוף בקוקו ועם פלטה על השיניים. היו שם עוד כמה בנות — התאומות נוֹרי וזוֹאי רוֹבּינס, ואֵיבְרי טָנָקָה האיומה שחייכה חיוך גדול בזמן שבחרה גלידה, כאילו היא מחכה שצייד כישרונות יגלה אותה. רובי היתה עם אמא שלה, שלחצה ידיים ואספה מספרי טלפון של הורים. כשהגענו לעמדת התוספות, שמתי לב שרובי ואני כיסינו את המנות שלנו בדובוני גומי. צווחתי בתגובה והסברתי לה שדובוני גומי זאת התוספת הייחודית שלי. שאף אחד לא מבין את השלמוּת שבה הם מתקשים במגע עם הגלידה. או הסורבה, היא אמרה בחיוך. חייכתי אליה בחזרה, וכך נולדה ממבט ראשון החברוּת הכי טובה שלנו.

"מה היה הרגע הכי טוב שלך היום?" שאלתי את רובי כשעצרנו ברמזור ברחוב תשעים וארבע פינת ברודוויי. אנחנו גרים במנהטן בשכונה שנקראת אַפֶּר ווֶסט סַייד. באביב הזה קרה משהו מלהיב ומרגש. אחרי אחת־עשרה שנים שהורה או בייביסיטר לקחו אותי לכל מקום, אבא הסכים סוף־סוף לתת לי ללכת לבד לבית הספר ובחזרה, מרחק של כמה רחובות בסך הכול. בדרך כלל אני עדיין הולכת לבית הספר עם אבא ועם אחי הקטן בֶּנג'י, שהוא בן שמונה. את הדרך הביתה אני עושה לפעמים עם בנג'י ועם הבייביסיטר שלנו ג'וֹשוּעַ, או עם רובי — אם אנחנו מתכננות לבלות יחד אחרי הלימודים. רובי ואמא שלה גרות במרחק שלושים רחובות דרומה, אז עדיין אסור לה ללכת הביתה לבד, כי היא צריכה לנסוע ברכבת התחתית או באוטובוס — וזה "בשום פנים ואופן לא" לפי אמא שלה. לכן אם רובי לא באה לבית שלי, היא הולכת למועדונית עד שאמא שלה אוספת אותה אחר הצהריים.

היום ג'ושוע לוקח את בנג'י לחוג טיפוס, ורובי ואני נפגשות עם אבא שלי ואמא שלה באַיי סקְרים. אבא הודיע לי על התוכנית הזאת היום בארוחת הבוקר, ואמר שאמא של רובי תעדכן אותה. שניהם יצאו מהעבודה מוקדם, ואנחנו אמורות להגיע לשם יחד.

"גם הרגע הכי טוב שלי זה עכשיו," אומרת רובי. "ולשחק כדורגל בשיעור חינוך גופני. זה היה אדיר. אני לא מאמינה שהבקעתי ארבעה גולים! ומה הרגע הכי גרוע שלך?"

אני לא מספרת לרובי שכדורגל בשיעור חינוך גופני זה הרגע הכי גרוע שלי. אני שונאת חינוך גופני. לפחות בהפסקות אני יכולה לקרוא ספר או להצטרף למשחק כדור אש, שלדעתי הוא משחק הכדור היחיד שמתאים למי שגרוע במשחקי כדור — צריך לפגוע ברגליים עם הכדור ולחמוק מפגיעות ברגליים שלך. אבל בשיעור חינוך גופני, שאני חייבת להשתתף בו, אני נאלצת להתמודד עם כדורגל וכדורעף ומסירוֹת. אני בקושי יכולה לרוץ בלי למעוד, אז כשמעורב בָּריצה גם כדור, המצב כבר חמוּר. רובי, בניגוד אלי, אוהבת כדורגל. היא משחקת בקבוצה במועדונית ובקבוצה אחרת בסופי שבוע. היא אפילו צופה בכדורגל בטלוויזיה — מה שנשמע לי מרגש ממש כמו לצפות בחידוד עפרונות.

אני לא רוצה להעליב את משחק הכדורגל, אז בִּמקום זה אני שואלת את רובי, "למה לדעתך אבא שלי ואמא שלך רוצים לפגוש אותנו באַיי סקְרים? היום סתם יום לימודים רגיל, זה לא מוזר?"

רובי מנידה את ראשה. "בטח כי גלידה וסורבה מכוסים בדובוני גומי זה בילוי אדיר ליום חמישי אחר הצהריים."

אני מושכת כתף. גם בזה אנחנו שונות. רובי לא תוהה למה אבא שלי ואמא שלה יוצאים מהעבודה מוקדם כדי לפגוש אותנו. רובי גם לא מוטרדת בכל פעם שאני מזכירה את חטיבת הביניים. היא אומרת שהכול יסתדר. היא אומרת שאם נלמד בבתי ספר שונים נמשיך להיות חברות הכי טובות ונישן המון זו אצל זו. העניין הוא שאני ישנתי אצלה כמה פעמים, אבל בכל פעם שאני מזמינה אותה אלי, היא מוצאת תירוץ לסרב. חוץ מזה בכל שבת בבוקר אני נמצאת אצל אמא שלי — שגרה מחוץ לעיר עם האבא החורג שלי — ואני חוזרת רק בערב של יום ראשון, ככה שזמן השינה שלי עם חברות מוגבל. למרות זאת אני נעלבת שהיא לא ישנה אצלי אף פעם. נכון שאני גרה עם שני בנים — אבא שלי ואחי — אבל הם לא דוחים. אם לומר את האמת, אני הרבה יותר בלגניסטית מהם! הרצפה בחדר שלי מלאה קוביות ואביזרים של לגו ובגדים שאני מעיפה לרצפה בחיפוש היומי שלי למצוא משהו נוח ללבוש.

"אולי הם רוצים לדבר איתנו על חטיבת הביניים," אני אומרת, ומשחקת בצמידים שעל זרועי. אני אוהבת לענוד הרבה סוגים של צמידים נמתחים, צמידי חברוּת וגומיות. "אולי המכתבים מהחטיבה הגיעו והם רוצים לבשר לנו יחד כדי שנחגוג אם אנחנו באותו בית ספר או נבכה אם לא."

"לא נראה לי," רובי אומרת. "אמא שלי תמיד מבקשת ממני לבדוק את הדואר. בימים האחרונים קיבלנו רק חשבונות ופרסומות. לא קיבלנו שום דבר ממחלקת החינוך, למקרה שתהית."

באותו רגע מתקדם לעברנו גוֹלדֶן רֶטריבֶר. זה סוג הכלבים האהוב עלי. אני מסתכלת איך הזנב הפלומתי שלו מתנופף כמו דגל. רובי רגילה שאני לוטשת עיניים בכלבים, אז היא נותנת לי רגע לפני שהיא תופסת את המרפק שלי ומושכת אותי משם.

"אז מה הם רוצים?" אני שואלת ברגע שאנחנו ממשיכות ללכת.

"אולי הם מתכננים טיול הפתעה ל'הרפתקאות דוב הקוטב'," רובי מצחקקת.

"קצת זמן לעצמי!" אני אומרת וזוקפת אגודלים.

רובי ואני מתבדחות על הפרסומת ל"הרפתקאות דוב הקוטב", פארק מים מקורה בניו ג'רזי. זאת פרסומת קיטשית עם ילדה ששואגת בהנאה כשהיא גולשת במגלשת מים, ילד שגולש בבריכת גלים, ואמא שזוכה ב"זמן לעצמה" בג'קוזי חם. האמת? זה נראה כיף. לפני כמה שבועות, כשאבא ואחי ואני אכלנו ארוחת ערב עם רובי ואמא שלה בשוק התאילנדי, התחלנו לדבר על "הרפתקאות דוב הקוטב". אמא של רובי אמרה שאולי באוגוסט היא תיקח לשם את רובי ואותי לחגוג לרובי יום הולדת אחת־עשרה. ביום ההולדת שלי, בפברואר, חגגתי כמו תמיד — סרט, פיצה ומיני־קאפקייקס עם חבורת בנות מבית הספר. ככה אני חוגגת מאז גיל שש. ההבדל היחיד ביום ההולדת שלי השנה היה שלא קיבלתי את המתנה הגדולה שלי ביום עצמו. מפני שאחרי שנים של תחנונים אני סוף־סוף מקבלת כלבה! אבל אבא אומר שצריך לחכות עד סוף שנת הלימודים בשביל לאמץ כלבה כדי שיהיה לי את כל הקיץ להתחבר איתה.

"כנראה שהסיבה לפגישה באַיי סקְרים תישאר מסתורית," רובי מסכמת.

אני בועטת בפקק בקבוק על המדרכה וצופה בו מחליק אל הכביש. "רק למשך עוד שלושה רחובות."

"אז מה היה הרגע הכי גרוע?" רובי שואלת. "עדיין לא אמרת."

אני מנסה לחשוב על הרגע הכי רע שלי חוץ מכדורגל בשיעור חינוך גופני, ופתאום אנחנו קולטות את אייברי טנקה בצד השני של ברודוויי. אני מכירה את אייברי עוד מהגן. היא עצבנה אותי אפילו כשהיינו בנות ארבע, והיא התעקשה להיות המלכה בכל משחק בארמונות והכלבה הראשית בכל משחק בכלבייה. רובי ואני מחליפות מבטים, ואני יודעת שאנחנו חושבות אותו דבר: הנה הרגע הכי גרוע. אייברי אוכלת תפוח וצועדת מעבר לכביש עם אמא שלה לכיוון הרכבת התחתית. אין ספק שהיא הולכת לשיעור פיתוח קול או לשיעור ריקוד או לשיעור משחק או לכל דבר אחר שאייברי עושה כדי להבטיח שתתקבל לחטיבת הביניים של אמנויות הבמה ותהפוך לכוכבת קולנוע. כי חוץ מהעובדה שאייברי איומה — היא מושלמת. יש לה שיער ארוך מבריק שאף פעם לא מתבלגן, היא לובשת שמלות נוצצות, עונדת קשתות בשיער ונועלת נעליים אופנתיות, והיא תמיד מקבלת את הסולו בהופעות של הכיתה — אני חושבת שהמורים מפחדים ממה שיקרה אם היא לא תקבל... לא שאני מקנאת באייברי. מה שמטריד אותי זה שהיא כל הזמן מנופפת בחיים המושלמים שלה. היא מתרברבת שיש לה אחות בתיכון ושהן הולכות יחד למניקור־פדיקור, ושיש לה כלב קבליר קינג צ'ארלס ספנייל שישן איתה במיטה כל לילה. נוסף להתרברבות שלה היא גם מעירה לי תמיד שאני עדיין לא מצליחה לעשות גלגלון ושכתבתי עבודה על לגו וזה נושא של בנים. נכון שרוב הילדים שמשחקים לגו בכיתה שלי הם בנים, אבל זה לא נושא של בנים. לגו זה אדיר ומתאים גם לבנות. אבל לא אמרתי את זה לאייברי — כי אם הייתי אומרת היא היתה מגלגלת עיניים וקוראת לי מוזרה.

אייברי לא מגעילה אל רובי כמו שהיא מגעילה אלי — רק פעם אחת, כשעשינו פרויקט כיתתי של אילן יוחסין, היא אמרה לנו כמה עצוב ששתינו ממשפחות הרוסות. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שבע, וההורים של רובי נפרדו כשהיא היתה תינוקת. כשיצאנו מבית הספר ביום ההוא, רובי ואני החלטנו שאייברי טועה. המשפחות שלנו לא הרוסות. הן פשוט בנויות אחרת.

אייברי כמובן קולטת אותי ואת רובי מעבר לכביש, נעמדת על קצות האצבעות ולוחשת משהו באוזן של אמא שלה. כעבור שנייה, אמא של אייברי מעיפה בנו מבט ומנופפת במבוכה לשלום.

"הכי גרוע," רוטנת רובי. "אני צריכה לעשות פיפי, דרך אגב."

"נכון שאייברי אמרה לאמא שלה משהו סודי עלינו?" אני שואלת ומושכת שוב את הגרב השמאלי שלי. כל היום הוא היה בסדר אבל עכשיו הוא משגע אותי. "היא לחשה, ואז אמא שלה הסתכלה עלינו, נכון?"

"היא סתם מתנהגת כמו תמיד. אפשר למהר? אני ממש צריכה פיפי."

אני מציצה באייברי עוד פעם אחת. היא זורקת את ליבת התפוח לפח. ברגע שהיא קולטת שאני מסתכלת עליה, היא חושקת שפתיים ומגחכת, כאילו ידוע לה משהו שאני לא יודעת.

"כן, בואי נלך," אני אומרת לרובי ונאנחת. "בואי נעוף מפה."

"היא סתם מתנהגת כמו תמיד," רובי אומרת שוב.

כשאנחנו מאיצות לעבר אַיי סקְרים, אני חושבת שאני לא בטוחה שרובי צודקת. אני בטוחה שאייברי יודעת משהו שאנחנו לא יודעות, ויש לי הרגשה לא טובה בנוגע לזה.