מרחבי הפרא 2: מרחבי הלב

נובמבר

"טוב, אז... אני מתאר לעצמי שנתראה מתישהו."

אני לא מצליחה להגות שום מילה בגלל הגוש הבוער שתקוע לי בגרון, ולכן אני פשוט מהנהנת. ארבעת הימים האחרונים עם ג'ונה בטורונטו היו כמו ערפל. מין ערפל רווי אושר שאני עדיין לא מוכנה להרפות ממנו. לנהג המונית שייקח אותי הביתה אחרי שהוא יעזוב, יהיה העונג להסיע בחורה שבורה ומתייפחת במושב האחורי.

בעיני הקרח הכחולות של ג'ונה חולף פתאום מבט שאני לא מצליחה לקרוא. עדיין לא התרגלתי לראות אותו בלי הזקן, אם כי אני מודה שנהניתי מאוד להתבונן בקו הלסת המשורטט שלו ובגומות האלה. הוא נושם נשימה עמוקה ומתרחק ממני, כשתיק הנסיעות שלו תלוי על כתף רחבה אחת, וכרטיס העלייה למטוס והדרכון אחוזים בין אצבעותיו.

אני מתבוננת בו כשהוא מגיש את המסמכים לפקיד בשער היציאה לארצות הברית. הוא בוחן אותם רק שנייה אחת לפני שהוא מסמן בידו לעבר דלתות הביטחון השקופות. מן העבר השני נמצאות ארבע עשרה שעות הטיסה שלו הביתה. בתוך שניות ג'ונה יתרחק ממני, ייעלם.

מי יודע מתי אראה אותו שוב? הוא טס לכאן כדי לומר לי פנים מול פנים שהוא היה אומלל בחודשיים האחרונים מאז שעזבתי את אלסקה, שהוא לא רוצה להיות העתק מדויק של אבי – שבילה את חייו בגעגועים לאימי – שהוא רוצה למצוא איזו מסגרת של "אנחנו" שיוכל לעבוד. שהוא רוצה אותי לצידו.

עדיין לא נתתי לו תשובה. אני פוחדת לקפוץ למים.

אבל כבר לא.

אני מרגישה איך המילה מתרוממת ועולה בתוכי – מין רגש שעומד להתפרץ. "כן!" הדופק שלי הולם באוזניי.

ג'ונה מסתובב ובוחן אותי בגבה מורמת.

אני מטורפת? אולי.

אבל עכשיו אני מחויבת לזה לגמרי.

אני מתקדמת צעד אחד לעברו ומנסה לאזור אומץ. "אני אחזור לאלסקה." כי אחרי שהייתי שוב עם ג'ונה – הצחוקים, העלאת הזיכרונות, רק להיות איתו שוב ביחד, להתעורר בזרועותיו – זה רק חיזק את מה שחשדתי בו כבר כמה חודשים – אני מאוהבת בו עד מעל לראש, והחיים בטורונטו כשהוא לא לצידי נראים לי לא הגיוניים.

נמאס לי כבר להיפרד כל פעם מהגבר הזה.

ג'ונה עוזב את התור, מצמצם את הפער בינינו, ומשליך את התיק שלו לרגליו. השעה חמש בבוקר ואנחנו יוצרים מכשול לכל הנוסעים האחרים, ומאלצים אותם להתפתל סביבנו כדי להגיע לטיסות שלהם. הרטינות שלהם מגיעות לאוזניי, אבל כרגע זה ממש לא מעניין אותי.

ההבעה המרוכזת שעל מצחו הנאה והמקומט כשהוא משפיל את מבטו ופוגש בעיניי אומרת לי שגם אותו זה לא מעניין. "את רצינית?"

אני מהנהנת. "כן. כלומר, אם אתה רציני לגבי המעבר לאנקורג'—"

"מתי?" הוא דורש לדעת, ופתאום הקול שלו מחוספס.

"אני לא יודעת. ברגע שאוכל?" כמה זמן צריך כדי לארוז את החיים שלך ולעבור לארץ אחרת? אומנם ארץ שבה נולדתי ועדיין יש לי מעמד של אזרחית בה, אבל כבר יותר משני עשורים אני לא חיה שם.

עיניו נוצצות בנחישות. "בואי לחג המולד."

אני צוחקת. "זה בעוד חודש אחד!"

"אז מה? מה עוד יש לך לעשות?" זה אתגר שג'ונה משליך אליי בסגנון הבוטה הטיפוסי שלו. "אני לא מתכוון לנסוע לאימא שלי באוסלו. ואגי ומייבל ישמחו כל כך לראות אותך. בייחוד משום שזה החג הראשון בלי רֶן. את חייבת לבוא." פיקת הגרון שלו עולה ויורדת כשהוא בולע בחוזקה. "בואי."

איפשהו בין המילים והטון שלו והדרך שבה הוא מביט בי, אני שומעת תחינה שקטה. האמת היא שהרעיון להיות קרובה כל כך בתקופת החג לאנשים שהיו הכי קרובים לאבי המנוח נשמע יותר מושך – ויותר אפשרי – מרגע לרגע.

"בסדר," אני אומרת תוך כדי נשיפה בקול לא יציב. "אם אצליח לארגן את זה, אגיע. אני אבוא לשם בהקדם האפשרי."

הוא מושך אותי אל גופו המוצק, ורוכן קדימה כדי להצמיד את מצחו אל מצחי. "לעזאזל, קאלה, את יודעת טוב מאוד איך לגרום לגבר להזיע."

אני מחייכת ושולחת את אצבעותיי ומעבירה אותן על הסנטר הקוצני. הסתרתי את סכין הגילוח שלו לפני יומיים כדי שלא יוכל להתגלח. המעשה הזה היה צדק פואטי זועק לשמיים, אחרי שהוא החביא את תיק האיפור שלי במשך כל השבועות האלה בקיץ. לרוע המזל, לא נראה שזה מטריד את ג'ונה. "אני מצטערת, החלטתי רק בשניות האחרונות." אומנם זאת האמת, אבל אני חושבת שידעתי כל הזמן.

"אבל את בטוחה? כי את לא יכולה להגיד לי משהו כזה, ואז להתחרט. אני אצטרך להעמיד את הבית למכירה כבר עכשיו אם אנחנו רוצים לצאת משם לפני הקיץ הבא—"

"אני לא מתכוונת להתחרט," אני מבטיחה. "אני בטוחה במאה אחוז שאני—" אני נושכת את השפה כדי להשהות מעט את ההצהרה שכמעט חומקת מתוכי, והלחיים שלי מסמיקות.

הלסת של ג'ונה מתהדקת כשהוא מביט בי במבט חודר. "אַת מה?"

אני אוהבת אותך. שלוש המילים האלה עמדו לי על קצה הלשון מאז הפעם השנייה ששמעתי את הצחוק שלו מהמרפסת שלנו, ועדיין אני לא מצליחה לאזור אומץ ולומר לו אותן. וזה די מטורף שאני מצליחה לגייס את האומץ לעבור בשבילו לאלסקה. כנראה כי הוא ביקש ממני. אם ג'ונה היה אומר לי שהוא אוהב אותי, אותן המילים היו טסות מהשפתיים שלי ברגע אחד. אבל הוא עדיין לא אמר את זה, לא בצורה מפורשת.

"אני בטוחה," אמרתי במקום זה.

המבט שלו מצטמצם ובוחן אותי, כאילו הוא מנסה לקרוא את מחשבותיי. "אוקיי."

"אוקיי." אני פולטת צחוק עצבני קצר. "אלוהים אדירים, אנחנו עושים את זה."

"נכון, וזה יהיה נפלא, את תראי." הוא מנשק אותי שוב, נשיקה איטית ועמוקה. כף ידו מערסלת את ראשי מאחור, ואצבעותיו מסתבכות בשערי הפזור.

מישהו רוטן, "תזוזו כבר מהדרך, לעזאזל," וג'ונה מתרחק ממני כדי להעיף בו מבט זועף. הגבר הנמוך בעל הפנים המכווצות משפיל את ראשו ומעמיד פנים שזה לא היה הוא.

"אני חייב ללכת." ג'ונה מביט בשעונו. "אני כבר על הקצה. וגם, נראה לי שהרגזנו פה חצי מהאנשים בנמל התעופה."

אני נמתחת על קצות אצבעותיי כדי לגנוב עוד נשיקה אחרונה. "תתקשר אליי ברגע שאתה נוחת."

בתגובה אני מקבלת חיוך עקום, מהחיוכים האלה שתמיד רציתי למחוק בסטירה מהפרצוף שלו, אבל עכשיו אני נאבקת כדי להמשיך ולהביט בו. "תנסי ליהנות כשאת מספרת לסוזן."