1
ליילה
"למה אני חייבת ללבוש שמלה?" מלמלתי, ואימא שלי נפנפה את הרטינות בתנועת יד. הסתכלתי בזעף על ההשתקפות שלי במראה. לבשתי שמלה צהובה עם רקמה לבנה של פרחים. פרחים. איכס.
"כי המקאליסטרים הזמינו אותנו אליהם לברביקיו."
משפחת מקאליסטר גרה בהמשך הרחוב, לא רחוק מהבית החדש שלנו, כך שהם כנראה השכנים החדשים שלנו. אתמול קייט מקאליסטר באה לברך אותנו על ההגעה לשכונה והתברר שאימא והיא הכירו בקולג'. איזה עולם קטן, הן אמרו, ואז צחקו והתחבקו כמו חברות ילדות ותיקות.
"אני לא מבינה מה זה משנה מה אני לובשת," רטנתי שוב.
"תפסיקי להיות זעפנית," אימא שלי צחקה וחילקה את שערי לשלוש קווצות כדי לקלוע אותו לצמה.
אימא חייכה. והיא המשיכה לחייך מאז שדרק הסכים לעזוב את יוסטון ולעבור לסייפרס ספרינגס, עיירה קטנה בגבעות של טקסס. אימא עבדה כאחות ועמדה להתחיל במקום העבודה החדש שלה בשבוע הבא. דרק היה חשמלאי, ומאחר שעבד כעצמאי הוא היה יכול לגור ולעבוד בכל מקום.
"שניים מהבנים בגילך," היא אמרה בהתלהבות. "אולי תהיו חברים."
"לא נראה לי. בטח לא כשהם יראו אותי בשמלה הזאת. אני נראית מטופשת."
"את נראית יפה." היא משכה בקצה הצמה הצרפתית שקלעה לי כרגע והמבטים שלנו הצטלבו במראה. העיניים שלה ירוקות בדיוק כמו שלי, ולשתינו יש שיער חום־כהה גלי. כולם אמרו שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים.
עצרתי לחשוב על מה שהיא אמרה. "רגע, איך שניהם יכולים להיות בגילי?" שאלתי והעיניים שלי נפערו. "הם תאומים?"
"לא. הם בני דודים."
"אה," כתפיי נשמטו באכזבה. האפשרות של תאומים נשמעה הרבה יותר כיפית. הם יכלו לעבוד על אנשים ולהעמיד פנים שכל אחד מהם הוא האחר.
"נו, את נראית יפה כמו תמונה," אמר דרק בחיוך.
זייפתי חיוך אף על פי שעדיין כעסתי שהכריחו אותי ללבוש שמלה.
"לדרק מותר ללבוש ג'ינס וטי־שירט," הסתכלתי בכעס על החמניות שעל הכפכפים שלי כשיצאנו מהבית. הייתי מעדיפה לנעול את נעלי האולסטאר הגבוהות שלי. "זה ממש לא הוגן."
"החיים לא הוגנים, מתוקה," הוא צחק. "הגיע הזמן שתלמדי."
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, אבל החלטתי להפסיק להתלונן בעניין. ממילא זה לא ישנה שום דבר. זה היה הבית החדש שלנו ואימא שלי התעקשה שאני אוהב את המקום. היא דיברה על המעבר שלנו כאילו זו הרפתקה אחת גדולה, אבל היא לא זאת שנאלצה להשאיר את החברה הכי טובה שלה מאחור. סובבתי שוב ושוב את צמיד החברות הסגול שלי סביב מפרק כף היד ותהיתי מה דרסי עושה עכשיו. היא בטח שוחה בבריכה בבניין המשותף שלנו. נאנחתי בעצב כשחשבתי על הקיץ שתכננו באינספור הפעמים שישנו אחת אצל השנייה, הקיץ שנהרס כשאימא שלי הכריזה שאנחנו עוברים.
דרק כרך את זרועו המקועקעת סביב הכתפיים של אימא שלי ונישק אותה על קצה הראש. התקדמנו לכיוון הבית של משפחת מקאליסטר כשאני מלווה אותם בפרצוף חמוץ. במשך שבע שנים שלמות, היינו רק אימא שלי ואני, וככה בדיוק אהבתי את זה. ואז לפני שנתיים היא התחתנה עם דרק.
עכשיו כשהיה לה אותו, הרגשתי כמו גלגל חמישי.
החיים לא הוגנים, מתוקה.
כמה מדויק.
משפחת מקאליסטר גרה בבית חווה גדול עשוי אבן ומוקף מרפסת, על שטח אדמה של כמה דונמים. אכלנו במרפסת האחורית שהשקיפה על שדה ואסם, ובאופק נראו גבעות. פטריק מקאליסטר אמר שהשטחים האלו שייכים לחווה לגידול בקר. הוא היה קבלן והייתה לו חברת בנייה. לפי גודל הבית וכל האדמות שלהם, הייתה לי תחושה שהם הרבה יותר עשירים מאיתנו. בתוך חמש דקות המבוגרים כבר צחקו ביניהם ודיברו כמו חברים ותיקים, ובינתיים אני הייתי תקועה בשולחן הילדים עם הבנים. כל הארבעה.
בזמן שאכלנו המבורגרים, קלחי תירס וסלט תפוחי אדמה, גיליתי כמה דברים על הבנים במשפחת מקאליסטר.
דבר ראשון – ג'וד מקאליסטר היה הילד הכי מעצבן בעולם. הוא היה שוויצר, חשב שהוא יודע הכול והתנהג כאילו הוא זה שמחליט על כולם.
דבר שני – ברודי, בן הדוד של ג'וד, היה הילד הכי לא מנומס שפגשתי אי פעם. הוא לעס בפה פתוח ואכל מהר כל כך, כאילו זאת הארוחה הראשונה שהוא מקבל אחרי שנים. כשג'וד הושיט יד לעוד קלח תירס, ברודי דקר אותו במזלג.
דבר שלישי – ברודי עבר לגור עם המשפחה לפני חודש, ולפני כן הוא בכלל לא פגש את בני הדודים שלו. לא ידעתי את כל הסיפור כי כששאלתי את ברודי איפה אימא שלו, הוא ענה, "זה לא העסק המזוין שלך."
וזה הדהים אותי כל כך עד שהשתתקתי. ילדים בני תשע לא אמורים לקלל, וזה מה שאמרתי לו.
"אני לא בן תשע," הוא ענה בפה מלא אוכל. "הייתי בן עשר ב־10 באפריל."
"ואני אהיה בן עשר ב־20 באוגוסט," אמר ג'וד. "מתי יש לךְ יום הולדת?"
"חמישה במאי," עניתי בחוסר רצון. רק עכשיו מלאו לי תשע, ככה ששניהם היו מבוגרים ממני. ג'וד, מר ידען, עשה את החישוב במהירות.
"את קטנה ממני בתשעה חודשים וקטנה מברודי בשנה וחודש."
כאילו זה נתן להם איזושהי עליונות. זה לא. שניהם עלו לכיתה ד', בדיוק כמוני.
גידאון היה בן שש ורצה רק להיכנס פנימה ולצפות בסרטים, אבל ההורים שלו לא הרשו לו אז הוא ישב שם והזעיף פנים. ג'סי, התינוק של המשפחה, היה ילד מקסים בן ארבע. הוא היה חמוד ומשעשע וכולנו צחקנו מהדברים שאמר.
עכשיו כולנו כבר סיימנו לאכול – חוץ מברודי, שלקח מנה שלישית מעוגת התותים – והמבוגרים אמרו לנו ללכת לשחק. ברודי רצה לרכוב על הסוסים, אבל היה אסור לנו לעשות את זה בלי השגחה של מבוגר, כך שנאלצנו למצוא דרך אחרת ליהנות. וככה הגענו לשחק פוטבול בשדה שמאחורי הבית.
"את לא תצליחי לתפוס," אמר ג'וד החכמולוג.
"ברודי תפס עכשיו. גם אני יכולה." הסתכלתי על ברודי, הוא היה הרבה יותר נמוך מג'וד ודי צנום. היו לו ברכיים בולטות, מרפקים חדים ושיער בלונדיני כהה. אומנם היה לו אותו שם משפחה, אבל ברודי לא נראה כמו שאר הבנים במשפחת מקאליסטר, עם העיניים הכחולות והשיער החום שלהם.
ג'וד טלטל את הראש. "ברודי קשוח, הוא רגיל לתפוס את הכדור. את ילדה. עם שמלה," הוא גיחך, זרק את הכדור גבוה באוויר ותפס אותו בידיו.
"הוא יפיל אותך על התחת," אמר ברודי וחיטט בפצע בברך. דם טפטף על השוק שלו. דוחה.
"אם תצליחי לתפוס אותו בכלל," הוסיף ג'וד.
לא חיכיתי לעלות לכיתה ד' בבית הספר החדש, אם המשמעות הייתה שאראה אותם כל יום. ג'וד סתם משך את הזמן והעמיד פנים שזה עניין גדול, אפילו שזה לא היה. זה היה רק פוטבול, לא פצצה.
"פשוט תזרוק את הכדור הזה כבר. מה קרה? אתה פוחד שילדה תתפוס אותו?" התגריתי בו.
ג'וד פלט נחירת צחוק כאילו זה היה רעיון מגוחך. "את לא תתפסי אותו."
שנאתי את הביטחון המוחלט שנשמע בקולו, כאילו הוא יודע הכול. "פשוט תזרוק כבר את הכדור," קראתי שוב והתרגזתי יותר ויותר עם כל רגע שעבר.
"בסדר, אבל תזכרי – את ביקשת."
גלגלתי עיניים, חלצתי את הכפכפים וחציתי את השדה בריצה, כמו שברודי עשה קודם. "זה מספיק רחוק," הוא צעק.
התעלמתי ממנו והמשכתי לרוץ. הוא לא יחליט עליי. כשהרגשתי מוכנה, עצרתי והסתובבתי אליו. וואו, רצתי הרבה. הוא היה די רחוק. הוא בטח לא יוכל בכלל לזרוק את הכדור למרחק כזה.
גיחכתי כשדמיינתי את הכדור נופל באמצע הדרך. זה ילמד אותו לא להיות יהיר.
"זה יכאב," הזהיר גידאון, שאפילו לא הרים את העיניים מחוברת הקומיקס שקרא. לא נראה לי שהוא יודע לקרוא, ככה שהוא בטח רק הסתכל על התמונות. השפתיים שלו היו סגולות מהקרטיב בטעם ענבים שהחזיק והמיץ טפטף על הזרוע שלו.
"אם היא תצליח לתפוס בכלל," צחק ג'וד.
התכוונתי לתפוס גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. חוץ מזה, לא חשבתי שהוא מסוגל לזרוק כדור חזק ורחוק כמו שהם טענו שהוא יכול. הכדור עזב את ידו והסתחרר באוויר כמו טיל שטס ישר אליי. השמיים היו כחולים כל כך והסתכלתי לעבר השמש כך שהתקשיתי לראות את הכדור. ג'וד צעק משהו בקול המעצבן שלו, אבל לא שמעתי את המילים. הייתי ממוקדת כל כך בכדור. התרכזתי כאילו החיים שלי תלויים בזה.
לפני שהבנתי מה קורה, הייתי שכובה על הגב וכל האוויר יצא לי מהריאות. פיל ישב על החזה שלי והקשה עליי לנשום או אפילו לזוז.
"היא מתה?" זה נשמע כמו ג'סי. אצבע ננעצה בצלעות שלי. שכבתי שם כמו אבן.
"ג'וד הרג את ליילה?" זה כנראה היה גידאון. "הם ממש יכעסו עלינו."
"בוא ניקח עוד קרטיב."
"כן. זה משעמם."
צל הסתיר את השמש שחיממה את פניי. פקחתי עיניים ומצמצתי כמה פעמים. עיניים כחולות כמו פרחי הבר שבשדה התבוננו בי, שיער חום ארוך מדי צנח על המצח שלו והגבות שלו היו מכווצות. "את בסדר?" שאל ג'וד בקול רך יותר הפעם ונימת דאגה התגנבה לקולו.
נאבקתי לנשום כדי שאוכל לדבר. "בסדר."
"תפסת את הכדור."
עיניי נפערו בהפתעה, "באמת?"
הוא חייך וגומות חן הופיעו בלחייו. "לגמרי," הוא הנהן ושמעתי את הגאווה בקולו. הלב המטומטם שלי התנפח כמו בלון. "ואפילו לא שחררת אותו."
הטיתי את הסנטר מטה והסתכלתי על הכדור שעדיין חיבקתי אל החזה. עכשיו היה תורי להשתחצן. "ברור. אמרתי לך שאתפוס אותו."
"על התחתונים שלך כתוב שַבָּת," ציין ברודי ולא הצלחתי להחליט מי מעצבן יותר, הוא או ג'וד. "והיום יום ראשון."
"תמשכי את השמלה למטה," אמר ג'וד ונתן לברודי מכה על הראש. "אל תסתכל על התחתונים שלה."
ברודי משך בכתפיים. "זאת לא אשמתי שהיא לובשת שמלה כשהיא משחקת פוטבול. לא אשמתי שהיא לא מחליפה תחתונים."
אני בהחלט החלפתי תחתונים כל יום ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל ברודי כבר רץ לדרכו ואני סתמתי את הפה בלי לטרוח לתקן אותו.
נשבעתי שבחיים לא אלבש שוב שמלה. התעלמתי מידו המושטת של ג'וד, קמתי על רגליי והחלקתי בידי את השמלה המטופשת.
"אין יום ראשון," מלמלתי.
"מה?" שאל ג'וד.
"התחתונים. יש רק שישה זוגות בחבילה. הם דילגו על יום ראשון."
"זה ממש דפוק."
"כן." הרגשתי שהלחיים שלי בוערות. זה היה כל כך מביך. חיפשתי משהו שאוכל לעשות חוץ מלשחק בפוטבול. הידיים שלי עדיין שרפו מהתפיסה של הכדור והחזה שלי עדיין כאב מהפגיעה, אבל לא התכוונתי להודות בזה.
"רוצה לעשות תחרות?" בשנה שעברה הייתי אחת הרצות הכי מהירות בכיתה ג' וידעתי שאני יכולה לנצח את ג'וד ואת ברודי אפילו בשמלה וברגליים יחפות. הייתי ממש בטוחה בעצמי.
"על מה נתערב?" שאל ברודי.
"השאלה היא מה את מוכנה לאבד?" ג'וד חייך אליי חיוך שחצני.
כל כך. מעצבן.
"אתה ממילא תפסיד, אז כדאי שזה יהיה טוב." עברתי בראשי על רשימת החפצים הכי יקרים לי והייתי מוכנה להציע אחד מהם למי שינצח. מאחר שאני עמדתי לנצח, לא הייתי צריכה להיפרד משום דבר.
ג'וד הטה את ראשו והתבונן בפניי. "אמת או חובה?"
"מה?"
"תבחרי."
"חובה," אמרתי במהירות, בלי לעצור ולחשוב על זה בכלל.
גם ג'וד וברודי בחרו בחובה, כמה מפתיע. הסתדרנו בשורה וג'וד וידא שכולנו עומדים על אותו קו.
הוא הקיש באצבעות כאילו בדיוק נזכר במשהו. "אה, רגע. את לא פוחדת מתנינים, נכון?" חיפשתי בפניו סימנים לזה שהוא צוחק, אבל הוא נראה רציני לגמרי.
"אני לא פוחדת מכלום," עניתי באומץ. פחדתי רק מדבר אחד. רעמים. אבל לא התכוונתי לספר לו את זה. "למה?" שאלתי מייד בחשדנות. חיפשתי מסביב בִּיצה או משהו שתנינים עלולים לחיות בתוכו, אבל לא ראיתי שום דבר.
"פשוט תנצחי, ואז זה לא ידאיג אותך."
עקבתי אחרי מבטו אל הגדר שבקצה השדה. קו הסיום שלנו. היא הייתה די רחוקה, אבל המרחק לא הדאיג אותי.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" הוא שאל ונתן לי פתח מילוט.
הנהנתי. "אני בטוחה."
"את יכולה לצאת ראשונה, כי את בת וכל זה," הציע ג'וד.
"לא, תודה." שילבתי את הזרועות על החזה והרגליים שלי נשארו נטועות באדמה. "אני אישאר בדיוק איפה שאני."
"את לא נועלת נעליים," ג'וד ציין את המובן מאליו.
"אז מה?"
"אז זאת לא תחרות הוגנת."
"אתה פשוט מפחד שבת תנצח אותך. אני בסדר גמור, גם בלי נעליים."
ג'וד התבונן בי במשך רגע ארוך, ואז חלץ את הנעליים שלו וקילף מעליו את הגרביים כך שגם הוא היה יחף. ברודי עשה כמוהו. הסתכלתי על כפות הרגליים שלהם. "עכשיו זה הוגן," אמר ג'וד, והופתעתי מכך שהוא התעקש לשחק בצורה הוגנת, אבל לפי צורת הדיבור שלו זה היה חשוב לו.
"למקומות, היכון, צא!"
פרצתי בריצה כמו קליע שנורה מרובה, ומזווית העין ראיתי שאני מובילה. רצתי יותר מהר מאי פעם. הריאות שלי בערו, הזרועות והרגליים התנועעו במהירות, והעשב הגס והאבנים הקטנות ננעצו בכפות רגליי, אבל התעלמתי מהכאב ודחפתי את עצמי לרוץ מהר יותר. כבר יכולתי לראות את הגדר מולי כשג'וד עקף אותי. הוא עבר אותי במהירות כזו, שהרגשתי את הדף הרוח שלו מכה בי.
הפסדתי לג'וד בפער, ולברודי בטיפה. כשהגעתי אליהם ג'וד כבר ישב על ראש הגדר ונראה נינוח ושלֵו, כאילו הוא ישב שם שעות והשתעמם מההמתנה. הוא אפילו לא התאמץ לנשום. ברודי זרק את עצמו על האדמה והתנשם כמו כלב. הרגליים שלי קרסו וברכיי פגעו באדמה. רכנתי קדימה בידיים על הקרקע והתאמצתי לנשום.
הרגשתי שאני עומדת להקיא.
אימא תמיד אמרה לי שחשוב להפסיד בכבוד, אבל ההפסד צרב אותי. הוא השאיר לי טעם מר בפה. ועכשיו הייתי צריכה לשלם את המחיר.
"אז מה החובה?" התכוונתי להראות להם מה זה. הייתי ילדה שעומדת בחובות שלה.
ספיר (בעלים מאומתים) –
כשהכוכבים נופלים
וואו איזה ספר מדהים!!! נקרא תוך כמה שעות, סיפור מרגש והופך את הבטן על היחסים ביו ג׳וד לליילה. אי אפשר שלא להתאהב בהם, מומלץ בחום!!
שוש (בעלים מאומתים) –
כשהכוכבים נופלים
וואוו! סופרת מדהימה ומוכשרת מאוד. כותבת נהדר. כמו ספריה הקודמים, גם הסיפור הזה מרגש וסוחף. מלא תובנות על החיים, ומעורר הזדהות עמוקה עם הדמויות בו. ממליצה בחום