מרק עוף לנפש

כאשר אבי דיבר אלי הוא תמיד החל את השיחה במשפט, "האם כבר סיפרתי לך כמה אני מעריץ אותך?" ביטוי האהבה היה חזק, ובדמדומי חייו הקשר בינינו התחזק, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל.

הוא היה מוכן לעבור מן העולם בגיל 82 ואני הייתי מוכן להניח לו לשים קץ לסבלו. בכינו וצחקנו והחזקנו ידיים וסיפרנו זה לזה על אהבתנו. החלטנו שהגיעה השעה. אמרתי, 'אבא, לאחר שתלך לעולמך, אני רוצה סימן ממך, שאתה בסדר.' הוא צחק, הוא לא האמין בגלגול נשמות. לא הייתי בטוח שאני מאמין בזה, אבל היו כמה מאורעות בעבר שהוכיחו לי שאני יכול לקבל סימנים מ'הצד השני'.

אבי ואני היינו קשורים מאד וחשתי את התקף הלב שלו בחזי ברגע מותו. מאוחר יותר בבית החולים התאבלתי על כך שלא הניחו לי להחזיק בידו ברגע מותו ממש.

יום אחר יום התפללתי שאשמע ממנו, אבל דבר לא קרה. לילה אחר לילה ביקשתי חלום בשנתי. ארבעה חודשים עברו ולא קיבלתי כל אות, והתאבלתי על אובדנו. אמי נפטרה חמש שנים קודם לכן ממחלת האלצהיימר, ולמרות שכבר היו לי ילדים משלי חשתי כילד אובד.

יום אחד, כאשר הייתי בחדר חשוך ושקט ונהניתי מעיסוי, ממתין לתורי, חשתי געגועים עמוקים אל אבי. התחלתי לחשוב אם לא דרשתי יותר מדי כשביקשתי אות ממנו. הבחנתי שאני נמצא במצב מיוחד, בו אני מסוגל לחשב טורים ארוכים של מספרים במוחי בבהירות מרובה. וידאתי שאני ער, ואכן כך היה. כל מחשבה במוחי הייתה כטיפת מים סוערת על פני אגם שליו, ואני נהניתי משלוותו של כל רגע חולף

ואז חשבתי, "אני מנסה לשלוט בהודעות מ'העבר השני'. אנסה לחדול מכך עכשיו."

לפתע הופיעו מולי פניה של אמי, אמי כפי שהייתה לפני מחלתה. שער השיבה שלה ופניה המתוקים. היא הייתה כל כך מוחשית עד שחשתי שאוכל לגעת בה. היא נראתה כמו לפני תריסר שנים, לפני שהמחלה אחזה בה. אפילו הצלחתי להריח את הבושם שנהגה להשתמש בו. נראה היה שהיא מחכה, ולא דיברה. תהיתי איך זה יתכן שחשבתי על אבי והנה הופיעה אמי, ולכן חשתי אשמה על שלא ביקשתי לדבר גם איתה.

אמרתי, "הו, אמא, אני מצטער שהיית צריכה לסבול את המחלה האיומה הזו."

היא הטתה מעט את ראשה, כאילו הקשיבה לדברי. ואז חייכה, אם אותו חיוך נהדר, ואמרה, "אבל כל מה שאני זוכרת הוא אהבה." ואז נעלמה.

התחלתי לרעוד באותו חדר, וידעתי שהאהבה שנתנו וקיבלנו היא הדבר החשוב ביותר שאותו זוכרים. הסבל נעלם, האהבה נשארה.

מילותיה היו המילים החשובות ביותר ששמעתי אי פעם, והרגע ההוא נחרט בליבי.

עדיין לא שמעתי דבר מאבי, אבל אין לי ספק שבאחד הימים, ברגע שבו לא אצפה לכך, הוא יופיע ויאמר לי, "האם כבר אמרתי לך עד כמה אני אוהב אותך?"

בובי פרובסטיין