משאלה אחת יותר מדי

מוח שלשייק אנרגיה

נכון בכל רחוב גר לפחות אדם משוגע אחד? אז ברחוב שלנו זאת גברת בַּיי.

ברור שזה לא באמת השם שלה. גברת בַּיי הוא הכינוי שלה. לפי מה שכתוב על הקטלוגים הישנים והמאובקים שנערמו בסלון שלה, קוראים לה תיאוֹדוֹרה פיליפָּה בּוּמוֹנט־מונטגומרי. אבל למי יש זמן להגיד את כל זה? אני לא בטוחה מאיפה הגיע הכינוי. פשוט ככה קרא לה תמיד כל מי שגר בשֶרווּד דרייב. אבל השם הזה מאוד מתאים. היא נראית ומדברת בדיוק כמו שהייתם מדמיינים שאישה בשם גברת בַּיי תיראה ותדבר.

יש לה שיער ארוך וכסוף, שאסוף בסיכה בתוך כובע קטן כל כך, עד שלפעמים אני שואלת את עצמי אם היא גנבה אותו מאיזו בובה. ותמיד משתרבבות מתוכו קווצות, כאילו אפילו השיער מנסה לברוח מהמוח המשוגע שלה. העיניים שלה, הכחולות־חיוורות, ממוסגרות בשכבות של עור קמוט, והיא עונדת את כל התכשיטים שלה בבת אחת. היא אומרת שמישהו עלול לגנוב את מה שלא עליה.

ההורים שלי סיפרו לי שהיא סובלת ממשהו שנקרא שיטיון – מחלה שמבלבלת את המוח עד כדי כך שכבר אי אפשר להבחין מה אמיתי ומה שלא. ככה אימא שלי הסבירה לי פעם. מאז, בכל פעם שאני שומעת במקרה מישהו ברחוב מדבר על "המצב" של גברת בַּיי, אני מייד מדמיינת את כל המחשבות שלה מתערבבות במערבל, כמו כל החומרים של משקאות האנרגיה הירוקים והדוחים של אימא שלי (אגב, אימא מנסה לשכנע אותי לשתות אותם, אבל אני לא סומכת על שום משקה בצבע של בוץ).

אני מרחמת על גברת בַּיי. אף פעם לא היו לה ילדים משלה, וכל בני המשפחה שלה מתו. אני גם לא חושבת שיש לה הרבה חברים. אף פעם לא ראיתי שמישהו בא לבקר אותה. למיטב ידיעתי, אני החבֵרה היחידה שלה. אני הולכת לבית של גברת בַּיי לפחות פעם בשבוע, כי היא מספרת הסיפורים הכי טובה בסביבה, ותמיד היא מגישה לי לימונדה ועוגיות. הלימונדה מבקבוק והעוגיות מקופסה, אבל בכל זאת הן די טעימות.

הערב אני אמורה לבקר אותה כי היום יום חמישי, ואני תמיד מבקרת את גברת בַּיי בימי חמישי, אבל אני מאחרת. אמרתי לה שאגיע בחמש. עכשיו כבר שש ושתי דקות, ואני עומדת בתוך ערימה ענקית של סווטשירטים, מכנסי טייטס ושמלות שכבר אי אפשר ללבוש. אני מחפשת בגד מושלם ליום הולדת שאוכל ללבוש מחר לבית הספר, וזה פשוט לא הולך. העובדה שבדיוק בעוד תשע שעות ושלושים ושבע דקות אהיה בת שתים־עשרה, ואני עדיין קונה במחלקת בגדי ילדים, לא עוזרת. אימא נשבעת שממש בקרוב תהיה לי קפיצת גדילה, אבל נראה שההודעה הזאת לא הגיעה לגוף שלי, כי אני עדיין נמוכה וצנומה ושטוחה באופן מביך לגמרי.

למען האמת, קשה להתרגש מיום הולדת כשכלום לא משתנה. זאת אומרת, נכון, כיף להתבגר בעוד שנה (הייתי בטוחה שאישאר בת אחת־עשרה כל החיים!), אבל איפה ההוכחה שבאמת התבגרתי? בטח לא בחזה שלי.

גם העובדה שאני הכי צעירה בכיתה לא מוסיפה. בגן שלי לא קיבלו ילדים שנולדו אחרי 15 בספטמבר, ואני, שנולדתי ב־14 בחודש, בקושי הצלחתי להיכנס, ככה שכולם גדולים ממני. עובדה שניכרת לעין באופן מכאיב בכל פעם שאנחנו מסתדרים בשורה על פי הגובה, ואני תמיד בסוף.

כשאני מסתכלת על השעון שעל שידת הלילה ומבינה עד כמה אני מאחרת, אני נוטשת את החיפוש אחר הבגד המושלם – ממילא זה היה חסר סיכוי – אוחזת בפח הפלסטיק שאני שומרת במדף התחתון בארון ויורדת במדרגות. אבל כשאני עוברת על פני החדר של רוֹרי בקצה המסדרון, אני שמה לב שהדלת פתוחה למחצה, וזה מאוד מוזר, כי אחותי אף פעם לא משאירה את הדלת שלה פתוחה אפילו קצת. היא בת שש־עשרה, ובתקופת המרגלת הסוּפּר־חשאית שלה, שבה אסור לאף אחד לדעת שום דבר על מה שהיא עושה, או לפחות לא לי.

בחיי, על פי מידת המאמצים שהיא משקיעה כדי שלא ייכנסו אליה לחדר, אפשר לחשוב שהיא מפענחת קודים לשיגור טילי אויב או משהו כזה.

רורי גם מתרחצת בבגד ים, עובדה שאני יודעת רק כי פעם אחת נכנסתי בטעות לחדר האמבטיה כשהיא הייתה במים. היא צרחה וצרחה עד שיצאתי, מגוננת על הראש בידיי, כאילו אני נמלטת מהתפוצצות רימון יד. הייתי בטוחה שהיא תזרוק עליי בקבוק שמפו.

מאוחר יותר, אחרי שהיא נרגעה, שאלתי אותה למה היא לבשה בגד ים באמבטיה. היא אמרה שזה בגלל מציצנים סוטים כמוני שמתפרצים לחדרי אמבטיה בזמן שאנשים מתרחצים. ניסיתי לטעון שאני לא סוטה מציצנית, שזה היה בטעות, אבל היה ברור שזה מה שהיא החליטה בינה לבין עצמה.

אני מאיטה את קצב ההליכה ומנסה להציץ מבעד לחרך בדלת החדר של רורי. מדובר בהזדמנות נדירה מאוד: האפשרות להציץ לחדר של אחותי הגדולה כשהיא לא בבית. ובכל זאת אני נזהרת לא לגעת ממש בדלת, למקרה שהיא תחפש עליה טביעות אצבעות אחר כך.

החדר מבולגן. בקושי אפשר לראות את קצה השידה מרוב מוצרי איפור יקרים ובגדים שזרוקים בכל מקום.

אני נאנחת. אם היו לי בגדים מגניבים כמו לרורי, הייתי מתייחסת אליהם הרבה יותר יפה, לא משאירה אותם בערימות על הרצפה. ומה לא הייתי נותנת בשביל ערכת צלליות אחת מכל אלה שלה. הייתי מוכנה להתפשר אפילו על שפופרת ליפּגלוס מטופשת. אבל לא. להורים שלי יש חוק־נגד־איפור־עד־התיכון. בפעם האחרונה שניסיתי ללכת לבית הספר אחרי שמרחתי טיפונת מסקרה על הריסים – והתפללתי שאימא לא תשים לב – חטפתי עונש לא לצאת מהבית במשך שלושה ימים.

זה ההבדל בין להיות (כמעט) בת שתים־עשרה לבין להיות בת שש־עשרה.

אחותי מקובלת ומדהימה וקונה בגדים במחלקת הנערות, ויש לה מכונית ובכל סוף שבוע חבר חמוד תורן שיוצא איתה למקומות מגניבים כמו יוּמן בּין – בית קפה בעיר שכל בני הנוער הולכים אליו. ויש אותי. לוזרית מנומשת, מקורזלת ושטוחה, שמבלה בבית ומשחקת משחקי לוח עם ההורים שלי בזמן שאבא, מלך העובדות הכי לא חשובות בעולם, חופר על ההיסטוריה הנסתרת של משחק המונופול.

אני יורדת במדרגות שתיים־שתיים ועוברת בסלון כדי לקצר את הדרך אל הדלת הראשית. אימא שונאת שאני הולכת בסלון בנעליים, כי הוא אמור להישאר נקי במיוחד למקרה שיבואו אורחים מיוחדים (שאף פעם לא מגיעים).

"אני הולכת לגברת בַּיי!" אני קוראת בקול ומזיזה קצת את פח הפלסטיק שאני מחזיקה ביד אחת כדי לפתוח את הדלת.

"עברת עכשיו בסלון בנעליים?" אימא עונה לי.

"לא!" אני משקרת ויוצאת מהסלון לפני שהיא תגיע מהמטבח כדי לבדוק.

למרות מוח שייק האנרגיה שלה, גברת ביי היא עדיין האדם האהוב עליי בשרווד דרייב, ואני תמיד מחכה לביקור הבא אצלה. היא מזכירה לי מלכה זקנה שגורשה מהממלכה שלה ועכשיו משוטטת בין הכפרים ומחפשת אנשים שיסגדו לה. היא משונה ומצחיקה והיא אוכלת צירופי מזון בלתי אפשריים. כשביקרתי אותה בשבוע שעבר היא לעסה כריך של מלפפון וחמאת בוטנים. היה לו ריח דוחה, ולאורך כל השהות שלי שם ניסיתי לנשום רק דרך הפה. אבל זה לגמרי שווה, כי בכל פעם שאני מבקרת שם אני שומעת אחד מהסיפורים המופלאים שלה. הסיפור שאני אוהבת במיוחד הוא על ילדה קטנה שגנבה את הלחם של המכשפה מהתנור, והמכשפה הפכה אותה לעז. או הסיפור על ילד עם קוביות מיוחדות שבנה מגדל גבוה עד השמיים, ואז גילה שקר שם למעלה ומוטט את המגדל כולו.

אני אוהבת לראות את העיניים שלה מאירות כשהיא מגיעה לחלקים הקסומים. ואיך הקול שלה עולה ויורד כאילו היא שרה את הסיפור ולא מספרת אותו. פעם חשבתי שאלה סיפורים אמיתיים על אנשים אמיתיים. אבל עכשיו שאני בת שתים־עשרה – או בעצם אהיה בעוד תשע שעות ושלושים ושתיים דקות – אני כמובן חכמה יותר.

גברת בַּיי גרה במרחק שלושה בתים מאיתנו, בין משפחת לסטר למשפחת טאקר. לטאקרים יש בן בגיל שלי, ג'ייקוב, שלומד איתי בכיתה, אבל אני עושה את כל המאמצים להתחמק ממנו כי הוא תינוקי בטירוף ואוהב להשמיע קולות של פלוצים מכל מיני חלקים בגוף שלו. חוץ מזה הוא די מסריח. למרות שהוא בטח לא מסריח יותר מכל בן אחר בכיתה שלי. מה הקטע הזה? מה, בנים בכיתה ז' פשוט לא מתרחצים?

כשאני מגיעה לבית של גברת בַּיי, היא עומדת על הדשא שבחזית ומסבירה למר טאקר, אבא של ג'ייקוב, שאחד השכנים האחרים הטביע את החתול שלה בבריכה שלה.

לגברת בַּיי אין חתול.

גם בריכה אין לה. כל מה שיש בחצר האחורית שלה מסתכם בדשא מת ועץ אגסים יחיד, שלדבריה לא הצמיח פירות מאז 1982.

"והמשטרה מסרבת לחקור," גברת בַּיי מקוננת בפני מר טאקר המסכן שממש רוצה להיכנס כבר לבית שלו. הוא בטח יצא רק כדי לקחת דואר או משהו כזה ונלכד באחד הסיפורים המתישים של גברת בַּיי. "כי הם אמרו ששפם נעדר רק שתים־עשרה שעות."

רוב הסיכויים שגברת בַּיי ראתה עלילה כזאת באיזה פרק בסדרת משטרה. לפעמים היא מבלבלת בין החיים האמיתיים לבין מה שראתה בטלוויזיה.

אני מחליטה לגאול את מר טאקר מייסוריו. אני מניחה את פח הפלסטיק על הדשא ומכריזה על בואי. "היי, גברת בַּיי!"

גברת בַּיי מסתובבת, ופניה מוארים כשהיא רואה אותי. "מדמואזל אדלין!" היא מסלסלת. גברת בַּיי היא כנראה האדם היחיד שקורא לי בשמי המלא – עוד אחת מהסיבות הרבות שאני אוהבת אותה.

היא מיישרת את הכובע הקטן שלה, מתקדמת לעברי ומושכת אותי לחיבוק. מעבר לכתפה הגרומה אני רואה את מר טאקר מחייך אליי חיוך מכיר תודה וממהר אל הבית שלו.

כשאני משיבה לה חיבוק אני נושמת ניחוח מוכר – לימונים וטאלק של תינוקות – "יום הולדת שמח!" היא שרה ומרפה ממני.

"תודה, אבל זה רק מחר."

היא טופחת על אפי באצבעה המורה. "אני יודעת." אחר כך היא מרימה את העיניים שלה ומביטה בי כאילו הבחינה בי לראשונה. "בחיי, את גדלה כל כך מהר. את הופכת לגברת צעירה."

אני עושה פרצוף כועס. "ממש לא."

בכל שבוע היא אומרת את זה. אבל נראה לי שבעצם היא מתכווצת, לא שאני גדלה. למעשה, אני יכולה להוכיח את זה. בכל יום אני נשענת על משקוף הדלת בחדר שלי ומודדת את עצמי, ובמשך חודשים לא גבהתי אפילו בסנטימטר. עדיין מטר וארבעים עלובים, שזה, אגב, גובה ממוצע של ילדה בת עשר. בדקתי את זה.

היא מכווצת את העיניים שלה לעומתי כאילו היא בוחנת פרוסת חזה עוף חשודה שהקצב מנסה למכור לה. "את בטוחה?"

בניסיון נואש להחליף נושא אני אוחזת בפח הפלסטיק שלרגליי ומרימה אותו מהדשא. "בבקשה, גברת בַּיי. חמישים. כמו שביקשת."

היא מסירה את המכסה ומתנשפת משמחה למראה מה ששמתי בפנים.

הפח מלא עד קצותיו בגלילי נייר טואלט ריקים.

"אדלין!" היא מצייצת וצובטת את הלחי שלי. אחר כך היא לוקחת את הפח ומערסלת אותו באהבה כאילו היא מנענעת תינוק. "את כזאת מותק. אני אשמור עליהם כמו על אוצר."

רגע, לפני שתחשבו שהיא באמת משוגעת שמתרגשת מערימה של גלילי נייר טואלט – אני צריכה להסביר שגברת בַּיי אוהבת להכין מהם קישוטים לחג המולד. תתפלאו מה אפשר ליצור מגלילי קרטון. לכן אני עוברת בכל הבית ואוספת גלילים ריקים בשבילה. לא העבודה הכי זוהרת בעולם, אני יודעת, אבל זה משמח אותה.

"בואי ניכנס, יקירתי. הכנתי חמאת עוגיות!"

אני משתדלת לא לצחוק כשאני נכנסת בעקבות גברת בַּיי הביתה. היא כמובן התכוונה לעוגיות חמאה, אבל הרבה פעמים היא מערבבת אותיות ומילים כמו שהיא מערבבת מציאות ודמיון.

היא מניחה את הפח על השולחן בחדר האוכל ונעלמת בתוך המטבח כדי להביא משם את העוגיות והלימונדה. אני מציצה סביב בבית המבולגן. הוא תמיד נראה אותו דבר. כאילו היא אף פעם, בכל שמונים ותשע שנות חייה, לא זרקה כלום. היא מוכנה להישבע שהיא פשוט חייבת כל פריט שנמצא כאן, אבל אני לא יכולה לדמיין בשביל מה היא צריכה עשרה פמוטי מתכת, שלושה אהילים בלי מנורות, שבעה פסלוני חתולים ענקיים, חמישה מכשירי טלפון ישנים שבכלל לא מחוברים לקו, או שֶלט אין כמו בבית רקום, עם גמד גינה אדום וקטנטן שעומד לפני בית פטרייה.

בחמש השנים שאני באה לכאן כלום לא השתנה. לכן החפץ המסתורי שניצב על שולחן האוכל ליד פח גלילי נייר הטואלט מושך מייד את תשומת ליבי. למעשה, משום מה אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו.

הוא בטוח לא היה שם בשבוע שעבר. הוא חדש? ואולי חפץ אחר הסתיר אותו?

אני מדלגת מעל ערימה גבוהה של קטלוגים ישנים וניגשת אל השולחן. בבחינה מדוקדקת יותר מתגלה שהחפץ המסתורי הוא למעשה קופסת תכשיטים. קופסת תכשיטים ישנה מאוד. רגליה המוזהבות מפוסלות בצורת דרקונים אלגנטיים. המכסה משובץ בהמון אבני חן זעירות. על כל אחת מהדפנות הכחולות מצוירים מאות כוכבים חיוורים. ולבסוף, בתוך המנעול שבחזית נעוץ מפתח מתכת שבקצהו מטר כוכבים.

זה כנראה הדבר הכי מגניב שראיתי אי־פעם בבית הזה. רוב החפצים כאן הם פשוט זבל. אבל זה! זה משהו מיוחד. רואים עליו.

מסוקרנת, אני מושיטה יד כדי להרים את המכסה ומייד שומעת משהו. קול מתנשם מרוחק. כמעט כמו אישה שרה. אני סוגרת בהיסוס את המכסה, והקול נפסק.

גברת בַּיי מגיחה מהמטבח, נושאת מגש ועליו עוגיות ולימונדה. היא נעה בקצב של חילזון על קביים ואין לדעת אם זה כי היא באמת זקנה או כי היא כורעת תחת משקלם של כל התכשיטים שהיא עונדת. הצמידים שלה מדנדנים כשהיא מניחה את המגש על השולחן.

"אהה," היא אומרת בידענות ומציצה על קופסת התכשיטים. "אני רואה ש'לה בוּאָט אוֹ רֵב קאשֶה' – קופסת החלומות הכמוסים – כבר קוראת לך. זה סימן מצוין."

ברור שאין לי מושג על מה היא מדברת. התחלתי ללמוד צרפתית רק השנה, אבל עד עכשיו למדנו להגיד רק את ימי השבוע ואיך להזמין כריך עם נקניק.

זה לא בלתי רגיל שגברת בַּיי מכניסה באקראי מילים בצרפתית לתוך האנגלית שלה. היא נולדה בצרפת ועברה לארצות הברית כשהייתה צעירה, אז היא רגילה לדבר צרפתית כל הזמן. עכשיו זה פשוט ניתז ממנה בחלקיקים כמו שאר הדברים שיוצאים ממוח השייק שלה.

"מה זה?" אני שואלת ומצליחה איכשהו להסיט את המבט מקופסת התכשיטים. אבל אני עדיין מרגישה שהיא שם. כמו שמרגישים שמישהו מסתכל עליכם.

בעדינות רבה גברת בַּיי מרימה את הקופסה הכחולה־מוזהבת ואוחזת בה בזהירות בידיה המקומטות המקושטות בטבעות, כאילו היא מגוננת על אפרוח פצוע. "שבי, אדליין," היא אומרת בעיניים נוצצות, "הערב אני רוצה לספר לך סיפור מיוחד."