מקופלת

אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשניה אחת. אני מנסה להציף את עצמי כל כולי ברגע הזה. שיקיף אותי ויסובב אותי וימלא אותי עד הסוף כמו שמתמלאת מבחנה צרה או קנקן דק גיזרה או אגרטל צר מותניים. עד השפה וקצת יותר. שיישפך מעט אפילו. כאילו הוא המון המון מים. יותר מדי. אבל אני לא בטוחה שאני יכולה. אני רוצה שיתרומם ויגאה. והוא לא בא. אני חושבת שעשיתי לרגע הזה ממש באותו הרגע אמבוש והחשכתי אותו וכיסיתי אותו בשמיכה וכפתתי בחבלים והידקתי טוב טוב וגלגלתי הצידה בבעיטה. ממש כמו שעושים עם התעללות בילדות המוקדמת, מסיטים הצידה ופנימה עמוק עמוק וחותרים קדימה כאילו כלום. אני כן זוכרת את השיחה הראשונה. הגלויה. המחלחלת. זאת ששאלתי בה ואפילו לא הבנתי מה אני שואלת, תגיד אתה לא אוהב אותי יותר, והוא מיאן לענות. רק הדם נשתה לו מהפנים והוא נהיה אפור כמו מלט שהתייבש ומתחיל להתבקע. ישבנו בחדר העבודה שהיה של שנינו והיום הוא רק שלי. בעמדות הקבועות. הוא ליד שולחן הכתיבה על הכיסא המסתובב ואני על הפוטון מולו. שנינו מזועזעים. לא ממה שקורה אלא ממה שעומד לקרות. אני מנסה לזכור מה היה לפני זה. ואני לא זוכרת כלום. והכי אני לא זוכרת מה היה לפני לפני זה. ממש לפני לפני. כשעוד היינו בעל ואשה אמיתיים. זה כל כך קשה לי לזכור עכשיו איך היינו ממש לפני לפני, שאני מנסה את מזלי עם אלבום התמונות. אני מדפדפת. דפדף ודפדף ועצור. דפדף ודפדף ועצור. ואני נעצרת על ריבוע אחד. לא ריבוע. מלבן. ואני רואה שם איש ואשה. רגילים. הם מטים ראשיהם זה לעומת זו. האשה נראית לי מתוקה. וצייתנית. ובטוחה בעצמה. אבל עם שוליים מרופפים. פרנזים פרנזים פרומים של חוסר שקט. אני מנסה לראות אם היא מוכרת לי. אם הוא מוכר. היא לא מוכרת לי בכלל. הוא דווקא כן. אני נזכרת במוכר הזה פתאום. עם המסטיק בפה ומשקפי השמש. הוא נראה לי יפה תואר. מצודד ממש. אני מריחה ממנו את המנטה של המסטיק. אני חושבת שאני יודעת מיהו. אין לי מושג מי היא. חצי שנה שהוא לא בבית. שנה מאז שבא ואמר שהוא הולך. האלבום נעצר לפני שנתיים בערך. ממות נישואינו אין שום עדויות. מתישהו הוא הפסיק לצלם. מתישהו אני הפסקתי להורות לו שלא ישכח לקחת איתנו את המצלמה. התמונה הזאת ממש ישנה. שנתיים וחצי. שלוש אולי. יומולדת שלי, אולי יום נישואים. משהו מתאריכי הסתיו הגדולים של משפחתנו. אני לא זוכרת מי צילם אותנו ואיפה היתה הילדה בינתיים. אני לא זוכרת מזה כלום. אנחנו לא נראים חגיגיים במיוחד. סתם. אור יום. אני מלופפת בגופיה שחורה והוא חבוש בטי שרט לבנה. לשנינו שאריות שיזוף חיוורות מהצוואר ולמטה. כנראה שזה באמת סתיו. אנחנו לא מחייכים. אף פעם בתמונות אנחנו לא מחייכים. לא הוא לא אני. אבל אנחנו נראים חמודים בכל זאת. חמודים אבל לא מתחנפים למי שמצלם אותנו. וגם לא אחד לשני. ובא לי לטבוע לרגע בחמודיות ובחנפנות שדווקא כן היתה בינינו אבל לא רואים בתמונה. בא לי להתמוסס בה כקוביית סוכר חום בתה. בא לי לשנות מצב צבירה. להתפוגג במתיקות. איטית איטית. להפוך לשובל סוכר. להתגרגר גרגרים גרגרים. של נוסטלגיה. לצבוט לעצמי את הלב להחסיר פעימונת. אבל אני לא מצליחה. אז אני סוגרת את האלבום על שני הפרצופים, איש ואשה רגילים לא מחייכים, חושבת איך עכשיו אני כולאת אותם ככה אחד בתוך השני לדראון עולם ומשיבה את האלבום למקומו במעלה הארון במסדרון. גבוה למעלה עמוק בפנים.

באיזו נקודה בזמן בדיוק באיזה חריר קטן ברשת הרצף הוא החליט לעזוב אותי. מתי זה היכה בו. האם באיבחת חרב בא לו לחתוך ממני. האם זה הבשיל אט אט הרעיון לברוח מהבית ואז הלך והתקמט והרקיב כפסיפלורה סגלגלת. מתי זה קרה. מתי הוא אמר אני חייב לעוף מפה לכל הרוחות ולשכור לי דירה חדשה דנדשה עם מרצפות חלקות חלקות עשויות למשעי, מבהיקות, בלי אף פירור של פיתה או נתז קלמנטינה או כלום, רק ריבועים ריבועים חלקים כטבלה הרמונית של שוקולד לבן. מתי הוא החליט לזרוק אותי לכל רוח. רצף. זה מה שיעיר אותי וייתן בי חיים. אם אעמוד על פשר הרצף. אם אבין מה בדיוק קרה. ומתי. מתי החליט ללכת.

לא טוב לי, זה מה שהוא אמר. ככה פתאום שלוש המילים הללו. לא טוב לי. ואפשר גם במילה אחת. לוטובלי. כל הברה לבדה נפלאה ומתנגנת, והביחד שלהן נשמע כמו ביצה שנשמטת ממגשית הפלסטיק במקרר ומתפרקת על הרצפה. לא ברעש, לא בזעם, אבל בהתפרקות מוחלטת לגורמים. לא טוב לי. ואחר כך גם לא טוב לי איתך, לא טוב לי בבית, אני רוצה ללכת, אני צריך ללכת, אני מוכרח ללכת, זה לא היה מתוכנן אבל זה לא מהיום, אני צריך לחשוב על דברים, אני מבולבל, אני מבוהל, אני צריך זמן, ושוב הלא טוב לי, וגם כבר הרבה זמן לא טוב לי, וזה לא שאני לא אוהב אותך וזה לא שאני לא אמשיך להיות עם הילדה אבל אני חייב את זה לעצמי, אני מוכרח לנסות לחשוב על דברים בשקט ולבד. ומהלא טוב לי הזה האחד הבודד שזלג כלבן של ביצה על רצפה ושל צהוב שנפצע והתמזג בלבן והתקשקש כחביתה רטובה על הבלטות, זה כבר היה רק עניין טכני. מי ילך לפה מתי ומי לשם אחר כך, מי יסע ומי יבוא ומי יביא ומי יקח ומי יתן. וככה זה מאז שאמר את הלא טוב לי הראשון הזה שלו בקול מוחלש ובזרם אוויר דליל מהפה, אני מסיעה את הבת אליו הוא לוקח, הוא מביא אני לוקחת, הוא מחזיר אני מביאה.

הלילה לפני שבעלי ארז את הלוטובלי בתיק האדידס שלו והלך מן הבית היה שקט. אפילו אזעקת הנפח של הווילה ממול, זאת שמסתחררת במעגלי הבהוב ויריות ברקים ורעמים ומכות חשמל שלוש ארבע פעמים בלילה, שתקה כמו ילדה טובה ומסורקת. האיש עם הכלבים שנובחים כמו משוגעים לא נגרר אחר רצועותיהם הנלפפות זו בזו על ריבוע הדשא מתחת לבית. הטלוויזיות לא הדהדו ולא פמפמו. התינוק של השכנים לא ייבב ולא השתעל שיעולים אסתמתיים עבים ורטובים. הבת ישנה הרוגה אף לא נחירה אף לא ציוץ. פעמיים נשקתי לה מתוך שינה והיא אפילו לא הרימה יד מהבילה בתנועת גירוש יתוש כמו שהיא עושה בדרך כלל. כלום. איזה שקט. מחר בבוקר הוא יקום כמו כל יום, את הלילה נבלה כל אחד עטוף בתכריכי סדיני הקיץ שלו חושך ושקט על פני תהום. למה הלילה הזה לא מיוחד מכל לילה. איך זה שהוא הולך מפה והשמים לא מטפטפים דם או מגירים מוגלה או חרא של ציפורים על תריסי דירתנו. למה כדורי אש אימתניים לא מתגוללים בפאתי השמים היכן שצלליות שני הבניינים הענקיים ההולכים ונבנים קומה קומה ניצבים כשני סרגלי שירטוט זקופים לעומת הרקיע. מה זה הלא כלום האדיש והנבזי הזה.

הנה אני עומדת בגופיה ותחתונים ישרת גו, המסדר יעבור לדום מסדר דום מול מיטתנו בשעת צהריים. היום זה היום. אני פוזלת אל קמטוטי הסדין בצד שלו מבעד למשקפיים. פה הוא ישן הלילה את שנתו האחרונה לצידי. פה פה ופה. הנה תלתל ערווה קטן. שלו או שלי אולי. בטח שלי. והכרית הקטנה שהוא מחבק ברגליו כשהוא ישן. הכרית מונחת. אולי אחזיר אותה אל הארון. והשמיכה, פשתן מצרי, מקושקשת ומעורבבת כאילו נסחטה בסחיטה ידנית או גופנית בדיוק בקו האמצע של המיטה, קו פרשת המים. הקו שחצה את שנינו וניסר אותי כמו אשה בארגז של קוסם. בדיוק לשניים. חצי חצי. הנה אניח גבי לרגע על הצד שלי. עכשיו שני הצדדים שלי. עכשיו זה לא הרגע לנסות את שלו. הנה השלולית הקטנה שבה נקוותה בתנו כשבאה לשכב בינינו. יש שם בור קטן. זה לא בדיוק באמצע זה יותר בצד שלי. את המקום של הצד שלי אהבה לתפוס. אל שלו רק שלחה רגליים ארוכות כשל גור ג'ירפה. לה כמו לו רגלי ג'ירפה חמדמדות צדודית. אני חושבת להמיר את המצעים באחרים. לשנות. לרענן. לאוורר. אולי את אלה האחרונים שאחזו בגופו כבנייר מתנה צחור אשמור למזכרת כמו חולצת קמע מסריחה של כדורגלן. אולי דווקא לא אקלף את המצעים מן המיטה ואשאיר את בושתי וקללתי והשפלתי פרושים ככה לתפארת על מסגרת העץ עד אחרון ימי. הנה שלוש הכריות שלי. על שתיים אני נשענת בשנתי הקצרה, אחת אני שמה על הראש שיהיה לי שקט. שתי פיסות צמר גפן שדחפתי בבוקר לאוזניים כדי לא לשמוע אותו קם. השעון שמאיר בחושך עדיין בצד שלו. בטח יגרוף אותו עם שאר חפציו בערב. אני כזאת בכיינית מצטיינת, מסוגלת להזרים החוצה סילונים קילוחים אימתניים כמו מצינורות מכבי אש בעת שריפה מכל שטות וסוף עצוב של סרט בדי.וי.די, ולא בכיתי דמעה מלוחה או חצי מלוחה או מלוחה מעודנת שלושה אחוז כבר חודש. מאז שניתז הלוטובלי הראשון הזה מבין שפתיו. פתאום מתחשק לי לפנק את עצמי בשתי אצבעות. בדרך כלל מספיקה רק אחת אבל בא לי דאבל טריט, אז אני נשכבת וגולשת באצבעות בטוחות וציפורניים מעוגלות קצה אל תוך התחתונים רופפי הגומי שלי ומלטפת בלי שום אהבה עצמית את הצ'ופצ'יקון הגדול שלי. כשהבעל פגש אותי, זה יהיה בדיוק לפני עשרים שנה בסתיו הקרוב, למה לא יכול היה להתאפק עוד קצת אני כל כך אוהבת תאריכים עגולים הרמוניים, הוא הסביר לי שזה הצ'ופצ'יק הכי ענק שהוא ראה בחיים. אם אלה שהוא ראה לפני היו ענבים, הוא פרש את תורת היחסות שלו בפרטנות, שלך משהו כמו אגס נניח. זה טוב זה רע שאלתי שוקקת ומוטרדת, בחיים לא לטשתי עיניים לתוך האגסים או הדובדבנים או פירות היער הגרגריים של בחורות אחרות ונסמכתי באין ברירה על עדותו. זה מיוחד, הוא ענה שבע והחלטי. אז אני עכשיו סביב האגס המיוחד שלי מעגלים מעגלים, אבל כמו הדמעות שמלמעלה שמתאפקות לא לזרום גם דמעות הלמטה מחזיקות פאסון ושום דבר. אני מרגישה כאילו אני משפשפת כלים בסקוטש ברייט, אז אני שולפת בתנועת החלקה איטית ונמרחת את אצבעותי המבואסות מתוך תלתלי הלמטה, חולפת על פני הגומי חסר החיים ומניחה את כף ידי הנעלבת תחת הכרית, נשכבת על הצד ומרחרחת את הסדין השמנוני באזור קרקפותינו, ומעופש באזורי פיותינו הנושמים קצובות לילה לילה עשרים שנה, ומלא פירורים קטנים שחורים באזורי ארבע רגלינו, וכל מיני נמתחים וקרושים זעירים בצבע שקוף אפרפר כשל דבק מגע באזורי הפרשותינו. אלה שיחד ואלה של כל אחד לחוד. עכשיו זה יהיה רק הלחוד. שלו מי יודע איפה ושלי משמאל לקו ההפרדה ומימין למנורת הפטריה המפיצה אור כחלחל, היא נרכשה בתאווה עיצובית משותפת בסוף שנות השמונים, פיליפ סטארק מקורית, ומאז היא נשרכת אחרינו כחתול קצוץ זנב מדירה לדירה, נדפקת בבומבות של עוזרות בית מגושמות ונפצעת ממרפקי אורחים מזדמנים וחסרי התחשבות, ולמרות נכונותה התמידית לדלוק ולהפיץ אור עמום היא כמעט לא נדלקת לעולם. סופסוף אוכל לקרוא לאורה לפני שארדם. הבעל אסר עלי להדליק אור במיטה ולהכניס עיתונים אל בין הסדינים. האור כי זה מפריע לו להירדם, העיתונים כי ארומת הנפט החריפה שלהם מחרידה את נחיריו ואת קצות אצבעותיו. הוא שונא שעיתונים גולשים לו לתוך המיטה, מחליקים בנחשיותם הערמומית פנימה וחובקים את גופו בתנועות לופתניות מעגליות. הוא קורא אותם רק בשירותים כשהוא בשליטה מלאה ובישיבה ושוטף טוב טוב ידיים אחרי. עם מים חמים וסבון נוזלי. הנה מצאתי את הקשת בענן, הנה היא מזדהרת בשבעת פסיה מעל מיטתי. הלילה אקרא במיטה עיתון, מעיר מלכלך מרשרש מרעיש מכתים מטנף. את הדפים הגדולים של הארץ אארח במיטתי, אתפלש בהם בחמדה אתמכר לניחוחם הרעיל. ובינתיים הבוקר העכרורי הזה ואני ואצבעותי שוכבים דום שתיקה משמאל לקו ההפרדה, המזגן נוהם ומגרגר רושף ונושף מתקשה בעליות ומעלה הילוך כשווסת הטמפרטורה הנוקשה מאפשר לו אבל לא מקרר כלל, והשמש מתפלחת מהצדדים דרך התריס המוגף חורצת דרכה פנימה ושוזרת זהרורים קטנטנים זהביים, רוקמת מכפלת דקיקה ישרה על מותני השמאלית, ולחיי מצוירת הדפסי פרחים פרחים שטבעה בה כרית הכותנה הלבנה ללא גיהוץ שרכשתי לפני חמש שנים, כשהבת היתה בעגלה ואני הייתי מסיירת עימה במתחמי קניות מחוממים ואחר כך ממוזגים כדי להרדימה, כיתן סנטר גן העיר קניון רמת אביב, מה זו הדוגמא הזו הקלאסית ההולנדית המרהיבה על לחיי הבוערת, כלניות צבעונים גלדיולות סחלבים או מרגניות, ערוגות ערוגות הדפסים הדפסים עליזים עליזים.

שלוש וחצי שעות ארך הלילה הזה. הלילה שלי לבד. אני וההדפסים התבליטיים על הכריות, והשמיכה הטובה המרוככת במרכך כביסה בניחוח נרקיסים סגולים רק לעצמי, ואצבעות פריכיות האורז היבשות שלי, והספר הפתוח אקראית כי לא קראתי בו זה חודש ימים באמצע בבור של הבת. אל הצד שלו לא התקרבתי אפילו מתוך שינה, משאירה אותו מצבת שיש חלקה ודוממת. משטח החלקה על הקרח. לשם אני לא מתקרבת מתוך אינסטינקט. והצד שלי רוחש חיים, כל אצבעות רגלי תולעי ייסורי מתפתלות בו בוטשות במזרון, פי הפתוח סטרילי מחוטא בוודקה סטרייט, גופי גלים גלים של חוסר מנוחה עולה ויורד עולה ויורד, קודם מותניים אחר כך אגן אחר כך בית חזה ושוב מותניים, זז במקום עומד וזז, רוקד כמו עפיפון זוהר ונחוש באמצע השמים.

הנה בא המפתח. מסתובב בדלת. מעולם לא נתתי דעתי על מה שקורה בין הדלת למפתח. איזה דיאלוג מנהלים שני אלה. הוא נכנס וסובב על צירו. היא מתרצה ומחייכת. או מתנרגנת וחורקת. תלוי במצב הרוח. נעים לו נעים לה נעים לשניהם מי יודע. עכשיו הדלת נאנחת. עכשיו המפתח חסר סבלנות. איך הם מתארגנים להם בכזו מופתיות זוגית משותפת. עשרים שנה אני והבעל מתערבבים אחד בשני בחוסר סדר ובאין שיטה, נלפתים זה בזה מתבחבשים אחד בתוך השני, ואלה מתאימים להם כאילו כלום, דלת ומפתח, זה מסתובב בתוכה וזו נעתרת, לפעמים בטוב לפעמים בפחות אבל נעתרת. אני מזנקת מהמיטה לדום. הבת יושבת כזקיף אילם, מכרסמת אצבע מול הטלוויזיה עם הקוקו המהודק שהתקנתי כבר לפני שעה וחצי בטרם חזרתי לשמאל קו ההפרדה. אני מעדיפה להיראות עמלנית בפני האורח שהיה עד אתמול בערב בעלי ועכשיו הוא לבוש מכף רגל עד ראש, האם עוד אראה צלליתו בתחתונים ובלי כלום אי פעם, אז אני כורכת כמצה שמורה תחת בית שחיי את קליפת העיתון שקראתי כבר בשש וחצי ופוסעת נמרצות לכיוון הסלון, לברך בבוקר טוב חמוץ כחלב בן חודשיים את אדוני המפתח שהסתובב בדלת. הנה תיכף הם עוזבים והכל יהיה בדיוק כמו לפני שהלך. השקט החושך המזגן. הם מתפזרים בהסעה היוצאת מביתנו למוסדות שלהם, גן ומשרד, ואני למשך כמה שעות עם האצבע שלי והצ'ופצ'יקון המיוסר והמשתוקק שלי ננצל את החצי שלנו במיטה כמו זהבה ושלושת הדובים.

בתוך יממותיים הפך הבית מהר געש פעיל לערימת אפר שחורה ענקית שחיינו הקודמים קפואים בה, חרוטים על פניה בגיר שחור. הנה המטבח שהיה פעם אש ולהבות ומיצי חיים, ונהרות קפה וגלוני מיץ תפוזים ופלגי מייפל סירופ זהביים ושבילי עסיס אבטיחים ורדרדים ורוטבי עגבניות טריות וריבת תות שדה ניקודים ניקודים נמזגו ונמהלו ושצפו וקצפו בו כמפל ניאגרה אדיר, וכעת הוא חרב ודומם. הנה חדר האמבטיה ששטיחונו התכלכל הלחלוחי תמיד מהביל מאדי מקלחות רבות, רכבות רכבות של טושים רעננים, וכעת הוא מוטל לו בחוֹרבה. הסלון שלעולם נטועים בו בחדווה מגדלי צעצועים ושלטי טלוויזיות ודי.וי.די ווידאו זה על גבי זה, זה מועך את זה וזה משכיב את זה, וספרים פתוחים מתגוללים בו וניירות ציור מרוחי גואשים מלטפים את פינותיו ופירורי לחמניות ושקדי מרק זרועים כנצנצים חגיגיים בשוליו, ניצב כעת ריק ושומם וגאה כמגדל שמירה, צופה בלא חמדה אל המרפסת שהיא היא ליבת החיים של ביתנו עד אתמול וחצי, עם מגבות הבריכה הלחות וכפכפי הים המשובצים בחול וערימות הבובות גדולות וקטנות, חתיכות חטובות ועגלגלות רכרוכיות חסרות עין אחת ורגל אחת פעורות פה בציפיה, ועכשיו היא מחסן גרוטאות עם מאפרה אחת ריקה ומגלשה שהאבק מצפה אותה מכל צד כאבקת סוכר על עוגה. עיר רפאים. אני חודרת פנימה. לבד. שמטתי את הבת אצל אמא שלי. יותר נכון קראתי לזקנה באכזריות שתרד מדירתה לאלתר ותגרוף את הבת מן האוטו וציוויתי עליה את ציווי החביתה והסלט, ונתתי את הוראת הקבע של הבלי ממתקים לא בפלות לא עוגיות לא כלום פחמימות וסוכרים, ונתתי בה את מבט האוי ואבוי לך ודיר באלאק אם תשאלי אֵי שאלה או תדחפי את האף, וטרקתי את דלת המכונית הכבדה מבפנים והמשכתי הלאה. לבד. רציתי לגמרי לבד. שאסע שאחנה שאעלה לדירה שאביט בה במבט צלול ויבש וקצר. שלא אתרכך בגלל הילדה. אז אני נכנסת ודבר ראשון אני מדליקה את האור, האור הלבנוּני המדכדך שהוא כמעט חושך מוחלט שליד דלת שירותי האורחים, ומיד אחריו את הטלוויזיה שלא אשאר לבד. ואני סוללת את דרכי הבטוחה למכונת הכביסה. אבל קודם חדר השינה. אני לא מדליקה את האור בחדר השינה. אני מקלפת את המיטה בחושך. קודם סדין אחר כך ציפה בסוף ציפיות. רק את אלה שלי. של השמיכה שלי של הכריות שלי אלה של הצד שלי. במהירות. בשיא המהירות. בלי לחשוב פעמיים. שלא אתחרט. שלא אשכב. שלא אגנב. שלא אתפלש. שלא כלום. מבט זריז אל הסלון. לונדון וקירשנבאום מרפדים את הכיסאות שלהם בישבניהם השמנמנים, עינם הפקוחה מביטה בריכוז ובמְיוּט על שרידי ביתי וחיי. הירושימה מוֹן אמוּר. אני מנסה להעיר חיים בדירה להחדיר בה מוטיבציה. אני לוחצת על הכפתורונצ'יק של מכונת הכביסה. הוא נענה לאצבע המורה שלי בשמחה. הנורה הכתמתמת נדלקת לקראתי ואני מכדררת פנימה. את הסדין ציפה ציפיות. וגם את כיסוי הפוטון. שיהיה. הם מסתובבים שם עכשיו. כולם ביחד. והיא נותנת להם טוב טוב בראש עם הסבון המקציף ומרביצה בהם טוב טוב עם הסיבובים שלה ורוקדת איתם ריקוד מלחמה חזק ומרהיב ומנחילה להם את כדוריות הניקיון הפרסיליות שלה ומערסלת אותם במרכך הלוונדרי הסגלגל שלה. רק הם והיא וסביב חושך ושקט על פני תהום. אני מיישרת גב על הספה. רק לרגע. לשניה אחת קצרה. עם שמלת הטניס הוורדרדה המקומטת כפכפי האצבע המטונפים עדשות המגע הצורבות מדמעות יבשות והכל. וכשאני מזנקת עם רוק על הלחי, ראשי טובל בקציפת זיעה אוורירית, אני מבינה לפי מיקי ויעקב השזופים מטוגנים כצ'יפס ששהה דקותיים ארוכות מדי בשמן, או שמא הצבעים בטלוויזיה שלי יצאו גם הם מאיזון, שעכשיו כבר לפחות שמונה שמונה וחצי. נרדמתי. שכחתי. את הבת אצל הסבתא. את הבעל שהתנייק הוא והלוטובלו שלו החוצה מפה. ככה שעה. לפחות. אולי שעתיים. לא פלאפון לא טלפון לא כלום. רק אני ומכונת הכביסה שעכשיו היא כבר רגועה לגמרי, מכשכשת בזנבה גאה מרוצה לקראתי, ממתינה שאשלוף מקרביה את הסדין ציפה ציפיות. וכיסוי הפוטון. הכל כמו חדש. ממש. ריחני ניחוחי פריך וטרי. אף זכר לבושה ולכלימה. אני לוגמת סודה שטוחה ונטולת קפצונים מתחתית הבקבוק בגמיעות גסות ענקיות, נועצת את הסדין הציפה ציפיות וכיסוי הפוטון במייבש המגובה באלפי דפדפי בישום בניחוח בדין עדין, טורקת מאחורי את הדלת לא בבום גדול במיוחד לא במפץ אדיר אלא בבומבומון קטן ומתחשב, ונמלטת החוצה בריצה. הלילה אשן על מיטה ערומה. בלי סדין בלי ציפה ציפיות.

אחד הדברים המגעילים שאני עושה כעת במצח נחושה ובלי חשבון זה ללכת עם אותם תחתונים כמה ימים. ככה שאם אני לבד לפחות אתקמצן בתחתונים. יש כמובן את אלה שבמיוחד נוחים לי ובא לי להתבצר בהם כמה שיותר בלי שום תירוצים. ויש את העובדה המרה שבא לי להתבוסס במיץ של עצמי ובגועל נפש שלי ובאיכסה שמיכסה הנוראה של החיים שלי עד בלי די. לפעמים אני הופכת אותם לצד שני ולפעמים רק מרחרחת ולובשת באוטומטיות חזרה. העניין עם התחתונים הוא עדין ומסובך. יש את אלה שאני הולכת איתם מהבית החוצה מתחת לבגדים היפים שלי והם שחורים בדרך כלל והדוקים ומחזיקים לי טוב טוב את הבטן, ויש את החלשלושים הנעימימים, רובם לבנים או בז'יים אפורים מכביסות, שאותם אני עונדת על מנת לפייס את האגן המיוסר שלי כשאני חוזרת הביתה. אלה גם אלה זרוקים תמיד על הפוטון שעל יד המיטה בצד שלי, עכשיו שני הצדדים שלי אבל טרם הפנמתי. בדרך כלל בלילה אני זורקת ובבוקר מסיילת לסל הכביסה. את הלילה מבלים השחורים והאפורים ברביצה על הפוטון ואת הבוקר בסל, את הבוקר המאוחר במכונת כביסה ואת אחר הצהריים במייבש, את הערב בסלסלת הכביסה ואת הלילה בתור לארון. וככה מתנהל לו מחזור חיי התחתונים שלי במקביל לחיי. ומרגע ששלי נעצרו גם שלהם. בום נעצרו. ועכשיו אני סתם מחליפה מרימה אחד מהפוטון וזורקת אחר מפשילה משליכה עונדת, כולם משומשים כולם מבושמים בבושם גופי התחתון, כולם עלובים נעלבים ועם כל התפרים בחוץ. לפחות כשהם שוכבים להם על הפוטון הם לא לבד. הם ביחד. הם אחד עם השני. זוג לצד זוג. מלוכלכים אך מרוצים, מתפלשים זה במכפלתו של זה, מתערבבים זה בטינופת של זה, מתנחמים זה במראה האומלל והזנוח והמושפל של זה. ומה אני בינתיים.

אני מנסה לגרד עם קצה הציפורן את שיכבת הטפלון של המחבת הזו שתקועה לי בחזה. מחבת המועקה הנוראה. פלטת המתכת האדישה. עם ציפורן הזרת הקטנטונת אני מנסה ככה לשרוט להשאיר סימן. אבל הציפורן מחליקה והמחבת נותרת שלמה חלקה שמנונית קהה למגע קליפת הציפורן. איך הלוטובלי הזה נהיה פתאום. מתי נחרטו שם הלמד והוו והטית וכל האותיות שבעקבותיהן מתי. לוטובלי.

והנה הדברים עליהם אני שמה זין ענק מאז הסתלק הבעל. מחסנית העדשות שלי מטונפת חוץ ופנים, בדרך כלל אני מתביישת ממנו אז אני מלטפת בליטוף בלפָני את מחסנית הפלסטיק מבחוץ שלא תהיה ממש שחורה אלא רק אפרפרה עכברה. כוסות הקפה שלי השתיים שאני שותה במשך הבוקר מגדלות מרבץ שחור בקרקעיתן, צלחת פֶּטרי לחיידקים פטריות כמהין בצבע ובריח אדמה כהה. אם יתאפרר לו אפר על רצפת המרפסת אתעלם. אופס, זה עוד שניה נופל לך, ככה הוא היה מחריד את שלוות השאכטה החצי יומית שלי בדיוק בשניה שהייתי יונקת את מיץ החיים והמוות שלי. מסיר השערות החשמלי, זה שתופס ומושך בין לבין ביקור אצל המורטת את כל הקטנות והקטנטנות שאוהבות להתפיח סביבן פצעונים, עוטה כסות זיפים דוקרניים. בדרך כלל אני עושה בו פווו ארוך אחד כדי שלא יעביר אצבע בקנה ויעיר לי על השאריות ועל ההיגיינה האישית הקלוקלת שלי. ואותן דוקרניות גם מכסות כגשם נמלים את צידו הריק של בעל המפתח במיטה. התקע של הטרנספורמטור פשוט קרוב לשם והכי נוח לטפל שם בשוקי הדוקרניות כתיל. לא יפה לפזר שערות על מיטה אז בדרך כלל אני מניחה כיסוי סדין או ציפית ומנערת. עכשיו לא. מ'כפת לי לישון לצד שמיכת זיפים. והעיתונים. בדרך כלל מיונם קיפולם איסופם משני חדרי השירותים נעיצתם בסל העיתונים וגריפתם אל הפח ביום של העוזרת משמש לי מעין קריירה שניה או שלישית. רוב היום אני לוקטת וממיינת. הוא לא נוגע בהם. מגעיל אותו הנפט על הידיים. אז אני הידיים שלו. יום יום. כבר כמעט שבוע לא קוששתי לא איגדתי לדבוקות לא מיינתי לא הפרדתי שבת מראשון משני, והם תקועים בסלסלה או במיטה או בשירותים דפים דפים מעורבבים בחושים זה בזה. הלילה, אני מרגיעה את עצמי, אכנס למיטת העיתונים ההומלסית שלי אפילו בלי לצחצח שיניים.

בכרתים הכל התחיל. ונגמר. אני די בטוחה בזה. הבה נגביה עוף לרגע ונביט בתצלום מן האוויר, במבט ממעוף הציפור, על מרפסת מלון אחת קטנה ויפהפיה שקורות עץ חובקות אותה בחוזקה מבחוץ, ובחדר פנימה שוכנת לה משפחה ישראלית קטנה ונרגשת. פסח שלנו איסטר שלהם. הבת שלנו הגיעה עם ארבעים חום אל מלון גן העדן, שלפנו אותה קודחת ומפעפעת ממיטת הדלקת גרון בתל אביב בעיקר כדי לא לבזבז את כרטיסי הצ'ארטר ותוכניות הנופש ויצאנו לדרך. בטיסה היא עוד החזיקה מעמד, אבל כשקרסנו שמה מפורקים היא החלה לרתוח כפנקייק על משטח טיגון מלוהט, כולה בועיות בועיות של חום גבוה, ובחמש אחרי הצהריים נרדמה בנחירות של נהג מיכלית נפט. הלך על ארוחת הערב בטברנה האותנטית שבכפר הדייגים על יד. לא עלי גפן חמצמצים, לא שעועיות ענק חמימות בצלוחית קטנטנה, לא פטה שנהבית לוח שיש חלק מלוח, לא אוזו לא יין לבן לא כלום. חדר במלון. אז הבעל המאוכזב בגלוי ואני המאוכזבת בסתר התחלנו לחרוש את תפריט הרום סרוויס, כל אחד מכודרר בפינה אחרת של המיטה הזוגית והעותק הפרטי שלו מרפרף בין אצבעותיו, וחזרנו אחד אל השני עם תוכנית חלופית. נזמין קצת מזה וקצת מזה, רק דברים קטנים נשכניים, לא טלה בצנוברים לא צלעות כבש באסטרגון, שום דבר פֶנסי וכבד, ונאכל בחדר לא נורא. קרפצ'יו על רוקט וגילוחי פרמזן, רוסטביף קר על עגבניות מיובשות ושמן זית, פילטים של חציל ביוגורט כבשים, תרד בייבי ופטריות כמהין. יהיה בסדר. וגם יין לבן. מצונן. קריר. מענבי הסביבה.

הבעל חייג למספר הרלוונטי, קרא באנגלית מהוססת מתוך התפריט התנ"כי המשוּעָו פלסטיק קשיח והניח את השפופרת, ובהינו בסי.אן.אן והמתנו מתוחים וחרישיים. וכל אותה שעה הבת קוצפת בנחירות במיטת היחיד הסמוכה לדלת המרפסת. ומקץ חמישים דקות דנדון בפעמון ההייטקי של הדלת, שבמקום לצלצל נמרצות הוא מגלנגלן ענוגות. והבעל זרק על עצמו גופיה ורץ לפתוח. והשאר מחול מודרני פּינה בָּאוּש לא פחות. שני מלצרים מעומלנים. עגלת שירות חדרים. מפיות בוהקות שטבעות איזמרגדיות חובקות את מותניהן, צלחות סרוויס צדפיות ששוליהן חרס עתיק, סכו"מי כסף, זר חבצלות מים, כוסות יין דקות גיזרה שצלצולן מלטף את ארבע אוזנינו וגורם לנוחרת להתעוות בשנתה, מפת שולחן פשתנית תכלכלת אימרה. והשמש יורדת נפרדת בייסורים משמי הטורקיז בפאתי המנזר הצלבני שממול, והבריכות שלמטה כעגילי יהלומים מנצנצות בחמדה, וכד המים מעוקל הפִּייה שלימוניות פרוסות צפות בו מונח במרכז השולחן, ושני העמלנים המעומלנים מחליפים ביניהם מלמולים בשפת האלים ושפמיהם מסונכרנים שעה שהם רוכנים על מרבץ התענוגות שלנו, משטח האהבה שבמרפסת, המזבח שעליו תוקרב אהבתנו רבת השנים. והם מיטיבים את הסרוויס ומגהצים באצבעות מיומנות את המפה אחר כך את המפיות, ואז מניחים את טסי הכסף הענקיים המכוסים כדורים כדורים, חצאי עיגולים מושלמים ככדורי תאורה באולמי חתונות תחתם שוכנים מזונות התאווה הנפלאים שלנו. מהבילים ונכונים להיטרף. הכמהין הקרפצ'יו הפרמזן העגבניות לחות ויבשות, שמני הזית והגבינות עלי התרד והרוקט, זיתי הטאסוס והלחמניות הלבושות שמלות נצנצים שחורים עטויות תחרת קצח, בקבוק היין החצי מתוק מגפני הכפר שעל יד, זה שאורותיו מנצנצים לעומתנו כפנסים, זה כבה זה נדלק כמשחק איתותי מורס בצופים, עכשיו כשהשמש כבר ירדה והערב טרם עלה והאור כחלחל חיווריין בוהק ומאיץ דפיקות לב.

אנחנו גוררים כיסאות ומתיישבים זהירים. מזמן לא הזדמן לנו ערב רומנטי במלוא המובן הערוץ שתיימי הסליזי של המילה. ערב על מרפסת באי יווני עם יין, כלי כסף, נרות, סידורי פרחים ופירות ועשבי תיבול ופכפוך גלי הים. זה כל כך מחייב. אנחנו מאיצים דפקים. הקטנה ממלמלת בחדר מתוך שינה אבל אנחנו מתעלמים, תאוותנים מתים מרעב, משתוקקים לבצוע מן הלחם החם לטבול בשמן הזית הבתולי הפושר, לנגוס בזיתים השחורים עבי הבשר, לדחוף אצבעות חרמניות לחצילים הפריכים, למצוץ זרתות יוגורט חלביות לבנבנות שפיכיות חמצמצות. בא לנו לזלול. ביחד. במהירות אבל במתינות. גם וגם. בארבע ידיים בשני לבבות בעשרים אצבעות להוטות. אנחנו מסתערים. אל האגסים הצהובים הבשלים והתאנים האדומות הסמוקות שעוקציהן נקטמו באכזריות במעבה המטבח וענבי הזעם הסגולים שטיפות מים נוטפות מהם עדיין כבר הגענו קצרי נשימה. ואחר כך סיגריה. משותפת. אחת ועוד אחת. והאי שממול נעלם בשמיכת החושך, ופעמוני הכנסיות החלו לחבוט לשון פעמון במתכת כבדה, חגם של הנוצרים בעיצומו ואנחנו משפחה יהודית קטנה אחת מקובצת על מרפסת, סובאת וזוללת אושר כשישוע סובל ומתענה על הצלב. כמה אנחנו מרוכזים בעצמנו כשאנחנו שואפים את עשן הסיגריה השלישית ומעלעלים בתחתית הכוס ללכוד טיפת יין מתוק אחרונה, ובתנו מספיגה את חומה בסדיני הכותנה מאה אחוז של היוונים האורתודוקסים, לילה רומנטי ועמוק מזה לא נדע כנראה כבר לעולם. ושנינו ערניים לרגע הזה בזמן, מכריחים עצמנו להירדם ומתעוררים לקול צפירת בתנו בשש וחצי בבוקר. היא יבשה לגמרי קרירה ופריכה ובא לה לרדת לשפת הים. כדורי הכסף במרפסת על השולחן, עגולים כבדים כצלחות מעופפות, הם העדים היחידים והאחרונים בהחלט לסיפור האהבה שלנו. משם כבר הכל ילך ויידרדר ילך וידעך יוריד הילוך ועוד הילוך ועוד, הבעל בייסורי נפשו אני בשלי ותיכף, אם נשוב למעוף הציפור למבט מן האוויר ניווכח איך דרכינו נפרדות, השבילים מתפצלים לבלי שוב, או יותר נכון הוא נפרד ממני מתפצל ממני ואני דבקה בשנתי הנודדת ובשערי המשתמן והולך ובתאוות הנקם שלי המציפה אותי עד שאני טובעת בה, שותה מים מלוחים מלוא גרון ומשתנקת ומקיאה וחוזר חלילה. עננת שמן הזית והכמהין והיין הלבן המתוק או חצי מתוק, כבדה ומבושמת היטב, תעמוד מעל שנינו לעולם. עם המנזר הצלבני שממול ועם הלילה ההוא שתחתיות גופי נענו למגע ידו וזעקותינו שעלו בשוועה השמימה ופגשו והתנגשו במיליוני כוכבים זוהרים ומאז אנחנו בדום שתיקה. חודש דום ושתיקה. חודש גב אל פנים. חודש הפצרות ושבועיים תחנונים. תגיד מה יש לך תגיד מה עובר עליך, תגיד למה תגיד למה ככה, תגיד מה עשיתי תגיד מה בא לך שאני אעשה, תגיד מה אני לא בסדר תגיד מה. אני בסדר הכל בסדר מה יש לך, אני בסדר אני רק שקוע במחשבות אני רק סתם אני שום כלום, אני מה את רוצה אני תרדי ממני אני די כבר. תגיד אתה אוהב אותי? ואז. טרררר. טננננ. כמו אלפי פלאפונים שמתעוררים בזה אחר זה, כמו פעמוני הכנסיות בליל הפסחא ההוא, צלילים צלילים מפלים מפלים של נבל או עוגב משתפכים נוזלים מטפטפים ואז נולד הרגע. לא טוב לי. לא טובלי. זה מה שהוא אמר כשהתחיל לדבר ולא הפסיק. לא טוב לי איתך. לא טוב לי בנישואים. לא טוב לי בזוגיות. כבר הרבה זמן לא טוב לי. פחדתי להגיד. חשבתי שזה יעבור. זה לא. לוטובלי. אני צריך זמן. אני צריך זמן לעצמי. אני רוצה ללכת לחשוב רגע. לוטובלי.

האם גם הוא חוזר ומחטט ונובר כעת במוחו ותמונות חג הפסחא ההוא רצות מול עיניו ברכבת מרובת קרונות ומדירת שינה, שנינו עם האפים קדימה אל החושך, רגלינו ארוכות ורזות שלו יותר משלי שלוחות אל קורות העץ היפהפיות שאוחזות מבחוץ במרפסת האהבה, שואפים ונושפים את עשן הסיגריה המשותפת. האם גם הוא ככה נזכר נבהל מתרחק וחוזר, מחשבותינו מקבילות מתייסרות נפגשות נמהלות ומתרחקות, רוקדות כטבעות העשן על מרפסת האהבה האחרונה באי כרתים באביב חג פסח ואיסטר בו בזמן.

פתאום הוא חזר. נעץ המפתח ובא. חמישה ימים וחמישה לילות הוא איננו, והנה בבוקר שבו השכנים שלי ממול עמסו חפצים על משאית ונבלעו בבטנה ונופפו לשלום אחרון עם הקסקטים המצחיקים האמריקאיים היורמיים שלהם, הוא נשאב בבת אחת חזרה פנימה, כאילו הרוח שהביאה את מרי פופינס שתלה אותו שוב במבואה. אולי הרוח ההפוכה מפופינס. את פופינס הביאה אחת טובה ומיטיבה ואותו אחת רעה ומרעה. חזרתי בשביל הילדה, הוא פסק. לבינתיים. אני אראה מה לעשות. בינתיים אני אהיה פה בשבילה. זה סוד כוחה של האבחנה המבדלת. בשבילה ולא בשבילך. אני שלה לא שלך. ראיתי שהיא סובלת. זה קורע אותי מבפנים אז אני חוזר. ונפנה לשירותים כאילו כלום. נראה שהוא ממש צריך לשירותים. מתפוצץ. וככה אני מבינה. בשביל השירותים הוא חזר הביתה. לא בשביל הילדה ולא בטיח. ברור שהוא קיפל את הזנב וחזר הביתה בשביל השירותים. זה הורג אותו לשבת בשירותים שהוא לא רגיל בהם. בשביל האסלה שלו הוא חזר. לא בשבילי לא בשבילה.

מעשה באיש עם מפתח. שהלך מהבית ומהאשה ומהילדה שאהב. יום אחד נטל את המפתח ויצא וטרק. בלי להגיד לאן. וחמישה ימים ולילות אחרי שנטל והלך שב ונעץ את הרב בריח בדלת, ונכנס חזרה וישב מקופל על הספה וישן במיטה על הצד, מחכה לרגע שבו יתנער וילך שוב. הפעם לתמיד. ובינתיים הוא מתמהמה עם המפתח בכיס מתכנן את הצעד הבא. זה סיפור על דלת ומפתח והאיש והאשה והילדה שמאחוריהם.

איך פתאום התרוקן המושג בעלי מתוכן. כשהייתי קטנה היתה לנו עוזרת טוניסאית שאמא שלי היתה מתרגלת עימה את הצרפתית המקולקלת ששרידיה נתקעו בין שיניה כפיסות תרד מרקיבות עוד מימי בית הספר העממי בקישינב. מילת המפתח בשיחות ביניהן היתה מון מארי שזה בצרפתית בעלי. אל תיגעי בניירות האלה הם של מון מארי. בואי נזדרז עם חדר העבודה כי מומארי תיכף יחזור. החולצה הזאת היא החולצה החגיגית של מומארי אל תסחטי אותה יותר מדי תני לה לשרות עוד קצת בכיור. מומארי פה ומומארי שם, וצלצול המומארי היה חובט באוזני ומלקה בהן מכות וחבטות יבשות כמחבט מזרונים מקש. והשיחה היתה נודדת ממומארי למומארי שעד היום נשמע לי כמו קללה, וצלצולו עמוס הממים משאיר בי כוויה ומטיל בי מום נעץ קטן בצורת מומארי. ועכשיו גם לי יש בבית מומארי כזה. אחד שהפך מבעלי למומארי, והוא סובב בין החדרים בגופיית מומארי לבנה מחוררת שורות שורות, ואוכל כשתוקפו הרעב מעל לכיור סנדוויץ' מגיר זרעי עגבניה וטפטופי מיונז, ויוצא ונכנס ומהנהן כבובת קפיץ שנהגי מוניות תולים ליד המראה שלהם דינג דינג שלום מה נשמע לילה טוב, ונבלע בשחור חדר השינה בלי שום הכנות, וסוגר את הדלת בכזו חתוליות חרישית עד שאני מגלה את הדלת החתומה כלוח שיש או מצבה לבנה חלקה רק שעות רבות אחרי שנסגרה. וכל אותן שעות שאין לי מושג אני טופפת מעדנות בפינות הבית הכי נחבאות, עושה רק דברים קטנים פצפוניים בלתי מורגשים ובלתי מרעישים, פה לוכדת קורון אבק אבקנונצ'יק לא יותר, שם נוסקת בעקבות נוצה סוררת שברחה מכרית הספה, הכל בתנועות שחיה ארוכות ורכות לבל אעלה חרון אפו של מומארי. כי בימים רגישים אלה, כשמומארי ואני חולקים רצפה משותפת ומיטה משותפת אבל אף לא גרגר קמצוץ של אהבה, אל לי לבלוט יותר מדי בשטח, אל לי לחולל מהומה או להקפיץ כדור של כעס או להצית גפרור של מריבה או זיקוקון של עלבון. ובבוקר מומארי משאיר לי פתקי עשי ואל תעשי עשרת הדברות ותרי"ג מצוות ורמ"ח אברים ושס"ה גידים בלי אף מילת חיבה או יחס, ונוטל את המפתחות בלי תיק ובלי כלום. מומארי של אמא שלי היה יוצא לעבודה בבוקר וחוזר עייף בערב וקוצב משפטים בני שלוש ארבע מילים לא יותר, אבל למומארי שלי יש טכנולוגיות הרבה יותר מתקדמות מלמומארי של אמא שלי בלהפריד ולמשול. כמו למשל לטלפן בחיוג מקוצר אל התא הקולי שלי ולהשאיר שם הודעה בלי להתקשר אלי כלומר לעקוף אותי ואת קולי הכבד מדכדוך, או להעביר לי מידע חיוני באמצעות אס.אם.אסים קומפקטיים ובצפנים מקודדים, אני יוצא צלצלי לקופת חולים קחי את הילדה לשיעור שחיה נתקעתי בעבודה. מומארי. הנה קללת ומארת ילדותי זחלה מבלי שהשגחתי מאחורי גבי וקשרה את ידי והשתלטה על חיי. ואני מתגעגעת לבעל המאוד לא מומארי שהיה לי עם החיבוקים הצפופים והמלמולים הכבושים והדאוגים, אכלת את רעבה ישנת אולי תישני קצת בא לך לשתות, אולי נצא היום נראה לך שהיא נרדמה, אולי נספיק משהו רגע לפני שהיא תתעורר. ושום דבר. מומארי יושב ורואה כדורסל בטלוויזיה, מבטו נוקשה וסנטרו מורם אך מעט, ואחת לחצי שעה הוא חוצה את המסדרון לשירותים להטיל שתן ארוך וישר ועקבי, והאוויר שהוא בוחש בלכתו הלוך וחזור רק מזכיר לי את הלפני מומארי ההוא שאהב אותי לא כל כך מזמן ועכשיו הוא רק קליפת בעל מצופה בפרצוף שנראה לי מוכר, האף הפה השפתיים הכל דומה אבל המבט ממש לא, המבט מרוקן מתוכן ככפית שוקולד נוטלה שנשאב בלשון חמדנית, כאשכולית שקורקפה בכפית משוננת ונותרה קערית צהובה מסומרטטת ריקה, בקצה אין מבט יש רק צללית מומארי לולבית כעוסה מגובה בהוראות הפעלה, תני צ'ק לקייטנה, אני מזכיר שמחר באים לתקן את המדיח, ולפעמים גם אגיע רק בערב מאוחר, מומארי זֶ'ה טֶם איי לאב יו מומארי, וגם בּוֹקוּ בּוֹקוּ, שזה הרבה הרבה המון המון בצרפתית התרד הקלוקלת של אמא שלי והמומארי שלה.

איך אנחנו מתגודדים שלושתנו במיטה הכפולה כדבוקת מילואימניקים. את זה תמיד ידענו לעשות טוב ביחד, לישון כולנו זיעה בזיעה, הבל פה בהבל פה, הבעל הבת ואני במיטה האחת שנבקעה לשניים אך לא מזמן. הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה. שלושתנו כבשקי שינה או שקי מוות מניילון ארוזים היטב. הבעל בשלו, הבת ואני בשמיכה משותפת. כלומר אני אוספת אותה תחת שולי שמיכתי ומהנדסת אותה ככה שתתפוס חצי מהצד שלי ורבע משלו וככה היא באמצע. מגן אנושי חי. ביני לבינו. בין צ'ופצ'יקי לצ'ופצ'יקו. בין אפי לאפו. בין פטמותי לשלו. רק כשהיא חולה זה קורה. קרה. תמיד. כשהיא חולה היא רוצה, וכשדרכי נשימתה מאווררות ופתוחות היא לא. זה לא שאנחנו לא. אנחנו דווקא כן. לפעמים. בא לנו עליה. להפוך אותה בינינו כלחם מטוגן בבלילת ביצה. להפוך ולמעוך ולהספיג טוב טוב. בעיקר בשבתות אחר הצהריים. וגם בחגים בדרך כלל אחר הצהריים. אבל היא לא בא לה. לא אוהבת את המיטה של אבא ואמא. אני דווקא מבינה אותה. עניין לא צפוי השינה הזאת בין לבין אבא ואמא. מי יודע מה הלך שם לפני שהוזמנה והתחפרה. מי יודע מה ילך כשתקום. גם אני לא אהבתי את זה מי יודע מה כשהייתי בגילה. נכון יש ילדים שכן. הרוב כן. היא לא. אפילו לא כשהיתה קטנה. מעולם לא אהבה לשרות עימנו לדשדש מעופשת במי האפסיים של מיטתנו העגומה. רק כשהיא חולה. כשהיא חולה היא נשאבת. החום לוקח אותה. הנזלת מסיעה אותה על מסוע בכיוון אחד כבשדה התעופה היתרו בלונדון שם המסועים ארוכים ארוכים ומובילים לשומקום. השיעולים קוצבים את פסיעותיה הנחושות אל חיקנו. אז היא רוצה. ואנחנו מתרצים. אפילו עכשיו, כשאנחנו נמים משני עברי גדר ההפרדה, אנחנו מסכימים. הוא שם ואני שם. וחיידק הגרון שלה מצופף אותנו פתאום כאילו כלום. כאילו הוא לא טרק והלך ונעץ המפתח וחזר ממש כאילו כלום. אתמול אחר הצהריים היא היתה חמימה. בערב חמה בלילה נמסה וטפטפה אל תוך הסדין דמעות של פלדה רותחת, טיפות כסף שממיסות את המזרון טיף טף טיף טף. ובבוקר באה ההכרזה המקלה, כואב לי הגרון. אם זה רק הגרון אז מה הבעיה. שבעה סי.סי מוקסיפן פעמיים ביום עשרה ימים, שלוש מדבקות טוויטי שהרופאה קשרה לה ככתרים על חזית חולצתה, איזו ילדה גיבורה. והנה אנחנו שוב מוטלים בשורה ארוכה. תרגולת קרב. ופתאום יש לנו סיבה לשרות יחד. יש חיים. הבעל חזר מוקדם מהעבודה. מחבת עבת דפנות מתפתלת ורוחשת על הכיריים. אני רק תנו לי תירוץ להלהיט את האווירה באש הגז הכחלחלת. שוקי עוף ריבועי בייקון אפונת גינה עדינה אלה הקטנטנים החרוזיים, ופטריות יער וכורכום וגאראם מסאלה תבלין חמים אבקתי וסקסי כל כך, ומקלות גזר זקופי קומה ובצלצולים סגולים ודפי תפוחי אדמה צהובים שתיכף יהפכו קרמליים חומים, וגם השורש החדש והמסקרן הזה שטרם חקרתי בריכוז ואני רק מחכה לרגע הנכון עמילני כתפוח אדמה וחרוטי כגזר, פּארסניפ ככה קורא לו הירקן, ועלה דפנה אחד יבש ושביר מתפצל בקצה ושני כדורוני הל שחורים ומבוקעים ועגבניות שרי תמר פצפוניות חדות שפיץ וחוצפניות ופפריקה מרוקאית כבדה. כתום אדום חום זהב ברוקד ורקמה ושש ואש. לבית יש ריח של בית. והסלון גועש מהתרגשות מלמולי שדרי האולימפיאדה וזעקות אזעקות המכוניות שבחוץ וטלפונים ופלאפונים, והקטנה בפטפוטי חום גבוה תיכף מקלחת אמבטיה פושרת ואיזה יופי את כזאת בוגרת איך גמרת עד הסוף את המוקסיפן, ונשיקות שלו איתה ושלה איתי, והיא מנסה לקפוץ על עגלת ההיסטוריה האומללה שנקרתה בדרכה ומצופפת את שנינו לנשיקה משולשת ממש פוטו אופ, ואנחנו קופאים באוויר בלתי מוכנים ואז הם נרדמים, הוא בכורסה והיא על הספה, ושש שעות של שקט. ולקראת שתיים וחצי בלילה היא מכחכחת בגרונה, והשיעולים הנבחניים מתנפצים זה על שוליו של זה יבשים ופוצעי גרון כנייר זכוכית, והיא מזדקפת לישיבה ותובעת למיטה של אבא. ואני מנצלת את הרגע ותוחבת אותה כמקל וניל ניחוחי לעוגה קרוב לחלק שלו במיטה, והוא בשנתו מנסה להשליט סדר בכאוס. מה קורה פה. לילה מסובך, אני פוטרת אותו בהסבר שיהפוך אותו מצד לצד, וחומקת החוצה מחדר השינה שברגע אחד הסמיך ונמלא חיים ועיטושים ושיעולים וכחכוחים וזרמי אוויר רטובים ועמוסי חיידקים. תיכף אכנס גם אני למיטת השדה. ושלושתנו נשכון בה רק עד אור אפרפר ראשון. אחר כך הקסם יפוג. על מה אנחנו חולמים בשלושה. איך מסתחררים חלומותינו כפוגות מגיסטר במפגן האווירי של יום העצמאות ושובליהן עשן כחלחל וחום מסתלסלים זה בתוך טבעתו של זה, איזה יופי איזו להטוטנות. מה אנחנו חולמים שם במקביל ובנפרד ובו בזמן. חלומות צמר גפן מתוק או חלומות צלבי קרס וגולגלות מתים. גם וגם אני חושבת. ואני חרדה שחלומות האגסון שלי והגברים סתורי השיער שמהתלים ומשחקים בו כל החודש האחרון חלומות גסים ומבעיתים ידחפו רגל אל שנתי ואל מיטתנו ספוגת האושר המזדמן בלא הודעה מוקדמת. לא. לא הלילה. לא אתן. מרפק בצלעותי. שלה. או שלו. אני חייבת צמר גפן מתוק עכשיו. ובבוקר נקום נכלמים וצלולים. איך הפרנו את כל הכללים הנוקשים ששולטים בביתנו זה חודש ימים. איך הפכנו שוב משפחה תוך שינה. הוא יכעס שרומה. אני אתמם כאילו לא הולכתי שולל. והיא תבקש ללכת לקייטנה כבר בשבע ורבע. ובעשרים לשמונה המיטה שוב תהיה שלי. ואגרוף לצידי את הפשתן של הבעל, ואזרוק לכל עזאזל כל צמר גפן מתוק, ואתמסר לגחמות הצ'ופצ'יקון וארתח ואסער וארדם במתיקות עד שתים עשרה לפחות.

נשיקה אחת קטנה מרפרפת פרפרית קלילת כנפיים הוא הצמיד ללחיי. פתאום. חזר מהעבודה מהלך קודם אצבעות אחר כך עקבים על כריות הפומה החתוליות שלו, הסטרפטוקוק עדיין מצית גפרורים שורפים בגרונה של הבת, והוא מנשק אותה בהתלהבות ואז נפנה אלי בחצי סיבוב, ואופס, גם אני חוטפת אחת. בלי התרעה בלי הכנה. חודשיים שהוא חותך את האוויר סביבי בסכינים קופצות ובאולרים שווייצריים מושחזים ובחרבות קרקס ושבריות בורקות, ופתאום זה. וככה אני נבעתת וקופצת עשרה סנטימטרים באוויר, והוא כבר בדרכו להשתין טורק אחריו את דלת השירותים בסופה הרגילה ואני עם הכוויה על הלחי. שכחתי איך מצמוץ השפתיים הזעיר הזה יכול להשפיע עלי. ומתחת למשקוף דלת הכניסה אני גלידה כולי קרמיסימו וניל פאדג' קרמל ושברי עוגיות ותותי שדה בשמנות צהובות וקרם פרש מן הלחי הנמסה עד קצות אצבעותי ובהונותי, אני מפשירה ונוזלת ונדבקת לשמלונית הגופיה שלי כלא מאמינה. הפה נפער עד שנחיל יתושים יכול לבוא בתוכו ולא אחוש דבר כי מה זה היה. נשיקה. נון שין יוד קוף הא. באמת באמת? ויאללה. בא לי לרוץ החוצה ולשאוג. קיבלתי נשיקהה קיבלתי נשיקההא נה נה נה ננה. ומה עכשיו. מה, הכל כרגיל. הולכים חוזרים נוסעים לבריכה חוזרים לשני צידי קו ההפרדה במיטה מה. הכל כלום כלום. זה לא היה או כן היה ומה זה אומר. ומה פתאום עכשיו. הפסקת אש תחילתו של משא ומתן גישושים לקראת דיאלוג, שאעמיד פנים שכלום שאתחנן לעוד שאחזיר מצמוצון לאוויר שנשאר עומד מה. איזה מין דבר זה נשיקה. שרבוב שפתיים רטיבות כתם לח ומה זה מסבסב הפרפורון הזה, איך הוא מסיע דם בכל הכלים הגדולים והקטנים אל הלב וממנו. תיק תק תיק תק. עלי לחשב סיכויים מהר. אל לי לעבור לסדר היום. אסור שאחמיץ את הרגע. מה עלי לעשות כעת, לזוז להישאר בדום שתיקה לנזול אל המרצפת שבכניסה להתרגש, או להניח לנתז הרוק שייבש ויתקלף וינשור כדמעה או כדבק או צבע פלסטי מתקלף. קיבלתי נשיקה מבעלי. לפנות ערב. אמצע השבוע. חודשיים חלפו אולי שלושה מאז האחרונה אולי רק שישה שבועות אולי חמישה, דחוף לי לספור ואני מנסה. על האצבעות. אבל הן מדוושות באוויר בלי שום שליטה. כי קיבלתי נשיקה. קיבלתי נשיקההה. בא לי לקפוץ בחבל לשחק קלאס לשזור לעצמי צמות ולקשור בהן גומיות מזהב, הגשר הגשר הגשר מזהב כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נשאר, בא לי להעלות על מותני מכנסי התעמלות עם גומי וחולצה כחולה עם שרוך אדום. ולשמוע מצעד הפזמונים ברדיו טרנזיסטור ולשרוק בשתי אצבעות או בארבע ולנדור נדר שאם ככה וככה אז ככה וככה עד יום מותי. בא לי ופל טוב טעם זה עם השלוש דבשות בנייר זהב. בא לי לשיר חורשת האקליפטוס. וגם דבר אלי בפרחים אהובי דבר אלי בפרחים של גאולה גיל. כי קיבלתי נשיקההה קיבלתי נשיקההה. ומה אני עושה דבר ראשון. ממלמלת משהו בעפעפיים נפוחים ומונמכים על טמפונים ובית מרקחת וזה שאני חייבת לעוף רגע לקנות משהו, וגורפת את התיק במנוסתי החוצה אויש הפלאפון החליק כנחש ערמומי או כזחל רב טבעות אל מתחת לשולחן, ואני משתחלת פנימה ומחלצת אותו וחוטפת בומבה מקצה השולחן אוכל, ומתרוממת דואבת אך נחושה ומתגלשת על מעקה המדרגות ונכנסת לאוטו ומתניעה, והמחשבה הראשונה היא שאולי אכנס בקיר והשניה שאתנגש בעץ והשלישית שלעזאזל הכל. כי קיבלתי נשיקה נה נה ננה נה.

קמתי בבוקר וזה התחוור לי. התחוור איזו מין מילה זו. מה זה. זה מלשון חיוור אולי. החוויר אולי. בכל אופן פתאום הבנתי. זה לקח זמן זה היה מסובך אבל עכשיו אני יודעת. זה לא שלוטובלו. הוא פשוט לא אוהב אותי יותר. לוטובלו לא אוהב אותי עוד. ומה עשיתי אחרי שהתחוור לי. שחיתי עשר בריכות והתנגבתי והתייבשתי בשמש שניקדה את עורי בזהרורים של כלור אקונומיקה מסריח והרגשתי איך הדמעות הרלוונטיות מתחננות להתפרץ סופסוף כזרמי לבה רותחים ורק צריך לתת להן אפשרות. לספק להן את המעמד הנכון. את הפלטפורמה האידיאלית. אז קבעתי תור בהול לפסיכולוג. התקשרתי פלאפון לפלאפון ותבעתי פגישה. וכשהתיישבתי אצלו בשבע בערב הוא ניסה לברר בנימוס תקיף מה הבהילות, רק אתמול הייתי אצלו, אז התנצלתי שכנראה סתם התפנקתי והכל בסדר. ואז הן התחילו לזלוג מארובות העיניים שורות ארוכות ארוכות כמו קילוחי דם מפצעים פתוחים. הוא לא אוהב אותי. אלה ארבע המילים שהצלחתי להשחיל במחרוזת הדמעות ובחמישים הדקות ועל פני ארבעה טישואים שלמים. ולפסיכולוג לא היה כל כך מה להגיד לי. אז הוא שתק. וכחכח. ולעלע. והתנשף. ושתה הרבה מים. משק המים של הפסיכולוג הוא עניין ראוי לדיון. אבל לא עכשיו. לא כרגע. זה ממש לא מתאים בנקודה דרמטית כל כך. ברגע של תובנה עמוקה, בשניה של מפץ רגשי גדול. ויצאתי משם ספוגת מים וצעדי היו נחושים יותר בדרך חזרה, אבל רציתי למשוך זמן ולתת לדמעות להיקוות בנחת בתחתיות אוזני, ורציתי גם לא להגיע הביתה כל כך מהר והעדפתי שהקטנה כבר תישן ולוטובלי לואוהבותי יהיה ממש ממש עייף, דמעות של תשישות ינצנצו בעיניו והוא יהיה כבר בדרך למיטתו שהיתה מיטתנו והפכה מיטתו/מיטתי, ועצרתי אצל הירקן וקניתי קילו ענבים ירוקים וגם כמה תאנים ארבע חמש לא יותר. וחיסלתי כמעט את כל הענבים במכונית. תלשתי תוך כדי נהיגה ומצצתי כמו קני סוכר, תלשתי ומצצתי. בתאנים לא נגעתי בכלל. אני לא כל כך אוהבת תאנים. רק בסלט. ואין לי מושג למה אני קונה אותן טיפשות ושמנמנות כשהן בעונה. אבל אני קונה. ואז עצרתי בפיצוציה וקניתי לי טעמי. לא אכלתי טעמי מאז הטירונות. אף אחד כבר לא אוכל טעמי. והטעמי של הפיצוציה עומדים להם מיותרים ונזופים ומאובקים בירכתי התצוגה, איש לא חפץ בהם עוד, ממתק משעמם ומיושן. אבל פתאום נורא בא לי על הטעם של הטעמי. בטירונות בה"ד שתים עשרה הגעתי לשבעים ושניים קילו בזכות הטעמי. זה היה אז ממתק חדש אופנתי זוהר ופצפוצי האורז היו טמונים בתוכו כמוקשים מתוקים ומפתיעים. אז גרסתי את הטעמי והוא הפך בפי לעיסה קשה ודביקה, כמעט הפך כדור מרוב שגלגלתי אותו בפי, ועדיין הכאב לא הרפה. הוא לא אוהב אותי יותר. וחדרתי הביתה עם המפתח, לרגע הייתי אני אדונית המפתח והוא הממתין בכורסה עם הריפוד הקרוע במסעד שמאל, וסידרתי יפה ומרהיב את שאריות הענבים בקערית כתומה מפלסטיק יחד עם התאנים הזבות עסיס ורוד בהיר שקפקף שמזכיר את הנוזל הזה שמופרש מפצע פתוח, ויצאתי למרפסת ועישנתי סיגריה מלאה ושתיתי חצי כוס יין שזה עוד צורה של ענבים אבל כאלה שאפשר לשתות עם קש, ונחילי הסוכר טיילו לי במחילת הגרון, ונשכבתי לרגע במיטה באור מלא ועל הגב וברגליים פשוקות וביד אחת מיטלטלת כלפי מטה מבעד למסגרת המיטה והשניה נשענת על ליבי שהולם באיטיות משונה במין חולמנות מוזרה, ומנורת חדר השינה הסתחררה לעומתי מעגלים מעגלים סדורים כאילו היא רוקדת יש לנו תיש לתיש יש זקן ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן. ושכבתי ככה וחשבתי. שכבתי וחשבתי. שכבתי. חשבתי. הוא לא אוהב אותי יותר. כל כך פשוט.

האיש הזה שהיה אהבת חיי איננו עוד. הפך לאבק כמו פרפר לילה שבבוקר הוא ערימה אפורה קטנה. ככה בדיוק. מי זה בכלל התמנון הזה ארך הזרועות הכחלחל היושב בחושך מואר באורה החיוור של הטלוויזיה ובנהר אור ירח של אמצע החודש הנשפך מן התריסים. את לב הארטישוק הייתי עוקרת בשבילו, מחלצת מן הסבך השעיר הקוצני בידיים רועדות ובריסים מרפרפים ומגישה לפיו רך וחמים. את הלב של שבלול הקינמון הנימוח, הניחוחי, האפוי בדיוק במידה הנכונה הייתי חולצת למענו בפיק ברכיים ממסלולי הבצק השחמחמים, שלא ימתין שניה, שלא ייאלץ להתאפק או להבליג על תאוות המתוק. את החתיכה הכי לבנה של הפולקע, זו שמתפרקת מעולפת מעונג בסיר תלויה על בלימה, עטופת אורגנו ועסיס עגבניות, הייתי משחילה במיומנות על מזלג וטומנת בפיו שיידע סיפוק. את החתיכה הכי עטופת סחוסים מחבקים של נתח הקצ'לקע הייתי שוברת מתוך המרק המקציף, שולה במיומנות חוטים חוטים רוטטים ומגישה אל בין שפתיו מהר מהר, לפני שכל המרק מוכן, שלא ייטרף מהריח ומהציפיה הממושכת, שיעצום עיניים כמתפלל לפני ארון הקודש וייאנח כמה טעים הלב מתפוצץ מעונג. מה לא הייתי עושה בשבילו. ועכשיו הוא ככה. תדר קולי מחריד אותו כצווחת ינשוף, מגע ידי מצמרר אותו כאילו מדוזה זלגה על מרפקו, אנחתי הקטנה כשאני מתיישבת על הספה מחרישה את אוזנו כיבבת תינוק מתייסר מכאב שיניים, כפכפי נוקפים בה כשעון הנידון למוות בדקותיו האחרונות, ריח שערי החפוף מעקצץ את קצה אפו, מזמין עיטוש אחד או שניים או שלושה, כולם אלרגיים, מדגדגי נחיר. את פיסות תפוחי האדמה שקצותיהן נטבלו בשמנת ונחרכו ראשונות והפכו פציחות ודקיקות נגועות רוזמרין הייתי נועצת נרגשת בין שיניו הקדמיות, אחרי שהייתי עושה פופופו שלא ייכווה חיכו האהוב עלי חלילה. את הכפית העליונה הגבוהה של האורז ממעלה הסיר, עם הגריסים והעדשים הכתמתמים הקרם דה לה קרם של הסיר, הייתי מדייגת בכף רוטטת בעבורו שהבושם יאפוף את דרכי הבליעה שלו וישלח בקרביו חמימות נעימה. שומן החלב שמעל לבקבוק הזכוכית. האמצע של עוגיית סנדוויץ'. הכובע של הקרמבו. הטפטוף הנוטף הקראנצ'י הראשון של גביע הגלידה. התות העסיסי האחד הבוהק שמחביא מתחתיו את כל הרקובים של הסלסלה. הכל הייתי בוררת למענו ומפנה ומפרידה ומסלקת ומגיידת ומפליקה נמתחים החוצה. הריבוע האדום העמוק הקרררר הרטוב של האבטיח, החתיכה הכי חתיכה הכי מתוקה הכי סוכר בלי אף גרעין שחור וסיב לבן. הפילה של האבטיח. הלבן המסנוור הדבשי המוצק של אמצע המלון. הלבן הכי לבן הכי טהור הכי ננעץ בסכין של הפילה של הפילה של הפילה של הבס בלי אף עצם, יצירת מופת קטנה של לבן אפור כסף ושנהב ואדים ולימון סחוט. או ליים. עדיף ליים. ירקרקותו הרעננה מעצימה את הבהיר השקט הנחוש של פילה הדג, נותנת לו את התסססס הזה החד פעמי. השרימפ של השרימפ של השרימפ בלי אף חתיכת קליפה ורודה, רק הלבן הבשרי שנותן קונטרה ללשון, קח תטעם אתה ראשון זה גן עדן ממש שרימפ ממפרץ מקסיקו, כאלה אכלנו רק בסן פרנסיסקו בירח הדבש שלנו, קריסטל שרימפ ממים עמוקים וקרים מי אוקיינוס. אני גיישה שמגישה. והוא נוגס ונושך ומתחזק למעני וגדל בעבורי ממזלג למזלג. ומה עכשיו. לא משטמה לא כעס, משהו הרבה יותר דליל, מים שיורדים דרך מסננת טיפות טיפות קילוחים זרזיפים של אין רגש אפס כוחות שיעמום, מה זה שלא מצליח אפילו להגיע עד אלי, אלוהים אדירים איך זה נזל ככה החוצה, איך הדליפה הזו החלה לא השגחתי ואיפה נקווית השלולית הקטנה הזו, איך הקרטיב נמס והפך למים כל כך קטנים, שלולית זעירה של כלום, רגש של מי אפסיים של טפטוף דלוח לא נראה כמעט. האם עוד אדע זרנוקים גדולים סילונים אדירים מצינורות כיבוי אש, זרמים ותת זרמים עמוקים חזקים נמרצים חתרניים עקשניים של אהבה ורגש שוצף וקוצף ודבקות במטרה ורצון לגעת ולערבב ולהתערבב, מים גדולים במים גדולים כחולים בירוקים בסגולים בשחורים, סערה בסערה עיניים יוקדות מהשתוקקות באישונים מתרוצצים בוערים ומבעירים וניצתים ונדלקים מרוב חיים?

ומי יהיה האיש הזה הבא בתור שירצה לפגוש בגוף שלי, לבחוש בגוף שלי, לנבור בגוף הזה שלי, מי ירצה מי יהיה מסוגל. אפילו בעלי כבר לא רוצה. אז מי ירצה. מי. האם איפשהו לא רחוק מנשימותי נושם הגוף החי שירצה לרחרח אותי ללקלק אותי ללחלח אותי לרצות אותי לפייס אותי להסעיר אותי ולהשקיט אותי מיד אחר כך, לקצר נשימותי ואז להאריכן לאט לאט עמוק עמוק חלש חלש ואז חזק חזק ומהר ומהר ושוב חלש ולאט ומהר ומהר. מי ירצה. אפילו אני לא ממש מסוגלת, נגעלת נבחלת נרתעת נבהלת. אז מי כן. האם יש מישהו איפשהו שאורב לי, שמחכה לי, שרוצה לקפוץ עלי מבין השיחים בהההה ולעשות קצת סדר ושקט רגל פה רגל שם, שתיהן רועדות רעד בלתי מורגש ובאמצע האגס המבושם שלי, צ'ופצ'יקי המיוסר המשתוקק הממתין בסבלנות יותר או סבלנות פחות שמישהו יבוא ויגאל אותי, יבעל אותי ויאיץ אותי ואז ירגיע אותי יתניע וייסע וידומם ושוב יצית. מי. אני שוכבת ונושמת. שואפת ונושפת. היד שלי נשלחת ואני נוגעת. מנסה לזכור איך זה נשמע. בלחש ונמוך. ברעש ובקול גבוה. גם וגם. ולחוד. נמוך גבוה בס וסופרן מהר ולאט חזק חלש. איפה הוא זה שיפעיל ויעיר ויקים אותי לחיים מתנוחת ארון המתים, מן השכיבה הישרה המגוהצת, ראש עד אצבעות כף רגל על סדין לבן. אני מחליקה סדין מעל לראש. הנה ככה אני מתה. ששש. שום דבר לא זז. הס פן תעיר. בלי לנשום. הנה ככה אני מתה. איזה יופי אני מתה. שום דבר לא כואב לא רוטט לא מגרד ולא מעקצץ. שששש. נגיד שאני לא מתה נגיד שאני בגבס. האם גם בגבס שורף לי הצ'ופצ'יקון משתוקק מייחל, או שבגבס הוא מקובע ישן מת משועמם לא מעוניין. כן הוא מעוניין. עכשיו בינתיים אני רק בגבס ראש עד רגל, בגבס אבל חיה. תקועה אבל נושמת. מחכה. לבעל. שייסע את הנסיעה הגדולה שלו ויחזור. אלי או לא אלי. חודש ימים במזרח. תאילנד או הודו או נפאל. הוא לא יודע אבל הוא מתכנן. הוא זומם. הוא נערך. הוא בדרך. ואז הוא מבטיח שיבוא ויגיד. מעוניין לא מעוניין. איתי או נגדי. ובינתיים אני בגבס. תקועה מחכה. הוא רוצה הוא לא רוצה, הוא נשאר הוא הולך, אני מחפשת את הבא בתור שיסחרר את הסביבון הצ'ופצ'יקון שלי או לא. זה הוא או מישהו אחר. הוא יפנה מקום או יתפוס מקום. ירגיע אותי ואת האגסון שלי באצבעותיו או שייתן למישהו אחר. מישהו שירצה. לרחרח. ללחלח. להרקיד ולהשקיט. סביבון סוב סוב סוב.

הנה אנחנו שלושתנו ביחד במיטה הבת על קו ההפרדה, ושנינו כשני ענפי סכך שרופים בקצוות משתוחחים עליה. מחרתיים הבעל נוסע. לתאילנד. לחודש. לחופש. לבד. לחשוב. עליו. עלינו. בעיקר עליו. על מה שלוטובלו ועל מה שיהיה יהיה. המזוודות שכבר יודעות שמה שיהיה יהיה נוסעות כבר מחר קצת לפניו. האם זהו שוב הלילה האחרון שלנו ביחד. הבלי פיותינו מתערבלים למרק חם מעופש אחד. האם לעולם לא נתקע מרפקים חדים זה בצלעות זה, לעולם לא נסיע בהונות זה במקביל לזה מתחת לשמיכות שלי ושל הבת ומנגד שלו לבד. איך זה נראה מלמעלה שלושה ככה לאורך מיטת ההשפלות והבזיונות, הבת מיישרת את סדיננו המשותף מגהצת אותו בשוקיה הלחמנייתיות ושנינו בולי עץ בשני צדדיה, היא לא מוכנה לישון במיטה שלה לבד, היא מנסה להדביק אותנו באחרוני כוחותיה זה לזה, להצמיד רגליים לחכך את ימינה בו ושמאלה בי שנהפוך יחד לשמיכת טלאים אחת ארוכה, אבל הוא ישן מת והיא מתגוללת מדמדמת עין אחת חצי פקוחה מבוהלת ואני ערה כינשוף, תיכף היא תשקע בקוֹמה ואני אחליק החוצה כדג מפרפר אל השטיח ומשם אמלט נפשי וגופי המרוסק אל הסלון, איך היינו משפחה ועכשיו תיכף יהיה חור בסדין, ובראשון בבוקר אסלק כריותיו שלוש במספר, שתיים תחת הראש ואחת בין הרגליים ככה הוא ישן, ואכבס שמיכתו וציפיותיו וכל מה שרקום ומסולסל בבושותי וכלימותי אבעיר על המוקד, זכר לא אשאיר. רק כריותי שתיים ושמיכתי האחת וכל המיטה כולה מטר שישים רוחבה רק שלי היא תהיה, עד החלון כמעט מצד אחד ועד הדלת כמעט מן הצד השני, והבת תיצמד רק אלי חד צדדית כקואלה לעץ ותידחף לחומי, וכשאשרף היא תבער איתי וכשאקפא ואהפוך לקרטיב היא תמיס אותי. והלילה עודנו רותחים בשלושה, רק הלילה רק שארית הלילה. כשאחזור לשם לפנות בוקר והאור מבחוץ כבר יחדור אפור כשק וחיוור כמת, איטיב את התריסים במסילותיהם שלא תחדור ולו קרן שמש אחת, ושמיכת אפלה כבדה תצנח על חדר השינה שלי. ממחרתיים רק שלי.

הלכתי וקניתי אוכל נשי. אני לא מודה אבל נערכת. ממחר רק שתי מגבות תלויות לייבוש בחוץ של הבת ושלי, ושני זוגות כפכפים זרוקים בסלון שלה ושלי, ובמקרר אטריות שעועית בתוך מרק עגבניות מיובשות טופו אנדיב שני שמנמנים באריזת צלופן, ושום כלום בשר אדום או שומן כתום של עוף, רק מאכלים בהירים חיוורים שקופים, ירקות ופחמימות ובלי חלבונים כלל. איזה כיף עוד יהיה לנו היא ואני כשהבעל יבוסס במונסוני תאילנד ושתינו נעמיד סלט עגבניות ומלפפונים עם הרבה מיץ אדום כהה ומלח ושמן על השולחן. וחיבוקים. ואף גערה. אולי נזמין חברות למסיבת קרמבואים. אולי נעשה יומולדת פיז'מות ונעלי בית ורודות עם פרווה. נפתח מטריות עם ציורי בְּראץ ונהדס במגפיים שלה ערדליים שלי, מגפי עור ריחניים שהבאתי לה מלונדון. בבית שלנו יעמוד ריח קבוע של בזוקה מתוקה ומלפפון טרי וזהו. אנחנו בנות. אולי נתלה שלט פה גרות זאת וזאת אמא ובת. שתי משתינות בישיבה ומנגבות בריכוז וחופפות בנגד כינים ושמות ליפגלוס בטעם קיווי תות איזה כיף לנו. בננות בפיז'מות. בלי אף בעל. בלי שום אבא. ככה ביחד. חמדמדות. בכייניות. מחר בערב הוא טס מאיתנו. מזרחה. דרומה. הלאה. למעלה. נעשה לנו מרק אפונה חורפי. ואורז לבן. ונזמין את השכנה החדשה שהרגה לי ג'וק בשבוע שעבר. היה לה פטנט נפלא. היא מסמנת את הג'וק בעזרת כוס פלסטיק חד פעמית ופלומפ לוכדת אותו ורצה החוצה מנצחת. שיטה של נשים. לא דורכת לא מועכת לא מרסקת. לוכדת וטסה. קלי קלוטו. זה מה שהיא אמרה. קלי קלוטו. וסגרה מאחוריה את הדלת. והשאירה אותי מאוהבת עד מעל לראש בקלי קלוטו הזה שלה. שכנה נפלאה חדשה. גם היא בהיריון. כמו קודמתה. ההיריוניות אוהבות להשתכן מולי. כנראה הן שמעו על כישורי טיגון הכבד עם בצל ופירה שלי והן רעבות כשהן מיניקות. אז גם זו באה. מחכה שאתבטא. היא תלד אני אטגן. אני כבר חייבת לה. בגלל הג'וק. והכוס. החד פעמית. ואני אטגן. בטח שאטגן. רק אשמע את הרך הנולד מיילל ואעמוד לטגן בצל. זה אינסטינקט אצלי. בסיסי. קדום. בכי של תינוק מעמיד אותי לטגן. באיזה חודש היא בכלל. אולי כדאי שכבר ארכוש כבדים. או שמן. או שאלוטים. או משהו. ליתר ביטחון. נטרח ועוד איך למענה. ותיכף ירד הגשם. וריחו וריח המלפפון. נזמין חברות לתה וכריכונים. נדליק תנורים. נעשה המון אפצ'ים מקבילים. עדינדינים כאלה. שלא מלווים בנביחה גברית ובאנחת בס. אפצ'יקונים סופרניים כאלה. נהיה חמדמדות בנעלי הבית מפרווה סינתטית שלנו. שייסע. שיחורר כבר את המיטה. שישאיר אותנו לפותות זו בזו. ממתינות ליורה. אולי מחר הוא ירד. בדיוק כשייסע לשדה התעופה הוא ירד. מחטני. דקיק. ריחני. תיכף הוא בא.