פרק ראשון
תולדות משפחת בובר
מעטים יכולים להשתבח באילן יוחסין המגיע עד למאה השש־עשרה. ידוע לנו כי אברהם אשכנזי סלוניק (נולד בערך ב־1530) ובנו ר' בנימין אהרן סלוניק (1619-1550) נולדו בסלוניקי, יוון, ועסקו בה במסחר. בערך בשנת 1600 היגר ר' בנימין מסלוניקי לקרקוב, פולין, וכתב בה את הספר משאות בנימין. מאוחר יותר התיישב בלבוב, אז בפולין, ובה ראה אור ספרו האחר, סדר מצוות נשים, שנדפס עוד בחייו ביידיש בשלוש מהדורות, תורגם לאיטלקית וראה אור בפדואה.
לר' בנימין ולאשתו, ששמה לא נמסר, היו שני בנים ושתי בנות. אחד מבניו, אהרן סלוניק, חתם על פרוטוקול של ועד ארבע ארצות* ב־1603, ובו ניתן אישור להדפסת ספרים חדשים. נכדו של ר' בנימין היה ר' יוסף צבי בובר, שהתיישב בסוף המאה השבע־עשרה בז'לקוב (לא רחוק מלבוב); גם נכדו של ר' יוסף צבי, ר' ישעיהו אברהם הלוי בובר, נולד בז'לקוב (נפטר בתרל"ז־1877).
ר' שלמה (סלומון) בובר (1906-1827) נולד בלבוב לר' ישעיהו אברהם הלוי והיה תלמיד חכם, חוקר ומהדיר של מדרשים ורב הקהילה של לבוב. בצעירותו הושפע מחיבורים של אנשי חכמת ישראל, רבי יום טוב ליפמן צונץ ורבי נחמן קרוכמל. בין המדרשים הרבים שההדיר והוציא לאור היו מדרש איכה (וילנה 1899), מדרש בראשית (קרקוב 1903) ומדרש תנחומא (וילנה 1855). שלמה בובר שימש חבר בנשיאות הקהילה היהודית מ־1870 ועד מותו. לצד מפעלו בתחום חקר המדרש היה חבר במועצת המנהלים של הבנק האוסטרי־הונגרי ושל קופת החיסכון של גליציה ויושב ראש לשכת המסחר של עירו לבוב. כהוקרה על פועלו בתחום הכלכלי העניק לו קיסר אוסטריה פרנץ יוזף את תואר הכבוד יועץ הקיסר (Kaiserlicher Rat). רעייתו אדלה למדה גרמנית וספרות גרמנית, והייתה הראשונה בנשות הגברים במשפחת בובר שהייתה לה השכלה רחבה (עד כמה שידיעתנו מגעת). לשלמה ולאדלה היו ארבעה בנים: זיגמונד*, וילהלם, משה וקרל.
קרל (יקותיאל זלמן) בובר (1935-1848), אביו של מרטין, נולד אף הוא בלבוב, היה אגרונום במקצועו ונודע בעושרו הרב. היו בבעלותו אחוזות, אורוות סוסים ותחנת רכבת פרטית. מנישואיו לאליז וורגאסט (Wurgast) נולד בווינה בנם מרטין מרדכי בובר ב־8 בפברואר 1878. קרל בובר נהג להתלוצץ ולהגיד שהוא בעצם רק מקף בין אביו, שלמה, ובין בנו מרטין. יהודית מסבירה זאת בכך שקרל התעניין בחקלאות ואילו שלמה ומרטין היו אנשי רוח. מרטין עצמו כתב, "בימי נעוריו הייתה לו לאבא התעוררות רוחנית רבה, הוא עסק במלא הרצינות בבעיות שהועלו בספרים כגון מוצא המינים של דארווין וחיי ישו של רֵנאן, אלא מאז נמשך אל החקלאות ובה השקיע את ראשו ורובו. ועד מהרה נהפך לשם דבר בין בעלי האחוזות בגאליציה המזרחית. בהיותי עדיין ילד, הביא מתערוכה עולמית בפאריס צרור גדול של ביצי תרנגולות שהיו עדיין בלתי ידועים במזרח [...] שלושים ושש שנים טיפל בכל מיני אמצעי זיבול, שבדק ובחן את השפעותיהם המיוחדות, כדי להעלות את פוריות קרקעותיו."
מרטין בובר (1965-1878) היה בן ארבע כשהוריו נפרדו. הוא עבר להתגורר אצל סבו שלמה; שם קיבל חינוך יהודי תורני, ועם זאת זכה ללמוד שפות – בבית הספר למד בשפה הפולנית, בביתו דיברו יידיש וגרמנית; עברית וצרפתית ידע עוד בשנות בחרותו, ונוסף על כך למד יוונית ולטינית. המוניטין של סבו פתחו לפניו דלתות כשהתחיל לגלות עניין בספרות החסידית ובציונות. אביו קרל נשא בינתיים אישה שנייה, מינה לבית הלפרן, ונולדו לו שתי בנות: נילי (ברודא) ואירנה (הלפרן); גם אמו אליז נישאה בשנית, עברה לרוסיה, ושם נולדו שתי בנותיה.
בהיותו בן ארבע־עשרה חזר בובר לבית אביו בווינה. משבר דתי שעבר זמן לא רב לאחר מכן הוביל אותו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות ולהתחיל להיטמע יותר ויותר בתרבות האירופית של אותן השנים. בתקופה זו החל לקרוא בכתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה – והתרשם מהם עמוקות.
ב־1896 החל בובר ללמוד בווינה פילוסופיה, תולדות האמנות, ספרות גרמנית ובלשנות, והושפע מכתביו של המשורר שטפן גאורגה*. אחר כך למד באוניברסיטת לייפציג, שם השתתף בפגישות של החברה לתרבות ואתיקה בראשות לסאל* וטניס*; ובאוניברסיטת ברלין: שם התענין באתנופסיכולוגיה של וילהלם וונדט*, בפילוסופיה חברתית של גאורג זימל*, בפסיכיאטריה של קרל שטומפף* ובפילוסופיית "החיים" של וילהלם דילתיי*.
ב־1899 למד מרטין באוניברסיטת ציריך היסטוריה של האמנות, פילוסופיה ופסיכיאטרייה קלינית; שם פגש את אשתו לעתיד, פאולה וינקלר, סטודנטית לפילולוגיה גרמנית, שאיתה הביא לעולם שני ילדים, רפאל ואווה. על פאולה, שהייתה שותפתו לעבודה המדעית וסופרת בפני עצמה, יסופר בהרחבה בפרק החמישי, העוסק בין היתר בנשות המשפחה.
ב־1903 סיים בובר את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה ביעקוב בהמֶה (1624-1575), תאוסוף גרמני ומיסטיקן שנחשב הוגה דעות לותרני מקורי; ובניקולס קוזאנוס (1464-1401), קרדינל גרמני, פילוסוף ומיסטיקן, שאחדים – ובהם בובר – ראו בו את הוגה הדעות המודרני הראשון. בעיני בובר היו השניים מייסדי האינדיבידואליזם המטפיזי החדש – השקפה האופיינית לפילוסופיה של הרנסנס, תחייה של התפיסה שמתוך אחדות המחשבה ופשטותה מתפתחים ריבוי ושונות בעולם החושי.
לפי בובר, יעקוב בהמֶה התעמת עם בעיית האינדיבידואציה לקראת חייו המאוחרים. הבנתו בנושא מקבילה לזו של קוזאנוס – בעודו מדגיש את הייחודיות (singularity) ואת המיוחדות (uniqueness) של כל הדברים. המטרה היסודית של כל דבר היא לשמור על ייחודיותו. לטענת בובר, יעקוב בהמֶה היה נלהב הרבה יותר מקוזאנוס לפתח מערכת תאולוגית שתבאר את התובנות האלה. כמו קוזאנוס חיפש בהמֶה הסבר בקוסמולוגיה הפנתאיסטית. עבודת הדוקטורט של בובר לא פורסמה מעולם בשלמותה. היא נמצאת בארכיון בובר שבספרייה הלאומית בירושלים.
בהיותו בן עשרים פגש בובר לראשונה בבנימין זאב הרצל והצטרף לתנועה הציונית. ב־1902 היה לעורך העיתון הציוני Die Welt (העולם) ונמנה עם מייסדי הוצאת הספרים היהודית בברלין, "יודישר פרלאג", ששמה לעצמה מטרה להוציא לאור יצירות ספרות ואמנות יהודית. הוא השתתף בקונגרסים ציוניים והיה מיוזמי תכנית מפורטת להקמת אוניברסיטה – יחד עם חיים וייצמן וברתולד פייבל – בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני הראשון. היה זה הגרעין לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. עם הזמן, עקב מחלוקת בסוגיית הכיוון הפוליטי והתרבותי של הציונות, התרחק בובר מהרצל; וב־1904, לאחר שפִּרסם מאמר של אחד העם, פוטר מתפקידו כעורך Die Welt, פרש מהעבודה הארגונית־ציונית והתמסר ללימוד ולכתיבה. עוד ב־1903 החל להתעניין בתנועת החסידות. באותה שנה החל לעבוד בהוצאה לאור שלימים נדפסו בה כתביו הראשונים; ב־1906 פִּרסם עיבוד לגרמנית של סיפורי המעשיות שנרשמו מפי רבי נחמן מברסלב; ב־1908 פִּרסם את האגדה של בעל שם בגרמנית (מסיפורי הבעל שם טוב). הוא נשא הרצאות רבות על היהדות שהתפרסמו בספר והייתה להם השפעה על הנוער היהודי במרכז אירופה.
ב־1916 עזבו בני המשפחה את ברלין ועברו לעיירה הפנהיים, הסמוכה לפרנקפורט ע"נ מיין. במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע בובר בהקמת ועד יהודי שפעל לשפר את מצבם של היהודים במזרח אירופה. באותה התקופה הוציא לאור את הירחון היהודי־גרמני Der Jude יחד עם רוברט* ופליקס* ולטש, הנס קוהן (כהן)* ומקס ברוד*, והיה עורכו עד 1924. הירחון שימש פורום להבעת דעות ורעיונות הקשורים בציונות התרבותית והפוליטית. פורסמו בו נאומיו של בובר בנושא היהדות, ובתוך כך נעשה מרטין דמות מרכזית ברנסנס היהודי של 1920, אשר השפיע על משכילים יהודים כמו גרשם שלום* וארנסט סימון*.
ב־1921 שימש בובר נציג מטעם תנועת השומר הצעיר בקונגרס הציוני בקרלסבאד. באותה השנה הכיר את פרנץ רוזנצוויג* והתפתחה ביניהם ידידות; בשנה שלאחר מכן שימש בובר מרצה בנושאי דת ומוסר יהודי בבית מדרש שהקים פרנץ רוזנצוויג בפרנקפורט (Freies Jdisches Lehrhaus). ב־1923 החל בובר להרצות באוניברסיטת פרנקפורט בנושאי יהדות ואתיקה והתקדם בקריירה האקדמית. ב־1925 החל לתרגם את התנ"ך לגרמנית בשיתוף עם פרנץ רוזנצוויג, והמשיך לבדו לאחר מות חברו (בובר סיים מפעל זה בירושלים, והספר ראה אור בהוצאת שוקן ב־1963). ב־1930 התמנה בובר לפרופסור לחקר מדעי הדתות באוניברסיטת פרנקפורט. באותה השנה כתב את חיבורו המופתי אני ואתה, הפילוסופיה הדיאלוגית שעוררה תסיסה ברחבי העולם המשכיל.
ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, פוטר בובר מעבודתו באוניברסיטת פרנקפורט. הוא הקים בית ספר יהודי לחינוך מבוגרים, שנעשה מוסד תרבותי בעל חשיבות גדולה בגרמניה – עד שהנאצים* אסרו על היהודים ללמוד במסגרות של חינוך ציבורי.
במארס 1938 עזב בובר את גרמניה עם משפחתו והשתקע בירושלים, שם קיבל משרת פרופסור באוניברסיטה העברית ולימד סוציולוגיה של התרבות. מראשית דרכו בארץ־ישראל תמך ברעיון של מדינה דו לאומית ליהודים ולערבים בפלשתינה. בתש"ז פִּרסם את חיבורו נתיבות האוטופיה שבו נתן ביטוי להשקפותיו הסוציאליסטיות והקהילתיות.
ב־1951 זכה בובר בפרס גתה מאוניברסיטת המבורג ובפרס לשלום מטעם איגוד הוצאות הספרים הגרמני. בשנת תשי"ח־1958 זכה בפרס ישראל. בפרס ביאליק זכה ב־1961 על ספרו אור הגנוז, וב־1963 הוענק לו באמסטרדם פרס אֶראסמוּס על תרומה משמעותית לחברה האירופית ולתרבותה. כמו כן היה נשיאה הראשון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 1962-1960.
מרטין בובר נפטר בביתו בשכונת טלביה בירושלים ב־13 ביוני 1965.
בתו של מרטין, אווה (1992-1901), ילידת גראץ (Graz), נישאה לאריה לודוויג שטראוס*, משורר וחוקר ספרות. ב־1934 עלו השניים לארץ־ישראל עם בניהם עמנואל ומיכאל. עמנואל שימש מפקח על החינוך המקצועי בארץ; מיכאל היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
בנו של מרטין, רפאל בובר (1990-1900), נולד בעיירה Sils Mariaבטירול שבאוסטריה, למד בנעוריו בברלין ואחר כך בגימנסיה בווינה והיה חבר בתנועת הנוער* הציונית בלאו־וייס ("Blau Weiss", תכלת־לבן). בהיותו בן שמונה־עשרה הספיק להילחם בחזית במלחמת העולם הראשונה.
יהודית בובר־אגסי מספרת
אבי היה אדם רגיש ומתוסכל, ובמשפחתו לא נחשב לעילוי מבחינה אינטלקטואלית, יחסית לסבו שלמה ולאביו מרטין. ייתכן שההתייחסות הזאת גרמה לו תסכול. לחיי הצבא הוא לא התאים כלל. כשהיה חייל במלחמת העולם הראשונה אבדו עקבותיו, ותלמידו של מרטין בובר, אליהו רפפורט*, איתר אותו בפולניה. מאז ועד סוף המלחמה שמר רפאל על קשר מכתבים עם הוריו, וכשחזר מהחזית עם תום המלחמה היה אדם שבור. חיילים רבים ששירתו עם אבי במלחמת העולם הראשונה לא ידעו קרוא וכתוב, ורפאל עזר להם לנסח את מכתביהם.
אחרי שהתאושש השלים רפאל את בחינות הבגרות, נרשם ללימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת היידלברג בברלין והתמחה בתחום המכונות החקלאיות. בימי לימודיו בברלין פגש את מרגרט טורינג, במפגש משותף של צעירים חברי תנועות הנוער היהודים והגרמנים. יחד עמה הצטרף לתנועה הקומוניסטית ולימים הם נישאו. בשל פעילותו הפוליטית נאלץ לעזוב את האוניברסיטה ולהמשיך את לימודיו ביינה. במשך תקופות ארוכות היה מובטל, והקשיים הכלכליים אילצו את מרגרט לחזור ולהתגורר עם אחותה בבית הוריה – ובהמשך בבית הוריו של רפאל. ב־1922 נולדה בתם הבכורה של מרגרט ורפאל, ברברה. מרגרט עסקה בחינוך והייתה תחילה גננת בגן ילדים. בתם השנייה, יהודית, נולדה בהיותם בביתו של מרטין בובר בהפנהיים.
נישואיהם של רפאל ומרגרט עלו על שרטון ב־1925. בני הזוג נפרדו, ומרגרט עברה להתגורר בפוטסדאם עם שתי בנותיה; תחילה הייתה גננת ומורה בבית ספר יסודי, ובהמשך עשתה הסבה מקצועית, למדה עבודה משרדית והועסקה אצל מו"ל בברלין; התפנית האמיתית בחייה התחוללה מאוחר יותר. עם סיום משפט הגירושין ב־1928 עברו הבנות למשמורת הסבים, מרטין ופאולה בובר. הייתה זו מעין חזרה לתבנית שבה התנהלו חייו של מרטין – ההורים מתקשים לתקשר, והסבים מגדלים את הנכדים:
במשפט הגירושין שהתנהל בין הוריו של מרטין בובר קבע בית המשפט כי מאחר שאלזה אשמה בגירושים, הרי היא מנועה מהסדרי ראייה כלשהם עם בנה. אלזה נישאה בשנית ועברה להתגורר במוסקבה, שם נולדו ילדיה האחרים. מגיל חמש עד גיל שלוש־עשרה גדל מרטין בובר בבית סבו וסבתו, שלמה ואדלה בובר, אשר לא דיברו בנוכחותו על מה שאירע. מרטין מעולם לא שאל אותם דבר בנושא זה, ורק חשד כי משהו אינו כשורה. ליהודית סיפר כי בילדותו לא הבין לאן נעלמה אמו, עד שבמקרה שמע על כך מבת השכנים: "בבית מגורי הורַי זקנַי [=סבי וסבתי] הייתה חצר פנימית גדולה ומרובעת מוקפת יציע־עץ שהגיע עד הגג [...] כאן עמדתי פעם אחת בשנה הרביעית לחיי יחד עם ילדה גדולה ממני בשנים, בתו של השכן, שסבתי הפקידה בידה את ההשגחה עלי [...] עודני שומע את הילדה הגדולה אומרת אלי: 'לא, היא לעולם לא תחזור'."
כתוצאה מהפרידה מאמו בתקופת ילדותו המוקדמת חש מרטין שנטשה אותו; וכאשר נפגשו שוב – בזמן שהיה כבר נשוי לפאולה ואב לשני ילדיהם – לא הצליח לפתח כלפיה יחס של קִרבה.
גם יהודית גדלה בבית סבה וסבתה, אך גם אם מצבה היה דומה – התוצאות היו שונות.
הייתי ילדה בת ארבע ולא הבנתי מדוע היה עלי להיפרד מהורי ולראותם רק לעתים נדירות. לא היה מקובל אז לשתף את הילדים בענייני הוריהם, ואיש לא הסביר לי דבר. על כן קיבלתי את המציאות כמו שהיא. סבי וסבתי מילאו את כל עולמי, והחיים בביתם נראו לי דבר טבעי, שכן שם נולדתי ושם התגוררתי עם הורי עד שאימא עזבה. ביקורי הורי נערכו בהתאם להסכם הגירושין, אחת לחצי שנה. אמי הייתה מגיעה לבקר דרך קבע עד 1933, ופעם אחת ב־1934 נסענו עם סבתנו לפגוש אותה בברן שבשווייץ. לאחר מכן נותק עמה הקשר עד 1945. אבי נהג לבקר עד 1934, השנה שבה עלה לארץ־ישראל.
אחותי ואני תמיד התרגשנו לקראת הפגישות עמם, שמחנו לקבל את המתנות שהעתירו עלינו וציפינו כמובן למכתבים שהקפידו לשלוח.
בנערותי סבי נהג להגיד כי אמי נטשה את ברברה ואותי, אך מעולם לא קיבלתי גישה זו: ראיתי בה השלכה של תסכולו האישי – שהרי אף הוא גדל אצל סבו וסבתו לאחר שהוריו התגרשו. כשנפגשתי עם אמי לאחר נתק של שלוש־עשרה שנה, הקשר בינינו נעשה הדוק מאוד, וכך הוא נשמר עד ליום מותה. בבגרותי הבנתי שבמהלך משפט הגירושין נלחמה סבתי על כך שברברה ואני נילקח מאמי ונעבור למשמורתה, כנראה מפני שאהבה ילדים וחשה כמיהה לילדים נוספים; לאחר לידת ילדיה גילתה שלא תוכל ללדת עוד, ודומה שבחלוף השנים ראתה בנו את בנותיה וניסתה לדחות כל ניסיון של קרבה בינינו לבין הורינו הביולוגיים.
ייתכן שהיחס הנוקשה של מרטין כלפי ילדיו – ולאחר מכן כלפינו – נבע מכך שהוא עצמו גדל ללא אם, ואת החינוך שספג בבית סביו ניסה להעביר אלינו, במודע או שלא במודע. יחס דומה הפגין סבי לילדיו. היו לו ציפיות אינטלקטואליות מאבי יותר מאשר מאווה, והוא התאכזב ממנו; ואף יותר מכך התאכזבה סבתי. אמנם אבי למד באוניברסיטה, אך בעיני סבתי הוא לא נחשב למשכיל. אבי הסתייג מעיסוק במדעי הרוח, אולי כאקט של מרידה בהוריו.
ב־1901 סבי כלל לא היה מעוניין לשמש מרצה בכיר (דוצנט) באוניברסיטה, אך אדלה הפצירה בו לעשות זאת, וב־1905 הוא נסע לפירנצה עם פאולה והילדים כדי להשלים את עבודת ה־Habilitation שלו בנושא תולדות האמנות האיטלקית בתקופת הרנסנס. עד 1906 נשארו בני המשפחה באיטליה, והחומר שאסף סבי לצורכי המחקר כלל בין השאר צילומים של תמונות ופסלים מעשה ידיהם של אמנים איטלקים. בובר מעולם לא סיים את המחקר, והצילומים נשמרו באחת ממגירות השידה בחדר העבודה שלו. במשך השנים אהבנו ברברה ואני להתבונן בהיחבא בצילומים המרהיבים.
עם השנים התעמק סבי בנושאים שונים, ופרסומיו הרבים דחקו את עבודת המחקר, שלא הייתה נחוצה לו עוד, לקרן הזווית.
סבך היה אחראי לחינוכן של נכדותיו – שלך ושל ברברה; מה באשר לילדיו?
סבי וסבתי פקפקו בכישוריה האינטלקטואלים של אווה והחליטו שתלמד בבית – ולא במסגרות המקובלות של בתי הספר. שניהם לימדו אותה את המקצועות שבהם התמחו, ואת המקצועות האחרים הניחו בידי מורים פרטיים. אחת מהמורות הללו הייתה רנטה, בתו של קרל וולפסקל*. בסופו של דבר אווה לא רכשה השכלה אקדמית, ועסקה בגננות נוי. בהמשך עודד סבי את נישואיה של אווה ללודוויג שטראוס, שהיה מבאי ביתו.
מרטין בובר ורעייתו פאולה היו הורים מחנכים דומיננטים ונוקשים, אך בכל הקשור לחייהם האישיים של ילדיהם ולמערכות יחסים שקיימו הם נהגו בליברליות. רפאל ואווה נולדו טרם נישואיהם. בעת הריונה הראשון עברה פאולה להתגורר בביתה של חברתה ב־Sils Maria שבטירול כדי ללדת שם את רפאל, וב־Gratz הסמוכה ילדה כעבור שנה את אחותו אווה.
סבי וסבתי היו תמימי דעים לגבי ערכי התרבות, המדע הספרות והאמנות להתפתחותו של אדם משכיל. השכלה הייתה בעיניהם ערך עליון. הם לא התערבו בבחירות של ילדיהם או במערכות היחסים שניהלו. סבי התייחס לכל אדם על פי תכונותיו ומעלותיו, ולא הייתה חשיבות בעיניו למוצאו. הוא לא ראה כל בעיה בנישואי תערובת. יהודים ולא יהודים היו בעבורו בני אדם שלמים. רפאל נישא לאמי מרגרט, שלא הייתה יהודייה, ולאחר גירושיו שוב נשא גרמניה פרוטסטנטית שהתגיירה לפני עלייתם ארצה. באותה המידה שמח סבי כאשר בתו אווה נישאה ליהודי.
כאשר החליטו סבי וסבתי להינשא הם נתקלו בקשיים ביורוקרטיים. מרטין בובר היה אזרח אוסטרו־הונגרי ופאולה וינקלר הייתה קתולית אזרחית בוואריה. באוסטריה לא אִפשרו באותם ימים נישואים אזרחיים. רק בסופו של תהליך גיור ארוך שעברה סבתי פעמיים – גם בברלין וגם בפרנקפורט – ניתן לה השם יהודית.
כבנות להורים גרושים התגבש בי ובאחותי הרצון לנהל נישואים יציבים. כשאני חושבת על כך הרי מאז שנולדתי ראיתי את הורי יחד פעמים ספורות בלבד. בשנות השישים, כארבעים שנה אחרי שנולדתי, ראיתי את הורי יחד בחדר שבו נולדתי, כאשר הוזמנו לאירוע בבית סבי בהפנהיים אשר היה בינתיים למרכז עולמי להבנה נוצרית־יהודית.
תבנית נוספת החוזרת במשפחת בובר היא נישואים עם לא־יהודיות שכמה מהן התגיירו: מרטין ואשתו פאולה, רפאל ומרגרט, חמותה של ברברה שהייתה גרמנייה פרוטסטנטית. לעובדה שמרגרט לא הייתה יהודייה – בעיני הנאצים – חשיבות מיוחדת כשבוחנים את עדותה על מה שעבר עליה במחנה רוונסבריק. יהודית לא התגיירה מעולם: לדבריה, לא חשבה שיש בכך צורך.
אמו של זאב גולדשמידט, חמותה של אחותי, הייתה גרמנייה פרוטסטנטית שאבותיה היו קרובי משפחה של מלכי פרוסיה. היא נישאה ליהודי בטקס שנערך בחצר בית סבי באבו טור וניהל אותו הרב וילהלם שהפך ברבות הימים לרב הראשי של יהודי שבדיה. עד לעליית הנאצים לשלטון אכן היו נפוצים בגרמניה נישואי תערובת, הדבר היה מקובל בין יהודי גרמניה בהשפעת תנועת ההשכלה, ולדעתי סיבה נוספת לכך היא כי בסביבת מגוריהם של היהודים המשכילים היו יותר גרמניות מיהודיות...
לאחר גירושיו מאמי נשא אבי גרמניה פרוטסטנטית שהתגיירה וקיבלה את השם רות. הם עלו לארץ ב־1934 והתיישבו בקבוצת גבע. קרל, אביו של מרטין בובר, כתב אז לבנו: 'כעת סוף־סוף הגיע הזמן שתחזיר את הבנות לאביהן הביולוגי.' סבי בוודאי שוחח בעניין זה עם סבתי, ובסופו של דיון נשארנו בביתם.
רות הייתה אדם עדין ומתחשב. היא התחבבה על כולם ונזהרה לא לפגוע באיש, למרות הדינמיקה המשפחתית המסובכת. בתקופת מגוריו בחיפה נעשה אבי קבלן בניין והיה שותף לבניית בתים רבים בשכונת אחוזה שעל הכרמל. כשנישאתי ליוסף הגיע אבי לבקר אותנו בביתנו בירושלים ואף תמך בנו כספית, ואנחנו ביקרנו אותו בחיפה; ועם זאת מעולם לא התהווה בינינו קשר אמיץ כמו זה שהיה ביני לבין אמי.
לאחר מות סבי התמנה אבא למנהל העיזבון שלו, ומצא את עצמו עוסק בנושאים אקדמיים במדעי הרוח, ובהחלטות שנגעו להוצאה לאור של ספרי אביו. מנהלת ארכיון בובר, מרגוט כהן, אשר שימשה בעבר מזכירתו של בובר, עזרה לאבי ולפרופסור ארנסט סימון בכל ענייני ההוצאה לאור. תרומתה הייתה ניכרת גם בתרגומי המכתבים של בובר לשפות זרות. בין השאר רפאל הוציא לאור את שלושת הכרכים הכוללים תכתובת של מרטין בובר עם שועי עולם. בתקופה זאת ביקר את אמי יחד עם רעייתו השנייה, ושיחותיהם נסבו בעיקר על הבנות והנכדים: על ברברה ועלי, על גדעון ותמר, ילדיה של ברברה, ועל תרצה ואהרן, ילדי. אבי נפטר בחיפה בדצמבר 1990. רעייתו רות נפטרה שנה לפניו.
אחרי הגירושין נותרה מרגרט לבדה בפוטסדאם, וב־1928 עברה לברלין. מאז ואילך החלה תקופת חייה המרתקת, הסבוכה ורצופת הטרגדיות, שעליה מסופר בהרחבה בפרק החמישי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.