מקץ שבע שנים

1

בערב שבת בין השמשות פרצה אש מן הבור שבחצר הבניין לצד שיח ההדסים הגדול.

תחילה לא נתן איש מדיירי הבניין את דעתו על האש, שכן היו מטלות שלפני השבת עוד מטרידות אותו. משנכנסה השבת והאש לא פסקה, החלו האנשים לרטון כמעשי השכנים לרוב מה זו אש זו ומדוע מי שהציתהּ לא טרח לכבותהּ, ומדוע זה טרח להצית דווקא בערב שבת ועוד בין השמשות. מיד החל כל אחד להביא את דיבתם של כל השכנים כולם בפני באי ביתו ולא שת לבו למלאכי השלום שהביאה איתה השבת, ואלה עמדו נזופים לצד פתח הבית ואטמו את אוזניהם עד יקראו להם הדיירים לבוא ולברך לשלום את אנשי הבית ולצאת. לבסוף הלכו להם המלאכים בלי שבירכו איש. ערך כל בית את סעודת השבת בלא ברכה שבירכו מלאכי השלום את יושביו. והלוא כל האוכל על שולחנו לשובע ואינו מתכבד בברכת כיבוד אורחים מעם מלאכי השלום העומדים עליו, הריהו דורך את מנוחתו אף כי לא יֵדע שכך הוא עושה. וכל הדורך את מנוחתו בשבת מנוחה כאילו דוחק את השבת לצאת ומקצר את שעתה כמעמסה על גבו שממהר ליפטר ממנה ונלקחת ממנו מתנה טובה שניתנה לו חזרה אל בית גנזיה.

משלא כבתה האש אף לאחר כניסת השבת, החלו האנשים לשער מי יכול להיות זה שלא רק שטרח להצית אש בערב שבת בין השמשות, אלא גם טרח ועמל להציתהּ כך שלא תדעך מעצמה עד כניסת השבת. ולא הסתפקו בשיעור השערות שכן בשעת הכעס מתחלפות השערות בעדויות ועדויות בראיות וראיות בוודאויות, ואם ודאי שפלוני הצית את האש, הרי שגם ודאי הוא שהוא ראוי לכל חירוף וגידוף, שמה זה מצא להצית אש בערב שבת בין השמשות ולא טרח לכבותהּ, ולא רק זאת אלא שהצית אש שלא דועכת מעצמה, ואיפה נשמע כדבר הזה. מלאו השולחנות גידופים והכרסים מאכלי שבת, ואין לך בית שאין בו דייר מגדף ושכן מגודף. הניחו האנשים שירים שהשבת מתקשטת בהם והחליפו זמר בכעס. תחת לקשטהּ בקישוטים ולעטרהּ בעיטורים, שפכו לה קיתון על פניה.

ראו, למשל, את שולחנה של משפחת וסטרייך הדרה בקומה השלישית.

אבי המשפחה, שמשון וסטרייך, איש בעל גוף היה ונטול שיער על ראשו, ושתי עיניו כמו הסכינו עם קרחתו המכוסה כיפה שחורה ומבריקה ונצבעו בצבע הקרח ביום סגרירי. ואף כי היה במראהו להרתיע לאחוריו כל אדם, היה נוהג לקבל את פני כל אחד בפנים צוחקות עטורות זקן שחור וצפוף עשוי כהלכה. ואף צוקערלעך היו לו בצלחת בגדו למען ישמח את הילדים הנקרים בדרכו בעל כורחם. היו מושיטים את ידם לקחת הצוקערל, והיה הוא שואלם טרם ייקחו, מה למדתם היום ולאן פניכם מועדות? שכן פונים אתם ממקום של תורה לעבר מקום של שחוק. היו הילדים משפילים את מבטם ועונים, מה פתאום אדון וסטרייך, בטח שאנחנו הולכים אל מקום של תורה, פשוט חבר שלנו פלוני אלמוני עושה סיום מסכת אצלו בבית ולשם אנחנו הולכים לברך מזונות. לקחו הצוקערל ובירכו בחתף שהכול ודחפוה לפיהם ומיהרו להמשיך בדרכם שמא ישוב וישאל אותם וסטרייך בשנית מה למדו היום ולא יסתפק בתשובה אנה הם הולכים. אין לך שבוע שלא שומעות בו אוזניו של וסטרייך סיומי מסכתות המספיקים כדי לסיים את הש״ס כולו פעם אחת או פעמיים או שלוש פעמים. ואל תטעה לחשוב שתמים היה וסטרייך, שראו עיניו את אותו ילד והכירו שלשונו אינה יודעת בין הווה אמינא לנפקא מינה ולא עלו על דל שפתיו לא שמו של בר פפא ולא שמותם של עשרת בניו. אבל שמח בלבו שאפילו אם אין זו האמת או למצער אין זו כל האמת כולה, הרי שבכל זאת מתגאים לפניו הילדים בתלמוד תורה, ומתוך גאווה ריקנית יבואו לבסוף לקיים את התורה גם במעשים.

אף כי היו פניו של וסטרייך מאירות וצוחקות אליהם עת נתקלו בו, ידעו כולם כי אותו קרחן איש חמור וקפדן גדול הוא, ולא ראה בעין יפה בדיחות דעת בכבודה של תורה ולא צריך לומר בכבודה של שבת, ששקולה שבת ככל התורה כולה, ולא כל שכן שיראה בעין יפה אש בוערת בשבת, קל וחומר אש שמובערת בערב שבת בחצר הבניין שבו דרה משפחתו נגד חלונות הבתים המתנקים ומחדשים ומקדשים עצמם לקראת בואה של המלכה.

באותו ערב שבת בין השמשות יצא וסטרייך לקבל את פני השבת בתפילה ובזמרה בתוך הקהל הקדוש של בית הכנסת נווה שלום של בני קהילת קודש המבורג, ששרידיה המעונים והמפוזרים נתקבצו טיפין טיפין בארצנו. חלף על פני האש בחצר הבניין וראה אותה כשהיא מצחקת לפניו בפנים זורחות וממלטת מתוכה כידודים שובבים בקלות ראש. רטן וסטרייך והשמיע בינו לבינו טרוניות על האש ועל מי שהציתהּ, עד כי נשכח מלבו מנהג אבותיו לשיר בקול גדול בהולכו בדרכו לבית הכנסת לקבל את פני השבת הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, בניגון מיוחד הנלמד מאב לבן ומעורר את הלב לידבק יחד בקהל ישראל העומדים בתפילה לפני אביהם שבשמים, שאין לך יחד גדול מישראל המקדישים יחד והשומרים יחד בקדושת יחד את השבת.

כשנכנס בשערי בית הכנסת ננער וסטרייך משכחתו אשר שכח לבו, ובא באוזניו קול טרוניית השיר שלא הושר והוסיף כעס על כעסו שכעס על האש המשתובבת ועל מי שהציתהּ. מילמל בניגון של אלה אֶזכּרָה, יוחן רשע בל למד צדק. זימזם כלאחר יד מה טובו מבלי ניגון ופנה לשבת במקומו הקנוי לו ממול הארון. התפלל מנחה וקבלת שבת וערבית מתוך כעס, ולא באימה ובהכנעה לפני בוראו כפי הראוי לו להתפלל.

כששב מבית הכנסת וראה שעוד בוערת האש בחצר כבר בערה בו חמתו בעירה כזו שאף אותם מלאכי השלום שליווהו לביתו ונעמדו איתו על סף דלתו נתייראו מפניו. היו פניו מלהטות בחרי והיתה בטנו אכולת אכזבה תחת הציפייה שציפתה כל ימות החול למאכלים המכבדים את השבת. מאכלים אלה ניתנים היו על שולחן השבת המיוחד לה בלבד, שהיתה משפחת וסטרייך מקבלת את השבת בשולחן עשוי עץ דובדבן שלא אכלו עליו בימות החול, שחלילה לא תבוא לסעוד עמם על שולחנה של השבת אותה עצבות שחקקו בשולחן הידיים החרוצות והעומלות של ימי המעשה.

וכך היה מעשה וסטרייך בערבי שבתות. שולחן זה שהזכרנו אותו, מפה לבנה מבהיקה פרושה עליו, ושתים־עשרה חלות קלועות מסודרות עליו כנגד שתים־עשרה חלות של לחם הפנים בבית המקדש, ואף כי מנהג מקובלים יודעי חן הוא זה, אימצוֹ זקנו של וסטרייך לביתו, ואין היתר לעקור את המנהג. לאחר שקידש על היין בנגינה, נטל את ידי בני ביתו ובירך על הלחם ונמלא השולחן ריחות קלופס ושפצלה ותפוחי אדמה וכרוב ממולא בשר ובצלים ולביבות מטוגנות בשמן וטשולנט וקישקעות, ניחוחות מתערבלים ועולים בנחיריים ומעוררים את תאוות החך, ושמחת הגוף מעוררת את שמחת השכל, שמתוך התעוררות שלמטה יש התעוררות שלמעלה. ומתוך התעוררות לקיים מצוות שלוש סעודות של שבת, מתעוררת קיבתו של וסטרייך בקול תרועה רמה, ויאכל בתיאבון מכל הבא על שולחנו לקיים מצוות עונג שבת כהלכתה, ולא כמו אותם פיינשמקרים שבז להם בלבו, שמדמים לקיימהּ בעווית שפתותיהם המתלוננות בלי קול.

או־אז בשוך הרעב ינגב שמשון וסטרייך את זוויות פיו במטפחת רקומה, ויפתח את שפתיו ויזמר בקול ערב ועמוק זמירה אחת תהילה לאל עליון גואלו, פעם יעלה בלבו לשיר מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה ופעם את כל מקדש שביעי כראוי לו, ויספר אחרי כן עוד פירוש אחד והלכה אחת ומעשייה אחת, הקשורים כולם בפרשת השבוע וקשורים זה לזה, פעם יביא מדברי הרב שאין גן עדן גבוה דיו בשבילו רבנו ר׳ שמשון בן רפאל באיגרות צפון וחורב ופירושו לתורה, ופעם מחידושי בעל הקושיות הגאון האדיר והנורא רע״ק איגר באגדה בהלכה ובש״ס. ולא היה מאריך יותר מדי שלא רצה להטריח את בני ביתו ביום הקדוש, והיה מסיים ואומר, יותר ממה שסיפרתי לכם יש בתורה דכולי בה, ויברך על המזון. כל אותו הערב יוסיפו לכבד בני הבית את השבת בזמירות ובשירים, שקולם של כל בני משפחת וסטרייך ערב ורגיל בזמרה ובשיר, ואחר כך יפרשו כולם למיטותיהם כשהם שבעים ושמחים וטובי לבב ונוחים לישון ולנוח ממשתם.

כאלה היו מעשיהם של בני משפחת וסטרייך בכל שבת ושבת, שהעיקר הוא ההרגל, ומן ההרגל נעשה להם טבע.

אבל בשבת זו כשבא לשיר בניגון כל מקדש שביעי כראוי לו, עלה לפני וסטרייך חרוז השיר ושמחים לשומרו ולערב עירובו, ויחד עם החרוז עלה באפו ריח העשן המסיג את גבול ביתו ונכנס מבעד לחלון הפתוח כאורח לא קרוא על שולחנו. נאלם פיו של וסטרייך דום ולא יכול היה לשיר אף לא חרוז אחד נוסף משום ביזיונה של השבת. פסק באחת מהרגלו שנעשה לו טבע ולא הוציא מפיו אף לא הגה אחד ולא זמירה אחת ולא פירוש אחד ולא הלכה אחת ולא מעשייה אחת. אף לא עלו על שולחנו לא פירוש מפי רבנו שמשון ולא חידוש מפי רבנו עקיבא זכותם תעמוד לנו. ראה וסטרייך את בני ביתו והם עצבים ופניהם נפולות, ישובים בלי נוע על כיסאותיהם וממתינים למוצא פיו, וחס על כבודה של השבת. שינס את מותניו לשיר אשת חיל מי ימצא בניגון בני אשכנז, והנה שוב בא באפו ריח העשן, ולא הספיקה לצאת מפיו אלא תיבת אש ראשונה של מילת אשת. חזר ואמר כמה פעמים, אש אש אש, ופסק באחת לשיר ובלם את פיו ולא הוציא מילה. אכלו בני משפחת וסטרייך מתוך דממה, ורק קולות המזלגות והסכינים הנוקשים בצלחות העידו שיש מי שאוכל על שולחן זה לכבוד השבת ולכבוד התורה ולכבוד המקום.

לאחר שבירך ברכת המזון בזעף, פנה וסטרייך לבני ביתו שישבו לפניו נזופים. פתח את פיו ואמר, הזהרתי אתכם שדברים יגיעו לידי כך עם ברסטוביצקי זה, המכנה עצמו ברושי, שקל כבודה של השבת בעיניו, והוא בעינַי כאחד הריקים בדור זה שאינו חסר כלים ריקים, ארש מיט אוהרן גמור, טיפש מטופש, אפילו מי רגליים אין לו שם בין האוזניים. אל נא אהובַי, אל נא תאמרו לי שאיש ירא שמים הוא ברסטוביצקי. אומר אני לכם שאמנם הוא נוהג כאחד היראים כלפי חוץ, אבל שומה על העיניים שלנו לראות לנשמה, ואצלו הנשמה מנוולת ומושחתת. איך היה אומר סבא אלימלך, זכר צדיק לברכה, שעוד ידע הוא וידעו בני הדור התמים ההוא כולם איך לדבר יהודית, הוא מקלקל לנו את האוויר כשהוא נושם. לא, לא, אל תביטו בי כך במבט כזה של קריטיק, לא לחינם אני מדבר בו ככה. סימן יש לי שהוא-הוא בעל האש שבוערת בחצר. איזה סימן, אתם שואלים? תשמעו מה שאני מספר לכם. שאל אותי אותו טמא במוצאי השבת שעברה אם אני יודע היכן הוא יכול למצוא פחמים. ובשביל מה לו פחמים לגולם הזה? סיפר לי השקרן בלי בושה שזקוקים לו פחמים בשביל ריבה אחת מומחית גדולה בעישון בשרים ובצלייתם, והוא מודע לה מחוצה לארץ, שרגיל היה בחנותו של זקנהּ שבכל יום היה מכבדו בפרוסות נקניק המרוחות מלמעלה בחרדל ומלמטה בשמאלץ ופומפרניקל. עשר שנים אני מכיר אותו ועשר שנים לא שאל אותי אפילו לא שאלה אחת, חוץ משביקש ממני בדחילו ורחימו לאחר את התשלום לוועד הבית. והנה הוא שואל אותי בעזות מצח על פחמים שזקוקים לו ומספר לי מעשיות על ריבה אחת ועל נקניקים ועל שמאלץ מחוצה לארץ, ושוב שואל אותי למחרת, ושוב שואל אותי, כאילו אני איזה פחמי. תגידו לי, ילדים רכים ותמימים, ברסטוביצקי זה נראה לכם כמו מי שאוכל נקניקים ושמאלץ? וכמו מי שיש לו מה לעשות עם פחמים? והפלא ופלא, הנה תכף ומיד אחרי ששאל והציק על פחמים, פורצת לה אש בחצר הבניין ולא כבה ולא נחה. רחוק הוא לא יגיע עם השקרים המזויפים שלו. ואפילו עוד סימן יש לי שהוא בעל האש. כבר אמרתי לכם שקל כבודה של השבת בעיניו, שנשמע מביתו הד קולו של חליל בזמן סעודה ראשונה של שבת, והלוא גזרו חכמינו זיכרונם לברכה שאין מספקין ואין מרקדין ואין מטפחין שמא יבוא לתקן כלי שיר, או שמא יוליד קול, ואנחנו הקטנים שומה עלינו להתאבק בעפר רגליהם של חכמים, וחלילה לנו להרים ראש ולהחציף פנים כנגדם, שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב וכל דבריהם כגחלי אש, היזהרו בהם, אהובַי, שלא תיכוו. הכה וסטרייך בידו על מצחו ונאנח, הוי אללי לי, הנה הזכרתי גחלי אש ובחלוני מול עיני מרקדת ומקפצת לה בשבת קודש אש חוצפנית ויורה היא אל על גצים שחצנים. אני אומר לכם, נישט פפייפר, זונדרן בקפפייפנגזישט. זה לא חלילן זה, זה ראוי לו שיסטרו לו על פניו.

הביט וסטרייך בחלון בשמים זרועי הכוכבים ובעשן המכסה ומגלה אותם חליפות ואמר, רחמנא חוס רחמנא פרוק רחמנא שזיב. החזיר מבטו לבני ביתו ואמר, אותו ברסטוביצקי צריך היה לשמוע בקול חכמינו ולקחת לו מוסר והנה תחת זאת הוא רק הולך מדחי לדחי ממוליד קול למוליד אש, שאצה לו הדרך לשקוע כולו בתאוות ובעוונות ובחטאים, ודעו לכם שאין לו לאיש כמוהו כפרה שאין יום הכיפורים מכפר על האומר אחטא ואשוב. והוסיף וסטרייך עוד כהנה וכהנה גידופים על אותו מסכן שאין הנייר סובל את צורת אותיותיהם.

משום שהזכרנו את אותו הנעבעך ברסטוביצקי, נביט רגע בשולחנו בקומה השנייה ונראה היאך עלו גם עליו גידופים וחירופים, אף כי היה הנמען אחר והיה השולחן ריק, ואין בו לא שתים־עשרה חלות ולא לביבות ולא קישקעות, לא שפצלה ולא קלופס.

אותו ברסטוביצקי יליד פולניה היה, יש האומרים מברודי ויש האומרים מטרנופול, ואני אומרת שהוא מאפטא, שצורה של אפטא חקוקה לו בדיוקנו. בן יחיד היה יצחק לייבוש ברסטוביצקי להוריו אברהם ושרה, ונולד להם לזקוניהם שכל ימיהם לא פסק מפיהם הפסוק מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה, והאמינו בקדוש ברוך הוא שיזכה אותם בבן אף כי שרה אמו כבר לא היה לה אורח כנשים. מרוב שמחה ששמחו בלידתו שנס נעשה להם ונענה השם יתברך לתפילותיהם, מיהרה נשמתם לצאת מגופם ולידבק ביוצרה בהודאה ובשיר, ומתו גם שניהם יחד. עליהם נאמר ובמותם לא נפרדו.

היה יצחק לייבוש הקטן ילד יתום מאב ומאם והיה נע ונד כשה אובד ותועה בין שבעים זאבי ערב. נעשתה לו התעייה הרגל, כמי שאינו רוצה לטעת שורשים במקום אחד שמא יבוא היום ותעקור אותו הרוח ממקומו. כשבגר והיה לאיש, נעשה גבוה וצר ולולקע תלויה לו תדיר בזווית פיו וכתפיו שפופות תמיד מתוך שהנמיך את קומתו והיה מביט ברגליו והולך לו הלאה כעלה מקומט שהרוח נושאתו. על כן לא היו עיניו פוגשות בעיני הבריות בהולכו וחשבוהו רבים לאיש גס רוח וגבה לב. אלא ששפל רוח היה, והיה לבם שלהם גס מראות, שמי רואה נשמה דקה של יתום.

בינו לבינו נהג ברסטוביצקי לנגן בחליל. היה החליל ירושתו מאביו המנוח, שכליזמר היה יודע נגן. היה אברהם ברסטוביצקי מנגן בחצר האדמו״ר השני מהושיאטין זכר צדיק לברכה, וזכות גדולה היתה לחתן ולכלה אם ניגן ברסטוביצקי אבא בליל כלולותיהם, שאמרו בחצר האדמו״ר שנגינתו מזווגת זיווגים בעליונים ומעלה יפה זיווגים בתחתונים.

בין לידה לשולעם זוכער נפטר אותו כליזמר מן העולם והוריש לבנו יחידו את חלילו. ועוד הוריש לו לבנו חובות הרבה, שידו היתה פתוחה תמיד לעניים אף כי היה עני מרוד בעצמו, עני אפילו מאותם עניים שפתח את ידו למענם. פרע אותו יתום את החובות עד הפרוטה, שלא ריחמו עליו הנושים והקשיחו לו את לבם ולא חסו עליו, גם לא בזכות אביו שניגן בליל כלולותיהם וזיכה אותם בתינוקות שניזונו ממעותיו של אותו תינוק יתום שהיה בנו.

היה ברסטוביצקי נע ונד ותועה עם חלילו, שהיה קל לשאתו בנדודים ואין אתה נצרך לא לדבר ולא לאיש למען נגן בו. היתה הנגינה משיבה ומרוממת את רוחו הנכאה, ולא רק את רוחו היתה משיבה אלא שהשיבה איתה בכנפיה גם את מלאכי השרת השבים משליחותם עלי ארץ. היו המלאכים מתגודדים סביבות ברסטוביצקי אגודות־אגודות, והיתה נגינתו מרוממת אותם מעלה־מעלה עד לאותו נהר דינור למען יבואו אל צור ישראל, שרוח הקודש ממש נשבה בחריצי החליל עת ניגן בו ברסטוביצקי. ולא ידעו הבריות מעשה החליל ומלאכי השרת ורוח הקודש, שאיש נחבא אל הכלים היה ברסטוביצקי ולא ניגן בפרהסיא כאביו מולידו.

וסטרייך אף הוא לא ידע שקול שהוא שומע אינו קול חלילו של ברסטוביצקי, אלא קול משק כנפיהם של מלאכי השלום שסיימו את שליחותם בבתים בבניין ככל ערב שבת וחיפשו להם שביל יעלו בו השמימה. מצאו בדירתו של ברסטוביצקי את השביל שסלל עבורם חליל שלו לעבר שמי מרום כדבר שאמרו חכמינו, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, באותו שביל שסלל חנינא בני בעבור העולם, שברסטוביצקי עולה בגימטריה כחלק רבי חנינא. שמע וסטרייך קול ולא ידע מה הקול ששמע, ולא רק שלא ידע אלא שעירב עצמו בכת מספרי לשון הרע שראוי כמאמרם ז״ל שישליכום לכלב. עוד נזכיר את אותו הכלב ומה כבר עשה לו לווסטרייך במעשה זה שאנו מספרים, אלא שאל לנו להקדים את המאוחר, שדי לה לצרה בשעתה.

תאמר, אם כן, ברסטוביצקי זה היה מלאך או שמא היה אחד מל״ו הצדיקים הנסתרים עליהם העולם עומד ובזכותם מתקיים, אלא שלא היה מלאך ולא היה צדיק ובטח ובטח שלא היה אחד מאותם שלושים ושישה צדיקים גמורים. אבל אולי ברסטוביצקי וחלילו היו בייחודם יחד מלאך, ושמו ברושיאל המלאך, שהיתה מנת חלקו כמנת חלקו של אדוניה בן חגית, מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלו ממנו, אף כי לא נתן ברסטוביצקי את עיניו במה שלא שלו כמעשה אדוניה בשעתו. ואם תשאל, מה מצאו מלאכים להתקבץ לשמע נגינתו והוא אינו צדיק ואינו נקי כפיים ומנת חלקו כמנת חלקו של אדוניה בן חגית? נאמר שאולי גם מלאכים אוזנם כרויה למעשי האדם, אף כי אינם יודעים מה שבלב, ומכירים הם בין נגינת הדיוט לנגינת עילוי. אבל אולי וּודאי, ודאי עדיף. ומה ודאי? ודאי הוא שבאותה שבת ישב אף ברסטוביצקי לשולחנו כשהוא כעוס. אבל טרם נדון בו בשעת כעסו נספר באותה ריבה שעל אודותיה ועל אודות בשר שהיא מעשנת סיפר ברסטוביצקי לווסטרייך ובעטיו יצא עליו קצפו של זה.

אותה ריבה משאר בשרו של ברסטוביצקי היתה ושמה שיינא. היה אביה בן דודו של אביו ואף היא נולדה לו ולאמה לזקוניהם, שהיתה אמה מקפידה כל השנים בהדלקת נר ובחלה. ואף נשמתו של אביה שמחה בבתו שמחה כה גדולה עד שיצתה מגופהּ ונדבקה ביוצרהּ לומר תודה ושיר לפני כיסא הכבוד טרם הגיעה בתו לפרקהּ, ואמה הקדימתו בשנים הרבה, שהוציאה את נשמתה בעצב מהול בשמחה עת ילדה את שיינא. היתה עצובה על שום צער שציערתה הלידה והיתה שמחה על שנולדה לה בת לזקוניה. נותרה שיינא יתומה מאב ומאם וחיה עם זקנהּ שאספהּ לביתו ויהי לה לאומן. היה זקנהּ בעל חנות אטליז והיתה חנותו מפורסמת בכל הפלך, ומסורת היתה בידו שנצר הוא לבעל מחבר ספר בשר על גבי גחלים. שמענו מספרים שאפילו הגראף הגדול בשובו ממסעותיו היה חונה לפני אטליז של אותו זקן וסועד כטוב לבו ממטעמיו אשר עשה והיה נושקו על פיו בצאתו.

היה ברסטוביצקי היתום דואג לאותה שיינא שארתו היתומה, שזקנהּ איש זקן וחולה היה, וחשש ברסטוביצקי מה ייעשה בה בשיינא לכשיוציא אותו זקן את ימיו ויגיע זמנו להשיב את נשמתו ליוצרהּ. ואף זקנהּ היה דואג בעצמו מה ייעשה בה ביום שתתבקש נשמתו לאטליז של מעלה. משום שאיש מעשה היה זקנהּ ומלאכתו נתונה היתה בידו, לימד את נכדתו את מלאכת עישון הבשר, שיורש זכר מיוצאי חלציו לא היה לו. ושמא היה מלמד את שיינא את אותה המלאכה אף אם היה לו יורש זכר? שכן ראה הזקן שידיה של שיינא טובות היו למלאכה זו. בראש חודש אלול החזיקה בידהּ לראשונה סכין של קצבים ובראש חודש ניסן כבר ניצחה שיינא על המלאכה ופינתה את עתותיו של זקנהּ למשוך את לב הקונים אל האטליז בפרוסות נקניק וכבד קצוץ וחיוך רחב וברכת שלום עליכם עליכם שלום.

היה ברסטוביצקי עובר בחנות דבר יום ביומו לדרוש בשלומה של שיינא בעוד ידה אוחזת בסכין ומנתחת לנתחיה עגלה משולשת וכבש תמים, והיה זקנהּ של שיינא מקביל את פניו בפתח האטליז בחיוך ומכבדו בפרוסת לחם פומפרניקל מרוחה בשמאלץ, עליה הניח בזהירות מרובה פרוסת נקניק שחתך בצורת עיגול ומשח אותה בשכבה עבה של חרדל צהוב העשוי מכרוב שחור, שדאג הזקן לאותו צעיר שדוף ובעל עיניים טובות שהתייתם מהוריו ובא לדרוש דבר יום ביומו בשלום נכדתו. ולא היה אותו זקן מניחו לאכול אותה פרוסה עד שהיה נוטל את ידיו ומברך המוציא והיה עונה אחריו הזקן אמן וראהו שהוא אוכל הפרוסה בהנאה ככהן רעב הנהנה ממתנות הכהונה.

פעם אחת בא ברסטוביצקי לחנות האטליז וראה אותה והנה היא נעולה על בריח ויימלא לבו חשש שנפל דבר ורץ כל עוד רוחו בו לביתם של שיינא וזקנהּ, וראה שם אנשים הרבה, ולא ראה את הזקן בעל הבית ביניהם, אבל ראה את שיינא ישובה על מדרגה אחת ופניה לבנות ושקועות ועיניה פעורות וקבועות מבט כאילו מתה היא ולא זקנהּ. אמרו זו לזה בגילוי המצבה, איינער איז קיינער, להיות אחד זה להיות אף אחד. ועוד הוסיפו ונשבעו זה לזו בגילוי המצבה שאף כי שניהם יתומים ועזובים וחסרי כול, ידאגו זה לזו וזו לזה כאילו היה כל אחד מהם עשיר מופלג בעל נכסים.

שמועה היתה בעיר שאף אותו זקן בעל חוב גדול היה לגראף ולא נותרו מכל ירושתה של שיינא אלא תפיליו שכתבן בעצם כתב ידו האור פני משה הקדוש על שום שלא רצה בהן הגראף, ונהגה שיינא להניח אותן כמנהג מיכל בת שאול ואחריה בנות רש״י שהחמירו על עצמן וידעו לשמור עצמן בטהרה ולא מיחו בידן, וזכו ויצאו מהן בעלי התוספות גיבורי התורה זכותם תעמוד לנו. אבל שמועה היא ואין סומכין עליה ועולם כמנהגו נוהג. אבל נכון הדבר שאטליז של זקנהּ נפל בידו של אחר ועשהו זה בית מרזח.

התגלגל יצחק לייבוש ברסטוביצקי איך שהתגלגל ואף שמו התגלגל איתו בגלגוליו והיה לברושי, אלא שלא היה שמו החדש שגור בפיו והכירו אותו כולם פעם כמר ברסטוביצקי ופעם כאדון ברושי. אבל אנחנו נסמוך על קדמונינו זיכרונם לברכה ונדבוק בשמות הקדומים שבחרו להם אבותינו עת באו ליבשת אירופה ונקרא לו ברסטוביצקי, שתלויה בו בשמו מידת האהבה שאוהבים זה את זה, כאהבת ברסטוביצקי ושיינא שאינה תלויה בדבר, שאין להם לשני היתומים האביונים דבר שתוכל להיתלות בו.

היה ברסטוביצקי חוסך מעותיו פרוטה לפרוטה למען ישלח לשיינא ויביאהּ אליו למקומו שהתיישב בו בסוף נדודיו, הוא הבניין גיבור סיפורנו. וכל כך היתה שיינא חשובה בעיניו, שפעמים הרבה היה חוסך מפיו פת לחם למען יזדרז וישלח לה ותבוא אליו סוף־סוף. היה מוצץ לולקע שלו שהיה ריק מטבק למען ישכך את הרעב הטורד את בטנו ומהרהר במחשבותיו היכן שיינא ומה היא עושה עכשיו ואם גם היא מהרהרת בו עתה. ואף הוא חשוב היה בעיני שיינא כל כך וחסכה גם היא את מעותיה פרוטה-פרוטה, והקדימתו שמלאכה נתונה בידה ופרנסה בצדה ובאה אחריו סוף־סוף הנה לארצנו. ולא היתה שמחה כשמחת ברסטוביצקי ושיינא עת נפלו בבואה זה על צווארה של זו וזו על צווארו של זה, ושעת רצון היתה בעולם, ובה ניצל הנשיא האמריקני מכדורי מתנקשים שנורו לעברו או אולי ממעטפות הנפץ שנשלחו אליו למשכנו בידי מרצחים ארורים, ולא תדע האומה היושבת לבטח בעולם החדש כי ניצלה מפורענות הודות לשני יתומים יהודים בשעת שמחת מפגשם בארץ נושבת. אבל נסתרות הן דרכי האל, ואין מחשבות האדם מחשבותיו, לא כל שכן ידיעותיו.

ואני, מנין אדע אני כל זאת תשאל? שמעתי שכך מספרים מאחורי הפרגוד. ועוד שמעתי מאחוריו ששואלים, את מי נשלח ומי ילך לנו. ואומַר לקול, אני, הנני שלחני מבין לבדים, אבל לא דברים בפי, כי כבדת פה וכבדת לשון אנוכי. ושמעתי עוד אומרים, מי שם דברים בפה ומי מכביד לשון? ועתה לכי. ואומַר אני, הנני שלחני, אבל בי אדוני שלח נא בידי את אשר תשלח. ושמעתי עונים, הלוא צרצרים זמר יזמרו, והנה הם יוצאים לקראתך וילכו איתך, ותלחשי להם אמרייך ושימי דברייך בפיהם. ושלחונו ללכת ולומר, להשמיע למען יוכל מי שישמע לא להבין.

אם כן מה עשו שיינא וברסטוביצקי באותן המעות שחסך ברסטוביצקי? נדברו ביניהם ואמרו לפתוח חנות אטליז לשיינא. היה ברסטוביצקי משתדל בעד שיינא אצל כל רעיו המועטים ומכריו שרכש בדי עמל ובדי ריק. במיוחד השתדל לפתות בדברים את וסטרייך לבוא ולהשביע אצלה צורכי שבת שלו, שהיתה רעבתנותו של וסטרייך לכבד את השבת באכילת בשר גדולה אף יותר מרעבתנותו לבשר בימות החול כפי שכבר סיפרנו. ואם תאמר, וסטרייך זה שלא מנע מפיו בשר בששת ימי המעשה היאך יוכל לאכול ביום שבת קודש והוא יום אחד יותר מכל אשר אכל בשישה ימים? הן כך היה הדבר. הלוא כבר אמרנו שווסטרייך כבודה של שבת גדול בעיניו מאוד־מאוד, והיה בשר שאוכל כל ימות השבוע לכבוד השבת. הא כיצד? היה רואה וסטרייך נקניקייה נאה אחת, היה אומר לעצמו, מה נאווה נקניקייה זו, אשמרנה לי לשבת. אבל היתה התאווה לאותה נקניקייה מטמטמת את קיבתו, ולא מצא מנוח מהצקותיה עד שמצא נקניק נאה ממנה, ואמר, הנה נקניק זה נאה מאותה נקניקייה, אשמור הנקניק לשבת ואוכל כעת את הנקניקייה. נפנה ואכל הנקניקייה ושמר הנקניק לכבוד השבת. הלך בתאוותו לנקניק ומצא אומצה אחת נאה הימנו. אמר, הנה אומצה זו נאה היא אף מאותו נקניק, ואכל הנקניק ושמר האומצה לכבוד השבת. כך היה הולך בכוח תאוותו עד שנמצא לו נתח נאה כל כך לכבוד השבת, שהיה פותח הנתח במראהו מדור מיוחד בקיבתו של וסטרייך ושמו פירוגי, ששעריו נעולים כל ימות השבוע ונפתחים עת היה מקדש על היין ועל השבת והציץ באותו נתח ולחש, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. היה המדור פירוגי גדול כשאר כל מדורי קיבתו גם יחד, והוא גדל והולך וגדל עוד ככל שגדלו כבודה של השבת וכבוד תענוגיה בעיניו של וסטרייך. בא ברסטוביצקי לברך את שיינא ולפתות למענה את וסטרייך, ויצא מקולל.

אותו ערב שבת בין השמשות בשעה שפרצה האש בחצר הבניין היה ברסטוביצקי יושב בביתו בקומה השנייה והוא בגפו. מנהג היה לו בערב שבת להניח מפיו את הלולקע ולנגן בחלילו עד כניסת השבת, שרצה להקביל את פני השבת ברוח טובה ובנפש חפצה. חילץ את החליל מנדנו והחל לנשוף בו ולהוציא צליל. מיד תקפו השיעול. כיחכח בגרונו וחזר ונשף. תקפו השיעול בשנית. חשב, מה זה שאני משתעל? הלוא מאז שעמדתי על דעתי אינני משתעל כשאני בא לנגן ואף בזמן שנפלתי למשכב הלונגען אנטצינדונג, דלקת הריאות הנוראה, עמדתי משיעולי עת באתי לנגן. עלה באפו ריח של אש. אמר, מה זה יש כאן ריח של אש ואני אפילו כירה מותקנת אין לי בבית? בדק בארבע פינות ביתו ולא מצא אש מעלת עשן. שתה כוס מים אחת ובא לנגן בשלישית, ושוב תקפו השיעול ועלה ריח עשן אש באפו. ולא עלתה בידו של ברסטוביצקי לנגן בחלילו עד שנכנסה השבת והשיבו לנדנו והניחו מידו והוא מאוכזב ועצב.

יצא ברסטוביצקי מביתו להתפלל תפילת מנחה וערבית בבית הכנסת החסידי תפארת ישראל, שנטה אחר החסידות אבל לא היה חסיד בעצמו, שכן לא היה סיפק בידו של אביו להכניס בלבו את אהבת החסידות ואהבת הצדיקים, שהרי מת אביו ובנו עודנו תינוק. וכי אי־אפשר ללמד חסידות לתינוק? אלא תינוקות כל עבודה שלהם היא עבודה שבלב ואין צורך להזכיר להם לא איך לשמוח ולא איך לבכות, יהיו מתנגדים או חסידים או סתם ישראל.

היה משכנו של בית הכנסת תפארת ישראל אוהל אחד מט לנפול בחצר בית אחד שאף הוא מט לנפול וכמו החזיקו האוהל והבית זה את זה שלא ייפלו שניהם. עליהם אמר שלמה המלך עליו השלום טובים השניים מהאחד. וחרף דלותו מכובד היה שכיבדוהו המתפללים, ואין מקומו של אדם מכבדו אלא האדם הוא מכבד את מקומו. מונחים היו האוהל והבית בצלע גבעה ונשקפים ממנה בתי העיר הנישאים בלקטניות השמימה ומעל כולם נישא גמלון בית הכנסת נווה שלום המכוסה רעפים חכליליים.

הקיצור, יצא ברסטוביצקי מביתו והוא זועף על דבר החליל והשיעול וריח האש. אך יצא מן הבניין לעבר החצר, והנה ניצבת לפניו אש בוערת והיא מחוללת לה בגוני אדום וצהוב וכתום, וזורקת את להבותיה ויורה את שביביה אל על בשלווה נלבבת השמורה לאש. הניד בראשו והמשיך בדרכו וזעפו הולך לצדו כצל ונכנס עמו לבית הכנסת. התפלל מעומד מתוך זעף וחרי אף מנחה וקבלת שבת וערבית.

כששב לביתו ראה ברסטוביצקי את האש והיא עוד מחוללת לה בשלווה, חרף השבת שנמתחה בינתיים כדוק על העולם. החציף לה לאש את פניו. שמע אותה מלחשת בין להבותיה, אל תחציף לי פנים, יצחק לייבוש, יתמא חציף חוצפן מחוצף שכמותך. התבלבלו רגליו מדבריה ונדחף לביתו בעל כורחו זעוף ונזוף.

משום שלא הקביל ברסטוביצקי את פני המלאכים בחליל טרם כניסת השבת, לא קיבל את פניהם גם אחריה. ישב בדד בביתו, והיתה הרוח ששאף לנשוף בחליל כשבויה בחלל בטנו הריקה מקרקרת לעזרה מבלי אוכל, מקפצת לה אנה ואנה מן הקיבה לטחול ומן הטחול למרה, כמו ניסתה לנקב אותם במקום חיבורם. הסיח ברסטוביצקי את דעתו מבטנו ומן הרוח האסורה בין איבריו והפנה את מבטו לעבר חלונו. ראה צרצר אחד עומד על אדנו ומצרצר. הסתכל בו ברסטוביצקי בעיניים נוגות. פנה אליו ואמר, צרצר, כמה טוב מזל שלך, שכל תכלית שלך רק לנגן ולשיר ולזמר. ואני, אם אני לא צועק, אין מי שמקשיב. צירצר הצרצר כנגדו. נפתחו אוזניו של ברסטוביצקי ושמע קול מזמר באוזניו:

חלילן אחד חילל

ניגון ליום, ניגון לליל.

הוציא חליל מנדנו,

פצח מהר בניגונו.

מיד תקף אותו שיעול,

בנחיריו עשן פיגול.

מה כאן פתע התרחש?

בחצר בוערת אש.

מי הבעיר, חנק חליל,

מי הקדיחה פה תבשיל?

ננער ברסטוביצקי מהרהוריו ואמר בקול אף כי היה לבדו, מה זה, מה פתאום בוערת אש בחצר? מעשה שטן. אין זאת כי אם ידה של גברת גטניו המכשפה הזקנה הזאת חייבת להיות בדבר, שעשתה יד אחת עם הס״מ להשבית אותי מנגינתי. הלוא מי מדיירי הבניין יודע שאני יש לי חליל ושאני מנגן בו בערבי שבתות? רק גברת גטניו, האיילונית המכורסמת הזאת. שוב אני נזכר באותו יום שניגנתי בחליל ושמעתי מבחוץ קול צרוד כמו של קרפדה צועק ומקרקר, אש, אש, הצילו, אש, ורצתי עם החליל בידי ופרצתי לדירתה של גברת גטניו שהיא ממול דירתי, ומצאתי אש אוחזת בקדירה שהכינה ועולה ממנה כזאת צחנה שלא הרחתי מעולם, א פארץ שטינקט פון טאפ, שמלאה היתה עצמות וגידים וציפורניים וטלפיים ושומן ועשבים ואבקות ומה לא, ומצאתי סחבה רטובה אחת, א נאסע שמאטע, מונחת שם וחנקתי איתה את האש. הודתה לי אותה זקנה כישופמאכערית שכמותה ואחזה בידי ולא הניחה לי לשוב לביתי עד שאשב עמה ותוכל להודות לי בכוס תה. ישבנו שנינו בסרחה האיומה ושתינו תה שצבעו שחור כמו מרה שחורה והוא מתוק כצפיחית בדבש, חלב דרקונים ממש, דער פיפערנאטער מילך. אך התיישבנו ונתנה את עיניה בחליל שבידי האחרת ושאלה, ברושי, אתה מנגן בחליל? ולבשו פניה סקרנות מרושעת כפני לילית ונעמה ואַגרַת בת מַחלַת בליל יום רביעי. התעלמתי ממה ששאלה אותי ושאלתי על התבשיל שרקחה והקדיח או על התה שצבעו שחור כמרה והוא מתוק כצפיחית או על הסחבה הרטובה שמצאתי וכיביתי איתה את האש שאחזה בקדירה המצחינה או על משהו אחר, מי יודע. לא הניחה לשאלתה ושבה ושאלה אותי, ברושי, אתה מנגן בחליל? ונתלבש בעיניה ובשפתיה ובלחייה גוון אדמדם משונה של פיתוי. עניתי לה בקוצר רוח, ואם כן, מה? ענתה כמי שמפטפט עם שכנו סתם פטפוט של חולין, לא כלום, לא כלום, שמעתי משהו ולא ידעתי מה שמעתי. מכאן ואילך לא הסירה את עיניה מן החליל אפילו לא רגע אחד.

חשב ברסטוביצקי, הנה כבר הפסיקה פעם אחת את נגינתי באש והנה שבה והפסיקה פעם שנייה את נגינתי באש. בטח קיבלה את האש מתנה מאותו דרקון שינקה ממנו את החלב שלו. שומר נפשו ירחק ממנה.

נספר באחרונה באותה אַיילונית מכורסמת, גברת גטניו הזקנה מן הקומה השנייה ממול דירתו של ברסטוביצקי, שעל האסקופית המונחת לפני דלתה רקומה היתה מקצה אל קצה דמות נחש בריח בעל סנפיר וקשקשת וזנב מחודד.

ואל נא תחוש שמא לא תבוא להכיר את שאר דיירי הבניין שעוד נכונו להם עלילות רבות. אבל איני רוצה להאריך דווקא בגידופים של קבלת שבת ובדחיית המלאכים השלוחים לבניין שרבו הגידופים והשליחים במעשייה זו ומקום יש לכולם, אבל אם נשתקע במקום זה יימלא הספר גידופים ועוד לא יבוא עלינו השחר. נספר אם כן בגברת גטניו הזקנה.

גברת גטניו הזקנה לא היתה צעירה אפילו בימי בחרותה. קמטים־קמטים חרצו וחרשו בפניה כאילו מיאנו להיפתח מאז הימים שעשתה ברחם אמה, או אולי מיאנה בצאתה לשכוח את התורה שלימדהּ המלאך, ונאלץ המלאך לסטור על פניה בחוזקה עד שקימט את פניה. בין כך ובין כך נכון היה הדבר שיצאה מבטן אימה בצווחות ויללות שהותירו את קולה צרוד כקולה של קרפדה. היו עיניה שחורות ושערה לבן וסנטרה חצוי היה לכל אורכו כאילו הוא קמט נוסף בפניה, המתוח משפתיה עד פימה מדולדלת. מה היו עלילותיה לא ידע איש, שפחדו מפניה כולם, ועם זאת כיבדוה, שמלאות כל חוכמה היו עיניה וידענית היתה בתורה ובמלאכת הרוקחות, ובמלאכת השמים, ובחוכמת התולדות, ובסוד הנשמה. והלוא מנין מתהווה הכבוד שניתן לו לאדם? או מעוצם החוכמה האצורה בו ומדרך הנהגתו בעולם במידות נפלאות, או מפעולות זרות בלתי מושגות וממעשי פלאי פלאים היוצאים מגדר ההרגל הטבעי שעושה אותו אדם. והנה שתי אלה גם יחד ראו האנשים מתקיימות בה בגברת גטניו הזקנה.

אמרתי שבקיאה היתה גברת גטניו במלאכת הרוקחות. אשר על כן באשר ישחקו הילדים ויטפסו על עצים או יתחבאו בצל שיח ההדסים ויבהילו זה את זה ויכעיסו זה לזה וישמחו זה עם זה כמעשי הילדים לשמח ולהכעיס ולהבהיל, הרי שייפול מי מהם אפיים ארצה וייפצע ותיזל טיפה מדמו על רגלו או על ידו ותתנפח חבורתו וייקש לילך ויבך ויקרא בקול גדול, אמא, אמא. ותשמע אמו של הילד את קריאותיו מביתהּ ותבוא אליו במרוצה ותיבהל ממראה הדם הניגר ומשמע הבכי, ותלך עם הילד בידה אל המרפאה אל הרופא הדוקטור המומחה, ותרא שם שורת אנשים מוכי גורל וזבי דם מוציאים את שעותיהם המומים וכאובים מי בישיבה ומי בהסיבה ומי בשכיבה, מי בשקט ומי באנחה, מי ברישול איברים ומי בחישוק שפתיים, וישיבו המזכירות מן הדלפק את פניה הדואגות של האם ריקם שאין פנאי ויש תור, ותיקח האם את ילדהּ בידהּ ותלך נכלמת אל גברת גטניו ומתנה טבלת שוקולד מנחה לגברת גטניו נתונה בידהּ, ותדפוק על דלת ביתהּ של גברת גטניו שלוש פעמים. והיה הילד מביט מבויש ברגליו ורואה אותו נחש בריח מביט בו בעין רעה ומנופף מולו בסנפיריו ובזנבו המחודד, והיתה אוחזת אותו צמרמורת מפחד הנחש ונעשה כל בשרו חידודים־חידודים ושערותיו סמרו, וכבר שכח מהמכה שלא חובשה ורצה לנוס משם על נפשו ונעשה לו צר שקרא לאמו ולא הבליג על מכתו ועל כאבו והמשיך לשחק. או־אז תיפתח הדלת, וריח מרקחות ושיקויים יעלה מן הבית ותופיע בפתח דמות מוצקה ונמוכת קומה חגורת סינר. ותבט גברת גטניו באם ובילדהּ והיא קומתהּ קומה אחת עם קומת הילד, ותשלח את ידהּ הבטוחה ותיקח את המנחה הנתונה לה מאמו, טבלת שוקולד מחנותו של מר יצחקי, שאין לך דבר שאוהבת גברת גטניו יותר משוקולד, ואין לך שוקולד כשוקולד מחנותו של מר יצחקי. שהיה בן דודו של מר יצחקי סוחר גדול מארץ צרפת וזיכיון נתון לו מהרפובליקה להביא קקאו מיבשת אפריקה לארמונות המלכים והרוזנים שביבשת אירופה. ובעוד הילד החבול ואמו היו פוסעים פנימה לתוך ביתהּ של גברת גטניו, היו שאר הילדים מתגודדים כולם בחצר ומביטים בחלונה ומחכים למוצא פיו של חברם שיספר להם בצאתו מן הבית כיצד פתחה גברת גטניו את כלובו של הנמר הניצב בסלון ביתהּ, וכיצד הושיט לה הנמר הכנוע את ידו, וקצצה גברת גטניו את טפריו בצבת עשויה זהב אדום, והניחה את הציפורניים הקצוצות בקערת כסף, והוציאה מן הארון בקבוק ירוק מלא דם שחור של תמסחים, ותטיף טיפתיים משחת נאדיד המים שאך היא בלבד תדע היכן נותר בארצנו, שאין הארץ נוחה לצמח זה ובכל זאת מצויה אצלה משחה שלו בשפע, ותערבב ותמרס ותלחש לחש ורק שפתיה ינועו, ותמרח ותחבוש את המכה באספלנית ותגיד לאם ולילד, אין מה לדאוג, זה בסך הכול חתך קטן. ואף על פי שהיו הילדים כולם בביתהּ וראו שאין כלוב נמרים ואין בקבוקי דם תמסחים ואין משחות נאדיד המים, בכל זאת יאמינו כולם, שיפה כוחן של אגדות המשכרות את לבו של אדם כיין חמר, ומושכות את לבו כמיני סדקית.

אם כן ידענית היתה גברת גטניו האיילונית במלאכת הרוקחות, והיאך היתה ידענית גדולה אף בתורה ובפירושיה? גם את זאת לא ידע ילוד אישה, אבל להפריח מגדלים פורחים באווירו של ניחוש יוכל גם יוכל.

היה וסטרייך מלעיג ואומר, בידוע ששרה אמנו איילונית היתה, פשוט הדבר שנגלתה לה לגברת גטניו בגילוי שרה ולימדה אותה את כל התורה כולה. והוסיף לעצמו בלחישה, הוי ישראל למה זה הבל תהבלו, אפשר שאישה רק תדבר ותהא מעוברת וכרסהּ בין שיניה?

משום שנהגה לצטט מתוך פירושו של האבן עזרא לתורה ומשיריו שחיבר לכבוד המקום ולכבוד התורה ולזכותם של ישראל, אמר רפאל בן מויאל שצאצאית היא לר׳ עזרא גטיניו מפרש האבן עזרא, הלך הדלי ואחריו הלך החבל. בן מויאל, אף שחי עם משפחתו מזה שבע שנים בקומה החמישית, עדיין חשבוהו כולם כדייר חדש זה מקרוב בא. ניענע וסטרייך בראשו ושלל את דבריו בתוקף השמור לאלה שאינם יודעים. אלא שלי נראים דבריו של בן מויאל, שאין סוד העיבור והגלגול קל בעינַי כל כך כבעיני וסטרייך.

בין כה ובין כה, כפי חוכמתה במלאכת הרוקחות וכפי חוכמתה בתורה ובפירושיה, כך פחדו ממנה כולם וכיבדוה ונזקקו לה בשעה שנזקקו לה והיו הולכים בה רכיל מאחורי גבה הגבנוני והמוצק והיו מהרהרים בה עת יכו על לבם ביום הכיפורים על חטא שחטאו ברכילות.

כך ראו האנשים את גברת גטניו ומעשיה. אחרונה־אחרונה נספר על גברת גטניו כמות שהיא בעצמה, שאף היא מנהגי שבת משלה היו לה.

בכל יום שישי היתה גברת גטניו משכימה לקום אפילו יותר מאשר בכל יום, שהתרגשות היתה אוחזת בה בחלום ומחזירה את נשמתה לגופהּ השקוע בשינה. היא בחלום ומשחקים הילדים לפניה בחצר הבניין, אלה בכדור ואלה במקלות ואלה בגיר ובאבן וכולם רצים וקוראים לה לחבוש חבורתם ואמותיהם מקיפות אותה וצועקות זו לזו ודוחפות זו את זו, אני ראשונה, את אחרַי, בני האומלל, מכה חמורה, זעזוע בראש, סכנת חיים. ותפתח הארץ את פיה תחתן, והנה מופיע עולה מתוכה נגד עיניה תרנגול שחור ויקרא בקול, עורו, עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, כי עוד רב המעשה עד בוא המלכה. פקחה מיד גברת גטניו את עיניה ונזדרזה וקמה ממיטתה לעשות את שיש לעשות ולהקביל בשמחה את פני השבת.

פשטה גברת גטניו בגדי חול שלבשה כל ימות השבוע ולבשה על עורה את סינרה העשוי סָמוּט המיוחד לשבת. מיהרה ויצאה מביתה לעבר שוק הירקות והפירות, ולא היתה סרה ימין ושמאל אלא מישירה ללכת לעבר חנות הירקות של הגירונדי העומדת בקצה השוק. קנתה מאצלו מלוא הטנא פירות בשלים ומובחלים, תפוזים בעונתם בחורף ותאנים שלא לומר אגסים וקרוסטומלים ואפרסקים ומשמשים בעונתם בקיץ וכיוצא בזה כל השנה, בכל עונה היתה קונה גברת גטניו את הפרי המיוחד לה לאותה עונה, שאין לך עונה בלי פרי, וחזרה מיד בלי שיהוי לביתה וסלה נתון בידה. אז רחצה את הפירות כמו היו תינוקות של בית רבן בערבי שבתות, וקולפת את זה שיש לקלוף, ומגרענת את זה שיש בו גרעינים, וקונבת את זה שיש לקנוב, ורוקחת את הפירות בקדירה של ברזל יצוק עם תערובת של חבושים ופרישים וציבחד פטל ואתרוגים וסוכר. ותתבשל המרקחת ותתבשל עוד ותעלה אד ותתבשל עוד ועוד ותבעבע, עד שנמלא הבית כולו ריח ניחוח מתוק של מעדן ריבה מפירות העונה.

וכל כך למה השתדלה גברת גטניו לכבוד השבת? שמתוקה השבת מדבש, מה דבש לא מסריח ולא מתקלקל, אף השבת לא מתקלקלת גם אם ריקים שבישראל החלו מקילים בה ראש ומשרכים את דרכם. בהם דבק הקלקול ולא בה. ומה עוד מתוק מדבש? מתוקים מדבש הם מעדניה וריבותיה של גברת גטניו הזקנה האיילונית.

ובכן, ברי שאף ביום שישי זה שפרצה בו האש בחצר הבניין, הלכה גברת גטניו לשוק ושבה לביתה עם פירותיו של הגירונדי ובישלה המרקחת וביעבעה הקדירה ונמלא הבית ניחוח ריבות מתוק וסמיך ושימח את לב הזקנה. רוותה ממנו נחת והתרווחה על כורסתה המרופדת והושיטה ידה לטבלת שוקולד ונטלה ממנה קובייה אחת והניחה אותה על לשונה. מצצה את הקובייה ועצמה את עיניה ונתנמנמה, שנתעייפה מכל מלאכתה אשר עשתה, שכל ימות השבוע אדם מתעסק בצרכיו ועושה מלאכתו ואינו נח ואינו פוסק מלבוא בחברת בני אדם, והנה תמה מלאכת השבוע וראוי לו לאדם לנוח ולהתבודד ולשבות מכל מלאכה. אך התיישבה על הכורסה, והנה עלה ריח אש בנחיריה והעכיר את שלוותה. תהתה מה זה וקמה ויצאה מביתה. ראתה את האש בוערת בחצר הבניין יורה מטחי עשן סילוניים, כמו התריסה חלילה בכוח ארציותה כלפי השמים. פתאום ניתרה גברת גטניו ממקומה ואבחת כאב חד פילחה את רגלה כעקיצת עקרב. אך נחתה בחזרה על האדמה מניתורה, ותרא מכוות כידוד שניתז מן האש ופרח וטס באוויר השמימה וירד על סינרה העשוי סמוט המיוחד אצלה לכבוד השבת, ועשה בו חור חרך ויצא וצרב ואכל בבשרה בתאווה עד שנתקרר והיה לאפר. נמלאה צער על אותו סינר שנפגם, שמיוחד היה לה לשבת קודש, ומה גם שסינר חגיגי לכבוד השבת יחידי הוא לה ואין לה שני כמותו. הביטה באש בפנים זעומות. ענתה לה האש בפנים צהובות וחרצה לה לשון אש כתמתמה. סיננה כנגדה גברת גטניו, כי האויב נמשל לאש, ונפנתה והלכה לביתה והצניעה תחת ידה את החור שעשה אותו כידוד בסינרה. חזרה לביתה ופשטה סינר של שבת שיש בו חור ולבשה בגד של חול אשר חור אין בו, אף אינו מיוחד לכבוד השבת. התמקמקה על כיסאה ואמרה לקבל את השבת מתוך צער באותו בגד של חול, ובאו כל הריבות שרקחה לנחמהּ, ומיאנה להינחם. אמרה בינה לבינה, תכף ינגן ברושי שכני בחלילו וישיב את רוחי ואשמע את קול כנפי המלאכים השבים ממלאכתם ואתעלה עמהם אף אני. מדוע יאחר לנגן היום? משלא שמעה את קול נגינתו של ברסטוביצקי בוקע מדירתו וסולל דרך שיעלו בה המלאכים השמימה, לא מצאה מוצא מצערה על סינר של שבת אלא בכעס. החלה כועסת. תחילה לא ידעה על מי לכעוס ולבסוף ידעה גם ידעה, ולא רק שידעה אלא שגם ידעה מי הארור שוודאי הבעיר את האש וציער אותה ועוד בערב שבת.

אז עלה בזיכרונה של גברת גטניו דבר אותו יום שישי שאסתר שאלתיאל, אשתו של הנגר משולם שאלתיאל מן הקומה הראשונה, באה בו ודפקה על דלתה, והיא אוחזת ביד בנה ברוך ועינו מכוסה בידו, ויסר את ידו מעל עינו ותרא והנה נעוץ נעצוץ בעינו וייגר ממנה הדם זרזיפים־זרזיפים על לחיו. לקחה היא את טבלת השוקולד הנתונה לה מנחה מאמו והשכיבה את ברוך על הדרגש. הוציאה תחת הדרגש ארגז מתכת ופתחה והוציאה צרור פלנל צהבהב ובו עטופים כלים מכלים שונים, ולקחה ממנו מלקט כסוף וליהטתו בלהבה וציננתו. חיש קל ניגשה לברוך השכוב על הדרגש ושלפה באחת את הנעצוץ מעינו, וכיסתה את עינו במטפחת משוחה בדוהן שריחו ריח פיגם.

כשעמד ברוך שאלתיאל מכאבו עלה בנחיריו ריח ניחוח של ריבות מתוקות תחת ריח הפיגם שבדוהן המכסה את עינו. נפתח תאבונו של ברוך מריח הניחוח ונשבע בינו לבינו שלא יצא מביתה של מכשפה זו עד שיטעם מטעם הריבה המתוקה שרקחה בקדירה. החל להתפתל על הרצפה כנשוך נחש והחזיק בבטנו וצווח ככרוכיה, אוי, אמא מאדריקה, כואבת לי הבטן כל כך, אוי, אמא, אני מוכרח לאכול, אוי, אמא, אם אני לא אוכל עכשיו אני הולך למות, אוי אמא, אמא, כל החיים עוד לפני, הצילי אותי, אמא, למה אמות ואני עדיין ילד אוי, אמא, אמא. כך צווח ברוך שאלתיאל והוסיף לצווח וצווח עוד, והחווירו פניה של אמו אסתר ותישק לידה של גברת גטניו ותכרע על ברכיה ותתחנן לפניה שתיתן לו לבנה הפרינקיפס האהוב לטעום דבר־מה שמא ימות פרי בטנה נגד עיניה ואנה היא תבוא. פתחה גברת גטניו את קדירתה אף שלא הגיעה השעה להדליק את נרות השבת, והיא רגילה במנהג חסידים למנוע אוכל מפיה עד סעודת השבת, שראויה השבת שתיאכל סעודתה מתוך תיאבון, מלבד אותה קובייה של שוקולד שהזכרנו שהיתה מניחה על לשונה. חשבה גברת גטניו בינה לבינה, הנה העולם עוד שקוע בעניינים של חול ואינו כדאי למתיקות כזאת כמו של ריבה זו שרקחתי היום. אבל בכיו של אותו תינוק מחריש אוזניים ועלול לעכב את השבת מלבוא. נמלכה לתת לו קמצוץ ריבה למען יסכור את פיו ואמרה בלבה, חזקי לבך אל גואלך והידבקי בשם קודשו. נתנה לאותו תינוק לטעום מאותה ריבה. אך הניח ממנה טיפה אחת על לשונו הנוטפת ריר, ועיניו אורו וכאילו לא חלה מעולם ואף עינו נרפאה כאילו לא דקורת נעצוץ היתה.

אמר ברוך שאלתיאל לאותה זקנה, בחיי, גברת גטניו, שריבה כזאת לא טעמתי אף פעם. והוסיף ואמר, כאילו אני בכלל לא אוכל אותה בפה אבל מריח אותה ואוכל אותה מהאף. ועוד הוסיף ואמר, אף פעם לא הרגשתי שום דבר דומה למה שאני מרגיש עכשיו, אולי חוץ מכשאני משחק בגפרורים שגם את האש אני מריח באף ומרגיש את הטעם שלה על הלשון. חייך חיוך של ילד הזומם ליידות אבן בחתול ישן ואמר, באמת נראה לי כאילו אין דבר שיכול להעביר את הריח הזה של הריבות שלך חוץ מהריח ההוא של האש והגפרורים.

הלכו להם אסתר שאלתיאל ובנה, ונותרה גברת גטניו חצויה, חציה שמח על שריפאה אותו תינוק וחציה התעצב שפגמה מכבודה של השבת והאכילה אותו תינוק מהריבה שהכינה לכבוד השבת. ומה גם שהיו פניו רעות בעיניה.

עתה בעודה כועסת על האש שפגמה בסינר המיוחד לשבת ואילצה אותה לקבל את פניה בבגד של חול ועוד שחרצה לה לשון בפנים צהובות, ובעודה עצובה שלא עלו באוזניה קול חליל וקולות מלאכים מדירתו של שכנהּ, ולא מצאה לה מוצא מעיצבונה אלא בכעס, עלה לפני גברת גטניו זכר אותו תינוק שבגר מאז והיה ראש לשובבים ומנהיג לאווילים, והיתה ידו בכול ויד כול בו, פרא אדם ממש, זולל וסובא. זימזמה גברת גטניו בינה לבין עצמה:

התקוששו אווילים, שובו שובבים וחרדו לרגעים,

התבוננו כי צל ימי חיינו — מעט ורעים,

ימי שנותינו — בהם שבעים

שנים, הנה חלום אחד.

אמרה בינה לבין עצמה, ודאי הוא שאותו לץ אוויל משריש פרא אדם רשע מרושע כוכב שבתי מזיק אבדאל מדופלם דמיקולו לקח בגניבה לוחות עץ מאביו והטמין אותם בבור והבעיר את האש בגפרורים למען ישכיח את ריח הריבות שאכין וימנע זכות עונג שבת ממני. ייקוב השם נווהו פתאום, יתבער הרעבתן ויישרף באש שהבעיר. ככה יקרה לכל מין שבדברי קדמונינו לא יאמין.

אותו ברוך שאלתיאל בן משולם שאלתיאל הדר עם אביו ואמו אסתר בקומה הראשונה אף הוא היה לו דבר ריב ומדון עם האש ויאשים בלבו את אהובה בתו של בן מויאל מן הקומה החמישית וטעמו עמו מדוע יאשים אותה דווקא. ואהובה בן מויאל אף היא היה לה כעס בדבר האש ותגדף בלבה את יוסף הבא מהעיר שושן מן הקומה הרביעית שעיכבהּ פעם בסיפורים מסיפורים שונים על אש שלא כבה וחזר לוי וסטרייך בנו של שמשון לביתו בקומה השלישית ולא הספיקה לשאול אותו לשלומו בשובו כמנהגה לעשות בכל יום. ויוסף גידף את משולם שאלתיאל. ומשולם שאלתיאל גידף את יוכבד פריימן אמו של אמיל הגרה עם בנה ממול משולם בקומה הראשונה. ויוכבד גידפה את לוי וסטרייך. ולוי גידף את שמעון בנו של בן מויאל. וכך נמשיך ונלך במעגל המגדפים והמגודפים עד שנגיע אל אמיל בנה של יוכבד פריימן המגדף את שמשון וסטרייך, שחשד בו שהוא מפטפט ביצרו ונותן את עיניו באמו לחמוד אותה בשבילו. וּוסטרייך כאמור היה מגדף על שולחנו את ברסטוביצקי המגדף את גברת גטניו המגדפת את ברוך שאלתיאל וחוזר חלילה. צא ולמד מה גדול כוחה של תרעומת, שאם תלך בעקבותיה תכיר את כל העיר (נ״א העולם). ואם תאמר הלוא חסרה דירה אחת או חסרות שתיים או שלוש? הרי שעמדו דירות אלה ריקות על עומדן והיו מקום משכנם של עכבישים ודגיגי כסף ושממיות ושאר לטאות ורמשים, והיו חלונותיהן מקום לצרצרים לנוח מעמלם ולפוש קמעא.

בעוד פיותיהם מגדפים את שכניהם נתעייפו הדיירים כולם מעמל השבוע ומסעודת השבת, שאין אחד מהם שלא כיבד את השבת במעדנים ובתבשילים במגדניות ובממתקים מלבד ברסטוביצקי שכיבדהּ בקרקורי בטנו הריקה. אט־אט נעצמו עיניהם ושקעו גופותיהם בעריסתה החמימה של התרדמה, ואורה של האש היה מרקד על קירות החדרים ומאיר בגווניו הכתמתמים על שפתותיהם הדובבות האשמות שווא גם מתוך שנתם.