מקסיקו

חלק 1

קצת נבהלתי כשראיתי את הוריי מנופפים לנו בהתלהבות בין קהל הממתינים בשדה התעופה. אמא שלי, למרות נעלי הפלטפורמה הנצחיות שלה, נראתה לי קטנטונת, כאילו הצטמקה עוד יותר במהלך השנה שחלפה, ובעיניו של אבא שלי עמדה לחלוחית מלווה בחיוך נטול טינה או חשדנות, מהסוג האופייני לסבים יותר מאשר לאבות. ניתקתי מעמית והשארתי אותה עם המזוודות כדי לרוץ לחבק אותם, את שניהם יחד, נתלית על צוואריהם כמו ילדה שמצפה שגופם האיתן של המבוגרים יפטור אותה מכוח הכבידה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה של עמית במקסיקו. אחרי הצבא ביקרה בה בטיול במרכז אמריקה ואלי הצטרפה פעמיים לפני המעבר, בזמן הביקורים שלי אצל המשפחה. לא תמיד זה היה נוח. עמית לא דיברה ספרדית ולפעמים, בארוחות עם המשפחה המורחבת ובעיקר עם חברות הילדות שלי, הייתה נוכחותה עבורי כמו מסטיק שנדבק לכנף. בזמן שכולנו קשקשנו בקולי קולות, עולות אלו על אלו בדברינו, מקניטות את אריאלה, מנופפות בידיים ומתפקעות מצחוק, הייתה עמית מתבוננת במתרחש או שקועה במחשבות, ובעיקר נבוכה מכדי לקטוע את דהרת השיחה כדי לנסות להבין מה נאמר בה. היה לי נורא לא נעים. לא נעים מעמית, שהשתעממה או כעסה עלי בלבה בזמן שאני נהניתי בטירוף — הדרך היחידה שידעתי ליהנות בה — ולא נעים מהחברות שלי, שבאי חשק עברו מדי פעם לדבר באנגלית כדי לגרום לי נחת. לפחות ההורים שלי דיברו עברית שוטפת שכן בילדותי חיינו שמונה שנים בישראל, מה שגרם לי להרגיש שביתי ומשפחתי הם אי מוזר ושאני עצמי יצור היברידי, שלא ממש שייך לשום מקום. כך או כך, בשלב זה כבר שררה בין עמית לבין הוריי מערכת יחסים חמה ונינוחה. אמא שלי, שלפני ההיכרות עם בת זוגי הייתה בטוחה שנפלתי בשבי של מפלצת ים, הבינה כשפגשה אותה בביקור בארץ שעמית רחוקה מלהיות הבוצ'ה המניפולטיבית, המצוידת באזיקי פלדה, מסיוטי הלילה ההומופוביים שלה. בזמן הביקור הראשון שלי עם עמית במקסיקו רקמו השתיים קשר שלא אחת התנהל מעל ראשי, מה שלא הפריע לי בדרך כלל כי בשבילי השתייכה עמית לעולם המבוגרים בעוד שאני הייתי בעיני עצמי ילדה קטנה עדיין.

ביציאה משדה התעופה שוב הממו אותי שלטי החוצות שהתנוססו לאורך הכבישים הראשיים במקסיקו סיטי. היה בהם משהו אלים ומהפנט גם יחד, ולרגע שקעתי בפרסומת לטקילה הֵרָדוּרָה בכיכובו של גבר משופם בגיל העמידה. לקח לי כמה רגעים לזהות אותו: זה היה אדוארדו קַפֵּטִיּוֹ, שחקן טלנובלות אשר בנעורי נחשב לכליל היופי, וחשבתי ששום דבר לא באמת מוכר לי פה, שאני לא חוזרת לעיר שעזבתי, ושלא אני היא שחוזרת, אלא אדם אחר, זר.

חיכינו בפקקים. מדי פעם גברו הצפירות סביבנו על הדיסק של באך שהתנגן באוטו של אבא שלי ואני גמעתי בעיניי את המראה המוכר והמנוכר של בתי המלון הזולים, של שיכוני העובדים, של הבניינים חשופי הלבנים והבתים הצבועים בשלל צבעים ומגודרים בחומות עם ביצורי תיל או שברי זכוכיות. שלא כמו בתל אביב, שמרבית בנייניה אפורים וחדגוניים, אפילו בשכונות העוני במקסיקו סיטי לא דמה אף בית לזה שצמוד אליו. כחול, ירוק, ורוד, כתום, צהוב, אדום; רחב, צר, גבוה, נמוך — הצבעים והסגנונות התחלפו בלי הרף ויכולתי להביט בהם במשך שעות, כאדם הצופה במסכים של מצלמות אבטחה בציפייה שיתרחש פשע. זיהום האוויר העכיר את שמי האביב הכחולים ובשעה שהזדחלנו בפקק לעבר הפרוור אִינְטֶרְלוֹמָס, מרחק שעה־שעתיים משדה התעופה, הנחתי לניסיונותיי להיאחז בחשיבותו של הרגע, ביודעי שאירועים גדולים הם בדרך כלל עניין מתמשך עם קצוות מטושטשים, או שהם קורים בבת אחת, ברגע לא צפוי, ולכן אפשר לחוות אותם רק בדיעבד.

למרות העייפות מהטיסה הממושכת, לא הפריע לי לשבת בפקק. כמו בחניית הביניים שלנו באטלנטה, נהניתי להיות בדרכים, והיה לי נוח להימצא תחת חסותו של אבי, שמדי פעם הגניב לעברי מבטים של חיבה זהירה. החזרתי לו חיוך. זקנו היה שחור, כנראה צבע אותו לרגל בואנו, מנהג שמאז שהחל בו נראה לי נשי מדי, ומגוחך.

"למה אתה ממשיך לצבוע את הזקן, papá?" הקנטתי אותו, "השיער שלך כבר ממילא אפור לגמרי."

אבא שלי ליטף את זקנו.

"מה, אני לא חתיך ככה?"

חייכתי.

"חתיך זאת לא מילה. מזל שאתה מתעצבן על אמא בכל פעם שהיא מתעכבת שעות מול המראה."

"אמא שלך יפה באופן טבעי, היא לא צריכה את כל הטיפוח הזה, אבל אני מכוער אז מותר לי."

"צבוע אחד," צחקתי וטפחתי על כתפו. "איזה כיף להיות פה, papi!"

"כן? את שמחה?"

"ברור. אתה לא מבין איזה סיוט היה בישראל. זו פשוט ארץ אוכלת יושביה," שלפתי את הנאום האנטי־ציוני הפשטני שלי, שלא היו בו אזכורים של הכיבוש או של השד העדתי או של שאר נושאים בוערים מהסיבה הפשוטה שבקושי הייתי מודעת אליהם בעשור הראשון שלי בארץ. "אני לא מבינה למה בכלל עברתי אליה אחרי התיכון. כאילו, אני רואה פה את החברות שלי, עושות קריירה וחיות כמו מלכות וחושבת למה אני חייבת לסבול במקום שכל אחד בו דופק את השני? במקסיקו כל כך הרבה יותר קל!"

ראיתי את גבותיו של אבא שלי מתרוממות מעל משקפי השמש שלו. הבעתו המסויגת הייתה כמו מסמר הננעץ בצמיג שלי. התחשק לי להגיד לו משהו אכזרי, שהוא פחדן ובורגני ושבפעם היחידה שבה התנסה בחיים מחוץ לבועה, בחצי השנה שגרנו בכפר סבא אחרי שעזבנו את הקיבוץ, דפקו אותו השותפים העסקיים שלו ובסוף חזרנו למקסיקו עם הזנב בין הרגליים. רציתי להוכיח לו שאני לעומתו עשויה ללא חת, ושאותי אף אחד לא ידפוק, אבל עצם המחשבה שאני חושבת עליו דברים מעליבים כל כך הציפה אותי בגל של חמלה מתוקה ומחצתי את זרועו באצבעותיי.

הוריי הגיבו בהפתעה כשהודענו להם שבכוונתנו לעבור למקסיקו. למרות הגעגועים והפערים התרבותיים, ידעתי שבמהלך העשור האחרון הרגיעה אותם הידיעה שאני מתגוררת בתל אביב. מקסיקו סיטי לא הייתה מקום בטוח. כמה חודשים קודם לכן נחטף תמורת כופר הבן של החבר הכי טוב שלהם, קרלוס, ובתיכון, כשאני או אחותי יעל יצאנו לבלות, היה אבא שלי מחכה לנו מול החלון עד השעות הקטנות של הלילה. בתל אביב, לעומת זאת, הם ידעו שצעירה יכולה להתהלך ברחובות באישון לילה בשורטס וחולצת בטן ולא יקרה לה כלום. במרוצת השנים שחלפו מאז שעזבתי, חזרו הוריי ואמרו לי שלו נשארתי בכלוב הזהב המקסיקני הייתי אומללה ושטוב שבחרתי לחיות בישראל, ואף על פי שנטיתי להסכים איתם, לעתים גרמה לי הכרזתם להרגיש שאני מפריעה להווי המשפחתי שלנו ושהם מעדיפים שאחיה הרחק מהם.

הטלפון צלצל. זו הייתה אמא שלי, שנסעה עם עמית ועם הכלבה שלנו סוניה במכונית השנייה כי לא היה מקום לכל המזוודות שלנו במכונית אחת. אמרתי לה שגם אני שמחה לחזור הביתה ושאנחנו עדיין תקועים בפקק לא רחוק משדה התעופה. משאית זבל נעמדה לצדנו והוריתי באצבעי על שני העובדים השרועים על האשפה בתוך המכל.

"כן, הא? אלה דברים שרואים רק במקסיקו," אמר אבא שלי בבדיחות דעת ומיד הוסיף: "אז מה, hijita, מה התכנון שלכן עכשיו?"

נמנעת מלהביט בו, קילפתי את הסוכרייה על מקל שקניתי מאישה זקנה בצומת הקודם. השאלות שלו על עתידי תמיד שמטו את הקרקע מתחת לרגליי. "מתי תתרגמי את פִּיטוֹל לעברית?" או "נו, אז איך מתקדמת הכתיבה?" וגם "קיבלת כבר תשובות מהוצאות לאור?" ולאחר שהתפרסם הספר הראשון שלי, "מתי ייצאו ביקורות נוספות?" לאחיותיי הוא אף פעם לא ארב ככה. יעל הצטיינה בלימודי העיצוב שלה בבצלאל והיה ברור שהיא תבריק בכל אשר תלך, ולנטלי האיר המזל לבקש לעצמה את מה שביקשו ממנה הנורמות. אני, לעומתן, בחרתי ביער נטול מסלולי הליכה וקל היה לי ללכת לאיבוד בו למרות היומרה שלי להוכיח לעולם שאני יודעת בדיוק לאן פניי.

בילדותי הצטערתי על שלא נולדתי בן. איכשהו, במהלך השנים הראשונות שלי בקיבוץ קלטתי שבנים עדיפים על בנות וחשתי אשמה כלפי אבא שלי על שכל הצאצאים שלו ממין נקבה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי שהוא לא ייצא נפסד מדי ממכת הגורל הזאת. הצטרפתי לחוג כדורגל. דיברתי מלוכלך. טיפסתי עם הבנים על ה"פרונקל" — הגבעה המיוערת שהשקיפה על הקיבוץ — והרגתי נחשים במקל. ספגתי בהכנעה את הכאפות שהחטיפו לי הזכרים כי לא הייתי בן, וגם כי לא היו לי אחים גדולים או אבא מהקיבוצניקים הוותיקים שיגנו עלי. בשלב מסוים הפכתי בעיני עצמי ליותר גבר מאבא שלי. אחרי ככלות הכל, הוא היה מהגר עם מבטא מקסיקני כבד שגדל בעיר ופחד מרמשים, ואני לעומת זאת, בזכות החוצפה שלי, כפות רגליי המחוספסות והצטיינותי ברכיבה על סוסים, כבר הייתי כמעט צברית.

אבל בקהילה היהודית במקסיקו לא נחשבו אמות המידה הישראליות לגבריּוּת. כאן הגדירו את זכר האלפא נכסיו, פזרנותו וחוש ההומור שלו ועכשיו, כשחלפנו בהונדה החדשה שלו על פני ההיפודרום, חשבתי שלמרות הכל נכשלתי בניסיוני לגרום לו נחת. אחרי פרסום קובץ הסיפורים הראשון שלי לא הצליח הרומן שכתבתי במשך שנתיים לעבור את המחסום של קובעי הטעם. סמוכה ובטוחה שיש לי די כלים בשביל לכתוב סיפור רחב יריעה שיזכה אותי בהכרה ובפרסים, הייתי המומה מהדחיות שקיבלתי מהוצאות הספרים. כדי להשיב את ביטחוני העצמי, אמרתי לעמית שוב ושוב שישראלים הם פחדנים ושמרנים שלא מבינים כלום באוונגרד. כאילו לא די בכך, נכשלה עמית בניסיון לזכות במימון מקרן הקולנוע לסרט התיעודי שלה. גם מהפקתו העצמאית היא לא קיבלה שום הכרה וחרף שאיפותינו, אני בגיל עשרים ותשע ועמית בגיל שלושים ושתיים היינו אמניות עלומות שם שבקושי הצליחו לקיים משק בית.

אבא שלי לגם מבקבוק המים שלו ונתן בי מבט שואל. ביקשתי ממנו לגימה. גרוני צרב מצמא, שריריי היו מכווצים מהטיסה והשתוקקתי להיות כבר בבית, לעשן סיגריה עם כוסית טקילה, להתקלח, לאכול. החזרתי לו את בקבוק המים והשבתי בחוסר סבלנות: "כבר אמרתי לך אלף פעם מה אנחנו מתכננות, pa. לפתוח את העסק של המתנות שלנו ולעבור לגור באוֹאָחָקָה."

"ומה עם הכתיבה שלך?" שאל, "מה עם הסרטים של עמית?"

הבטתי בחיפושית האדומה שלפנינו.

"האמת," תקפתי אותו, "אני לא מבינה למה אתה שואל את זה כל כך הרבה. השטויות האלה של האמנות לא מביאות לנו פרנסה, וזה גם לא שאתה או ההורים של עמית משלמים לנו משכורת כדי שנהיה אמניות. כמו כל אחד בעולם הזה, ובדיוק כמוך," הדגשתי, "אנחנו רוצות לחיות כמו בני אדם. חוץ מזה, אני מאמינה שברגע שנתבסס עם העסק, יהיה לנו שוב זמן לאמנות. באואחקה יש קהילה מאוד גדולה של אמנים, ובטח נכיר שם אנשים."

"אבל מי יהיו הלקוחות שלכן באואחקה?"

"pa, נו," איבדתי את סבלנותי, "כבר הסברתי לך שהתכנון הוא להתחיל מהמשפחה והחברים שלכם, פה בעיר. כאילו, לכולם יש פה בר מצוות וחתונות, ואנשים כל הזמן מחפשים מתנות כי משעמם להם ויש להם יותר מדי כסף. אחרי שנתבסס כלכלית ונעבור, נגיע פעם או פעמיים בחודש כדי לראות אתכם ולעבוד."

"בסדר, hijita, נשמע טוב. אני ואמא שלך הראשונים שרוצים לראות אתכן משגשגות," אמר ומיד החליף נושא: "אז מה את אומרת על הביצוע החדש שמצאתי למגניפיקאט של באך? נכון שזו יצירה מופלאה?"

בקוֹנְסְקְרִיפְּטוֹ נפתח הפקק ובתוך עשרים וחמש דקות הגענו לטֵקָמָצַ'לְקוֹ, הפרוור שגבל בפרוור של ההורים שלי. השקפתי על הווילות מבעד לחלון. אמרתי לעצמי שלא כל יום אדם חוזר הביתה כדי להתחיל מחדש. ציירתי במוחי את חיינו בעוד שנה. ראיתי בדמיוני את הבית הקולוניאלי עם החצר הפנימית שנשכור באואחקה, מפגשים עם החברות שלי בקנטינה הקבועה שלנו בקוֹנְדֵסָה, ארוחות בגינה בבית הוריי, פגישות עם לקוחות, את עמית מדברת ספרדית שוטפת, סופי שבוע בסִיפּוֹלִיטֶה, החוף הנודיסטי האהוב עלי בעולם כולו, אבל העתיד נראה לי מעורפל והדרך אליו סבוכה ומסורבלת, והמחשבה הבהירה היחידה במוחי הייתה שאני משתוקקת להתקלח ולישון.

אני שואלת את עמית:

"תגידי, פיצי, בדרך משדה התעופה לבית של ההורים שלי, כשהגענו לגור במקסיקו, את זוכרת על מה דיברת עם אמא שלי?"

"כן, בטח."

"על מה?"

"בכיתי כל הדרך."

"באמת?" אני משתוממת.

"כן."

"אבל למה?"

"את יודעת, נו. על כמה שזה קשה, הפרידה מההורים שלי, ומהארץ. ועל הפחד מההתחלה החדשה."

"ואללה," אני אומרת, "לא היה לי מושג. ואמא שלי, מה היא אמרה?"

"את מכירה אותה," עמית עונה, "היא בכתה יחד איתי."