מרן הרב עובדיה יוסף

א. מטרת הספר והשאלות העיקריות

א1. מטרת הספר: הבנת מפעלו ההיסטורי הדתי־תרבותי־פוליטי־חברתי של הרב עובדיה (דרך בירור שאלת יחסו ל'נסתרוֹת')

"אנו אין לנו עסק בנסתרות", מצטט ומצוטט הרב עובדיה יוסף שוב ושוב, ומשרטט את האתגר של חיבור זה: לנסות ולהבין את מפעלו ההיסטורי הדתי־תרבותי־פוליטי דרך בירור טיב יחסו אל ה'נסתרות' ומערכת היחסים המורכבת שרקם וניהל עמן במהלך מסכת חייו – האישית והציבורית, ההלכתית והפוליטית, הרטורית והמעשית. בגוף הספר שלושה שערים. הראשון מציג את התזה: הרב עובדיה כאנטי־מיסטיקן, השער השני מערער אותה ומציג היבטים מורכבים יותר ביחסו ל'נסתרות' ואף אלמנטים מיסטיים ברורים בדמותו. השלישי לוקח את המחקר אל השטח – אל השימוש הפוליטי בַמיסטי. לאור כל אלה, אנסה להחזיר את המחקר מן השטח ומן ההיבטים הבלתי רשמיים שייבחנו לאורך כל הדרך – היינו, התנהגות הרב עובדיה בפועל, דרשותיו, תודעתו העצמית וכיוצא בזה – אל הטקסטים, כדי לנסות ולהציג תמונת השקפה כוללת על הסתירות הפנימיות שבתוכה.

הרב עובדיה יוסף (תרפ"א-תשע"ד, 2013-1920) היה הדמות הרבנית הספרדית המשפיעה ביותר בתולדות מדינת ישראל – פוסק הלכה מרכזי, רב ראשי לישראל ומנהיגהּ הרוחני של מפלגה פוליטית שהמריאה על משטח דו־מסלולי, דתי ועדתי. יש הסבורים כי מדובר בִגדול־תורה ברמה שאין לה תחרות בדורות האחרונים ובאחד מגדולי ישראל בכל הדורות, בוודאי בָעוצמות ובהיקף השפעתו. אין אלה הערכות שיפוטיות, שכן גם מחקר ביקורתי יתקשה לחלוק על חלק מהנחות אלו. לאורך כל תקופת חייו בסביבתו הקרובה, ובתקופת השיא שלו במדינת ישראל כולה, פרחה בישראל תופעת ה'נסתרות', מושג שישמש בספר זה כשם כולל למיסטיקה, למאגיה, לקבלה, למשיחיות, לחלומות, לאי־רציונליזם וכו', כפי שאבהיר להלן.

הספר סובב סביב בחינת שאלת מקומן של אותן ה'נסתרות' אצל הרב עובדיה: בהגותו, בפסיקותיו, אך גם בהנהגותיו הציבוריות־פוליטיות ואף בחייו האישיים. במהלך העבודה דמותו תיבחן בהקשר זה. לכאורה, מדובר בדמות המחויבת למערכת חוק לגליסטית, שלפחות באופן מוצהר, בפרט ברטוריקה המוקדמת שלה, מתרחקת מעולם ה'נסתרות' ומחדדת את המרחק ממנו. דמות זו בנתה עמדה לא שגרתית ביחס למקובל בסביבתה על אודות ה'נסתרות'. עמדה זו הזינה לא מעט סערות וסביבה פרצו לא מעט מחלוקות. בחיבור זה אנסה לברר אם בפועל מדובר בדמות כזו, או שמא בדמות אשר איננה כה רחוקה מן העולם המיסטי. במקביל, אנסה לבחון את המודל ואת השיטה שהובילו את הדואליות 'התת־קרקעית' שביחסו של הרב עובדיה אל ה'נסתרות'. בין השאר, אבחן את האפשרות שמאחורי גישתו מסתתר גם עניין גדול יותר: מאבק כוחות מול המוקד הרבני הקבלי והמיסטי, שעמד כמחסום מול המפעל הגדול הקשור בבניית דמותו של הרב עובדיה כגדול הדור היחיד של הציבור הספרדי וכמי שייעד עצמו להוביל את מפעל החזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה.

בשער הראשון מוצגת התזה המקובלת: "הרב עובדיה כאנטי־מיסטיקן". היא מוצגת בשישה פרקים: הצגת התזה המקובלת, היינו דמותו האנטי־מיסטית של הרב עובדיה; מעמד הקבלה במרחב הזמן והמקום שבו עוצב ופעל; "התנגדות הרב עובדיה לשילוב קבלה בהלכה" – על המרכיב המרכזי בתדמיתו האנטי־קבלית, עמדתו החריגה ביחס לסביבתו הספרדית נגד השילוב הנרחב של הקבלה בהלכה. הפרקים הבאים בשער זה יציגו נושאים נוספים שבהם באים לידי ביטוי קווים בדמותו, המנוגדים לתסיסה הקבלית והמיסטית שבעולם הסובב אותו. הפרק הרביעי, "נשים, מיניות וצניעות", יעסוק בייחודו של הרב עובדיה, שבניגוד לקו הרווח אצל מקובלים ואצל אחרים מבני דורו, אינו נותן מקום מרכזי לעיסוק בחרדת המין; הפרק החמישי, "ההתנגדות לפרקטיקות מיסטיות" – על הסתייגותו מהתנהגויות דתיות דוגמת תעניות, טבילות, פקידת קברי צדיקים וכדומה; הפרק השישי, "הרב עובדיה נגד רבי נחמן מברסלב" – על התנגדותו של הרב עובדיה למי שהסתמן בדורו כ'אדמו"ר ספרדי' המנהיג מקברו ושאב אליו ואל הקו הרוחני של חסידיו המוני ספרדים מתוך הציבור הפוטנציאלי של הרב עובדיה: רבי נחמן מברסלב.

השער השני יעסוק בָאנטי־תזה: "הרב עובדיה כמיסטיקן". בשער זה חמישה פרקים המציגים עובדות – חלק גדול מהן נעלמו מזכוכית המגדלת של העיסוק בדמותו של הרב עובדיה – המעלות אפשרות לתפיסה הפוכה מזו שהוצגה בשער הראשון באשר ליחסו לנסתרות. פרקים אלה יעסקו, בין השאר, בעדויות על יחסו, המורכב דווקא, לטקסטים הקבליים, שניכר שהוא בן־בית בהם, בנוכחות הבולטת של שדים, רוחות ודיבוקים בעולמו ובמתח הפְּנים־ש"סניקי בין אמירתו "אני לא יודע קבלה" לבין הצהרות מי מחסידיו "הרב עובדיה גדול המקובלים"; בין הצגתו כמי שבז לְמופתים לבין הצגת סיפורי מופתים המיוחסים לו, כולל על ידיו־הוא עצמו. בין הרטוריקה המתנגדת לנסתרות לבין החשש שלו מעין הרע וכדומה, והפרקטיקות שבהן נקט כדי להגן על עצמו. יוצגו שלל מקומות בפסיקותיו ובהנחיותיו שבהן הנוכחות של הקבלה וה'נסתרות' היא מובהקת, שניכרים בהם תמיכתו בפרקטיקות מיסטיות ואף בולט דימויו העצמי כמי שמסוגל לחולל נסים, ושמתוארים בהם חלומותיו ההתגלותיים. בשער זה אעסוק גם בתסיסה המשיחית המתונה (לא הפרסונלית) שהתקיימה בסביבתו ואצלו. השער כולל דיונים בדמותו של הרב עובדיה בהקשר של שתי הדמויות הספרדיות התורניות־הלכתיות החשובות: רבי יוסף קארו ועולמו המיסטי, והרמב"ם ועולמו הרציונליסטי.

השער השלישי, "המיסטי ככלי פוליטי", עוסק בשימוש הנרחב של הרב עובדיה במיסטי ככלי פוליטי וככלי לבניית סמכות (אולי כמכשיר שאינו מבטא בהכרח השקפת עולם), החל מהשימוש בקמיעות ובברכות כדי לעודד הצבעה לש"ס, דרך השימוש בקללות, בנידויים ובחרמות, וכלה בשימוש ב'קפידא' ובדוקטרינת 'דעת תורה' עם הפרשנות המרחיבה, התוכן המיוחד ותהליך המיסטיזציה שאנשי ש"ס והרב עובדיה יצקו לתוכה ואשר הִקנו לה עוצמה כמעט חסרת תקדים.

חשוב להקדים ולהדגיש: במוקד ספר זה לא עומדת שאלת מחקר בדבר יחסי ההלכה והקבלה. אין מדובר גם במחקר תפיסות וטקסטים. נקודת המוצא שלי היא שההלכה והטקסטים הרשמיים בַספרים אינה חזות הכול. ספר זה עניינו ההוויה והאווירה – ההוויה המיסטית והאי־רציונלית והאווירה המאגית, הקבלית והרוחנית אצל הרב עובדיה עצמו ובמעגלים שסבבו אותו: האישי, המשפחתי, הישיבתי, העדתי, החרדי, המזרחי, ואף הפוליטי. בחינת הטקסטים והמשנה הכוללת תתאפשר על רקע הצגת מעגלים סובבים אלה.

א2. שאלת מקום המאבק בקבלה ובמקובלים במפעל חייו של הרב עובדיה

בהמשך לשאלת יחסו של הרב עובדיה ל'נסתרות', תיבחן כמובן גם שאלת המטרה של המאבק שניהל במקובלים ובקבלה: האם מדובר במאבק הלכתי בלבד, או בעצם במשהו רחב הרבה יותר? לאורך כל דרכו – בשלוש חזיתות: ההלכתית־דתית, הריטואלית־עממית והרבנית־פוליטית – אנו נתקלים במתקפות שלו נגד השפעתם של הקבלה ושל המקובלים וכן נגד מאפייני־תוכן בולטים של עולם המיסטיקה היהודית ונוכחותה בחיים הדתיים בכלל ובחיים החרדיים והש"סניקיים בפרט. בשדה ההלכתי־דתי, הרב עובדיה הקדיש מקום דיאלקטי נרחב במשנתו ובפעילותו הציבורית לביקורת נגד מעמדה של הקבלה, נגד המשקל הנכבד שמעניקה מסורת הפסיקה הספרדית לקבלה, ונגד העדפת פסיקות המקובלים על פני פסיקות הלכה אחרות. הוא אפילו ניסה לערער את מעמד־העל שניתן לאר"י, המקובל הנערץ בן המאה ה־16, שהשפיע יותר מכול מקובל אחר על ההיסטוריה של החיים הדתיים היהודיים. בשדה הרבני־פוליטי, בהקשר למאבק המתמיד מול המקובלים, ניתן לציין, למשל, את העובדה כי הקפיד שלא לצרף למועצת החכמים של ש"ס מקובלים למרות מעמדם היוקרתי בקרב מצביעי ש"ס.

להלן אראה, באמצעות שלל דוגמאות, כיצד באה לידי ביטוי מגמה זו, שבמסגרתה ערער הרב עובדיה את מעמד ה'נסתרות'. אראה כיצד תקף את פסיקות ההלכה "מן השמים", גילה יחס מסויג לעריכת תעניות, אסר הזמנת קוסמים, הצהיר שאין צורך בציות עיוור לצוואת רבי יהודה החסיד, בעלת ההילה המיסטית, הטיף כי אין לפחֵד מעין הרע, יצא נגד תופעות משיחיות, אימץ עמדה הפוכה מזו הרווחת אצל רוב המקובלים באשר להתנגדות לנסיגה משטחי ארץ ישראל, תקף אדמו"רים ומקובלים ובכללם דמויות־על כמו האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, ורבי נחמן מברסלב, הוביל עמדה נגד עלייה לקברי צדיקים, ובראשם קבר רשב"י במירון וקבר רבי נחמן מברסלב באומן, התעמת עם פוסקים בעלי אוריינטציה קבלית ובראשם עם הבן איש חי (רבי יוסף חיים, 1909-1834) וממשיכי דרכו, ועוד ועוד.

שאלות המחקר הספציפיות ייבחנו על רקע שני מרכיבי־יסוד במפעל חייו ובדימויו של הרב עובדיה: האחד פעילותו להשלטת פסיקות מרן, והשני דימויו האישי והציבורי כמודל לרב שהוא איש הלכה, אנטי־מיסטיקן ורציונליסט. אבאר אותם מיד.

 

מרכיב־יסוד ראשון: פעילותו של הרב עובדיה להשלטת פסיקות מרן. כידוע, המחקר מדגיש את המערכה המרכזית שהוביל, מערכה שמטרתה הרשמית היא להנחיל לכל בני עדות המזרח את שיטתו ההלכתית של רבי יוסף קארו, מחבר קודקס ההלכה היהודי הדומיננטי ה'שולחן ערוך' במאה ה־16, ומי שמזוהה יותר מכול דמות רבנית אחרת עם תואר־העל 'מרן'. בהקשר זה שאלה חשובה היא: האם מאבקו של הרב עובדיה נגד המקובלים הוא נדבך במערכה גדולה זו, ובאיזו מידה, או שמא המערכה נגד המקובלים היא מערכה נפרדת? או אולי דווקא האפשרות ההפוכה: האם המערכה לקבלת הוראות מרן היא בכלל מערכה שחלק ממטרתה הינו הורדת מעמד המקובלים ושבעצם המאבק במקובלים הוא מטרתו המרכזית של הרב עובדיה. בספר אבחן אם דחיית השיטה הקבלית בפסיקה ודחיית הפוסקים בעלי האוריינטציה הקבלית הן רק סעיף אחד בדחיית השיטות הרבות החולקות על פסיקות הרב עובדיה, או שמא המערכה נגד עליונות הקבלה והמקובלים והתפשטות המיסטיקה וה'נסתרות' היא בעלת חשיבות בפני עצמה עבור הרב עובדיה ושמא מדובר בחשיבות העליונה.

הכמיהה והתביעה של הרב עובדיה לנהוג על פי מרן רבי יוסף קארו הגיעו עד כדי הבעת עמדה כי "אסור לפסוק שלא כמרן, אפילו מקולא לחומרא". ובכל זאת, בספר אבחן אם סריקות מדוקדקות של מגזרי פעילותו השונים (המסע להנחלת שיטת מרן, פסיקותיו ביחס לאלה של רבי יוסף קארו והתנהלותו הציבורית ואף הפוליטית) יכולות להאיר באור חדש את מטרת המערכה למען הנחלת המחויבות הטוטלית לפסיקות מרן. אבחן שמא מטרתו אינה בהכרח להנחיל את פסיקת מרן רבי יוסף קארו, אלא להנחיל את פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף עצמו, פסיקה המבוססת על שיטת מרן רבי יוסף קארו, אך שאינה זהה לה; שמא המטרה היא להפוך שיטה זו – של הרב עובדיה – לבלעדית ולדחות מפניה ומפניו כל שיטה אחרת של כל עדה אחרת ושל כל פוסק אחר ושל כל גדול תורה אחר ובכלל זה השיטה ההגמונית בסביבתו – שיטת המקובלים. ואכן, יש לתהות למה התכוונו בסביבתו של הרב עובדיה יוסף, ולמה התכוון הוא עצמו, באומרם "קיבלנו עלינו הוראות מרן", ובהצהירם "לכו אל יוסף וכל אשר יאמר לכם תעשו", וכיוצא בזה. אחת השאלות הגדולות שיעלו מספר זה הינה האם הכוונה היא למרן רבי יוסף קארו או למרן הרב עובדיה יוסף? האם הוא נאמן לַמרן או שהוא מרן בפני עצמו? לפי פשטו של הרב עובדיה, ברור הוא שבעמדת הבסיס הפנימית שלו הוא מתכוון באמת בקריאתו למרן רבי יוסף קארו ולא לעצמו, אלא שייתכן שהקריאה ההיסטורית מייעדת אותו למקום מרכזי עוד יותר: הוא־הוא עצמו המרן האולטימטיבי. יש צורך לבדוק – במיוחד לאור מספר הפעמים הרב שבהם הוא עצמו פוסק נגד (!) מרן רבי יוסף קארו – שמא הרב עובדיה, במידה מסוימת, פשוט השתמש בשמו של רבי יוסף קארו ובאוטוריטה שלו כתגובה לשימוש של מתנגדיו בַשם ובאוטוריטה של הבן איש חי (ושל האר"י). כל זה מעורר שאלה נוספת: עד כמה מטרת־העל של הרב עובדיה, להחזיר את בני עדות המזרח לנהוֹג כולם על פי פסקי מרן, עומדת במבחן המציאות בְעבר. האם בכלל התקיימה אי־פעם מציאות כזאת שבמסגרתה נהגו כל בני עדות המזרח כולם כרבי יוסף קארו או שמדובר ב"מסורת מומצאת" (בביטויו של אריק הובסבאום), שמטרתה לאחד את הציבור סביב פסקי מרן רבי יוסף קארו וחשוב מכך – סביב נציגו בדור ומוביל מאבק החזרת העטרה הספרדית ליושנה, מרן הרב עובדיה יוסף.

 

מרכיב־יסוד שני: דימויו העצמי והציבורי של הרב עובדיה כאיש הלכה אנטי־מיסטיקן ורציונליסט. את דימויו זה חשוב לבחון אל מול המידע שאציג בספר, אל מול יחסו המורכב לקבלה ול'נסתרות' ואל מול התנהלותו בין ריאליזם והלכה לבין מיסטיקה וקבלה. בספר, כאמור, יוצגו יחסיו עם ה'נסתרות', עם המיסטיקה ועם המקובלים. יחסים אלו ייבחנו גם אל מול התפיסה התיאורטית שלו את הקבלה ואת ה'נסתרות' ואל מול התפיסה התיאורטית של הציבור לגווניו את דמותו. בהתאם לחומר שנאסף לשם המחקר, תיבחן השאלה האם הממצאים מצביעים על פערים בין התיאוריות (של הציבור בוודאי, ואולי גם של הרב עובדיה עצמו) באשר ליחסו ל'נסתרות', לבין הפרקסיס שלו. אבקש לטעון שהרב עובדיה איננו רב רציונליסט אשר בז לתורת הקבלה ולמיסטיקה. ייתכן אפילו כי מבין עליו של חיבור זה תעלה תמונה הפוכה, שעל פיה מבין גדולי התורה של הדור האחרון מדובר דווקא באחד מגדולי המיסטיקנים. ממילא תעורער התזה, שעל פיה מתקפותיו על הקבלה והמקובלים נולדו מתוקף רציונליזם מערבי צרוף, או גישה מעין זו.

אי לכך, מנין אם לא מתוך רציונליזם צרוף, נולדו מתקפותיו של הרב עובדיה על המקובלים ועל תופעות מיסטיות שונות? "קיומה של תורת־סוד הוא גורם משמעותי ביחסי כוח בין אליטות להמון, או בין אליטות שונות", כותב יהונתן גארב. בהתאם לכך, יש לבדוק את אחת ההשערות היסודיות שעשויות לעלות מחיבור זה: האם הרב עובדיה תוקף את השימוש בתורת הקבלה ופוגע במעמדם המכובד של המקובלים כחלק ממאבק כוח בינו לבין אליטת המקובלים? האם הוא עושה זאת כיוון שהמקובלים ונאמני הקבלה מילאו תפקיד אופוזיציוני חזק במיוחד במערכה נגד פסיקותיו ההלכתיות ונגד קבלת מעמדו התורני כַפוסק היחיד (ולא רק כפוסק הבכיר) וכמנהיג־העל של היהדות הספרדית?

בספר אנסה לבחון את המגמות הדיאלקטיות אצל הרב עובדיה ביחס ל'נסתרות', אשר מעט מזְעיר מהן נרמז כאן. באופן רחב יותר, הספר יפסע בשבילי שלל מחלוקות־העל בינו לבין המקובלים שהסעירו את הציבור הספרדי לאורך השנים, ובדרך זו יאיר נקודות שונות.

 

מובן כי המאבק הזה בקבלה, במקובלים וכדומה ייבדק בצל המאבקים השונים בחזיתות השונות שניהל הרב עובדיה:

א. מאבק ברבנים בולטים מבני עדות המזרח במגמה לחייב את כולם לנהוג על פי פסקי מרן רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך', ולמעשה על פי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף עצמו.

ב. מאבק במחמירים (ודוק בדבר: זהו מאבק של המנהיג הספרדי באחד הערכים ממגדירי החרדיות ואולי ממגדירי הנאמנות הדתית בכלל: אידאל ההחמרה) – הצהרה על שאיפה להקל בכל מקום שאפשר על פי הכלל 'כוחא דהיתרא עדיף'.

ג. מאבק באליטה החרדית־אשכנזית.

ד. מאבק באליטה החילונית־אשכנזית (המשתקפת, למשל, במתקפותיו נגד השופטים ובתי המשפט בישראל).

ה. מאבק באליטה הציונית־דתית־אשכנזית.

ו. מאבק באליטה של המקובלים הספרדים.

ז. מאבק בדת העממית (popular religion).

א3. שאלת השימוש של הרב עובדיה במיסטי ככלי פוליטי

בספר תיבחן שאלת השימוש המעשי של הרב עובדיה באלמנטים מתחום ה'נסתרות' ככלי פוליטי. זאת, כדי להשליט את מרותו, הנחיותיו ופסיקותיו.

א4. שאלת מקום המיסטיקה בחיים הדתיים בדורו של הרב עובדיה ובסביבתו

הנושא שבמוקד חיבור זה: הרב עובדיה יוסף, יחסו למקובלים ויחסיו עם ה'נסתרות' – המיסטיקה, הקבלה, המאגיה, חלומות, אי־רציונליזם וכיוצא בזה – מעלה מאליה שאלה נוספת, חשובה ומרתקת: שאלת מקומה של המיסטיקה בחיים הדתיים. שאלה זו באשר לעוצמת נוכחות המיסטיקה ומרכזיוּת הקבלה בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21 תתמקד בעולם החרדי־ספרדי ותיבחן דרך עולמו של הרב עובדיה – אישיות רבנית שהתפרסמה דווקא כדמות הלכתית הרחוקה מעניינים מיסטיים ומעיסוק ב'נסתרות'. לַדברים משקל מיוחד, שכן מדובר בַדמות התורנית הספרדית המרכזית בתקופתה. כעשור לאחר פטירת הרב שך בתשס"ב (2001), עם פטירת 'פוסק הדור' האשכנזי ומנהיג הציבור הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, בתשע"ב (2012), נדמה שהרב עובדיה התייצב כָרב המפורסם החשוב והמשפיע ביותר בעולם היהודי, ספרדים כאשכנזים. האירועים סביב פטירת הרב עובדיה יוסף בשלהי 2013, ובכללם מסע הלוויה והקהל העצום שליווה אותו למנוחות בג' במרחשוון תשע"ד – מסע הלוויה הגדול בתולדות מדינת ישראל, ואולי בתולדות העם היהודי בכלל – רק המחישו את עוצמתו והבהירו עד כמה מעמדו התורני היה נדיר וחד־פעמי בעשורים האחרונים לחייו. בהתאם לכך, נקודה מתודית חשובה בחיבור זה היא מתן עדיפות לדברי הרב עובדיה בתקופה שלאחר סיום כהונתו כרב הראשי ותחילת הנהגתו את התנועה הפוליטית־דתית ש"ס. זאת, מכיוון שהספר מבקש להבין את מקומן של המיסטיקה והקבלה בעולמו בתקופת השיא של השפעתו, שבה דמותו מקרינה על דמותה של כלל החברה הש"סניקית ואף הרבה מעבר לכך, ולכן היא כה חשובה למחקר.

בספר, אם כן, אנסה להאיר את רמת מרכזיותן של הקבלה וה'נסתרות' בהוויית העולם הספרדי־ש"סניקי על מעגליו השונים וממילא לגעת בנוכחותם של אלו בהוויה החרדית והדתית בכלל, ובמידת מה – על רקע תרבות העידן החדש – בנוכחות הקבלה וה'נסתרות' גם בהוויה הישראלית.

א5. הפער בין הרטוריקה לבין השימוש האישי במיסטי

ייבחנו הפערים בין הרטוריקה המרכזית של ההתנגדות של הרב עובדיה לשימוש ציבורי בפרקטיקות מיסטיות לבין ההנחיות הסותרות ואפילו ההזדקקות והשימוש האישי במיסטיקה.