משאלה אחת ימינה מהדורה מחודשת

1

זה היה רעיון של עמיחי. תמיד היו לו רעיונות מהסוג הזה, למרות שהרעיונאי הרשמי בינינו היה בכלל אופיר, אבל אופיר, את כל היצירתיות שלו היה מבזבז במשרדי פרסום על בנקים וביסלי, אז במפגשים של החבורה הוא ניצל את ההזדמנות להיות בנאלי, ושתק הרבה, ודיבר מעט, במילים פשוטות וחיפאיות, ומדי פעם, כששתה קצת יותר מדי, גם היה מחבק את כולנו ואומר: איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לכם מושג איזה מזל. עמיחי, לעומתו, שיווק מינויים של ל.ב.ב.י לחולי לב, ולמרות שהצליח מדי פעם לחלץ משיחות המכירה שלו סיפור מפליא ששמע, בדרך כלל מניצולי שואה, אי אפשר להגיד שהעבודה סיפקה לו ריגושים רבים. מדי כמה חודשים הוא היה מכריז שאו־טו־טו הוא עוזב את ל.ב.ב.י והולך ללמוד שיאצו. ותמיד צץ משהו שדחה את זה: פעם הציעו לו בונוס. פעם הציעו לו רכב. ואחר כך היתה החתונה עם אילנה הבוכייה. ואחר כך התאומים. כך שאת כל שמחת החיים שתססה בו, והתקשתה לבוא לידי ביטוי בפגישות בבתי אבות, או במיטה עם אילנה, הוא הוציא עלינו, שלושת החברים־הכי־טובים שלו, עם כל מיני יוזמות חגיגיות, כמו לנסוע לחוף גולן במלאת עשר שנים לנסיעה הראשונה שלנו ללונה גל, או להירשם לתחרות קריוקי ולהתאמן לפני זה כמו שצריך על ביצוע א־קפלה לשיר של הביטלס. דווקא ביטלס? צ׳רצ׳יל תהה, ומהטון שלו כבר היה אפשר לנחש מה יעלה בגורלה של היוזמה החדשה. למה לא? הם ארבעה ואנחנו ארבעה, עמיחי ניסה לשכנע, אבל בטון שלו כבר היה אפשר להרגיש שהוא מבין שרוב הסיכויים שגם היוזמה הזאת, כקודמותיה, לא תקום. בלי התמיכה של צ׳רצ׳יל היה קשה להרים אצלנו דברים. וכשצ׳רצ׳יל מחץ משהו או מישהו, הוא עשה את זה בצורה כל כך אגבית ומדויקת, שגרמה לך לרחם על הסנגורים שצריכים להתמודד מולו בבית המשפט. ובכללי צ׳רצ׳יל היה זה שייסד את החבורה שלנו בתיכון. לא ממש ייסד, יותר נכון לומר שהתלכדנו סביבו כמו כבשים תועות. כל תו ותו בפנים הרחבות שלו, כל שרוך פרום בנעלי הספורט שלו, אפילו צורת ההליכה שלו — הכול שידר תחושה שהוא יודע מה טוב. שיש לו איזה מצפן פנימי שמכוון אותו. כולנו, כמובן, זייפנו ביטחון עצמי בשנים ההן, אבל לצ׳רצ׳יל באמת היה. הבנות פיתלו תלתל כשהוא עבר לידן, למרות שהוא לא היה יפה במובן הקולנועי של המילה, ובחרנו אותו ברוב קולות קומוניסטי לקפטן נבחרת הכדורגל של הכיתה, למרות שהיו שחקנים טובים ממנו. שם, בנבחרת, הוא גם קיבל את הכינוי שלו. לפני חצי הגמר נגד י״ב 3 הוא אסף את כולנו, ונשא נאום צורב לבבות שמה שיש לנו להציע מול היוד־ביתים זה רק דם, יזע ודמעות. כמעט בכינו כשהוא סיים לדבר, ואחר כך פשוט התאבדנו על המגרש, כולל לחץ בלתי פוסק על הכדור וגליצ׳ים כואבים על האספלט, מה שלא מנע מאיתנו להפסיד שלוש אפס בגלל שלוש טעויות קשות של צ׳רצ׳יל עצמו: פעם הוא מסר את הכדור לחלוץ יריב, פעם איבד כדור גורלי במרכז המגרש, ולקינוח רשם גול עצמי מרהיב כשניסה להרחיק כדור קרן ובעט אותו היישר לתוך השער שבו עמדתי.

אף אחד לא כעס עליו אחרי המשחק. איך אפשר לכעוס על מישהו ששנייה אחרי שריקת הסיום מכנס את כולם במרכז המגרש ולוקח על עצמו, בריסים מורכנים, את האשמה. איך אפשר לכעוס על מישהו שמזמין בתור פיצוי את כל הנבחרת למשחק של מכבי חיפה, כשכולם יודעים שהוא מוציא את הכסף מהכיס שלו כי להורים שלו אין. איך אפשר לכעוס על מישהו שכותב ברכות יומולדת כל כך מושקעות, שמקשיב כל כך טוב, שנוסע בשבת עד צוקי עובדה בשביל לבקר אותך בטירונות, שמארח אותך שלושה חודשים בדירה שלו, עד שתסתדר בתל אביב, ומתעקש שאתה תישן על המיטה והוא על הספה?

אפילו אחרי מה שקרה עם יערה לא הצלחתי לכעוס עליו. כולם היו בטוחים שאני אזעם. שאתפקע מזעם. עמיחי התקשר אלי ברגע ששמע ואמר, צ׳רצ׳יל ליכלך בגדול, אבל יש לי רעיון: בוא ניסע ארבעתנו לפיינטבול בבני ציון ותירה עליו כדורי צבע. פשוט תרסס אותו בלי חשבון. דיברתי איתו והוא מסכים. מה אתה אומר?

אופיר יצא באמצע ישיבה על קמפיין לנייר טואלט תלת־שכבתי רק כדי להגיד: באבא, אני איתך. יש לך את כל הסיבות. אבל אני מתחנן, אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו. אין לך מושג איזה מזל שיש לנו אחד את השני, אין לך מושג.

למען האמת, התחנונים שלהם היו מיותרים. ממילא לא הצלחתי ללבות בתוכי כעס. לילה אחד אפילו נסעתי אליו לדירה, בתקווה שהדרמטיות של המעשה תשלהב אותי, ובדרך אמרתי לעצמי בקול רם, בן זונה, איזה בן זונה, אבל כשהגעתי לבניין שלו כבר לא בער לי לעלות. יכול להיות שאם הייתי רואה צללית דקה נעה בדירה שלו, זה היה מאגרף לי את האצבעות, אבל ככה רק ישבתי באוטו והתזתי מים על החלון והפעלתי וִישרים, והתזתי והפעלתי, עד שלבסוף, כשקרן אור ראשונה וארוכה פגעה בדודי השמש, נסעתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי מכה אותו. למרות שהגיע לו. ולמרות שבפתקים שכתבנו במונדיאל האחרון כל שלוש המשאלות שלי היו קשורות ליערה.

זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים.

אחרי שעמנואל פטי הבקיע את השלישי, וכבר היה ברור שצרפת לוקחת את הגביע, ובאוויר התפשטה תחושה קלה של אכזבה, כי כולנו אהדנו את ברזיל, אחרי שהבורקסים בטעם דמעות שאילנה הכינה חוסלו כליל והפיצוחים פוצחו עד תום ומהאבטיח עם בולגרית נשארה רק החתיכה האחרונה, זאת שלאף אחד לא נעים לקחת — אחרי כל זה אופיר אמר, אתם יודעים, פתאום קלטתי משהו. זה המונדיאל החמישי שאנחנו רואים ביחד. וצ׳רצ׳יל אמר, איך הגעת לחמישה? גג ארבעה.

והתחלנו לשחזר.

את מקסיקו 86׳ ראינו אצל אבא של אופיר בקריית טבעון. וכשדנמרק הנאיבית הפסידה חמש אחת לספרד, אופיר מירר בבכי ואבא שלו סינן שזה מה שקורה כשילד גדל רק עם האמא. את המונדיאל של 90׳ ראינו כל אחד בעיר אחרת בשטחים, אבל היתה איזו שבת שכולנו יצאנו הביתה ונפגשנו אצל עמיחי לראות את חצי הגמר. אף אחד לא זכר מה היה במשחק, כי אחותו הקטנה הסתובבה בבית עם בייבי דול אדום ואנחנו היינו חיילים ולא יכולנו לעמוד בזה. ב־94׳ כבר היינו סטודנטים. תל אביבים. צ׳רצ׳יל עבר ראשון, ואחריו זלגנו כולנו לעיר הגדולה, גם כי רצינו להישאר יחד וגם כי צ׳רצ׳יל אמר שרק שם נוכל להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

אבל את הגמר של 94׳ ראינו בכלל ברמב״ם! אופיר הזכיר. נ־כון, אמרתי.

באמצע ארוחת ערב אצל ההורים חטפתי את התקף האסתמה המצפצף בחיי. היו רגעים במהלך הנסיעה הבהולה לבית החולים ששקלתי ברצינות למות. אחרי שייצבו את מצבי בזריקות ובכדורים ובמסכת חמצן, הרופאים פסקו שאני צריך להישאר בימים הבאים בבית החולים. למעקב.

הגמר היה למחרת. איטליה נגד ברזיל. בלי לספר לי, צ׳רצ׳יל אירגן את כולם וליקט אותם בחיפושית המקומטת שלו, ובדרך הם עצרו בפנקייק של כפר ויתקין לקנות לי אייס טי בטעם אפרסק, כי זאת הסטייה שלי, וכמה וודקות, כי העמדנו פנים אז שאנחנו בעניין של וודקה, ועשר דקות לפני שהמשחק התחיל הם פרצו לחדר שלי בפנימית ט, בסערה (את השומר שניסה לעכב אותם בטענה ששעות הביקור נגמרו הם שיחדו בבקבוק קגלביץ׳). כמעט חטפתי עוד התקף כשראיתי אותם. ואחר כך נרגעתי, ונשמתי עמוק, מהסרעפת, וראינו יחד, בטלוויזיה הזעירה שהיתה תלויה לי מעל המיטה, את ברזיל לוקחת את הגביע אחרי מאה עשרים דקות. פלוס פנדלים.

ו... ככה הגענו ל־98׳, צ׳רצ׳יל סיכם. סך הכול ארבעה מונדיאלים.

מזל שלא התערבנו, אופיר אמר.

מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה.

ואללה, צ׳רצ׳יל אמר. הוא תמיד היה הראשון להבין כשאמרתי משפטים מהסוג הזה. לפעמים גם היחיד.

אתם יודעים מה מזל? שיש לנו אחד את השני, אופיר אמר. אין ל־כם מו־שג אי־זה מ־זל, השלמנו את ההמשך הידוע, הקבוע.

אחי, אני לא מבין איך אתה מסתדר עם כל הפרסומאים האלה, אתה כזאת נקבה רגשנית, צ׳רצ׳יל אמר, ואופיר צחק, טוב, זה מה שקורה כשגדלים רק עם האמא, ועמיחי אמר, יש לי רעיון.

חכה, רק נראה את הנפת הגביע, צ׳רצ׳יל ביקש, בתקווה שעד שהנפת הגביע תסתיים הוא ישכח מהרעיון שלו.

אבל עמיחי לא שכח.

האם ידע שהרעיון שהוא עומד להציע יתגלגל להיות נבואה אמיתית, שתכזיב אותנו שוב ושוב בארבע השנים הבאות ובאורח פלא תשמור על כוחה הנבואי?

כנראה שלא. מתחת לחזות המפויסת שלו הסתתרה נחישות עקשנית שאיפשרה לו להקשיב ללקוחות של ל.ב.ב.י במשך שעות, להרכיב במרפסת הסגורה שלו פאזלים של אלפי חלקים ולרוץ עשרה קילומטר כל יום. בכל מזג אוויר. נדמה לי שהנחישות הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא שגרמה לו לדבר שוב אחרי שדידייה דשאן הניף והקהל נופף.

מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד ירשום על פתק איפה הוא חולם להיות בעוד ארבע שנים. מבחינה אישית, מקצועית. מכל הבחינות. ובמונדיאל הבא נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים.

איזה רעיון נפלא! אילנה הבוכייה צעקה מחדר העבודה.

סובבנו צווארים. בכל השנים שהכרנו אותה לא שמענו אותה מתלהבת ממשהו. על פניה תמיד היתה נפולה אותה הבעה עגומה (אפילו בחתונה שלהם. בגלל זה, בקלטת, רואים הרבה את עמיחי בתנועת הריקוד הנצחית שלו — טפיחות קלות על הבטן — ומעט מאוד אותה), וברוב הפעמים שהתקבצנו אצל עמיחי היא היתה פורשת הצידה אחרי כמה דקות ושוקעת בספר. כמעט תמיד זה היה ספר מתחום המחקר שלה בפסיכולוגיה, משהו על הקשר שבין דיכאון לחרדה. כבר התרגלנו לנוכחות הלא נוכחת שלה בסלון וליחס הצונן שלה לעמיחי, ופתאום — התלהבות כזאת?

היא יצאה מחדר העבודה והתקרבה אלינו בהיסוס. בדיוק אני קוראת כאן מאמר, היא אמרה, של פסיכולוג אמריקאי שטוען שהגדרה נכונה של המטרה היא כבר חצי הדרך להשגתה. המונדיאל הבא יהיה בעוד ארבע שנים, נכון? זה אומר שתהיו בני שלושים ושתיים. ואלה בדיוק... שנות הגבס.

שנות הגבס?

זה מושג שהוא משתמש בו, הפסיכולוג הזה. הכוונה לשנים שבהן האופי של האדם מתקשה ומתגבש. כמו גבס.

היא המתינה כמה שניות בציפייה לחזות בהשפעת דבריה, ואז, מאוכזבת, הסתובבה וחזרה לחדר העבודה.

עמיחי תלה בנו מבט.

לא יכולנו לעשות לו את זה. עד שהיא מתלהבת ממשהו. עד שבוקע אור בקצה המאמצים שלו לשמח אותה.

טוב, תביא ניירות, אמרתי.

אבל בואו נעשה את זה מסודר, צ׳רצ׳יל הציע. שכל אחד יכתוב שלושה דברים. שלושה משפטים קצרים. אחרת לא נצא מזה.

עמיחי עבר וחילק לכולנו ספרי פסיכולוגיה עבים, שיהיה לנו על מה להניח את הפתקים. ועטים.

***

עם המשפט הראשון לא היתה לי בעיה. הוא התנסח לי בראש מרגע שעמיחי זרק את הרעיון.

במונדיאל הבא אני רוצה להיות עדיין עם יערה, כתבתי.

ונתקעתי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים שאני מאחל לעצמי, ניסיתי להרחיב את יריעת השאיפות שלי, אבל כל הזמן המחשבות שלי חזרו אליה, אליה, אל השיער הרך, הבהיר, אל הכתפיים הרכות, הדקות, אל העיניים הירוקות האלה, שתחומות במשקפיים, אל הרגע שבו היא מורידה את המשקפיים ואני יודע שאפשר.

נפגשנו חודשיים קודם לכן בקפטריה של בניין נפתלי. בתחילת ההפסקה היא נכנסה בלוויית שני בנים, נושאת מגש גדול ועליו בקבוק מיץ אשכוליות קטן. היא הלכה זקופה, נמרצת, בזנב סוס בהיר־מקפץ, כאילו היא ממהרת למקום אחר בכלל, והם הידסו אחריה בכבדות עד לשולחן. היה לה קשה לפתוח את הפקק של המיץ, אבל היא לא ביקשה עזרה. הם דיברו על הצגה שהם ראו אתמול בערב. כלומר, היא דיברה, מהר מהר, והם תלו בה עיניים. היא אמרה שעם אותו מחזה היה אפשר לעשות הרבה יותר אם לבמאי היתה טיפה השראה. למשל התפאורה, היא לגמה מהמיץ, למה התפאורה בהצגות בארץ נראית תמיד אותו דבר? אי אפשר לחשוב על משהו קצת יותר מקורי משולחן, מתלה מעילים וכורסה משוק הפשפשים? היא המשיכה לדבר על המוזיקה בהצגה ועל זה שהיה אפשר להוציא מהשחקנים יותר, אם הבמאי היה עושה את העבודה שלו מתוך אהבה אמיתית למקצוע. את האות ה, שבבטן המילה אהבה היא ביטאה חזק, עם כל הלב, והניחה תוך כדי כף יד פתוחה על החולצה. זה מה־זה נכון, אמר הבחור שישב מולה, בלי להסיר את עיניו ממתאר החולצה שלה. את לגמרי צודקת, יערה, אמר הבחור השני. אחר כך הם קמו והלכו לשיעור שלהם, והיא נשארה לשבת לבד בשולחן, ונראתה פתאום, לשבריר שנייה, קטנה ואבודה. היא הוציאה ניירות מהתיק, הידקה את המשקפיים לאף עם הזרת, הניחה רגל על רגל ושקעה בקריאה. בכל פעם לפני שהיא העבירה דף היא נגעה עם האצבע קלות בלשון, ואני הסתכלתי עליה וחשבתי שזה לא ייאמן איך תנועה כזו, של ספרניות, יכולה להיות סקסית כשהיא מונחת על הבחורה הנכונה. וחשבתי גם שמעניין לדעת איך הפנים הרציניות האלה נראות כשהיא פורצת בצחוק. ואם יש לה גומות. וחשבתי שבחיים אני לא אדע כי בחיים לא יהיה לי אומץ לגשש איתה.

תגיד, היא הרימה את הראש מהניירות, יש לך מושג מה זה revelation?

לכל פגם יש את רגע התהילה שלו. כך היה עם עיוורון הצבעים שלי, שלצד מבוכות רבות שגרם לי לאורך השנים (ילדים, אתם רואים את הכלניות? מי אמר ״לא״?!) הושיע אותי ברגע הנכון מהמזימה של קצין המיון החילי לשבץ אותי כתצפיתן.

וכך היה גם באותה שנייה, כשיערה פנתה אלי. שנים של חינוך אנגלו־סקסי ספרטני, כמויות מופרזות לחלוטין של תה עם חלב, עצירות רגשית כרונית ותחושת זרות בסיסית שהוטבעה בי כתוצאה מכך שההורים שלי לא חדלו לרגע להרגיש זרים כאן, בלבנט, והמשיכו לדבר ביניהם עברית מאונגלזת שלושים שנה אחרי שהגיעו מברייטון לחיפה —

כל אלה פעלו, לרגע אחד, לטובתי.

revelation זה גילוי, חשיפה, עניתי בסמכותיות, וכשראיתי שהיא עומדת להסתפק בזה, מיהרתי להוסיף שזה יכול להיות גם התגלות. תלוי בהקשר.

היא הקריאה לי את המשפט המלא. ואחר כך עוד משפט שהיא הסתבכה איתו. ואחר כך נתתי לה את מספר הטלפון שלי, למקרה שתזדקק לעזרה נוספת, ולמרבה הפלא היא התקשרה עוד באותו לילה, ודיברנו גם על דברים אחרים, והשיחה זרמה כיין, ואחר כך יצאנו, והתנשקנו, והתעלסנו, והיא הניחה ראש על הבטן שלי בדשא שליד האקדמיה למוזיקה, ופרטה על הירך שלי מנגינה פסנתרית שעלתה מחדרי החזרות, וקנתה לי חולצה בצבע תכלת, כי ״די כבר עם כל השחור הזה״, וכל הזמן הזה חיפשתי את המלכוד, איך זה יכול להיות שמישהי שמפריכה את תיאוריית השלושת־רבעי של צ׳רצ׳יל — ״אין בחורה שהיא גם יפה, גם חכמה, גם חרמנית וגם פנויה. אחד האלמנטים תמיד יהיה חסר״ — איך זה יכול להיות שמישהי כזאת תבחר דווקא בי? נכון, כמה חודשים לפני שפגשה אותי היא נפרדה מגיטריסט שאימלל אותה בלך־ובגוד במשך חמש שנים, אבל בקמפוס הסתובבו מספיק גברים גבוהים ממני שהיו שמחים להיות החוויה המתקנת שלה. ובכלל, כל הסיפור הזה עם הגיטריסט הבוגד נשמע לא אמין. מי ירצה לבגוד במישהי כזו? מי ירצה בכלל משהו מלבד אותה, עוד ועוד?

עמיחי דחק בי לסיים. כולם חוץ ממני כבר החזירו את העטים.

הסתכלתי על המשפט הראשון שכתבתי והוספתי בחופזה:

2. במונדיאל הבא אני רוצה להיות נשוי ליערה.

3. במונדיאל הבא אני רוצה שיהיה לי ילד מיערה. רצוי ילדה.

ומה עכשיו? אופיר גירד בין תלתליו אחרי שגם אני מסרתי את העט.

עכשיו אתם נותנים לי את הפתקים, עמיחי אמר. ואני שומר אותם אצלי, סגורים בקופסה, עד למונדיאל הבא.

למה דווקא אצלך? אופיר מחה.

כי אני הכי יציב פה.

מה זאת אומרת? אופיר התקומם.

הוא צודק, צ׳רצ׳יל ניסה לרכך. לו יש אישה, דירה, תאומים. אנחנו בטח נעבור עשר דירות עד המונדיאל הבא, ופתקים כאלה הם בדיוק מסוג הדברים שהולכים לאיבוד באריזות.

או־קיי, אופיר אמר. אבל בוא נקריא אותם בקול רם לפני.

מה פתאום?! עמיחי הזדעק. ככה כל ההפתעה תלך.

על הזין ההפתעה, אופיר התרגז. אני רוצה לדעת מה כתבתם. אחרת אני לא נותן את הפתק שלי.

דחיית סיפוקים זה לא ממש אתה, הא? עמיחי עקץ והוסיף בנחת, טוב, זה מה שקורה כשילד גדל רק עם האמא.

אתה מכיר את הסיפור על האיש שדחה סיפוקים? אופיר החזיר. איש אחד דחה סיפוקים. דחה, דחה, דחה — עד שמת.

יש לי הצעה, צ׳רצ׳יל התערב לפני שאופיר ועמיחי יסתחררו לתוך אחת ההתכתשויות המילוליות שלהם, התכתשויות סתמיות־פתאומיות שחילצו מכל אחד מהם רוע שהיה קשה להאמין שקיים בו. אני מציע שכל אחד יקריא רק אחד משלושת הדברים שהוא כתב, צ׳רצ׳יל אמר. וככה גם נשמור על אלמנט ההפתעה וגם יהיה לנו טיזינג. ככה קוראים לזה אצלכם בפרסום, לא?

טיזר, אופיר תיקן, וצל חלף באישוניו, כמו תמיד כשמישהו הזכיר את העבודה שלו.

או־קיי, אני ראשון, עמיחי אמר ופרש את הפתק שלו.

במונדיאל הבא תהיה לי קליניקה לטיפול אלטרנטיבי.

אהה־מן, צ׳רצ׳יל נשא תפילה, וביטא בכך את רחשי הלב של כולנו. אם זה יתממש, קיווינו, אולי עמיחי יפסיק לדבר על זה כל כך הרבה.

אופיר פרש את הפתק שלו.

עד המונדיאל הבא אני אגיד יפה שלום לעולם הפרסום ואפרסם ספר סיפורים קצרים.

סיפורים? התפלאתי. לא אמרת שתעשה עלינו סרט?

כן, אבל כל הסרט היה בנוי על זה שאחד מאיתנו... ימות בצבא. ואתה הבטחת שאם אף אחד לא, אז...

אם זה עוד אקטואלי, אני מוכן למות בהקדם, הצעתי (ותוך כדי שהצעתי חלפה בי צמרמורת נעימה מדי, כמו תמיד כשחשבתי על האפשרות).

עזוב, אופיר אמר. אין צורך. בזמן האחרון אני יותר בקטע של סיפורים. רצים לי מלא רעיונות בראש, אבל כשאני חוזר באחת־עשרה בלילה מהמשרד אין לי כוח אפילו לפתוח את המחשב.

אז יאללה, דירבנתי. תזיז את עצמך. יש לך זמן עד המונדיאל הבא. בכל מקרה, מתרגם לאנגלית כבר יש לך.

תודה, בן אדם, הוא טפח לי על הכתף בעיניים נוצצות. אין לך מושג איזה מזל זה ש...

צ׳רצ׳יל פרש במהירות את הפתק שלו. לפני שאופיר יתחיל להתייפח.

עד המונדיאל הבא, הוא אמר בקול רציני מאוד, אני מתכוון לשכב עם מאתיים ושמונה בחורות לפחות.

דווקא מאתיים ושמונה? עמיחי צחק. למה לא מאתיים עשרים ושתיים? או שלוש מאות עגול?

תעשה חשבון, צ׳רצ׳יל הסביר. ארבע שנים, בכל שנה חמישים ושניים שבועות. בחורה לשבוע — סך הכול מאתיים ושמונה. סתם. נראה לכם? שאני אבזבז משאלה על משהו שממילא יקרה?

אז מה, סתם עבדת עלינו? הקול של עמיחי צנח. כמי שנידון לאילנה בוכייה אחת, המחשבה על משאלה שכוללת מאתיים ושמונה נשים שונות הציתה כנראה את דמיונו.

ברור. צ׳רצ׳יל גיחך והקריא מהפתק שלו:

עד המונדיאל הבא אני רוצה להיות אחראי על תיק חשוב. בתחום משמעותי. אני רוצה להיות מעורב במשהו שיוביל לשינוי חברתי.

אופיר ועמיחי הינהנו בהערכה, ואני חשבתי לעצמי שקצת מביך להקריא בקול רם מהמשאלות שלי אחרי מה שצ׳רצ׳יל הקריא.

נו, עכשיו תורך, עמיחי דחק בי. הסתכלתי על הפתק והתנחמתי בזה שלפחות אני לא צריך להקריא את כל השלוש.

במונדיאל הבא אני רוצה להיות עדיין עם יערה, קראתי בקול נידף.

וכצפוי, כולם התנפלו עלי.

יאללה יאללה, היערה הזאת לא קיימת בכלל, אופיר אמר.

עד שאנחנו לא רואים אותה המשאלה הזאת לא תקפה, צ׳רצ׳יל צירף חוות דעת משפטית.

נראה לי שהיא מכוערת, נראה לי שהוא מחריש אותה בגלל שהיא מכוערת, אופיר אמר והסתכל עלי לראות אם אני מוקנט.

בליינד פוזלת, עמיחי אמר.

עם תחת בגודל של מנחת מסוקים.

ציצים עד הברכיים.

כתפיים של שחקן פוטבול.

היא בכלל גבר שעבר ניתוח לשינוי מין. לפני זה קראו לה יער.

או־קיייייי, נכנעתי. ביום שלישי כולכם מוזמנים אלי לפגוש אותה.

אבל יום לפני המועד דחיתי את המפגש בשבוע, בתירוץ שאני חולה, וגם את המפגש הדחוי ביטלתי, בתואנה שאנחנו חייבים להיות בארוחה אצל ההורים שלה ברחובות, ובסופו של דבר מי שקצה בכל הדחיות האלה היתה יערה עצמה, שאמרה לי, שליש בצחוק ושני־שלישים ברצינות, אני מתחילה לחשוד שאתה מתבייש בי. ואני אמרתי, מה פתאום. והיא אמרה, אז למה אתה לא מפגיש אותי עם החברים שלך? ואני אמרתי, סתם, לא יצא. והיא אמרה, אני כבר מתה להכיר אותם. אתה מדבר עליהם כל כך הרבה. ואני אמרתי, לא שמתי לב. והיא אמרה, אתה מזכיר אותם בערך כל משפט שני. והסלון שלך מלא בתמונות שלהם, בלי פוקוס. וכל חמש דקות יש טלפון מאחד מהם, ואז אתה צולל איתם לשיחות. לא שיחות פרקטיות כאלה, של בנים, אלא שיחות שיחות. בכלל, נראה לי שיש ביניכם קשר מאוד חזק, לא?

לא יודע, אמרתי. לפעמים נראה לי שכן. שזה לכל החיים. נגיד, לפני שנה נסענו לטקס יום הזיכרון בבית ספר ושמתי לב שכל החברויות האחרות שהיו בשכבה שלנו התפוררו, ורק אנחנו עמדנו יחד, קרובים, בצפירה. והאמת שאין לי מושג למה. אם זאת האינרציה, או שעדיין, גם אחרי שמונה שנים בתל אביב, אנחנו מרגישים שייכים רק כשאנחנו יחד. ומצד אחר, יש מפגשים שאני לא מבין מה אנחנו עושים אחד עם השני, והכול נראה לי סתמי. אבל אולי ככה זה, והמחול הבלתי פוסק הזה של התקרבות והתרחקות הוא בעצם התנועה הבסיסית בין חברים. את לא חושבת?

הבחנה מ־ר־ת־קת, יערה נצצה אלי, אבל אל תשנה את הנושא. ביום שלישי הבא אנחנו מבשלים להם ארוחה, היא פסקה, והורידה את המשקפיים. ואני הסכמתי, כי קשה לסרב לעיניים ירוקות, וכי לא הצלחתי למצוא סיבה טובה לסרב, מלבד תחושה עמומה שהיתה לי שזה ייגמר בבכי, תחושה שייחסתי לפסימיות הכרונית שלי.

ובאמת, הארוחה היתה הצלחה גדולה. הממולאים שהכנו יחד נחטפו, ויערה מצאה בקלות שפה משותפת עם כל אחד מהחברים. עם אופיר היא צחקה על הפוזה של עולם הפרסום (התברר שהיא עבדה פעם כעוזרת הפקה בצילומים של פרסומת לאבקת כביסה). עם צ׳רצ׳יל היא התנצחה על המדיניות המקילה של הפרקליטות כלפי אישי ציבור. לעמיחי היא סיפרה על טיפול המחטים שריפא אותה, לתדהמת כל הרופאים הקונוונציונליים, ממחלת הנשיקה שבה חלתה. ובי היא נגעה כל הזמן, ליטפה אותי בעורף, הניחה יד על יד, ראש על כתף, ופעמיים גם נשקה קלות בצוואר, כאילו חשה לפתע את מה שניסיתי להסתיר ממנה במהלך החודשים שהיינו יחד: שאני מפחד לאבד אותה. שאף פעם לא היה לי, ככה.

נו, אז? שאלתי אחרי שהם יצאו. הצעדים שלהם עדיין רעמו בחדר המדרגות.

אחלה, החברים שלך, יערה אמרה וחיבקה אותי.

פרטי, אמרתי ופניתי לשטוף כלים. שניים־שלושה פגרי ממולאים עוד היו דבוקים לצלחות.

אופיר הזה כל כך רגיש, שמעתי את הקול שלה מאחורי. כמה שנים הוא עובד בפרסום? שש? זה לא קל לשמור על עצמך בעולם הציני הזה. ועמיחי, כמה סבלנות יש לו. אני חושבת שהוא באמת יכול להיות מטפל אלטרנטיבי נהדר. ובכלל — היא חיבקה אותי מאחור — נראה שכולם מאוד אוהבים אותך. ככה שכבר יש לי איתם מכנה משותף אחד לפחות.

ואיך צ׳רצ׳יל? שאלתי, והרגשתי איך החיבוק שלה מתרופף. ואז ניתק.

עושה רושם של בן אדם חכם, הקול שלה היסס.

אבל...? הסתובבתי אליה. הידיים שלי עדיין היו רטובות מסבון כלים.

אין אבל, היא אמרה והתרחקה קצת.

היה צליל של אבל, התעקשתי.

עזוב, זה לא פייר לשפוט אחרי פגישה אחת.

ידעתי שהיא צודקת. ושבכלל, הרבה יותר קל לתייג אדם מאשר להישאר פתוח לאפשרות שיש לו פנים רבות. אבל לא יכולתי להתאפק.

נו, תגידי, ביקשתי. אני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, שאני כבר לא מסוגל לדעת איזה רושם ראשוני הוא עושה.

האמת שיש בו משהו קצת מתנשא. כאילו שהוא מסתכל על שלושתכם קצת מלמעלה. מתא הכבוד. אני לא אוהבת את זה. ולא אהבתי גם איך שהוא דיבר על נשים. שמת לב שתמיד כשהוא דיבר על פוליטיקאים זכרים הוא קרא להם ״השר״ או ״ראש העיר״, וכשהוא דיבר על פוליטיקאיות זה כבר היה ״הפוסטמה״ ו״המחומצנת״?

יכול להיות, אמרתי בקור. ולמרות שדרשתי את זה, הרגשתי איך משהו בי מתקומם נגד הקלות הבלתי נסבלת שבה היא מכפישה חבר שלי. תדעי לך שהוא בן אדם מיוחד, רשפתי. כשהוא סיים משפטים היו לו הצעות ללכת למשרדים פרטיים ולהרוויח הרבה כסף, והוא הלך לפרקליטות, כי זה נראה לו יותר חשוב, ולפני כמה שבועות, בגמר של המונדיאל, כל אחד מאיתנו רשם על פתק איפה הוא חולם להיות במונדיאל הבא, בעוד ארבע שנים. כולנו רשמנו דברים אגואיסטיים לגמרי, ורק הוא רשם שהוא רוצה לעשות משהו משמעותי שישפיע על החברה הישראלית, אז אולי... אולי כדאי שתחכי קצת לפני שאת מגדירה אותו.

ומה אתה רשמת? יערה שאלה. העיניים שלה התגרו בי מעל למשקפיים. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת שהרשיתי לעצמי לכעוס עליה קצת, ובאופן מוזר, נראה שהיא אוהבת את זה.

זה סוד, ניסיתי לשמור על אכזריות מסוימת בקולי. אם את רוצה לדעת, תיאלצי להישאר איתי עד המונדיאל הבא. רק אז פותחים את הפתקים.

אין בעיה, יערה נצמדה אלי וטמנה את כפות ידיה בכיסים האחוריים של הג׳ינס שלי. לא מפחידים בחורה רומנטית באהבה.

שבועיים אחר כך היא כבר היתה איתו.

לגבי האופן המדויק שבו התגלגלו הדברים קיימות גרסאות סותרות.

צ׳רצ׳יל טוען שהיא פגשה אותו בשדרה במקרה, בהפסקת הצהריים שלו, ואמרה לו שהיא חשבה שהיה ביניהם קצר בתקשורת במהלך הארוחה, ושאם הוא מוכן, היא היתה רוצה להזמין אותו לקפה כדי להתחיל מחדש. הוא הסכים, כי הרגיש שזה חשוב לה. ואחר כך הם ישבו ודיברו ולא שמו לב איך הזמן עובר. ובסוף, כשהם קמו, היא אמרה שנשארו המון קצוות פתוחים בשיחה ואולי כדאי שהם ייפגשו שוב למחרת כדי לסגור אותם.

יערה טוענת שהוא זה שהתקשר אליה, שלושה ימים אחרי הארוחה, ואמר שמאז שהוא פגש אותה הוא לא מפסיק לחשוב עליה ולא מצליח להירדם בלילה. היא אמרה לו שהיא לא יודעת מה להגיד. והוא אמר שהוא היה רוצה להיפגש איתה. היא אמרה שמה פתאום, הם לא יכולים לעשות דבר כזה מאחורי הגב שלי. אבל הוא התחנן ואמר שהמון עבריינים, אנסים ורוצחים יוצאים נקיים בגלל שהוא לא מתפקד מאז שהוא ראה אותה. היא צחקה והסכימה להיפגש, רק לכמה דקות, רק לקפה, רק בגלל האנסים. בסוף הפגישה, כשהם קמו, הוא אמר שנשארו המון קצוות פתוחים בשיחה, ואולי כדאי שהם ייפגשו למחרת כדי לסגור אותם.

אני מתאר לעצמי שהיא דוברת אמת.

הייתי רוצה להאמין שהוא דובר אמת.

כך או כך, התוצאה היתה אחת: הם המשיכו להיפגש בסתר במשך שבוע, ובסוף היא באה אלי לדירה ואמרה שהיא מבולבלת. וצריכה זמן לחשוב. והשפילה את הצוואר הענוג שלה בזמן שדיברה. ונגעה בי המון. אבל לא הסירה את המשקפיים אפילו פעם אחת.

הוא התקשר באותו ערב והיה, כמו תמיד, בהיר וממוקד. סיפר מה קרה. אמר שהוא מתנצל. אמר שהוא יודע שההתנצלות שלו לא שווה כלום. אמר שהוא יבין אם אני ארצה להתרחק לתקופה מסוימת. ושהוא מקווה שזאת לא תהיה תקופה ארוכה מדי, כי אני החבר הכי טוב שלו. וזה רק הופך את מה שהוא עשה לנאלח יותר (הוא השתמש במילה נאלח — עד כדי כך הוא היה צלול ומנוסח).

טרקתי לו את הטלפון בפרצוף, כמובן. אבל גם זה לא הצליח להעביר בי רטט של זעם. גם זה לא הצליח לשנות את העובדה שהתחושה העיקרית שהתרווחה בי היתה הקלה.

החיים שלי התנהלו על מי מנוחות (ויש יגידו: שיכשכו במי אפסיים) לפני שיערה טילטלה אותם. התפרנסתי מעבודות תרגום שעשיתי לסטודנטים למדעי החברה והרוח. הכסף כיסה את ההוצאות השוטפות שלי, לא יותר, אבל לא היתה לי שאיפה לחסוך, שלא לומר להתעשר. למען האמת, לא היו לי שאיפות בכלל. בגיל עשרים ושמונה לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה בן שלושים. אפילו השתיל הקטן ביותר של עץ זית יודע את התכלית שלו וגדל באופן טבעי, בלי היסוס, להיות עץ זית. אבל לי לא היה מושג לאן לצמוח. ובינתיים, באיטיות של פקק באיילון, כתבתי את התזה שלי בפילוסופיה תחת הכותרת ״מטמורפוזה: הוגי דעות ששינו את דעתם״, ומדי קיץ קניתי את השנתונים של כל האוניברסיטאות במטרה לדוג שם תחום לימוד חדש, מעשי יותר.

ברגע של חולשה גם הלכתי לאחד המכונים האלה שמייעצים בבחירת מקצוע. היועצת, אישה עם לחיים של תינוק ועם הרבה רצון טוב, הסתכלה על המבחנים שלי ואמרה שעל פי התוצאות הכול פתוח בפני, אני יכול להיות כל מה שארצה. אמרתי לה שזאת בדיוק הבעיה. שאני לא רוצה. אז היא אמרה: בשביל זה אני כאן, כדי לעזור לך לברר מה אתה רוצה. ואני אמרתי, לא הבנת, אני לא רוצה כלום. אני משולל מוטיבציה. אני סוס שנשאר לעמוד במכלאה שלו, שמעדיף להתבונן על הסוסים האחרים מתחרים מאשר לשעוט בעצמו.

היא שרדה במחיצתי עוד שתי פגישות, ואז המליצה בחום על טיפול פסיכולוגי. עשיתי לה כן עם האף, אבל לא הלכתי. בשביל מה? הרי בשביל ללכת לטיפול — או לאלכוהוליסטים אנונימיים או לסדנת מודעות במדבר — צריך קודם כול להאמין שאנשים מסוגלים להשתנות. וחוץ מזה, ידעתי מראש מה תהיה המסקנה של המטפל: האיפוק שאפיין את היחסים אצלנו בבית תורגם אצלי לאדישות כללית. העובדה שלא חיבקו אותי מספיק כשהייתי ילד איפקה אצלי את התשוקה לעשייה (מצחיק, המנחה בסדנת הכתיבה שאני עושה עכשיו מדבר על איפוק כעל ״אחד הכוחות הגדולים שיש לכותב״. הוא אומר שככל שהחומרים של הסיפור חמים יותר, כדאי למספר להיות קר יותר. אבל, הוא טוען, צריך גם להיזהר לא להתאהב באיפוק. וגם לדעת מתי לסדוק אותו).

האיפוק שלי, בכל אופן, נסדק עמוקות ברגע שפגשתי את יערה. בחודשים שבהם היינו יחד הסוס שלי פרץ מהמכלאה, ואני נישאתי על גבו, כשרגלי מיטלטלות משני צדי האוכף. דהרתי איתה לבית הספר התיכון שבו למדה, שם היא הראתה לי את החצר הקטנה — היא זכרה אותה גדולה יותר — שבה הבנות מהשכבה שלה החליטו לעשות עליה חרם, דהרתי איתה להצגות תיאטרון, שאליהן היא הלכה בעיקר כדי להתאכזב ולהסביר לי אחר כך, בלחיים סמוקות מהתלהבות, איך היא היתה עושה את זה אחרת, יוקד יותר, דהרתי איתה למסיבה בירושלים שלא נגמרה עד היום, וכשרקדה השיער שלה הצליף לי על הפנים, וזה היה נעים וכואב, כואב ונעים, דהרתי איתה לבית הורי בחיפה וראיתי אותה כובשת אותם בחמש דקות, דהרתי איתה לכל מקום שאליו הובילה אותי, והשלתי מעלי תוך כדי את הזהירות המחושבת שלי, וכך, קל משקל, יכולתי להמשיך למחוזות רחוקים, מחוזות הנפש שלי ושלה. מדי לילה, במיטה, היא סיפרה לי דברים: איך החרם הזה שהטילו עליה החברות שלה בכיתה ט, צורב בה עד היום בעלבון חי וגורם לה לשמור על מרחק ביטחון מנשים, ואיך הגיטריסט ההוא איים לפגוע בעצמו אם היא תעזוב אותו ושלושה חודשים אחר כך עזב אותה בעצמו, ואני, בפעם הראשונה בחיי, לא הסתפקתי בהקשבה, וגיליתי לה שלפניה היתה שממה, ושכבר השלמתי עם זה שנידונתי לחיות ללא אהבה, מלבד האהבה שתיניתי עם הנשים הבדיוניות שבראתי לי מדי לילה ושאחר כך חיפשתי את בנות דמותן ברחובות. בחנויות. בדשא של האוניברסיטה. סיפרתי לה על אוסף הנשים הבדיוניות שלי בלגלוג העצמי הראוי, בניסיון ליצור את הרושם שהן נחלת העבר, ובה בעת קינן בי חשד שהיא עצמה בדיונית, ושבסוף הדהירה שלנו מחכה נפילה לא בדיונית בכלל. אפילו קצת כמהתי לה, לנפילה. לשניות האלה, אחרי שאתה נופל, כשהכול חרישי פתאום. וכשזה הגיע סוף־סוף —

לא הטחתי את הראש בקיר. לא רוקנתי חפיסה של כדורי שינה. לא הילכתי על אדן החלון. לקחתי על עצמי עוד ועוד עבודות תרגום, כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב, ולעמיחי הודעתי שבתקופה הקרובה עדיף שלא יזמין אותי לראות כדורגל. כי ממילא לא אגיע. אבל זה לא פייר, הוא מחה, זה לא פייר שצ׳רצ׳יל עשה את מה שהוא עשה ואתה זה שמנודה. אני לא מנודה, אני בוחר לא להיות איתכם, אמרתי לו, כמעט צעקתי עליו, כאילו הרמת הקול עצמה תהפוך את ההחלטה שלי להגיונית, וגם כשאילנה הבוכייה התקשרה אלי בתואנה שהיא צריכה עזרה בתרגום של איזה מאמר, ושנייה אחר כך התוודתה שבעצם רצתה לספר לי שאני חסר להם מאוד, לחברים, והיא לא מבינה למה אני מונע מעצמי תמיכה דווקא עכשיו, כשאני הכי צריך אותה — אמרתי לה שאני לא מסוגל. והיא אמרה שאני מוזמן לפגוש רק אותה, אם אני רוצה, והקול שלה היה רך ורחום, שונה מאוד מהקול החד שבו היתה פונה לעמיחי בנוכחותנו, ועדיין אמרתי לה, תודה, אילנה, באמת תודה, אבל לא.

זה לא היה קל, למען האמת. בלי החברים החיפאים שלי, תל אביב חזרה להיות העיר המנוכרת והמכוערת שהיתה כשעקרתי אליה אחרי הצבא, בחוסר חשק, רק בגלל אותה הבטחה פזיזה שנתתי לצ׳רצ׳יל ביום העצמאות האחרון שלפני הגיוס.

ישבנו על הטריבונה בבית הספר, וצ׳רצ׳יל פסק שהפעם נוסעים לתל אביב, ואופיר אמר שהוא קרא בעיתון שיש מסיבה בכיכר מלכי ישראל, ועמיחי אמר שזה בטח יקר, כי הכול במרכז יקר, ואופיר אמר, יא טמבל, זה בכיכר מלכי ישראל, איך ייקחו כסף במקום פתוח, ועמיחי אמר, אתה טמבל, מה הבעיה לסגור עם גדר, וצ׳רצ׳יל אמר, חלאס, אם זה יעלה כסף אז נשלם, זה יום העצמאות האחרון שלנו לפני הצבא, ואיך שהוא סיים את המשפט כולם הסתכלו עלי, כי הייתי היחיד שהיה לו גם רישיון נהיגה וגם אוטו מההורים, והסכמתי, אבל בתנאי אחד, שנצא מוקדם, כי לא מתאים לי לנהוג עייף, צ׳רצ׳יל טפח לי על השכם ואמר, מה שתגיד, פריד, אבל כשבאתי לאסוף אותו הוא היה רחוק מלהיות מוכן, ואופיר, שהיה הבא בתור במסלול האיסוף הקבוע, נרדם מול סרט של פליני, והיינו צריכים לשלוף אותו בתלתליו מהספה ולהכין לו שתי כוסות קפה נמס, ועמיחי החליט בכלל שהוא נשאר בבית, לעזור לאחיו להתכונן לבחינה, והתרצה רק אחרי שצ׳רצ׳יל הסביר לו שלא לבלות ביום העצמאות זה ממש לזלזל במדינה שלך, אבל גם אחרי שהוא התרצה היינו צריכים לחכות שהוא יתקלח, וימצא סט בגדים שיסתיר מספיק, לטעמו, את הכתם בחלק התחתון של הצוואר שלו שהופיע לראשונה אחרי שאבא שלו נהרג ממטען צד בלבנון. מזוויות מסוימות הכתם הזה הזכיר את מפת ישראל, מה שהפך את עמיחי, בעל כורחו, לאטרקציה בשיעורי מולדת, והוליד אצלו תסביך מתמשך לגבי איך שהוא נראה. באותו ערב הוא החליף שלוש חולצות עם צווארון, ושלושה זוגות מכנסיים תואמים, עד שהוא מצא שילוב שהפיס את דעתו, וכך קרה שיצאנו לכיוון דרום רק באחת בלילה. צ׳רצ׳יל טען שאין מה להילחץ, ממילא בתל אביב הכול מתחיל מאוחר, וכשהגענו לצומת גלילות ונתקענו בפקק איום ונורא, הוא אמר, בטח כולם נוסעים למסיבה הזאת בכיכר, נראה לי שזאת הולכת להיות המסיבה־של־החיים־שלנו, אבל הפקק לא התקדם לשום מקום, וברדיו אמרו שהיתה תאונה בדרך נמיר ו״במקום נוצרו עומסי תנועה כבדים״, ואופיר אמר, דרך נמיר זה לא כאן? ועמיחי אמר, מה פתאום, פה זה דרך חיפה, ואופיר אמר, יא אידיוט, דרך נמיר ודרך חיפה זה אותו דבר, ועמיחי אמר, אתה בעצמך אידיוט, למה לקרוא לאותו כביש בשני שמות שונים? וצ׳רצ׳יל רכן אלי וסינן מתחת לקולות שלהם, קח פה ימינה, ואחרי שפניתי הוא סימן לי לחנות על המדרכה ואמר, יאללה, בואו נלך ברגל, כמה רחוק זה כבר יכול להיות, ויצא מהרכב וטרק את הדלת מאחוריו בכוח והתחיל ללכת לכיוון האורות הרחוקים של העיר הגדולה והזרה, וכולנו מיהרנו אחריו, בלי לדעת בדיוק לאן.

צעדנו דרך שכונות של בניינים גבוהים עם לובי משיש וחניה תת־קרקעית, ודרך שכונות של בניינים נמוכים בלי לובי משיש ובלי חניה תת־קרקעית, ובדרך בקושי ראינו נפש חיה, רק כמה ילדות מפוחדות במיני קצר שצ׳רצ׳יל קרא להן קוזינות ואמר, זה לא ייאמן כמה קוזינות יש בעיר הזאת, ואופיר הידהד אחריו, כיודע דבר, עוד לא ראית כלום, אחי, כשנגיע לכיכר תצטרך לשים משקפי שמש, שלא יישרפו לך העיניים, אבל כשהגענו לכיכר, מיוזעים ומכווצים אחרי שעה וחצי של הליכה, היא היתה ריקה לגמרי, לא היה בה איש חוץ ממפגין בודד שהחזיק שלט ״די לכיבוש״. זה היה לפני הצבא, ככה שלא ידענו בכלל מה זה כיבוש, ואיפה, אז רק שאלנו את המפגין אם היתה פה מסיבה, והוא אמר שלא, לא היתה שום מסיבה, כי בשביל מסיבה צריך סיבה. לא היתה מסיבה? איך זה יכול להיות? אופיר התעלם מהמפגין ופנה אלינו, אני נשבע לכם שקראתי בעיתון ש... אולי קראת את זה ב״פילון״, עמיחי לעג לו, ואופיר התגונן, לא, בחיי, זה היה כתוב ב״ידיעות אחרונות״, ב״שבעה ימים״, ועמיחי אמר, איזה אופיר אתה, ב״שבעה ימים״ יש רק כתבות עם רמטכ״לים לשעבר וכדורגלנים, מסיבות והופעות זה בכלל ב״שבעה לילות״, ואני הסתכלתי על השעון וחשבתי על הנהיגה הארוכה הביתה שעוד מצפה לי ואמרתי, כבר ארבע בבוקר, אולי כדאי שנתחיל לחזור? אבל צ׳רצ׳יל שילח בי מבט מצמית ואמר, השתגעת? מה פתאום לחזור? זה יום העצמאות! אנחנו חייבים למצוא מסיבה! חייבים!

אה... חבר׳ה... אני מת מצמא... עמיחי התחיל למלמל והוסיף, יש לי רעיון! אולי נעצור איפשהו ונקנה שתייה? אבל צ׳רצ׳יל פסק שלא, ושוב התחיל ללכת, ואנחנו הלכנו אחריו, כי תמיד הלכנו אחריו, גם בגלל שיראנו ממנו, אבל גם בגלל התאווה העצומה שלו לחיים, שהיה בה משהו מדבק ויפה ונוסך שמחה, ובאמת, אחרי הליכה קצרה ברחוב פרישמן — שעמיחי טען בתוקף שהוא קרוי על שם כדורסלן הפועל תל אביב עמוס פרישמן, ואופיר אמר שזה לא הגיוני, כי עמוס פרישמן חי, ולא קוראים רחוב על שם בן אדם חי — שמענו מוזיקה של ריקודים בוקעת מאחת הדירות, וצ׳רצ׳יל אמר, קדימה, בואו נעלה, ועמיחי אמר, מה זאת אומרת? אנחנו לא מכירים שם אף אחד, וצ׳רצ׳יל הסביר שזה בדיוק הקטע, שאנחנו לא מכירים בעיר הזאת אף אחד, אז אנחנו יכולים להיות מי שבא לנו להיות, ואופיר הציע שמקסימום, אם ישאלו, נגיד שאנחנו חברים של דניאל, כי דניאל זה גם שם של בן וגם של בת וגם שם בינלאומי, ואני הסתכלתי שוב על השעון שלי וחשבתי על קטע הכביש המונוטוני אחרי חדרה, שאפשר בקלות להירדם בו על ההגה, וחשבתי שיש משהו מביך, שלא לומר משפיל, בהידחקות למסיבה שלא הוזמנת אליה, ובכל זאת נגררתי אחריהם במדרגות עד לקומה השלישית, והידקתי אצבעות על הנחיריים כדי שריח השתן העז שנדף מהקירות, ומהמדרגות, ומהחלונות, לא יגרום לי להקיא, וחשבתי, מעניין איך נראית מסיבה בעיר הזאת, זה בטח שונה, בטח אנשים פה רוקדים אחרת, אבל אחרי שצ׳רצ׳יל לחץ על הזמזם וציוץ ציפורים מכני נשמע והדלת של הדירה שממנה בקעה המוזיקה נפתחה, התברר שאין מאחוריה מסיבה גדולה, רק בחורה אחת, פרועת שיער ופרועת מחשוף, שהסתכלה עלינו במין מבט כזה, שהיה גם כבוי וגם כמה לאהבה, מבט שהיום, אחרי עשר שנים בעיר הזאת, אני מכיר היטב, אבל אז עוד הפליא אותי בסתירה הפנימית שהיתה גלומה בו.

רציתם משהו? היא שאלה ואספה את השיער שלה ביד אחת לקוקו רעוע. הטון שלה היה ענייני באופן מפתיע, כאילו היא רגילה שמצלצלים לה בדלת בארבע וחצי בבוקר. כאילו היא מלצרית ואנחנו לקוחות בבית הקפה שבו היא עובדת. אנחנו חברים של דניאל... אופיר התחיל, אבל צ׳רצ׳יל קטע אותו ואמר, האמת ששמענו מוזיקה מלמטה ופשוט... חשבנו שיש פה מסיבה. מסיבה? הבחורה אמרה ובחנה את צ׳רצ׳יל במבט ארוך שסקר את כל הגוף שלו והשתהה קצת על החזה הרחב. דווקא יש פה מסיבה, היא המשיכה, אבל זאת... מסיבה פרטית. פרטית מאוד, צ׳רצ׳יל חייך אליה והחווה בידו לחלל הריק שמאחוריה. כן, היא חייכה אליו בחזרה, פרטית מאוד זאת הגדרה יפה. ו... תגידי, אפשר אולי להצטרף למסיבה ה״פרטית מאוד״ הזאת? צ׳רצ׳יל שאל ונשען על משקוף הדלת שלה. היא פיזרה את השיער שלה ואז שוב אספה אותו לקוקו ואמרה, אני לא יודעת. בכל זאת, אני לא מכירה אתכם. אה, זאת לא בעיה, צ׳רצ׳יל אמר. אני יואב. ואלה חברים שלי מקורס טיס, אופיר. עמיחי ויובל. קורס טיס? הבחורה התפלאה בלי להתלהב, כאילו שמעה כבר את כל השקרים כולם. כן, צ׳רצ׳יל אמר, קיבלנו פס לארבעים ושמונה שעות, וכל הלילה חיפשנו מקום לרקוד בו, ולא מצאנו. עד שהגענו לכאן. אלייך.

אין לי מושג איך עשית את זה, יואב, אבל הצלחת לעורר את רחמי, הבחורה אמרה ונסוגה מעט אחורה כדי לפנות לנו נתיב כניסה. כשחלפתי על פניה, המרפק שלי התחכך קלות במותניים שלה, וריח הבושם שלה, שהיה שונה מאוד מזה של הילדות החיפאיות שיצאנו איתן, הגיע לאפי, ונתקפתי דחף להסתובב אליה, לטמון את הראש שלי בין השדיים שלה למשך כמה שניות, ולשאוף את הריח המריר הזה לתוכי, אבל שני שירים אחר כך היא כבר משכה את צ׳רצ׳יל אחריה לחדר השינה, ושלושתנו נותרנו מאחור, בסלון. המשכנו לעשות תנועות של ריקוד, אחד מול השני, אבל אז כל אחד קלט כמה זה שרוקד מולו מגוחך, אז החלשנו את המוזיקה והתיישבנו על ספת העור השחורה שעמדה במרכז הסלון, ועמיחי הגניב מבט לעבר הדלת של חדר השינה ואמר, איזה קטע, הא? ואופיר אמר, קטע מהסרטים, ואני אמרתי, אולי באמת תכניס את זה לסרט שלך, אופיר, כי שנים לפני שהוא כתב בפתקים של המונדיאל שהוא חולם לכתוב ספר, אופיר דיבר על זה שאחרי הצבא הוא רוצה לעשות סרט על ארבעתנו, משהו בסגנון ״בלוז לחופש הגדול״, ומדי פעם הוא היה מביא איתו למפגשים שלנו בחוף הדרומי מצלמת וידיאו ומצלם אותנו משחקים כדורעף, או מנפצים את החזה על הגלים, בטענה שהוא ״אוסף חומרים״, ולכולנו היה ברור שהוא באמת יעשה סרט בסוף, כי הכישרון שלו היה מהסוג המובהק, המתפרץ. ולא היתה הצגת פורים אחת בבית הספר או בצופים שהוא לא כתב, ובכיתה י״א הוא זכה במקום השני בתחרות ארצית לכתיבת תסריטים, כשבמקום הראשון זכה תלמיד מ״תלמה ילין״ ששם המשפחה שלו היה זהה באופן חשוד לזה של אחד השופטים.

זה רעיון לא רע בכלל להכניס סצנה כזאת לסרט, פריד, הוא טפח לי על השכם. לא רע בכלל. למרות ש... כל זה לא יהיה שווה כלום אם אף אחד מאיתנו לא ימות בצבא. מישהו חייב למות בצבא, הוא נאנח, אחרת אין לי סרט. אבל למה? עמיחי התקומם, אולי כי אבא שלו באמת מת בצבא, ואופיר שוב גולל את הטענה שלו, שלפיה בכל סרט או ספר שהצליח בישראל מאז קום המדינה יש דמות של חייל מת, ותמיד הקטע של החייל המת הוא הקטע המרגש ביותר בסרט או בספר. צוויליך ב״בלוז לחופש״? אורי ב״הוא הלך בשדות״? יהורם גאון ב״מבצע יונתן״? אופיר זקר שלוש אצבעות לדוגמה, ואחר כך המשיך לפרט עוד ועוד מקרים שמוכיחים, ושבים ומוכיחים, את הטענה שלו, עד שעמיחי נרדם, ואחרי שהבטחתי לו שאם אף אחד מאיתנו לא ימות בצבא ספונטנית אני מוכן לקחת את המשימה על עצמי, נחה דעתו, וגם הראש שלו צנח על כתפיו הרחבות של בר הפלוגתא הנצחי שלו, ואני נשארתי לבד בסלון של הבחורה הזאת, שלא היה לי מושג מה שמה, אבל כבר יכולתי להגיד איזה קולות בוקעים ממנה כשהיא גומרת. או מזייפת.

קמתי מהספה והסתובבתי קצת בבית שלה, שלא היה דומה לאף בית שהכרתי, וגם לא לבתים שחלמתי. היו לה ציורים ענקיים על הקירות, כולם בצבעים עזים מאוד. לא פוסטרים של ציורים שקרנים בחמישים שקל, אלא יצירות מקוריות. היתה לי הרגשה שהיא ציירה אותם בעצמה, למרות שלא היתה לי שום הוכחה לזה. על מדפי הספרים ניצבו גם פסלים מכוערים מאוד מעיסת נייר, ותיארתי לי שגם אותם היא עשתה. בין הספרים שלה לא מצאתי אף ספר מוכר, חוץ מ״הנסיך הקטן״, וזה גרם לי להרגיש בור ועם הארץ. היו שם הרבה ספרי אומנות, הרבה ספרי שירה ומעט מאוד רומנים. שלפתי מאזור ספרי השירה ספר קטן בשם ״שירי אהבה ומין״ מאת דוד אבידן, שהמורה לספרות הזכירה את שמו פעם־פעמיים, אבל מעולם לא למדנו שיר שלו. קראתי את השיר הראשון בעמידה, ואחר כך כבר לא יכולתי לשבת. ״אישה כל כך יפה וגבר כל כך מכוער / והיא נשואה לו. פשע״ — היו השורות הראשונות שהכו בי. ״שני עזרים מיניים״ היה שמו של השיר בעמוד הבא. לא ידעתי אם אני אוהב את השירים האלה, אבל לא יכולתי להפסיק לגלגל בפי את צירופי המילים החדשים — ״לוליטה גדוליתה״, ״חיית מין קטנה ואחראית״, ״רגע חזק של חולשה״, ״נזקפנו ללכת״. אפילו העתקתי לעצמי על דף נייר שמצאתי במטבח כמה מהם, כדי שאוכל להראות אותם מאוחר יותר לצ׳רצ׳יל, במהלך הנסיעה, ולשמוע מה דעתו עליהם.

דעתו היתה שזאת ״שערורייה שלא מלמדים את זה״ וש״המורות לספרות מעדיפות ללמד משוררים מתים, כי יש להן כבר מערכי שיעור מוכנים עליהם״. ועוד הוא אמר שממש מתאים לעתליה — זה, התברר, היה שמה של הבחורה מתל אביב — להחזיק ספר כזה אצלה בבית. למה? שאלתי. כי ידעתי מנימת קולו שהוא רוצה שאשאל, והוא פתח את חלון הרכב, השעין את המרפק שלו על אדן החלון בזחיחות־של־אחרי וסיפר שלעתליה יש רומן עם גבר נשוי כבר כמה שנים, וכמה שעות לפני שהגענו אליה הוא הודיע לה שהוא לא יוכל לחמוק אליה הלילה, למרות שהבטיח שכן, והיא כל כך כעסה, שהיא היתה חייבת לרקוד את כל הכעס שלה החוצה, אחרת היא היתה מתפוצצת מבפנים, או יותר גרוע, קופצת מהחלון, ואז אנחנו דפקנו בדלת, ונראינו לה כל כך תמימים וזכים, עם הג׳ינסים שלנו, וחולצות הטריקו, שהיא היתה חייבת לגעת קצת בתמימות החלקה הזאת, שהיא הולכת ומאבדת ככל שהרומן שלה עם הגבר הזה מסתבך בקורים של שקרים, אבל היא לא יכולה להפסיק עם זה, היא לא יכולה לעזוב אותו, כי אם היא תעזוב אותו היא תהיה לבד, זאת אומרת, לגמרי לבד.

צ׳רצ׳יל המשיך ותיאר בפרטי פרטים את כל מה שנאמר, וקרה, בחדר השינה, ואני לא עצרתי בעדו, כי זה גירה אותי, ואיפשר לי לעבור את קטע הכביש שאחרי חדרה בלי להירדם על ההגה, וכשהתחלנו לעלות בדרך פרויד והשמש צבעה את רכס הכרמל בזהוב מנומנם, הוא אמר, תראה מה זה, פריד, אין אף אחד על הכביש חוץ מאיתנו, העיר הזאת מתה. פשוט מתה. אנחנו חייבים לברוח מכאן דקה אחרי השחרור. אם נישאר, תוך כמה שנים נחלה בהומוגניה.

הומוגניה?

נהיה כמו כולם, צ׳רצ׳יל אמר. נלך לעבודה, נחזור מהעבודה. נגדל כרס ומשכנתה. אסור שזה יקרה. אסור!

בסדר, צ׳רצ׳יל, אמרתי לו. ב־ס־דר. אבל הוא לא הסתפק בזה, ואחרי שהורדנו את אופיר ועמיחי בבתים שלהם, דרש ממני להישבע שאחרי הצבא אעבור איתו לתל אביב, כי בלעדי ״בחיים לא יהיה לו אומץ לעשות את זה״.

התפלאתי שצ׳רצ׳יל הגדול זקוק לי כל כך. והרגשתי קצת מוזר להישבע על משהו שיקרה בעוד ארבע שנים, מה גם שרק לפני שעתיים הבטחתי לאופיר למות בצבא בשביל הסרט שלו, אבל צ׳רצ׳יל הודיע שהוא לא יורד מהאוטו אם אני לא נשבע, והייתי עייף, עייף מאוד מכל יום העצמאות הזה, אז נשבעתי לו, ואצלנו, נתיני האימפריה הבריטית, שעת תה היא שעת תה ומילה היא התחייבות, כך ששלושה חודשים אחרי השחרור כבר התייצבתי אצלו בדירה כדי לעבור על דפי ה״דרוש שותף״ שהוא הוציא בשבילי מאגודת הסטודנטים, ובשנים שחלפו מאז לא הרגשתי בבית אפילו בדירה אחת מתוך השש שהתגוררתי בהן בעיר הזאת, ומאידך, עם הזמן, הפסקתי להרגיש בה כמו אורח לשעה, ואפילו פיתחתי חיבה מסוימת לאזורים מסוימים שבהם בילינו הרבה יחד, ארבעתנו, כמו הגדה הרחוקה של הירקון, או הרחבה הפרועה של הסינמטק, או המושבה האמריקאית, בדרך ליפו, אבל גם החיבות הצנועות האלו דהו, דהו מאוד, כשקרה מה שקרה עם יערה.

בלי החברים החיפאים שלי, רחובותיה של העיר הגדולה שוב נדמו כולם ללא מוצא. קו החוף שלה שוב נראה כמו לובי של מלון. והאנשים שהלכו בטיילת שוב נדמו שונים ממני באופן שאין לו תקנה. שמחת החיים שלהם נראתה לי שטחית. חומרנית. עלובה. בזתי להם וקינאתי בהם בעת ובעונה אחת. הרגשתי שאני טהור יותר מהם. עמוק יותר. ובאותו זמן הרגשתי שהם יודעים איזו קלילות מבורכת שאני לעולם לא אדע, רק בגלל שבתוך תוכי נותרתי חיפאי.

רעבתי לדעת אם חסרתי למישהו מהחברים החיפאים שלי במנגל המסורתי של ל״ג בעומר. או בהקרנה המסורתית של ״בלוז לחופש הגדול״ ביום הזיכרון. גיליתי כמה משעמם ועצוב לראות כדורגל לבד, במיוחד כדורגל ישראלי. מצאתי שכבר קשה למצוא חברים חדשים בגילנו. ניסיתי להתיידד עם כמה מהלקוחות שלי, ועם כמה מהם אפילו יצאתי לשתות בפאב האירי ליד הים. אבל זה לא נקרש. יותר מדי דברים שצריך להסביר במקום שיבינו אותך מיד. חשד תועלתנות שמרחף מעל הכול. ולוחות זמנים צפופים מדי (כנראה שלא במקרה רוב החברויות נולדות בתיכון או בטיולים. צריך מרחב נדיב של זמן בשביל להתקרב).

בעיקר גרמו לי כל המפגשים האיריים האלה להתגעגע לחברים הישנים שלי.

ויותר מכולם, לצ׳רצ׳יל.

אחרי התואר הראשון נדדנו שנינו, רק שנינו, לטיול ארוך בדרום אמריקה. אופיר בדיוק התחיל לעבוד במשרד פרסום, ופחד שאם ייקח חופשה ארוכה מדי יפטרו אותו, ואילנה הבוכייה כבר היתה בהיריון עם התאומים, ככה שגם עמיחי ירד מהפרק, אז נותרנו צ׳רצ׳יל ואני. אני וצ׳רצ׳יל. בלילה. ביום. בחדרים מושתנים. בשווקים אינדיאניים הומי צבעים. בתחנות מרכזיות שאין בהן מודיעין. בהמתנות ארוכות, של שעות. בנסיעות ארוכות, של ימים.

בטיול כזה אתה נחשף לטבעו האמיתי של האדם שנודד איתך, והוא נחשף לשלך. בארץ עוד אפשר להסתיר, לעגל, לנחמד. אבל בטיול כזה הכול צף. ועולה. ונגלה.

לא שיערתי, למשל, עד כמה צ׳רצ׳יל מכור לתשומת לב. להפך, תמיד היה בו משהו ששידר: יש לי דרך משלי ואני סולל אותה בפסיעותי. רק בטיול הבנתי, בפעם הראשונה, שהכול תלוי בהיזון החוזר. אם לא היינו פוגשים אנשים חדשים במשך כמה ימים, הוא היה נובל. הכתפיים שלו היו צונחות. אפילו הדיבור שלו היה הופך מהוסס.

הוא לא תיאר לעצמו עד כמה אני פנאטי בענייני סדר. כל חדרון עלוב שנכנסנו אליו ניסיתי נואשות להפוך לבית. וכשהוא היה זורק את הבגדים שלו על הרצפה הייתי מעיר לו כאילו שאני אמא שלו, וזה היה מתסיס אותו, עד שבשלב כלשהו בטיול החלטנו שלטובת החברות שלנו עדיף שנישן בנפרד, בחדרים של יחידים, למרות שזה עולה יותר. שיגע אותו גם שעד שאני לא שותה את התה־עם־חלב שלי בבוקר אני לא מסוגל לתקשר. ואותי הטריפו הטענות החוזרות ונשנות שלו כלפי המקומיים. תראה כמה משאבי טבע יש להם, הוא היה מצביע מחלון האוטובוס על מפלי המים השוצפים, זה לא ייאמן שהם לא עושים עם זה כלום. תן ליהנות מהנוף, הייתי חושב ומתרחק ממנו מעט, והוא היה ממשיך לנקר: בטח שהם עניים, הם כאלה עצלנים, כאלה חסרי אונים. אין להם שום רצון לשנות את המצב שלהם.

בשבועות הראשונים עוד הייתי מתווכח איתו (אולי זאת דרך חיים אחרת? אולי הם ככה מתוך בחירה?) ואחר כך פשוט שתקתי. הקשבתי לו מקטר (תראה את הכביש הנוראי הזה. מה הבעיה לתקן אותו? זאת לא דרך חיים, זאת סתם עצלנות) והתפללתי שישתוק כבר. או שיטריד מישהו אחר באוטובוס.

ולמרות הכול, לא התפצלנו ליותר מיממה לאורך כל הטיול. ולמרות הכול, חזרנו קרובים יותר. אולי כי כמו שאריסטו טוען, ״איש לא יכיר את חברו עד שלא יאכל עמו מלח״, ואולי בגלל שהטיול העניק לכל אחד מאיתנו הזדמנות אחת לפחות לגלות שהוא יכול באמת לסמוך על האחר.

כשצ׳רצ׳יל חזר לארץ הוא סיפר לכולם איך הצלתי אותו כשהוא שתה את הסן־פדרו. חשבתי שהוא קצת מגזים. בסך הכול, כשראיתי שחלפו שמונה שעות מאז שהוא יצא מהחווה עם שקית מלאה מיץ קקטוסים ירוק שהאינדיאנים משתמשים בו כדי לתקשר עם האלים, יצאתי לראות מה שלומו. כל חבר היה עושה את זה. לפני שהוא יצא מהבקתה שלנו, הוא אמר שהוא הולך לשתות את המיץ הזה, אבל אין לי מה לדאוג כי אין סיכוי שזה ישפיע עליו. האמנתי לו. אחרי הכול, הוא צ׳רצ׳יל. וכשיצאתי לחפש אחריו, הייתי בטוח שאמצא אותו שוחה בעירום עם שתי ישראליות באחת מבריכות המים הטבעיות שהיו פזורות מסביב לחווה.

הוא באמת היה עירום כשמצאתי אותו. אבל לבד. מבוסס בקיא של עצמו, ונתון בעיצומו של התקף פרנויה חמור. התברר שהאלים דיברו אליו ואמרו לו להתפשט. התברר שהוא חושב שהגבעה שעליה אנחנו עומדים מלאה נמרים עם ראש של סוס. התברר שהוא חושב שכל מה שהוא אומר נשמע בווליום אדיר, בכל רחבי הגלובוס. ושהוא מפחד שההורים שלו ישמעו את זה בארץ. בעצם, ההורים שלו ביקרו אותו כאן. עכשיו. אחרי שהוא הקיא. והוא סוף־סוף אמר לאבא שלו מה הוא חושב עליו ועל הנשים שלו. אבל עכשיו הוא מפחד. לא, לא מאבא שלו. מהאלים של האינדיאנים. הם כועסים עליו. והוא לא מצליח להבין למה. והוא גם צמא, צמא כאילו הלך ארבעים שנה במדבר, אבל לא מסוגל להכניס לפה טיפת מים, אז אולי אני יכול לשתות בשבילו, זאת אומרת, במקומו?

פתחתי את בקבוק המים שלי ותחבתי אותו לפיו. אחר כך עזרתי לו להתלבש וגררתי אותו בחזרה לכיוון החווה. אחר כך השגחתי עליו מקרוב, ממתין שהשפעת הסם תתחיל להתפוגג, ומוודא בינתיים שהוא שותה מספיק ואוכל מספיק. בלילה, אחרי שכבר היה נדמה שהוא חוזר לעצמו, הוא נתקף לפתע חרדה נוראית שאם הוא יירדם, הוא לא ידע להבחין בין מציאות לחלום כשיתעורר. הבטחתי לו שאני אהיה סמן המציאות שלו, שבכל פעם שהוא לא יהיה בטוח הוא יוכל לקרוא לי. הוא קרא לי תריסר פעמים באותו לילה. ובכל פעם קמתי, ניגשתי אליו למיטה וליטפתי לו את הראש, עד שהוא נרדם.

תדע לך, אמיגו, שאני לא אשכח לך את זה כל החיים, הוא אמר לי יומיים אחר כך, כשטנדר הוביל אותנו מהחווה בחזרה לעיר. שנינו נשענו על התרמילים שלנו, ושמש נעימה ריצדה לנו על החזה החשוף.

שטויות, אמרתי.

זה לא שטויות בכלל, הוא התעקש. אם לא היית יוצא לחפש אותי, הייתי מתייבש. במקרה הטוב. ובמקרה הרע היו עוברים שם בנדיטוס, מגלחים ממני את הפאוצ׳וס ולקינוח יורים בי. כלומר, יורימוס בי.

אל תגזים, אמרתי.

לא מגזים, הוא התעקש.

בכל אופן, הייתי חייב לך על קוסקו, אמרתי.

טוב, זה באמת היה שטויות, הוא אמר.

זה לא היה שטויות. לא בעיני ולא בעיני הרופא המקומי (שהיה גם הרוקח המקומי וגם סוכן הנסיעות המקומי וגם היחיד בעיירה שדיבר אנגלית). הוא בדק אותי במחסן מלא קופסאות קרטון ריקות, מאחורי בית המרקחת, אחרי שהחום שלי עלה לשלושים ותשע פסיק ארבע וצמרמורות פשטו בגופי. יש לך ״קדחת גרינגוס״, הוא קבע, והסביר שזאת קדחת שתוקפת בעיקר מטיילים. אין לה תרופה, והיא יכולה להימשך בין שבוע לחודש. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנוח, לשכב במיטה ולחכות בסבלנות שזה יעבור. ואתה, ביג גאי, הוא אמר לצ׳רצ׳יל, תישאר קרוב לחבר שלך. תבדוק שהוא שותה, וכל כמה שעות תמדוד לו חום ותוודא שהחום לא עלה מעבר לארבעים. אם זה קורה — תודיע לי מיד, כי זה אומר שהמחלה נכנסה לשלב השני שלה.

צ׳רצ׳יל נענה לבקשת הרופא בהתמסרות מוחלטת.

בסוף השבוע הראשון הוא פגש בפוסאדה בחורה בשם קרן שלמדה איתו באוניברסיטה. אז תפס אותה חבר, עכשיו לא. הם התחילו לאכול ארוחות בוקר יחד. ויצאו בלילות, אחרי שהייתי נרדם.

צ׳רצ׳יל דיבר עליה בהתפעמות. למען הדיוק, מעולם לא שמעתי אותו מדבר ככה על מישהי. יש בה משהו, בקרן הזאת, הוא אמר. יש בה איזה סוד.

אחרי כמה ימים היא נעלמה לפתע מהסיפורים שלו. ביררתי, והוא סיפר שהיא נסעה. המשיכה הלאה בטיול שלה.

אז למה לא נסעת איתה? שאלתי.

ביקשתי שתחכה קצת, עד שאתה תבריא, ואז ניסע. והיא אמרה ש״מה שצריך לקרות יקרה״ וש״אם אנחנו אמורים להיפגש — ניפגש״.

חבל שלא נסעת איתה, אמרתי. היה לה סוד.

סתם, צ׳רצ׳יל התרגז, היא עשתה כאילו יש לה סוד, כדי להטריף אותי.

שתקתי. האופן שבו צ׳רצ׳יל סינן את ה״סתם״ העיד שהוויתור על קרן לא היה סתמי בשבילו בכלל.

המדחום שלי ציפצף, והוא הוציא לי אותו מהפה. אנחנו מחלימים, הוא אמר. שלושים ושמונה פסיק שש. ואחרי הפסקה קצרה הוסיף, כאילו לעצמו: בחורות באות והולכות. חברים זה דבר שנשאר.

הזכרתי לו את המשפט הזה כשהוא התקשר להתוודות על יערה.

הוא שתק. לא הכחיש שאמר. לא טען שדבריו הוצאו מהקשרם.

המשכתי להזכיר לו את המשפט הזה גם בדיאלוגים הפנימיים שניהלתי איתו אחר כך. מה קרה? שאלתי אותו. מה השתנה בשלוש השנים שחלפו מאז? השתנה לך סדר העדיפויות או שסתם נהיית חרא של בן אדם?

הוא לא ענה לי. ככה זה בדיאלוגים פנימיים, אפשר להשמיץ בלי שיענו לך. וכן איחלתי לו בלבי שיפסיד את כל המשפטים שיופיע בהם מעתה ועד עולם, אבל לא סתם יפסיד, אלא יפסיד בצורה מבישה: בגלל רשלנות בהכנת העדים. או אובדן של שקית ניילון ובה אחת הראיות המרכזיות. או שהסנגור יפתיע אותו בפסק דין תקדימי, שכל מתמחה זוטר אמור להכיר, והוא יצטרך לספק הסברים לפרקליטת המחוז. ולהשפיל את עיניו תוך כדי דיבור.

איחלתי לו את כל זה — והתגעגעתי אליו. לאש הפנימית שלו, שהיה בה משהו מעורר השראה. להתמסרות המלאה שלו לכל שיחה עם חבר, לא משנה כמה הוא עסוק. טרוד. או עייף. למבט המהיר, המחויך הזה שלו, שהיה נשלח לעברי כשהייתי מבטא בקול רם מחשבה פרטית ומאותת לי שהוא מבין בדיוק על מה אני מדבר: שהוא ראה את הסרט, קרא את הספר, או קולט, כמוני, את הגיחוך בסיטואציה שכולם חושבים בטעות שהיא רצינית.

כך, במבט מהסוג הזה, נבטה גם החברות שלנו. זה היה בשבוע גדנ״ע בכיתה י״א. העתיקו את כל השכבה שלנו לבסיס צבאי צהוב בדרום הארץ, ובמשך חמישה ימים היינו כחיילים. הלבישו אותנו במדים. חילקו למחלקות. תיזזו תיזוזים. טירטרו טרטורים. ואנחנו התמסרנו לסדר החדש. כלומר, רובנו התמסר. ומשלושה או ארבעה בחדר רק אחדים עמדו ליד החלון, ותהו למה לעזאזל להקדים את המאוחר. כלומר, אם נגזר עלינו להיכפת, ניכפת. אבל למה להתחיל עם זה כבר בתיכון?

תגידו, אתם חושבים שייתנו לנו לצאת שבת? שאלתי באחת מהפסקות השק״ם הקצרות שקיבלנו, ואף אחד לא חשב שזה מצחיק. חוץ מצ׳רצ׳יל. נראה לי שחד־משמעית — אולי! הוא חיקה את הדיבור הפסקני של המ״כ הקצוץ שהופקד עלינו, חייך אלי עם העיניים ובסוף ההפסקה הציע לי, רק לי, ששנינו לא נופיע למסדר הקרוב. כשנרתעתי (דבר אחד זה לגחך על הנורמה, דבר אחר זה לחרוג ממנה) הוא אמר שהוא בדק את זה ואין להם שום סמכות חוקית עלינו. בעצם, הוא הבטיח, הם לא יכולים לעשות לנו כלום אם לא נגיע למסדר. פשוט כלום.

השתכנעתי ונשארתי איתו בשק״ם. והיה לזה טעם של מרד. ואכלנו טורטית וטוויסט ודיברנו על אין רונה רביב נראית טוב אפילו במדים, ואיך הסרט ״חולית״ הרבה פחות טוב מהספר, ולמה כדאי ללמוד נהיגה על גיר רגיל ולא על אוטומט. צ׳רצ׳יל נאם ואני בעיקר הקשבתי, אבל למשפטים הבודדים שאמרתי הוא התייחס בסקרנות גדולה, שעודדה אותי לדבר עוד, יותר ממה שהייתי רגיל, ופתאום מצאתי את עצמי מספר לו שאני משחק שחמט פעם בשבוע, במועדון של זקנים. והוא לא ליגלג על זה, אלא להפך, הזמין אותי לשחק נגדו בשבת. אם נצא שבת, הזכרתי לו. והוא שוב צחק. ואני חשבתי שזה נדיב מצדו לצחוק פעמיים מאותה בדיחה בינונית. ובשבת נפגשנו ושיחקנו, ואחר כך הוא שיכנע אותי לצאת איתו לפאב ״חיפה הקטנה״, כי נושאת מטוסים מהצי השישי עוגנת עכשיו בנמל, ובטח יהיו שם הרבה מלחים אמריקאים בלבן שישתכרו וישירו בגרונות רטובים, ביי ביי, מיס אמריקן פיי, וזה מחזה שאני חייב, פשוט חייב, לראות, ואחרי השבת הזאת כבר הפכנו לחברים. וכבר היו לי חברים לפניו, אבל כולם היו מהסוג שלי, הנמוך, העגום, כאלה שנדבקים לקיר במסיבות, ובהפסקה בבית הספר קוראים חוברות של מדע בדיוני, כאלה שיודעים את ההרכב של מכבי חיפה, כולל המחליפים, בעל פה, אבל אף פעם לא הלכו למשחק, כאלה שמגחכים על הכול במשפטים מנוסחים היטב, אבל ברגע שנערה פונה אליהם הם מתחילים לגמגם.

צ׳רצ׳יל לא פחד מבנות. בכלל, הוא לא פחד מהחיים, וניגש אליהם בחזה חשוף ובתנועות ידיים גדולות ובשרוכים פתוחים, וידעתי בתוכי שאף פעם לא אהיה לגמרי כמוהו, אבל האמנתי, או רציתי להאמין, שלאט־לאט, מעצם השעות הרבות שאנחנו מבלים יחד, משהו מהתאוותנות שלו ידבק גם בי, וגם אני אפסיק להתייחס לבנות כאל אלילות עשויות שיש. גם אני אתרחק מהקיר ואשתלב במסיבה.

אחרי מה שקרה עם יערה הרגשתי ששוב, כאילו לא חלפו עשר שנים, אני נדבק לקיר ומתכנס לתוך העגמומיות הישנה והנוחה שלי.

מביך להודות, אבל כמה פעמים כבר ניגשתי לטלפון כדי להתקשר לצ׳רצ׳יל. ופעם אחת אפילו התחלתי לחייג את המספר שלו. ידעתי שרק הוא יהיה מסוגל להבין, בלי שאצטרך לבאר, למה אני לא יכול להסתכל יותר על פרסומות שיש בהן נשים יפות במשקפיים, למה בכל פעם שהמילה revelation מופיעה במאמר לתרגום אני מניח את חבילת הדפים בצד, ולמה אחרי יערה לכל בחורה שאני יוצא איתה יש טעם של פשרה.

אבל גם ידעתי שיש סיכוי שהיא זאת שתענה לטלפון אצלו בדירה.

אז נמנעתי.

ויום אחד, כשנסעתי להחזיר תרגום ללקוח, ראיתי אותם. זה היה בנחלת בנימין. באזור של חנויות הבדים, והם היו במכונית שעמדה לפני ברמזור. ברגע הראשון לא הייתי בטוח שזה הם, אז שיחררתי את הברקס ונתתי למכונית לגלוש לאט, כמו בד שנשמט מכיסא, עד שכמעט נגעה בשלהם, ועדיין לא הייתי בטוח במאה אחוז — בכל זאת, לא ראיתי את שניהם כבר חודשים. אבל אז היא עשתה את התנועה הזאת שלה, והורידה את המשקפיים, והוא התכופף אליה והם התנשקו. והתנשקו. הרמזור כבר התחלף לירוק והם עדיין התנשקו. הייתי יכול לצפור, הייתי צריך לצפור, אבל נשארתי בשקט, וראיתי איך היד שלה בוחשת בשיער שלו ואיך היד שלו מחזיקה בעורף שלה ואיך העיניים שלה עצומות ואיך העיניים שלו עצומות ואיך הכתף שלה מבהיקה ואיך קווצת שיער בהירה נחה בשקע שבין הכתף המבהיקה שלה לצוואר שלה ואיך האצבע שלו משחקת בקווצת השיער הזאת. האור הירוק כבר החל להבהב ועדיין לא צפרתי. והוא המשיך לנשק אותה, והראש שלה נטה לאט־לאט אחורה, ויכולתי לדמיין את השדיים הקטנים שלה במפתח החולצה, ופתאום הם כבר לא התנשקו, רק השתרגו להם בחיבוק חזק, חם, שנמשך לאורך כל הצהוב וכל האדום. הגוף שלה נבלע בתוך הזרועות שלו והראש שלו נח על החזה שלה, והכתף שלה שוב הבהיקה והוא הרים את הראש מעט ונישק אותה בעור החשוף, ונשך אותה שם קלות, והיא ליטפה לו את הראש, כמעודדת אותו להמשיך. לנשוך יותר חזק, יותר עמוק, והוא הרים את ראשו לרגע והבחין שהרמזור שוב הפך ירוק —

והם צחקו. כמעט יכולתי לשמוע את הצחוק שלהם ברקע דרך החלונות. הם צחקו על פחזותם, או שהם צחקו כי צ׳רצ׳יל הרשים אותה בחיקוי הידוע שלו של דיווחי תנועה, ומבעד לרעש הפרופלור שהפיק משפתיו מסר למאזינים על זוג מתנשק שחוסם את התנועה בנחלת בנימין.

או שהוא סיפר לה על המשאלה שרשמתי בפתק שלי. וזה מה ששיעשע אותם כל כך, שנייה לפני שהם נסעו.

חיכיתי עוד קצת, מתעלם מהצפירות הרמות מאחורי, כדי לוודא שהם מתרחקים. כמה שיותר מתרחקים. ורק אז נסעתי משם. עם שריר לב קפוא. תפוס.

כמעט חצי שנה נמשך הנתק ביני לבין שאר החברים.

עמדתי בנחישות מול שלל ההפצרות והפיתויים של עמיחי (גמר ליגת האלופות! על מסך ארבעים אינץ׳!! אילנה מכינה בורקסים בטעם דמעות!!!).

החזקתי מעמד גם כשהוא עבר לאיומים (אם לא תבוא אלינו, נבוא אליך. אם לא תפתח לנו את הדלת, נפרוץ אותה —)

אבל כשהוא התקשר והודיע שאופיר התמוטט באמצע העבודה, כל הנחישות שלי קרסה כמו מדף של אגסים בסופר, ובלי היסוס דהרתי לאיכילוב.