זה היה יכול להיות אימייל
יהיו שאלות. כאלה שאין לי עליהן תשובות מקובלות מבחינה חברתית. אני יודעת מפני שהיום יום ההולדת שלי, וביומן שלי הופיעה פגישה של הרגע האחרון. מסיבת יום הולדת במשרד, שכולה העמדת פנים עלובה, והיא הפרס שאקבל על שמלאו לי שלושים ושלוש לפני שש שעות וחצי. חצי מאנשי המשרד יצטופפו סביב שולחן ישיבות, בניגוד לרצונם, כדי לאכול עוגה מרובעת יבשה ויאלצו את עצמם לחייך.
השאלות יהיו על החיים שלי ואיך אני מתכננת לחגוג. תשובות: אין לי חיים, וככל הנראה אחגוג לבד בשתייה ואחפור במחילות הארנב של האתר Reddit כשאני חוקרת דברים אקראיים ומכעיסים כמו השתלות צואה או הרוצח מגולדן סטייט, ומתחרטת על הכול. אני לא חושבת שזה יעניין מישהו, אז אני אגיד שאני אוכלת ארוחת ערב עם חברים. אה, השקרים שאני נאלצת לספר רק כדי להשתלב במשרד המחוזי המערבי של סופרשופס אינקורפורייטד.
התזכורת לפגישה מהבהבת שוב על הצג שלי, עקשנית כמו שלפוחית הרפס טורדנית. אני חשה עקצוץ באצבעות, ושואפת כמה שאיפות אטיות, אבל אני לא מסוגלת להניח לאוויר להתמקם בריאותי. הרבה מאוד מצבים משרדיים לא מתחשבים באנשים חרדתיים, ועם זאת אנחנו הרעים אם אנחנו לא מסוגלים להתמודד.
אני צריכה פשוט להתרחק מכל זה.
העיניים שלי עוברות במהירות אל הקיר הדק של התא שלי, היכן שלאחר שנים של חשיפה לתאורת ניאון עוצמתית בקושי ניתן לקרוא את השם ג'וֹלין סמית המודפס על גבי כרטיס הביקור שלי. שלושה נעצים מנקבים את החומר התעשייתי; הם היו שם תמיד, אף על פי שמעולם לא היה לי דחף לנעוץ משהו. שטח העבודה שלי נותר חשוף ובֶּז'י בתוך ים של תאים שנושאים אופי אישי. ועם זאת הנעצים האלה נותרים באופן מרגיע באותה צורה, יום אחרי יום.
ואני לא חושבת שאני אוכל לעזוב אותם אי־פעם.
אימייל חדש מופיע בדואר הנכנס שלי. הוא מרונדָה, שהתואר הרשמי שלה הוא "מזכירת הנהלת חשבונות ראשית", אבל למעשה היא רק העוזרת של הבוס שלנו גרגורי, תפקיד שהיא מחזיקה בו כבר אלף שנים.
תזכורת, רשמתי אותך לפגישה בחדר הישיבות 435 שמתחילה בעוד דקה. כדאי שלא תאחרי.
יש לישיבה הזאת תזכורות אוטומטיות, והיא בכל זאת שולחת לי אימייל ממרחק של שני מטרים. אני מציצה מעל לחצי הקיר של התא שלי אל התא שלה, שמתגאה במדף עם שורה של חפצי נוי מאובקים, ציטוטי השראה מודפסים על נייר צהוב מקומט המוצמד אל הקיר, וקופסת מסמכים שאני יודעת שהיא מלאה בתרופות, שקיות תה ועוגיות שתוקפן פג ב־2012. כאילו שהיא ציפתה להילכד כאן באחד הימים ולא רק לשרוד את החוויה הקשה, אלא לשגשג.
אני לא מתכוונת להיתקל במבט של רונדה; אני מאשימה את האַיילַיינֶר המוגזם ואת הצללית הירוקה שיכולה לכוון את התנועה. היא מבחינה ומבטלת ראשונה את המבט, כשהיא מרכינה את ראשה כך שאני רואה רק את קצוות השיבה של תסרוקתה הקוצנית. ואז העכבר שלה מקליק, חזק.
טכנית, היא אשמה בכל הבלגן הזה. היא בדרך כלל לא שמה לב אלי במיוחד, וכשהיא כן שמה לב, זה בדרך כלל מלווה במבט זועף ופצפוץ של בלון מסטיק. אבל רונדה מנהלת את מועדון המורל, ואין דבר מדכא יותר ממרימי מורל. האובססיה המבעיתה שלה למעקב אחר ימי הולדת, קניית עוגה ואילוץ אנשים לשבת במהלך הביצועים המזייפים של השיר "יום הולדת שמח" לא יכולה להיות מתוך אהבה.
לתכנן את מסיבות המשרד האלה בנות שלושים הדקות ולספר לאנשים על המגעים היומיומיים שלה עם ספקי השירותים, מהווים חלקים גדולים מאישיותה, אבל התלהבותה הגדולה נתונה ל"בנה הבוגר", שאותו היא מבקרת מדי סוף־שבוע. הוא איזה שמוק עשיר שתומך בה. בעיניה, הוא על סף ריפוי כל מחלות האנושות, דואג שהתחבורה תיצמד ללוח הזמנים, ויש לו מיליון התאמות בטינדר. אבל, לפי התמונה הממוסגרת שלו שעל השולחן שלה, הוא היה יכול להיות הדוגמן בפרסומות ללחם לבן ומיונז.
ובפנים חסרות הבעה אני פונה בחזרה אל המקלדת ומקלידה:
שלום רונדה,
תודה רבה שהזכרת לי את הפגישה. אני חייבת לומר שהתזכורת שלך הרבה יותר אישית ומתקבלת ברצון מאשר תזכורת ברירת המחדל של המחשב. אני כמעט מרגישה שהיא חסרת טעם כשאת כאן ודואגת לי.
בברכה,
ג'ולין
הוספת סוכר לחלק הנראה לעין עוזרת לגרום לחלק הבלתי נראה להיות הרבה יותר מספק. אני משנה את הגופן ללבן ומקלידה את החלק שנועד רק לי:
נ"ב. בתוך תוכי אני חושבת שאת בלתי נסבלת. לפעמים כשאת בטלפון ומזייפת צחוק או מספרת שוב למישהו את אותו הסיפור על ניתוח ציפורן הבוהן שלך, אני שוקלת להצטרף לכת כאלטרנטיבה מועדפת במקום להישאר כאן איתך. אני גם די בטוחה שאת לא יכולה להתפאר בבן שלך מאחר שנתת לו את השם "קארל".
אני עוצרת את הנשימה, כשאני לוחצת על "שלח". פרץ של אדרנלין פוגע כמו רפרוף בבטני. זה סוטול לא מסוכן, מכיוון שלמעשה היא לא תראה את ההודעה. הכיווץ בחזה שלי משתחרר. זהו באמת מנגנון ההתמודדות השני בטיבו להישרד מהסכנה שיש בעמיתי.
אני קמה בחריקה מהכיסא שלי כדי לפתוח בצעדה אל חדר הישיבות. הציפורניים המנצנצות של רונדה ממשיכות להקיש על פני המקלדת כשהיא מציצה אלי מקצה המסך שלה. אני מחייכת אליה בנימוס.
כשאני עוברת מאחורי השולחן של קֵייטלין, מרחף אלי ניחוח הווניל של קרם הידיים שלה שהיא מורחת שבע־עשרה פעמים ביום, ומגביר את העצבנות שלי במינונים קטנים. אותו ניחוח עובר תמיד למסמכים ולמעטפות שהיא מטפלת בהם, כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו. היא מבליטה את הסנטר שלה אלי ומרימה קלות את הגבה אבל לא מסתכלת היישר אלי. משהו לא ברור מבעבע בעומק החזה שלי. היא עקבה אחרי במשך כל היום, ואני סומכת עליה עוד פחות מאשר על ההמלצות שאני מקבלת באינטרנט.
קייטלין ואני עובדות זו לצד זו במשך שלוש שנים, באותו תפקיד מִנהלה. נועדנו להיות החברות הכי טובות, אבל בגלל מי שאנחנו כבנות אדם, השנים שעבדנו בקרבה מאולצת הסתיימו בצורה מיוחדת של שנאה קטנונית. הבעיה היא שקייטלין משתדלת הרבה יותר מדי. היא עדיין מדברת על איך התפקיד הזה מהווה עבורה "קרש קפיצה" לתפקיד גדול יותר בסופרשופס, ואילו אני ויתרתי על הרעיון הזה לאחר פחות משנה במקום הזה. הפגיעוֹת שלה כוללות: לכתב את גרגורי כשהיא מבחינה באיזו טעות שלי "למקרה שזה יהפוך לדפוס התנהגות רלוונטי" (הערה טובה, ואני מוודאת לכלול אותה כשאני מכריזה על הטעויות שלה), לשכוח להוסיף את הספל שלי כשהיא מפעילה את מדיח הכלים (גם אני אף פעם לא מוצאת מקום לספל שלה), ולחקור אותי כשהיוגורט שלה נעלם מהמקרר המשרדי (כאילו שהייתי טורחת בשביל יוגורט אוכמניות). זה הגיע למצב כזה שאנחנו מתַקשרות רק באמצעות אימיילים קצרים, וכל אחת מאיתנו מבלגנת בשמחה את מה שהשנייה שולחת להדפסה. זה חבל מאוד, כי הייתי רוצה לחשוב שאני תומכת בנשים האחרות במשרד, או לפחות לא עומדת בדרכן כמו כל האחרים.
עוד עיניים חסרות חיים נמשכות אלי מכל תא כשאני חולפת לידו. אני מחבקת את עצמי בזרועותי, כדי להגביל את הנראות שלי. אני קולטת את בבואתי בדלת זכוכית ונדהמת משערי החום המקורזל ומעיני הנפוחות. ייתכן שאהיה זכאית לפיצוי על כך. זה לא שאני נראית נורא, אבל לא ישנתי כמו שצריך השבוע, ואני תמיד נראית הכי גרוע כשאני לא מצפה לעצמי.
וזה לא שאני רוצה לעשות כאן רושם גדול. זה לא אחד ממקומות העבודה המגניבים עם חטיפים בחינם או שולחנות עמידה או תאי שינה. המשרד שלי דומה יותר לקפסולה של הזמן האחרון. אם מישהו רוצה לנסוע בזמן שבע או תשע שנים לאחור, הוא יכול לבוא לראות את הכּרזה של גברים יושבים לאכול צהריים על קורה, את מכונת הפקס שעדיין מחוברת לקיר, ואת כיסאות הכדור של היוגה. אנחנו מתעלמים בנימוס מכתמי הקפה בני עשר השנים שעל השטיח התעשייתי ליד מכונת הקפה של לארי ומהעובדה שלארי ישן כאן כמה פעמים בשנה.
כשאני מגיעה לצמח ציפור גן העדן המאובק שרונדה הגניבה למשרד לפני חמש שנים שהוא גם מפלסטיק וגם נובל, אימה מוכרת מופיעה. אני נושמת עמוק ופותחת את הדלת לחדר הישיבות.
קרוב ביותר לכניסה יושב הבוס שלי, גרגורי. יש לו שיער כמו לכלב גולדן רטריוור, והוא מתלבש בבגדים שכנראה הונפקו על ידי מישהו שקנה אותם במהלך קנייה נחפזת של מצרכי מזון, ולפחות פעם בשנה הוא מציין שתמך בהכנסת הטמפונים שניתנים בחינם בהכול בדולר לשירותים. הוא לא רק מנהל אזורי; הוא בעל ברית. הדבר היחיד בו שראוי לציון הוא שלעתים קרובות הוא נוגע באיבר המין שלו (דרך הכיסים, אבל כולנו רואים את התזוזות) ואז נוגע באופן פומבי בידיות הדלת, במדפסות ובכפתורי מכונת האספרסו, משאיר בכל מקום את לחלוחית איבר מינו שחלחלה מבעד לבד הכיס שלו. מכיוון שהוא הבוס, אי־אפשר לעצור את אצבעות הזין שלו, ולכן אין מקום עבודה שהוא באמתשיוויוני.
לצדו אנה, מנהלת המשרד שלנו. היא מכווצת את גבותיה אל הטלפון שלה ודוקרת את המסך באצבע עם פרנץ' מניקור. היא כולה משדרת עסקים וזוויות חדות עם חליפת המכנסיים השחורה והפוני הישר.
אבל היא בדרך כלל לא באה למפגשים האלה.
ובקצה השולחן יושב בחור שאני לא מזהה — בחור שמשרבט בגלוי קשקוש קטן על בלוק צהוב דהוי. מתחת לזקנו המטופח אני רואה התחלה של גיחוך. הוא לובש סווטשרט עם קפוצ'ון ועליו הכיתוב ווֹרהאמֶר, שאני לא הייתי בוחרת כנשק במלחמה. השרוולים מופשלים, ואני משתהה במשך עשירית השנייה ההכרחית כדי להתפעל מאמת ידו המתכווצת, וזאת זכותי.
אני מביטה לאחור אל הדלת הפתוחה, אבל רונדה אינה מטופפת מאחורי עם עוגה מול החזה שלה. אין כאן אפילו קישוטים זולים — אין סרטי נייר דקיקים שמודבקים כלאחר יד מתחת לגוף התאורה המזמזם ולא שלט יום הולדת כסוף שכבר היה צריך לפרוש מזמן. אני עושה עוד צעד זהיר לתוך החדר, ומעלה אבק אל האוויר הדחוס.
הפה שלי מתייבש והראש שלי מתחיל להסתחרר. רק לפני שלוש שעות, חולה המתח, לארי גודווין, המקרה החרדתי, הבריק מזיעה והתנשף בחדר הצילום כשהוא מזהיר איזה בחור ממחלקת שכר שגל פיטורים גדול עומד להגיע.
אבל ביטלתי את זה במשיכת בכתפיים.
האיש המשרבט מניח לעט שלו ליפול על הבלוק והוא מחייך אלי בהיסוס. אני לא יודעת למה הם החליטו להזמין מאמן חדר כושר של בית ספר תיכון כדי לפטר אותי — אלא אם המטרה היא להעצים את הבושה. אולי הוא יצעק עלי בקשר לארוחות הצהריים שלי של שלושה קרואסונים, וישלח אותי לעשות שכיבות סמיכה.
"שבי בבקשה." הקול של גרגורי רציני, וחסר בו הבעבוע חסר הבושה הרגיל.
הדופק שלי מזנק מעלה כשאני צונחת אל המושב מעברו השני של השולחן.
גרגורי מושך את כתפיו לצדדים באופן ראוותני כפי שהוא עושה לפני שהוא מדבר. "רצינו לדון בעניין שהובא לתשומת לבנו." הוא משפשף פיסת נייר בודדת על פני השולחן מפלסטיק, מזיז אותו באצבעותיו המיובלות. חתימת האימייל הוורודה של קייטלין, בכתב מחובר, מהבהבת מהפינה התחתונה.
הלב שלי נעצר.
גרגורי ממשיך: "אני בטוח שאת מודעת למדיניות של החברה שלנו לגבי תקשורת בינאישית."
אני מהנהנת, ושמה לב שהצוואר שלי נעשה נוקשה. תנועה אטית מימיני מושכת את תשומת לבי. מאמן הכושר כותב משהו בבלוק שלו.
"האם כללת טקסט נוסף במייל שלך לקייטלין ג'ופרי מהשבעה־עשר באפריל?"
שלושה זוגות עיניים ננעצים בי כאשר ההבנה נוחתת. אני מנסה לחשוב מה להגיד, אבל מוחי עובר במהירות בין מחשבות אקראיות שמיטשטשות ביחד, מעוּותות וחלקיות.
"אז לא תהיה עוגה" זה מה שיוצא לי מהפה. הם מביטים זה בזה מבולבלים. "לא חשוב," אני ממלמלת, בעודי מביטה מטה על הנייר שמולי. הדופק שלי גובר על קולות הנשימה של גרגורי.
שלום קייטלין,
בקשר למייל האחרון שלי, הדוחות צריכים להיות מוכנים ביום רביעי.
בברכה,
ג'ולין
אנחנו בוחרות תמיד בצורה האלימה ביותר של תקשורת עסקית בינינו.
גרגורי רוכן מעל השולחן כדי להקיש באצבעו על הדף. "שם בדיוק, את יכולה בבקשה לבחון את הטקסט הנוסף בתחתית?"
אני ממצמצת במהירות כשהמילים מתמקדות.
נ"ב. מה קורה איתך? את אוכלת את המרק המגעיל בכוונה כדי לענות אותנו, והשארת שביל הרסני מהמיקרוגל אל השולחן שלך.
בכבוד רב,
כולם
אני מודה שכשכתבתי את זה היה לי יום מחורבן במיוחד, וקייטלין נטפלה אלי במשך כל הבוקר. אבל היא היתה זאת שהיתה לה החוצפה להכניס קערית של קיא דגים למיקרוגל וללגום אותו ברעש מולנו מבלי להתחשב בעובדה שיש לי חמרמורת. כתיבת הפתק הזה היתה צורת התרפיה היחידה שיכולתי להרשות לעצמי.
כל המפרקים באצבעותי התקשחו.
ההתגוננות היחידה שעולה בדעתי היא "אני לא מבינה איך זה הגיע לשם."
אלא שאני יודעת. הסתבכתי בגדול.
עד עכשיו, אף פעם לא שכחתי לשנות את צבע הפונט ללבן לפני שאני שולחת את המייל.
פיו של מאמן הכושר מתעוות שוב לפני שהוא מפנה את מבטו אל החלון. אני מטפלת כאן בסיוט ממשי, ולבחור הזה יש את החוצפה לצחוק.
"אולי השארתי את המחשב שלי מחובר?" מלמלתי.
אף אחד בפאנל לא מוכן להסתכל היישר אלי.
אבות אבותי התגברו על מגפות, עוני ומלחמה כדי שאני אוכל להיות כאן. אמא שלי נפרדה ממשפחתה וסיכנה הכול כדי להגר מאיראן לקנדה אפילו מבלי לדעת אנגלית, מפני שהיא רצתה יותר בשבילי. כל הקורבנות האלה, כל המעשים האמיצים, רק כדי שהדבר הזה יקרה. הכול הוביל לרגע הזה, לחדר הישיבות הזה לעבודה הלא־משהו שלי, כדי שהמנהלים שלי יוכלו לנאום איזה יצור מוזר אני.
המורשת שלי חוסלה בידי קערית מרק פורל שחוממה דקה אחת ושלושים שניות על חום גבוה.
צליל ליחה אומלל קורע את השקט כשגרגורי מכחכח בגרונו. "את יודעת שכתבת את זה, ג'ולין." הלסת שלו רוטטת פעמיים. "ומכיוון שמדובר בהודעה מדאיגה, חשבנו לבקש ממתאם טכנולוגיית המידע שלנו לעקוב אחר פעילות המחשב שלך ולחפש מקרים של התנהגות מאיימת."
"מה?" פלטתי. "זה לא היה איום. אתם לא יכולים לחפש ב..."
אני משתתקת, ככל הנראה המעשה החכם הראשון שלי מאז שנכנסתי לישיבה הזאת. בלאו הכי הרגשתי תמיד שמישהו בחברה עוקב אחרי כל מה שאני עושה במחשב בעבודה. דמיינתי שהם יכלו לבדוק את היסטוריית החיפוש שלי ושהם מסמנים נקודות קטנות על איזה גרף כדי להראות לבעלי הסמכות הגבוהה כמה אני מופרעת.
מעולם לא ציפיתי שזה יהיה אמיתי.
כיסא חורק כשאנה, שמעולם לא הפגינה סולידריות, מזדקפת במקומה ונועצת מבט במצח שלי. אולי זה איזה נוהל של המשרד הראשי לגבי המבט שנותנים בעובד שעומדים לפטר.
גרגורי משפשף את סנטרו, וכל גירוד של ציפורניו על זיפי זקנו נשמע בחדר. "האנליסט החדש של משאבי אנוש עבר על זה שוב, ואף על פי שיש במכתב נימה מאיימת, הוא מסכים שזהו אינו איום." עכשיו ברורה לי נוכחותו של המאמן, שמבזיק אלי עוד חיוך קטן. בחיוך שלו יש גוון רב מדי של אהדה. בתחום העבודה שלו הוא צריך להיות אדיש כמו נהג אוּבֶּר בשלוש בלילה.
אני מהנהנת באופן אוטומטי כמו עובדת מסורה שעסוקה בדיון עסקי חשוב, במקום במה שזה לא יהיה. גרגורי מחליק את האימייל המודפס הרחק ממני ודוחף אותו בחזרה לתיקייה כשהוא מתאמץ להוציא את המילים הבאות. "אנחנו יודעים שאת לא מרבה, אה... להתחבר עם העובדים האחרים, ואת לא נוהגת להצטרף לפעילויות קבוצתיות."
חום מטפס במהירות בצווארי. ההשפלה שלי מגיעה לפסגות חדשות.
"אבל כשאת מתחילה להתנהג בצורה לא הולמת," הוא ממשיך, "אנחנו חייבים להתערב למען הנוחות של כולם."
אני מהנהנת שוב. עכשיו הוא זמן מתאים לברר אם נאס"א עומדת לשגר איזה טיל, שאוכל לקחת טרמפ ישר אל השמש.
אנה מזדקפת בכיסאה. "מיס ג'ופרי באה להתלונן בפנינו, בצדק, שהיא מרגישה לחוצה, ופגועה בצדק."
אני בטוחה. אני אוזרת את כל כוחותי כדי להשתלט על שרירי העיניים שלי, בעוד גופי מוצף בצורך לגלגל את העיניים. הרגש היחיד שליווה את קייטלין הוא שמחה על ההזדמנות להביא אותי לכאן.
משהו זז מאחורי, ואני מסתובבת לעבר דלת חדר הישיבות הפתוחה מעט. אני תופסת את ארמין, מנהל החשבונות השני, שועט אל מחוץ לטווח הראייה כשהוא מעמיד פנים שהוא מחפש משהו על המדפסת. הוא האדם הרביעי בתא העבודה שלנו, שיושב לידי וליד רונדה וקייטלין. העובדה שהוא עומד ליד המדפסת וכל הזמן לוחץ על כפתורים מסגירה אותו. הבחור הוא שובר מדפסות סדרתי שמסתלק כשהוא ניצב בפני מצוקה כלשהי מול ציוד טכנולוגי — או, למעשה, כל אתגר זעיר.
גרגורי ממשיך מהמקום שאנה הפסיקה. "אנחנו רוצים שזאת תהיה סביבה נוחה לכולם." אני נשטפת בגל חדש של מרירות. אילו קייטלין היתה מפגינה יחס בסיסי לנימוסי מיקרוגל שיתופי, כולנו היינו יושבים עכשיו ליד השולחנות שלנו, מנסים להתעלם מהמחשבות שלנו במשך כל אחר הצהריים.
גרגורי צדק. אני לא יכולה להתחבר עם האנשים האלה. במשך רוב שמונה השנים שעבדתי כאן, לא דיברתי עם אף אחד במשרד, אלא אם לא היתה ברירה. ביליתי איתם יותר זמן מאשר עם כל אחד אחר בחיי, אבל אני נשארת כמעט בלתי נראית, כמו לוחית השם שלי.
"מאחר שזה האירוע הראשון שלך מהסוג הזה, עבודתך לא תופסק אם תעמדי בתנאים מסוימים." ראשי מסתחרר מהמילים שלו, ואני מנסה לפענח את משמעותן. "יהיו מגבלות בטיחות מחייבות על המחשב שלך, כולל סימון אימיילים שכוללים מילות מפתח מסוימות וכן" — הוא מביט לעבר המאמן — "קליפורד יעזור להתקדמותך באמצעות קורס למניעת הטרדה."
הבחור קליפורד שולח נפנוף קטן, שבמקרה מפיל את העט מידו. הוא מתגלגל על הרצפה, וקליפורד נעלם מתחת לשולחן להשיב אותו.
גרגורי פולט נשיפה כבדה. "אם את מסכימה, ההגבלות ייכנסו לתוקפן מיד לאחר שתחתמי, ונקבע חמש פגישות עם קליפורד במהלך השבועות הבאים."
"את מסכימה?" אנה מצפצפת בצליל מונוטוני חסר נשימה.
אני מנסה לייצב בחיקי את כפות ידי המאוגרפות.
אני לא יכולה לאבד את העבודה הזאת — גם ככה אני בקושי מצליחה לשלם את שכר הדירה שלי.
וסגנון החיים שלי לא מסוגל לשאת מהלומה נוספת. כבר הצטמצמתי ליין בשבעה דולר ומגבת מקרופייבר אחת בודדת. אני לא יכולה לעבור לגור עם הורי ולהיות לחרפת הרשת העולמית של הדודות שלי. צקצוקי הלשון יישמעו למרחקים.
אבל זה יותר מכך. אם אצטרך לחיות שוב תחת קורת הגג של הורי, זה עלול לחסל אותי הפעם.
החדר והעולם סוגרים עלי כשפאנל הבושה מביט עלי בזלזול.
אני מהנהנת בנוקשות. היחיד שמחייך הוא קליפורד.
גרגורי מוחא כף פעם אחת. "מעולה."
אנה דוחפת על השולחן ערימת ניירות מחוברת במהדק, ואז מציעה לי עט כסוף. העט הקריר כבד מדי לאצבעותי הרועדות, אבל אני מצליחה לדפדף מיד לעמוד האחרון, שמסומן בפתקית דביקה, וחותמת על הקו.
גרגורי ואנה נחלצים מהמושבים שלהם, וקליפורד מחכה מאחורי ואוסף את המסמכים. גרגורי עוצר ונשען על מסגרת הדלת, המכנסיים שלו מקומטים מאוד, ידו השמאלית עוגנת מאוד בכיסו. "קליפורד, אתה צריך להתקין את האבטחה על המחשב של מיס סמית עוד היום. מחלקת התמיכה הטכנית שלנו עסוקה בעבודה ללקוח. אנחנו נראה לך איך לעשות את זה." ואז הוא יוצא מהחדר, ארמין מזדרז אחריו ממקומו לידהמדפסת.
אלוהים אדירים. הם עושים את זה עכשיו? מול כולם? יש לי טעם חמוץ בפה, וקליפורד, שעדיין מסדר את הניירת שלי, מכווץ את כתפיו אלי באשמה, שאני לא קונה. כל הקריירה שלו מבוססת על בושה.
אני מקלפת את עצמי מהכיסא והולכת לכיוון היציאה, אבל רגלי נעצרות בפתח הדלת, שוב אני שוקלת לעזוב ולהיות רועת צאן, או לעבור למוזיאון שעווה ולהעמיד פני פסל.
קליפורד מזיז את הניירות בזרועותיו ואומר, "שמתי לב שזה יום ההולדת שלך. מזל טוב! את בת שלושים ושלוש. כמוני."
אני מתאמצת לחייך. למה אנשי משאבי אנוש תמיד... דוחפים את האף לעניינים של אחרים? כאילו צריך להיות קצת סוציופתים כדי לעסוק במקצוע הזה.
"תודה," אני עונה, ומוסיפה ביובש, "כך בדיוק דמיינתי את זה."
הצחוק שלו יותר מדי קולני, ואני מנסה לא לעודד אותו בחיוך. הבלוק תקוע מתחת לזרועו, והשרבוטים שהוא עבד עליהם נלחצים חזק לתוך הדף.
"חתול יפה," אני אומרת. "אני שמחה שמצאת זמן לקצת אמנות במהלך הפגישה על ההתנהגות הלא מקצועית שלי."
פיו נשמט ועיניו מתחמקות מעיני.
אני מחוץ לחדר לפני שהוא מרים את המבט.
יחל מצעד הבושה אל השולחן שלי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.