מרותקת

כמו בכל יום ראשון, חזרתי בשתיים מבית הספר. שכבתי על המיטה, האוזניות תקועות לי בתוך המוח. העיניים שלי קדחו את התקרה. הכרתי בה כל בליטה וכל קילוף. ובכל זאת היא נראתה לי אחרת מאז שחזרנו, כאילו זה כבר לא הבית שלי, וממילא לא החדר שלי ולא התקרה שלי.

מאז הפגישה עם אמיר בניו יורק לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל מה שהוא סיפר לי. הרגשתי מותשת, כאילו הסקרנות שלי הייתה גדולה יותר ממה שהאוזניים יכולות לשמוע. או הנפש. או מה שלא יהיה האיבר שבאמת שומע. חשבתי על כל מיני שאלות שנשארו פתוחות, כי כשדיברנו כל הזמן התחלפו הנושאים ובעצם לא הספקנו להקיף שום דבר מההתחלה עד הסוף. הכול נשאר באמצע. אני אשאל אותו הכול במייל שהוא נתן לי, כשהוא יחזור מפריז. אבל קודם אחכה שהוא יכתוב לי ראשון. אולי בינתיים הוא כבר מצטער על כל מה שהוא סיפר לי.

חשבתי שם מול התקרה גם על כל השנה המטופשת הזאת של הבגרויות שניצבה לפני כמו חומה גבוהה בלי צבע, חומה עכורה. "השנה הקובעת", כמו שאבא קרא לה. "זאת שנה עם תועלת," הוא אמר, "היא קובעת את העתיד." את המילה עתיד הוא תמיד אמר כאילו אפשר לחשוב מי יודע מה. שיהיה. לא משנה.

אבל מחר שביתה, לפחות זה, ועוד מעט חגים. ועד הבגרויות - נראה. אולי בכלל תבוטל השנה בגלל השביתה, שאומרים שתהיה הפעם ארוכה במיוחד. שילכו עד הסוף, אמרתי לעצמי. הלוואי. לא רציתי ללמוד, אבל בשבועיים האחרונים גם לא יכולתי לקרוא, ולא יכולתי לדבר כמעט עם אף אחד. לבהות בתקרה הייתה האמנות שלי. חיטטתי לי במחשבות, כמו שאחרים מפוצצים לעצמם את הפצעים על הפנים.

* * *

הטלפון צִלצל וצִלצל. הצלצול נשמע מרוחק, בהתחלה הוא לא הגיע אלי בגלל האוזניות, אחר כך התרגלתי אליו כמו לרעש הכרחי ולא עניתי. ואז צִלצל הנייד. העפתי את האוזניות. ראיתי שזאת אמא. אני לא עונה לאמא עכשיו. שתעזוב אותנו בשקט עם השטויות שלה.

מעבר לקיר שמעתי את רוני מתנשפת בתהליך החלפת התחפושות שלה מחוג דרמה לחוג שחייה, או ההפך. שמעתי אותה עונה לטלפון של אמא.

הרגשתי איך העצבים גואים בי שוב, על כך שאמא מאלפת ככה את רוני. רציתי לא להיות. או לפחות לא להיות בבית.

הרגע הבא התרחש כמו מתוך שינה, כאילו הוא קורה למישהו אחר שרק מספר את זה. את תוצאותיו אני כמובן יודעת, ועליהן אני מספרת כאן.

ירדתי לסלון, אני זוכרת שלבשתי את החצאית שקניתי בניו יורק ואני זוכרת שחיפשתי בקדחתנות נייר ועט למטה, במטבח. לא הצלחתי לזכור מה כתבתי להורים, אלא רק את התחושה שכעסתי על עצמי שאני כותבת מכתבים מטופשים.

באותו ערב הם מצאו את המכתב שכתבתי להם, שעליו עמדתי לשלם באינספור שיחות וחקירות. אז כתבתי מכתב. אפשר לחשוב. אז ברחתי מהבית. וזאת גם לא הייתה בריחה מפוארת. ליתר דיוק, זאת הייתה בריחה עלובה, שבמהלכה רק ישנתי אצל חברה. אפילו לא ברחוב או על שפת הים, בטח לא באילת. כל זה קרה כמה רחובות מהבית שלנו, בבית עוד יותר גדול משלנו. זה הכול.

אבל חוץ מזה שאני כותבת כל הזמן אותו דבר (תמיד, תמיד אותו משפט עשר פעמים, כמו המחשבות המטופשות שלי שחוזרות על עצמן בלי סדר, אבל איזה סדר יכול להיות למחשבות?), אני גם מקדימה את המאוחר (אני תמיד מקדימה את המאוחר, או מאחרת את המוקדם, זאת בעצם הבעיה שלי. אני לא מסונכרנת עם העולם).

בכל אופן, זה המכתב שהם מצאו בערב, במטבח, אחרי שאבא אסף את אמא מבית הקפה שאליו היא הולכת לרחם על עצמה, ואת אחותי רוני מהחוגים שהיא ריצתה כמו איזה עונש על מעשים שהם עשו. אני לא יודעת למה כתבתי להם מכתב. לפני זה אף פעם לא כתבתי להם מכתבים, רק פתקים. הם קראו לזה "הזעקה לעזרה", ואני לא קראתי לזה בשום שם, כי לא זכרתי כלום ממה שכתבתי שם בזמן אמת. אבל זה היה הכתב שלי. לגמרי. וגם הציורים שלי בצד (ריבוע קומיקס קטן של אבא ואמא, שבו הוא נקרא "המרצה" והיא "הסטודנטית המצטיינת"):

שלום לכם הורי הזולים,

בבקשה חִסכו מרוני את המכתב הזה. הוא לא נועד לה. כלומר, הוא נועד רק לה, בשבילה, ולכן אל תראו לה אותו.

אני עוזבת את הבית, כי נמאס לי מהשקרים (מכאן נובע: נמאס לי מכם).

היום, כשניתקתי לרגע את המוזיקה מהאוזניים ושמעתי את רוני בוכה מרוב לחץ שלא תספיק לחוג שחייה, או למקהלה, או לחוג דרמה, לאחד מאלפי החוגים שרשמתם אותה, ואמא התקשרה אלי, בטח מאיזה בית קפה או מכון כושר, חשבתי, די, אני לא רוצה לחיות יותר בשקר הזה. לענות לאמא שהכול בסדר, ששתינו אכלנו, שרוני בדרך לחוג. שאני מבטיחה שאני לא רק בסדר, אלא ממש־ממש בסדר, להתחמק מכל תשובה אמיתית, לעשות מאמץ לעקוף כל נדנוד. לא רוצה. רוצים לדעת על רוני? תבואו לראות בעצמכם, בעצם אל תבואו. כי האמת שלא אכלנו מהסירים שהמבשלת הכינה. למה? כי לא בא לנו. הרבה פעמים אנחנו עושות את זה, זורקות את המנה לפח הגדול בחוץ ואוכלות פיצה פעם בשבוע לפחות. למה? ככה. ככה בא לנו.

אה, ורוצים לדעת עלי? אז הנה:

כשנפגשתי עם אמיר ("האח הגדול שלך", כמו שאתם קוראים לו), אצלו בבית, יומיים לפני שחזרנו, הוא סיפר לי הכול. על איך אמא הייתה סטודנטית של אבא. ואז אבא החליף את אמא שלו באמא שלי, פשוט כי היא הייתה יותר צעירה. איך הוא, אמיר, היה צריך לישון בשני הבתים ולהיות בבת אחת, תוך יום אחד, מאושר בשני הבתים, כי הרי אמרו לו: זה לא שאין לך בית, להפך, מעכשיו יש לך שני בתים. שני בתים מקסימים...

רק כשהוא עזב את הבית, כלומר, את שני הבתים, שבשניהם הוא לא הרגיש בבית, הוא הבין שהוא היה אומלל. היה אומלל בבית שלכם, והיה אומלל בבית של אמא שלו. ואני לא ידעתי עליו כלום. הוא היה "של אבא", שדיבר אתו לפעמים, ראינו אותו שלוש פעמים בארוחות חמוצות בסן פרנסיסקו ובניו יורק, מבעד לערמות של פנקייק, ארוחות שאף אחד לא דיבר בהן. וזהו. זה היה "האח הגדול שלי". רוני ואני ידענו תמיד שיש לנו חצי אח, כמו פרס לכאורה (או עונש) שאי־אפשר לקבל או לראות. כי הוא באמריקה.

אחרי שנפגשתי אתו הבנתי שהסתרתם אותו בכוונה. שהוא מקסים מדי, אמיתי מדי. שהוא בעצם השקר שקבור כאן בבית. שלא משנה כמה נענה שהכול ממש־ממש בסדר אתנו, לכם לא בסדר. לא בסדר כי יש כאן עוד משפחה קבורה מתחת לבלטות. הוא סיפר לי עוד דברים שלא בא לי להגיד לכם. תישארו קצת במתח. לא נורא.

הלכתי. מתישהו אחזור. או שלא.

תודה על קורת הגג היפה,

איה