מקום בעולם

תמיד תהיו שלנו

מה אנו מבקשים בעצם? לבנות להם תמונת עולם חדשה. תמונה של עולם שיש בו תמיד אהבה וחיוך ומקום.

נדמה שאם היה לנו בבית הספר ססמוגרף הוא לא היה מפסיק לאותת. התלמידים שלנו מתקיימים בין רעידת אדמה אחת לאחרת. יש תקופות רגיעה אך הן מוגבלות. ופעמים שכל חייהם מתהפכים, וזה כבר בסדר גודל גיאולוגי ממש.

אנו מנסים לייצר להם לפחות מקום אחד יציב, כזה שאינו רוקד תחת רגליהם. לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.

באחד בספטמבר, בשיחת הפתיחה, אני תמיד מספר להם על בית הספר ומודיע להם שאנחנו לא מעיפים תלמידים לצמיתות. נקודה. מולי, קשה שלא להבחין בפרצופים המגחכים והסקפטיים. בראשם של עשרות תלמידים רץ ברגע הזה משפט בנוסח: "שמענו עליך, חכה חכה, כמו כל מי שאמר לי את זה בעבר, גם אתה תעיף אותנו." אבל לא אכפת לי מה עובר להם בראש באותו רגע. אני מאמין בזה בכל מאודי. לפחות ברגע הזה, לא רלוונטי מה הם חושבים.

ואולי אורח מהצד יחשוב שזו טעות טקטית מיותרת, שהרי מדוע להודיע לתלמידים מראש, שלא משנה מה הם יעשו, תמיד הם יהיו איתנו. הרי מבחינתם זו כמעט הזמנה לעשות בלגן! אז ראשית, התלמידים שלנו כמובן לא צריכים הזמנה לעשות בלגן, הם באים עם זה Built in... ובנימה רצינית יותר - אני מבקש כבר מהמפגש הראשון לשבש את תפיסת המציאות הקודמת שלהם ולהעמיד בפניהם את התפיסה החדשה. להגדיר להם מהרגע הראשון שכאן רוצים אותם באמת, ויהי מה. הם תמיד יהיו תלמידים שלנו. למעט מקרים קיצוניים יוצאי דופן, לעולם לא נרחיק אותם. ייתכן שיבחרו לעזוב, ואז ייתכן בהחלט שנעמת אותם עם הבחירות שלהם, ייתכן שנשקף להם את המשמעות והמחיר של הבחירות הללו, אך זו תמיד תהיה בחירה שלהם. מבחינתנו - הם תמיד שלנו.

בדיוק כפי שהילדים הביולוגיים שלנו בבית הם תמיד הילדים שלנו, כך גם הם תמיד תלמידים שלנו. אין דבר שהבת שלי תעשה ויביא אותי להגיד לה שאם כך היא תנהג, היא לא תהיה הבת שלי יותר. תמיד, לא משנה מה, היא הבת שלי. זו המסגרת, זו תמונת העולם. בתוך המסגרת הזו, בתוך גבולותיה המתרחבים, יש עליות ומורדות, עימותים ורגעי נחת, שמחה ועצב. אך המסגרת, זו שמגדירה את הקשר בינינו ואת מבנה העבודה וההיכרות שלנו, אינה נפרצת.

אז אחרי שהתלמידים מגחכים ואחרי שהאורחים טוענים שזו טעות, מתחילה הדרך. התלמידים יבדקו את תוקפה של המסגרת שעליה הכרזנו באחד בספטמבר. הם ימתחו את הגבולות, הם ידחקו את המסגרת, הם יעמתו אותם ואותנו עם הרצון העז ללכת בדרך יחד. אך אם נעמוד באתגר הזה, אם המקום אכן יהיה ביתם ברגעים הנהדרים וברגעים הקשים, אם גם אחרי שהם יושעו הם יגלו שאלינו תמיד אפשר לחזור, אז יש סיכוי שהם ירגישו, אולי לראשונה בחייהם, שהם כבר לא "על תנאי" ו"אולי" ו"נראה" ו"תלוי".

גם אז הססמוגרף ימשיך לאותת כמובן, שהרי לא נטרלנו את המקורות האחרים לרעידות, אך הן כבר לא יחריבו הכול, הן כבר לא יותירו אותם עירומים. אולי לראשונה בחייהם, ירגישו התלמידים שיש להם מקום בעולם. והרי זה מה שאנו מבקשים לתת להם בכל המובנים - מקום בעולם.

בזכות הבועה

הישורת האחרונה של השנה מביאה איתה התפוצצות של רגשות ומחשבות. למטה ולמעלה, פנימה והחוצה, לעומק ולרוחב. ההתפוצצות מתרחשת בתוך התלמידים ובתוכנו. העוצמה שבה אנו שקועים בתוך עבודתנו מביאה לכך שלעתים נדמה שקשה יהיה להכיל את הכול.

ואם אצלנו, המורגלים בהכלה של מורכבות, עוצמות, ציפיות, תקוות ושאיפות, מתגנב ספק בדבר היכולת להכיל את כל זה, אז אך טבעי שאצל התלמידים המשימה תהפוך מורכבת פי כמה.

גם כך מתנהלים חייהם על סִפה של חבית חומר נפץ. ואולי בעצם חייהם מתנהלים כבר בתוך האבק המתפזר אחרי שהחבית כבר התפוצצה. ובתוך כל זה - לעתים אפילו נפשם הענקית מתקשה להכיל את הכול ואז מתרסקת.

וכשהם מתרסקים (בבחינת מתכונת, בבחינת בגרות, ביום המאתיים מתחילת השנה, בפרידה, ביציאה לחיים, בביתם וכו'), אנו עומדים מולם עצובים ומחפשים. מחפשים אחר המעשה הנכון, אחר התגובה המתאימה, אחר המהלך שישדר את כל רגשותינו שהתערבבו יחד - אהבה, אכזבה, תסכול, רצון עז, רגישות, הישגיות, ביטחון, ספק ושוב אהבה.

ולי נראה שפעמים רבות נכון פשוט להעמיס אותם על גבינו ולשאת אותם עד לסופה של שנת הלימודים. יש לזה מחיר חינוכי ויש לא מעט תיאורטיקנים שיגידו שזה רק מזיק וטהרנים שידעו לספר שזה מכרסם במסר החינוכי ואחרים שבוודאי יטילו ספק מפֹּה ומשם. ובכל הדברים הללו נמצאת גם אמת, אך אין בה יותר מתיאוריה רהוטה בספר מנותק.

תפיסות החינוך בדבר אחריות אישית של התלמיד והצורך לזרוק את הכפפה לתלמיד הן נכונות, אך צריך להיזהר שלא להסתנוור מהצדק ומהאמת שזוהרים בהן. בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו - מתרחשים דברים רבים, שמחייבים תפיסה מעט יותר מורכבת. כזו שתניע אותנו לבחור לעתים להעמיס אותו על גבינו ולפסוע בכבדות בדרך הקשה ממילא אל עבר סוף שנת הלימודים.

בחיי כולנו היו, יש ויהיו תקופות שבהן מישהו קרוב, אוהב ואהוב, נושא אותנו על גבו. לכולנו יש אדם כזה, ואולי יותר מאדם אחד, שיישא אותנו על הגב. וזה נראה לנו טבעי ונכון והגיוני וסביר וצודק שכאשר נזדקק לכך הוא יהיה שם בשבילנו; טבעי ונכון כמעט כמו המילים היפות מ"תפיסת האחריות האישית". וכל זה לא קיים בעולמם של הילדים שלנו. אין מי שיישא אותם על גבו.

אפילו הידיעה הזו בלבד, שביום צרה יש מי שייחלץ לעזרתנו, שאם נתרסק לא ניחבט בקרקע כי אנשים טובים מסביבנו יפרשו מהר-מהר את ידיהם ויתפסו אותנו בטרם נגיע אל הקרקע - הידיעה הזו עצמה היא שנוסכת בנו ביטחון ועוזרת לנו לצלוח ימים קשים. לא תמיד בימים הקשים אנחנו צריכים שמישהו באמת יפרוש תחתינו את רשת הביטחון ואת הידיים הטובות. יותר מכול אנו צריכים לדעת באותם ימים קשים שאם נצטרך - אזי יבואו ויתייצבו לצִדנו מושיטי הידיים, נותני הכתף והעומסים על גבם. הביטחון והידיעה האלה הם-עצמם גורמים לכך שהאדמה תחת רגלינו תחדל מלרעוד.

ולמען אלה שאין להם ידיעה שכזו ולמען אלה שאל מול הקושי וההתפוצצות עומדים בדד - נהיה אנחנו.

*

ולכל התוהים והחוששים שמא אנו מייצרים לתלמידים בועה ב"ברנקו וייס" - שמא כל הטוב, השפע והביטחון שאנו מרעיפים עליהם מייצר להם בועה מנותקת מהחיים - אני אומר שאכן, אנו מייצרים בועה. אנו מודעים לכך, ומנסים להגמיש אותה עם הזמן ולהתאים אותה קצת יותר לעולם שמחוץ לה, אך לגמרי שלמים עם כך שלתלמידים שלנו יש בועה טובה ובטוחה בחייהם. לכולנו יש. בדרך כלל זה בבית, עם המשפחה או בקרב חברים קרובים מאוד. להם אין, או לא היתה. אנחנו מבקשים למלא את החלל הזה בשבילם.

קשה מאוד להתנהל בעולם אם אין לך אפילו מקום אחד בטוח, מוגן, אוהב, מקבל, מכיל, מצפה, דורש, מתעקש, מאמין. דווקא מקום כזה הוא שנותן לך את הכוח להתמודד עם כל מה שמעבר לו.

גם הנשיקות והחיבוקים של ארבעת הילדים שלי בשעת לילה מאוחרת הם לא מה שאני נתקל בו כל יום וכל היום. זו ממש בועה מנותקת מרוב שעות היממה המייגעות. אך ממנה, מהבועה עם החיבוקים והנשיקות, אני שואב את הכוח להתמודד עם המקומות הקשים יותר. ברוב המקומות אין מגע עור מרגש ומלטף כמו של הילדים שלי, אלא משהו מחוספס ודוקר הרבה יותר. האם הייתי רוצה לוותר על בועת ילדי? בשום פנים ואופן לא. האם לא בזכות הבועה הזו אני עומד ביציבות בחיים - חזק ובטוח יותר? לי אין ספק בכך.

סיפור אהבה

יש שרואים בתלמידים שלנו "ערסים" מאיימים ומפחידים, בעוד אנו רואים בהם נשמות טובות וקצת תועות. אנו הולכים אחריהם במדבר רחוק כל כך, עד שאנו מוצאים את עצמנו שואלים בינינו לבינינו: "מה, הם באמת כאלה ערסים?" ואז חולף על פנינו עובר אורח או מורה עמית או חבר ומזכיר לנו בקול: "איזה ערסים כבדים הם."

לאדם מהצד, ורק לאדם מהצד, התלמידים יכולים להיראות לעתים כמו נרקיסיסטים איומים, אך לנו ברור שאחד הדברים האחרונים שניתן לשייך לתלמידים שלנו זו אהבה עצמית מוגזמת. מה שעשוי להיראות כמו אגואיזם או אטימות מצדם כלפי המתרחש בעולם שסביבם, זו דרכם לשרוד. אין זו מהותם.

כך גם פראותם לפעמים, כך גם הוונדליזם או הלשון המשתלחת, המאיימת והפוגעת. הכול קיים אצל חלקם, אך זו לא התמונה כולה. רק כתמים בשוליה.

והם כנראה גם מרתיעים מעט, כפי שהם בעיני כול, ובטוח שהם גם כל היופי שאנו רואים בהם, יופי שניבט מתוכם אם מביטים עליהם בעיניים יפות. בגמרא, במסכת שבת (נג, ע"ב), מופיע הסיפור הבא: "מעשה באדם אחד שאהב אישה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה." זהו סיפור אהבה יפה על העיוורון בצורתו היפה ביותר. אפילו פגמים בולטים לעין כול אינם נראים לעיני אוהביך. כך תלמידינו בעינינו.

אהבה המופיעה בתוך בדידות גדולה

מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים. האמת - שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי אהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת, כי אדם אשר לא נותר לו דבר בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחיד עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה - בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפשה יקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו. זו הפעם הראשונה בחיי הבינותי את פשר המילים: "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ."

(ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, דביר, אור יהודה 2001, עמ' 53)

בחרנו להעמיד את האהבה במרכז הווייתנו בבית הספר. זה העוגן אשר ממנו נמתחים כל עבותות המעשה החינוכי. פראנקל מתאר את כוחה של האהבה ברגעי הקטסטרופה של השואה. לא התלמידים שלנו וּודאי שלא אנחנו מצויים בבור כה עמוק, אך החוויה הזו שפראנקל מתאר ככוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם - מצלצלת לנו מוכר.

יש בנו שאיפה שיש בה גם זהירות וצניעות אך גם יומרנות, להיות לנפש אוהבת ואהובה בשביל התלמידים. להיעמד לצִדם בתוך בדידותם הגדולה מתוך ידיעה שגם אם רק נהיה לנפש אהובה שאפשר להביט בה, יש סיכוי שיוענקו טעם ואושר. באהבה.

משפחה

הביטוי "משפחתיות" בנוגע לבית הספר נשמע בעייתי. הוא נשמע קצת יומרני, מאולץ, דביק, ובכלל - זה בית ספר אז מה פתאום אני מדבר על משפחה?!

ובכל זאת, נראה לי שבבית הספר יש באמת תחושה עמוקה של משפחה. אני מרגיש שהצלחנו לייצר תחושות של ביטחון, אהבה, שותפות ואחווה, שייחודיים למבנים משפחתיים. ביטלנו כמעט לחלוטין את המשמעות של שכבות גיל וכיתות אם. כל התלמידים נמצאים יחד, לפחות במובן החברתי. במגרש, בפרגולה, בהפסקות ובטיולים.

כל כך הרבה פעמים במהלך הטיול האחרון הבטתי באושר על הערבוב המופלא בין התלמידים. למשל, הרגע היפה שבו צעדנו לאורך המצוקים של ואדי קלט ולירן אחז במשך דקות ארוכות בידו של אבינועם, הסובל מפחד גבהים. כך הם צעדו לאורך כל הדרך. בשקט ובצניעות. הם ראו זאת כדבר הכי פשוט וטבעי בעולם לעזור לחבר ולהיעזר בחבר. הלוואי שהדברים תמיד יישארו כה טבעיים ופשוטים...

ובפעמים אחרות האחווה חוצה גילים ושכבות. למשל בקריוקי, שם מתערבבים ירדן, זוהר, יואל, ליבת, יעל, ענת וערן יחד. או בשש-בש, כשכולם משחקים בתורם והצעירים יותר לא צריכים לפנות מקום למבוגרים. אין היררכיות נוסח "גולני". יש משפחה.

וכמובן - העובדה שאנו תמיד זמינים להם ויושבים אצלם בבתים והם ישנים אצלנו בבית, והעובדה שכמעט תמיד אנחנו הופכים להיות הכתובת הראשונה, לעתים היחידה, לדברים שיושבים בלבם, טובים או רעים. זה מגיע עד פאתי קשר משפחתי.

אלדד הגדיר אותנו פעם כדודים של התלמידים, ובמהלך השנים שמעתי גם הגדרות אחרות, אך אף אחת מהן לא היתה מדויקת לחלוטין. כי יש כאן בעצם יצור לא מוכר: לא פנימייה, אבל הכי קרוב לבית שיש. זה לא נופל באף אחת מהקטגוריות המקובלות בעולם החינוך או בעולם הטיפול, ואולי בעולמם של בני אדם בכלל.

נוצרה בבית הספר סולידריות פנימית כה עמוקה, מהסוג שאופייני למשפחה, אך מצד שני יש לכל זה תאריך תפוגה. הם הילדים שלנו, אבל רק לתקופה מוגבלת. הם הילדים שלנו, אבל לא בדיוק כמו הילדים הביולוגיים. הם הילדים שלנו, אבל לא לגמרי. במילים ניתן להגיד רק את אשר ניתן להביע בהן, ונראה לי, שלדבר המיוחד והמורכב הזה שנוצר כאן אין מילים.

קרבה

גדלתי בבית שלא סוגד לרבנים ולא נוהה אחריהם באשר הם. בית שמפנה מקום נרחב לחשיבה עצמאית ולפילוס דרך אישית. עם זאת, רב אחד, שהיה ידיד אישי של אבי, היה מוערך במיוחד בביתנו - הרב יהודה עמיטל ז"ל.

הרב עמיטל עצמו הדגיש עד כמה צריך להיזהר מלשאול רבנים על כל נקודה קטנה ועד כמה צריך להימנע מלהתייעץ איתם בכל פסיק ופסיק.

בספר שיצא לזכרו (לעבדך באמת, ספרי מגיד וישיבת הר עציון, ירושלים 2011) נאספו דברים שונים שנאמרו ונכתבו עליו לאחר מותו.

בין השאר הביא הרב יעקב מדן פרשנות של הרב עמיטל לסיפור עגלה ערופה (סיפור שדן באחריות שיש למנהיגי קהל ועיר, בין השאר במקרה שנמצאה גופה של אדם בין שתי ערים, ומבהיר כי לבניה של אף עיר ובעיקר לחבריה של אף הנהגה אסור לטעון שאין להם אחריות לכך ושידיהם לא שפכו את הדם), וכך נכתב שם:

"ואמרו, 'ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו': וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה".

(סוטה מו, ע"ב)

וביאר מורנו הרב עמיטל ז"ל, שאפשר שהאורח שנרצח הגיע לעיר ואנשי העיר לא קיבלוהו בסבר פנים יפות ולא ליוו אותו מעט בדרכו, כדי להזדהות מעט עם קשייו כהולך בדרכים. בעת שהגיע ההולך בדרכו בשדה, לשעת המבחן של המאבק על חייו מול הרוצח, אפשר שאיבד משהו מרצונו ונחישותו לחיות, משום שלא חש שחייו חשובים למאן דהו. כך התגבר עליו הרוצח. אפשר שחיי הנרצח היו ניצלים, אילו ידע שמישהו דואג לו ומזדהה עם קשייו. אם לא ליווהו בדרכו, אין זקני העיר יכולים לרחוץ בניקיון ידיהם ולומר: "ידינו לא שפכה את הדם הזה".

(שם, עמ' 12)

וחשבתי על התלמידים הרבים שלנו, שתחושתם העמוקה ביותר היא שלאף אחד לא אכפת מהם; שהם לא חסרים לאף אחד, שאין מי שמלווה אותם בדרכם ושאין מי ששותף לקשייהם. וכאשר זו התחושה המתיישבת בלב אז גם אין מה לאבד או להפסיד, וחולשה אופפת הכול. איך ובעיקר מדוע ובשביל מה לעמוד מול הקושי, מול הרוצח שבחוץ או שבפנים? מדוע לטרוח להתייצב מול האתגר? מה הטעם והתכלית בכל זה?

ואם רק נהיה שם כדי ללוות בדרך, כדי לשאול איפה היית אתמול ומה עשית ולהגיד שחסרת לנו, שאתה חשוב לנו, שאנחנו אוהבים אותך, שאת חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממך, שאתה חלק ממשהו ושיש לך מקום בעולם, ייתכן שנוכל לומר על עצמנו "ידינו לא שפכה את הדם הזה". אבל יותר מזה, ייתכן שנוכל לומר שיש לנו חלק בחיים החדשים שנולדו בגופם של נער או נערה שכמעט מתו כבר מזמן.

והנה סיפור נוסף על הרב עמיטל, שסיפר תלמידו הרב יעקב פישר:

באמצע שבת חורפית ומושלגת [הרב עמיטל היה ראש ישיבת הר עציון ביישוב אלון שבות שיושב על רכס גבוה במיוחד], לפני ארבעים שנה, הגיע לישיבה, מתנשם ומתנשף, קיבוצניק מראש צורים. הוא סיפר שתקלה במערכת החשמל גרמה לכך שבית הגידול של האפרוחים נותר ללא חשמל. המשמעות היתה שאלפי אפרוחים רכים, מצייצים, עלולים לקפוא מקור. החקלאי שאל אם ניתן באיזושהי דרך לחדש את הזרם מפני צער בעלי חיים. הרב עמיטל שמע את השאלה, נעל מגפיים, התעטף במעיל כבד וחבש כובע פרווה, נתן את ידו ביד הבחור והחל לצעוד בשלג הכבד לראש צורים. לאחר זמן שאלנו אותו מדוע לא נשאר בישיבה, הרי את כל הספרים שנצרך להם כדי לפסוק בעניין יכול היה למצוא בבית המדרש?! את התשובה שענה הרב לא אשכח לעולם: "צריך לשמוע את ציוץ האפרוחים, צריך לחוש את הצער, את הבעיה. אי-אפשר לשבת בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו, ולתת תשובה על מה שמתרחש שם, בבית הגידול הקפוא".

(שם, עמ' 30)

בעיני זה סיפור מופת העומד בפני עצמו, אבל הוא משליך באופן מובהק גם על העבודה החינוכית שאנו מבקשים לעשות.

כל התיאוריות והדיונים בחדרים המוארים והמחוממים בעניין נוער בסיכון ועבודה עם נוער נושר הם חשובים, אך תשובות האמת לא יימצאו שם. ההתמודדויות העמוקות לא יצמחו בעולם התיאורטי. כל אחד מאיתנו יכול להיזכר במפגשים המותירים צלקות בבתים הדלים של התלמידים או במפגשים הקרובים במרחק נגיעה ורחש נשימות עם התלמידים ועם המצוקות שלהם, אשר לימדו אותנו יותר מכול. לא ניתן ללמוד וללמד, להתקדם ולמצוא מענים, כאשר נשארים מרוחקים. צריך "לשמוע את הציוץ", צריך לחוש את הצער ואת הבעיות בבואנו לצייר שביל אמיתי ועמוק לפתרונן.

הלוואי שנדע להישאר קרובים אל התלמידים, להקשיב לקולות הלב שלהם ואז להצליח לשרטט להם דרך אמיתית ובטוחה. והלוואי שהם יבחרו לצעוד בה.

אני זה המערכת

במשך שנים זה "הם נגד המערכת". משני צִדי המתרס נעמדים בכל כוחם המערכת והתלמידים. ותמיד התלמידים, גם אם הם רועשים יותר, הם חלשים יותר. מפסידים תמיד. כאלה הם התלמידים הנושרים - מפסידנים כמעט נצחיים.

זו הזדמנות כמעט אחרונה לשבור את העמדות המושרשות הללו. אחרת כל החיים הם יתנהלו כך, נוער בסיכון נגד החברה הישראלית, סיבוב אחרי סיבוב. מהשוליים הם ינגחו את מרכז החברה. יפסידו תמיד, אבל לא יֵצאו פראיירים.

גם אם הדפוס המנוגד מושרש עמוק, ניתן לשנות אותו. בתהליך ממושך וקשה אך אפשרי ניתן לראות כיצד מתפורר הדפוס הקבוע של התלמידים המופרעים נגד המערכת. אפשר להביא את התלמידים להרגיש כי הם חלק מהמערכת ועל כן אין מה להילחם בה. פתאום הם והמערכת זה אותו הדבר; על הכוח שזה מעניק להם ועל האחריות שזה מטיל עליהם. הם כבר לא בורחים מבית הספר הביתה בקפיצה מעל הגדר, כי זה המקום שלהם, הבית שלהם, אז מדוע לברוח מפניו; כבר לא כועסים על המערכת ש"מחפשת אותם"; כבר לא מתנגדים לכל דבר שהמבוגרים מבקשים, משום שהם כבר מאמינים שהמבוגרים בעדם.

וגם במקומות שבהם הם עדיין לא מזהים את עצמם לגמרי עם המערכת והבית עדיין איננו בטוח לגמרי, השינוי ניכר. הוא ניכר בעיקר בקלות היחסית שבה אנחנו מצליחים לפרק את ההתנגדות. בקלות היחסית שבה אנו מצליחים להחזיר אותם ולהזכיר להם שאנחנו יחד. הדיאלוג המתמיד, שנמשך גם ברגעים הכי קשים, יוצר חוויה עמוקה של יחד. יש עדיין התנגדויות ויש עדיין ויכוחים ויש התנגחות ויש בריחה. אבל ההתמודדות איתם היא ממקום אחר. יש בה מין ריטואל, ולפיו בסופו של עימות ובסופו של דבר - תמיד חוזרים הביתה. הבית המשותף.

ידידות

שמעתי לא פעם את התלמידים מדברים על כך ש"ברמלה אין ממש חברים". ראיתי את זה בא לידי ביטוי, לא בדיבור אלא במעשה, במקרה של דרור מלאכי. דרור עשה טעות גדולה, והוא משלם עליה ביוקר. הוא ביצע שוד מזוין עם אקדח צעצוע ומאז הוא מבלה במעצרים ובחקירות. כמה עצוב לראות שכמעט כל "החברים" זנחו אותו בצִדי הדרך להתמודד לבד עם הטעות שלו.

כאשר דרור כבר ניהל חיי פשע אך עדיין לפני הפשע הגדול שבגינו נתפס, הוא הרחיק מעליו את עופרה ואותי. הוא הרחיק מעליו את בית הספר. הוא לא רצה בחברתנו. אך אנחנו התעקשנו להישאר שם כל הזמן. התעקשנו לראות בחברות - לפני הכול - מחויבות, והתעקשנו להישאר קרוב ולהמשיך לעשות את מרב המאמצים גם אם נדחינו, כי כך נראית מחויבות וידידות אמת. והנה על ציר הזמן, "החברים" נשרו ונטשו, ובית הספר ואנחנו נשארנו עם אותה מחויבות עמוקה. ועכשיו, דרור רוצה בקרבתנו. ואנו שמחים על כך ואיננו דורשים דבר בתמורה.

לכלוכית

לפעמים, אל מול עינינו, במציאות ולא בדמיון, נרקמים להם סיפורי לכלוכית מודרניים שכאלה. לא אגדות שנעים להתרפק עליהן, אלא מציאות יום-יומית עגומה ובלתי-נתפסת.

תלמידים, שבעינינו הם נדמים ילדים עדיין, אך בבית הם המנקים, הקונים, המוציאים את האחים הקטנים מהגנים ומבתי הספר, המקלחים את התינוקות, החיים את חייהם בטווח הסוגר עליהם שבין שק חבטות לבין שק האשפה. המחזיקים את הבית על כתפיהם הצנומות במקום מי שאמור היה לשאת באחריות ובעול הזה ומתנער ממנו, מתוך כאביו-שלו או מתוך חולשה.

ובבוקר הם צריכים לקום לבית הספר ולפתוח חוברת אנגלית ולגשת לבחינת בגרות. איך אפשר?

והמציאות הזו מתגלגלת אלינו כמעט מדי בוקר. ראשית, אל תוך הלב שמתקשה להישאר אדיש אל מול המצוקה, ושנית, בצורת התחבטות בשאלות עד כמה נכון לדרוש ועד היכן למתוח ועד כמה להכיל ואיפה לסמן גבול ברור.

ומובן שאין תשובה מוחלטת ובהירה, רק חשיבות גדולה וצורך להכיר בכך. ואולי מעבר לצורך להכיר בכך גם נדרש להבין שמתוך כל אלה נגזרת העובדה שהתלמידים מצפים מאיתנו שלפחות במקום אחד בחייהם לא ידרשו מהם רק לפנות, להרים, לצחצח, לקנות ולנקות, וממש במקביל, שלפחות במקום אחד בחייהם ידרשו מהם דברים שמקדמים אותם. שיהיה מקום אחד בחייהם שבו יוכלו לזהות את האפשרות לצמוח. מקום אחד שבו הם יהיו תלמידים שמקבלים שירות מצוין, בית אוהב ואופק של הצלחה. מקום שדורש רק דברים שמיטיבים עמם ולא רק מקלים על צורכי המבוגרים. הדרישות אינן פשוטות יותר, אך לא מורכבוּת הדרישות היא שמשנה, אלא תכלית הדרישות. לְמה הן נועדו? לטובתם.

בסופו של יום

איך נגמר היום? יש לזה חשיבות רבה. נראה לי שזו חוויה מוכרת אצל הורים: הרצון שהיום של הילדים לא יסתיים בעצב ובדמעות אל תוך הכרית. גם אם היה עימות, הגיוני והכרחי ככל שיהיה, כדאי לנסות ולסיים אותו קודם לסיום היום. ראוי לתת לעימות את המקום שלו ולא לבטל את העצב שהוא מושך אחריו, אך להשאיר כמה רגעים בסופו של יום לתחושה מעט טובה יותר, לחיוך ולחיבוק.

כך גם עם התלמידים. צריך לנסות ככל האפשר לסיים את היום בתחושה טובה. לעשות ככל האפשר כדי שביציאה מהשער יעלו על פניהם חיוכים. גם אם הם באים אחרי רגעים ארוכים של כעס ותסכול וגם אם זה יהיה כמעט מלאכותי. הסגירה היא חשובה, היא כוח, היא מחזקת את המסגרת שאנו רוצים לתת לתלמידים - זה ביתכם, בסופו של דבר טוב לכם ואתם שמחים.

אולי לא בכל מחיר, בוודאי אין לרדת לשפל כדי להשיג תחושה מדומה של שמחה, אך כדאי לעשות מאמץ אמיתי לשדר להם שהכול יוצא מאהבה וחוזר אליה, גם אחרי יום אפור. ומובן שתמיד מחר יהיה יום חדש ושגם ברגע נמוך ממשיכים קדימה. ממשיכים יחד.