מקום שם רובצים הצללים

פרופסור אַגנאר האראלדסון קיפל את המכתב והחליק אותו חזרה אל תוך המעטפה המצהיבה הקטנה.

הוא שב והעיף מבט בכתובת שנכתבה בכתב זקוף ומצועצע: הֶגני איסילדארסוֹן, לוֹגאוֶגוּר 64, רייקיאוויק, איסלנד. הבול נשא את צדודיתו של מלך אנגלי נטול זקן, איזה אדוארד או ג'ורג', אגנאר לא היה בטוח מי מהם.

ליבו הלם בחוזקה והמעטפה ריקדה קלות בידו הרועדת. המכתב הגיע באותו בוקר במעטפה גדולה יותר שנשאה בול איסלנדי מודרני וחותמת דואר של רייקיאוויק.

זה היה הדבר שאגנאר ייחל לו. לא, זה היה מושלם.

מאחר שהיה מרצה לאיסלנדית באוניברסיטת איסלנד, אגנאר זכה לעסוק בכמה מכתבי־היד העתיקים ביותר של הסאגות של ארצו, כתבי־יד שהועתקו בידי נזירים בהקפדה מירבית על מגילות קלף מעור עגלים. עסיס אוכמניות שימש להם דיו, ונוצות מהכנפיים השמאליות של ברבורים — עטים. המסמכים הנהדרים האלה היו מורשתה של איסלנד ונשמתה. אבל אף אחד מהם לא יכול היה לגרום למהומה כה גדולה בעולם החיצון כמו הדף היחיד הזה.

ואף אחד מהם לא היה התגלית שלו.

הוא הרים את עיניו משולחן העבודה שלו לעבר האגם השלֵו שלפניו. האגם זהר באור כחול עמוק תחת קרניה של שמש אפריל. עשר דקות קודם הוא קרן באור אפור־פלדה, וכך יקרה שוב בעוד דקות אחדות, כשעננים כבדים מהמערב יבואו בעקבות אלה שנעלמו מאחורי פסגות ההרים המושלגות שמעבר לאגם ממזרח.

מקום מושלם לבית קיץ. את הבקתה בנה אביו של אגנאר, פוליטיקאי בדימוס שעכשיו התגורר בבית־אבות. אף שיחלוף עוד זמן עד בוא הקיץ, אגנאר הסתלק לשם לסוף השבוע כדי לעבוד בלי שום הסחת דעת. אשתו ילדה זה עתה את ילדם השני, ואגנאר היה צריך לעבור על ערימת תרגומים שמועד מסירתם הולך ומתקרב.

"אגי, תחזור למיטה."

הוא פנה לראות את דמותה עוצרת הנשימה של אנדריאה, רקדנית בלט ותלמידת שנה שלישית לספרות, מחליקה לעברו עירומה על רצפת העץ החשופה, שׂערה הבהיר פזור וסבוך.

"מצטער, יקירתי, אני לא יכול," אמר ונד בראשו לעבר ערימת הניירות שלפניו.

"אתה בטוח?" היא רכנה לנשק אותו, החליקה את אצבעותיה מתחת לחולצתו, על שׂער חזהו, קווצות שׂערה מדגדגות את אפו. היא התרחקה. "אתה באמת בטוח?"

הוא חייך והסיר את משקפיו.

נו, טוב, אולי הוא יכול להרשות לעצמו הסחת דעת אחת.