משא האשמה

< 1.

התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו, כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק, בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק, הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל, משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג לביתו במכונית שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה.

נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.

בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה, למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.

הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.

הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין. יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש, בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד־עשר ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.

עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב על לוח לבו.

אף על פי כן, כשהגיע לצומת המרומזר הבא, ולמרות שהבחין עוד ממרחק בתמרור האוסר פניית פרסה, הִטה את ההגה במהירות ובמיומנות של מי שנוהג כבר שלושים וארבע שנים בכבישי הארץ המשובשים והמלוהטים הללו, שמכוניות ומשאיות ואוטובוסים חולפים עליהם בדהרה פראית, והחליק במהירות אל שפת הכביש הסלולה רק בחלקה, מקים עננת אבק קטנה, שהצטער עליה משום שידע שתכתים שוב באבק את הרכב שרק אתמול הכניס לשטיפה בתחנת הדלק בכניסה לעתלית. ותוך שהוא מביט בראי הצד שלו ומאותת כראוי, החל להשתלב בזהירות בתנועה החולפת בנהמה עמומה משמאלו, מתערבבת בצפצוף הקבוע בתוך אוזנו שהטריד אותו מאוד בחודשים האחרונים, והוא החל לחשוש שימשיך להטרידו לנצח, אבל תיקן את עצמו ואמר בקול רם, לא. לא לנצח. רק עד יום מותי, וקולו מהדהד באוזניו דרך חלל הפה עמום וכבד.

עכשיו הוקל לו מעט, כוס הקפה שהמתינה לו בזמן שבו הִטה את ההגה, לא החסירה אפילו טיפה נוספת אחת, החלה כבר להצטנן מעט, והוא ידע שבעוד דקה או שתיים יוכל לקרבה בזהירות אל שפתיו וללגום את הלגימה הראשונה של הבוקר, שאליה התאווה כל כך מאז שהקיץ משנתו.

נתי התרווח מעט בכיסא הנהג ולחץ לחיצה ארוכה על מקשי הטלפון שברכבו, שרק אתמול בערב טרח שעה ארוכה לשמור בו את מספרי הטלפון של כל מי שנוגע במעגלי חייו, מתלבט אם לשמור את הלחצן הראשון למספר הטלפון של אשתו או לזה של עיזאת, מנהל העבודה שלו. הוא הקשיב רגע ממושך לצלצול הגלמוד, מדמה לראות את הטלפון הרוטט ללא קול על המיטה הזוגית הסתורה, או על השידה שלידה, או ליד שולחן המחשב שבסמוך. בעודו ממשיך ובוהה לפנים במבט אטום בקו הלבן ההופך מקווקו לסירוגין בכביש שלפניו, לחץ על כפתור ביטול השיחה ועל המקש שבסמוך לו, ומיד התמלא חלל האוטו בקול הנעים והמרגיע של עיזאת, במבטא גרוני של ח'ית וע'ין מודגשות מעט. הוא אהב לשמוע את הקול הזה משום שנשמע לו אמיתי ונכון הרבה יותר משפתו שלו, שהייתה בעיניו מזויפת ומתיימרת במיוחד כאשר פנה אל הפועלים הערבים בלשון שהשתדלה להיות סחבקית וחביבה אבל נשמעה גם לאוזניו שלו נלעגת. לא פעם יכול היה לראות את מבטי המבוכה והבוז שעורר בין הפועלים.

עיזאת, אתה שומע, אני מאחר קצת, תשתדל להסתדר.

מן העבר השני ענה לו הקול החם, בטח, אין בעיה נתי, ואחר כך שאל אותו אם הכול בסדר אצלו, והוא שאל מדוע הוא שואל, ועיזאת ענה שהוא נשמע לו קצת עצבני. הוא הכחיש כמובן, ואז הפליגו שניהם בשיחה ממושכת על מספר משאיות הבטון שיידרשו להשלים את היציקה, ועל החום הכבד שיקשה על הפועלים, שגם כך לא כולם הגיעו הבוקר, מה שעורר בו מיד תגובה מעורבת של כעס וחרדה שכיווצה את מעיו. הוא למד מזמן להסתיר את תחושת הזעם הזו שהייתה מתעוררת בו בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו על פי רצונו, אבל לאחרונה שם לבו לכך שהיא הולכת ומתחזקת בתוכו עד שהחל לחשוש שלא יוכל להמשיך לשלוט בה לזמן רב.

תוך כדי שהוא מנתק את השיחה עם עיזאת, ראה שמבלי משים עבר כבר את שער הכניסה למושב, והוא נוסע כעת לאורך השדרה הרחבה ששתי שורות של עצי דקל מעטרות אותה. תוך כדי נהיגה איטית ניסה לשחזר את תוואי הנסיעה שלו מפניית הפרסה בכביש הראשי ועד לכאן, אבל יכול היה לזכור רק את הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. רגע שלאחר מכן שב להפוך בו עוד פעמים רבות. כל מהלך הדרך שעבר, כולל הפנייה שמאלה מן הכביש הראשי לתוך המושב, שהייתה מסוכנת למדי ודרשה ריכוז מסוים, ושתיית כוס הקפה, שכבר הייתה ריקה לגמרי, נעלמו לגמרי מזיכרונו. הוא המשיך ונסע הלאה בכביש הראשי שהכיר בו כל מהמורה וסדק, שכבר עבר בו מאות ואולי אלפי פעמים.

היה זה מושב שטוח וחסר חן, שני כבישים משובשים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, גגות אדומים בסגנון אירופי מעטרים את בתיו שרובם נסתרים מן העין, חלקם חבוי מאחורי שדרות ברושים או עצי פיקוס ואיקליפטוס, וחלקם מאחורי גדרות ושערים חשמליים, מפנה מדי פעם מבט אל בתי האריזה שניצבו משני צדי הדרך, נזהר מהטרקטורים הנוסעים לקראתו, גוררים פלטפורמות רחבות, שניים או שלושה פועלים תאילנדים יושבים עליהן בברכיים משוכלות, פניהם מכוסים בכובע גרב ורק עיניהם מציצות מתוכם במבט שנראה לו תמיד, ובמיוחד בבוקר הזה, רושף זעם, והוא נאלץ להשפיל את עיניו מפני מבטם, מדמה עצמו שקוף וחשוף בפניהם על כל פחדיו וחולשותיו ותאוותיו הנלוזות.

כעת הלך והתקרב לעבר הבית שבקצה השדרה, שהמתין מעבר לעיקול הכביש כאילו היה ישות חיה ונושמת, שבחלליה המוצלים תחת שני עצי פקאן ענקים וזקנים, מתחוללת מערכת חייו. משהו בלבו הזהיר אותו שכאשר ייכנס בעוד רגעים ספורים לבית הזה, תופר לגמרי שלוות הבוקר. כבר הוא בפנייה האחרונה, מטה את ההגה ימינה ומיד בעדינות מעט שמאלה, מכוון לעצור, כמו תמיד, בדיוק לפני שורת המדרגות הקצרה המטפסת אל פתח הבית, ומספיק עוד לחוש, יותר מאשר לראות, ממש בקצה רשתית העין, בנקודה שבה העצמים הופכים מברורים ומוחלטים למעין כתמים מטושטשים נטולי צורה, ג'יפ ישן וחבוט, מרובב בבוץ, צבעו כחול כהה וחלונותיו המואפלים מבהיקים בקרן שמש מסנוורת, מתרחק במהירות ונעלם מעבר לעיקול הכביש. הוא עוד הספיק לתהות לרגע על זהות המכונית ובעליה, יודע שהוא מוכר לו מאיזה מקום וזמן אחר, אבל היציקה הגדולה בטכניון בחיפה, שמן הסתם כבר התחילה בלעדיו, ויותר מכך תחושת העירום הפיזי כמעט, שחש בגלל חסרונה של קוביית הטלפון המלבנית במכנסיו, הסיטו את תשומת לבו מן הג'יפ המתרחק.

בארבעה צעדים מהירים דילג מעל שמונה המדרגות הרחבות המצופות באבן חברונית צהובה, שבעת בניית הבית התעקש שתהיה דומה לסוג האבן המחפה את רצפת הסלון והמטבח הרחב, המחוברים למשטח אחד של מפלס הבית הראשי, משום שרצה שקווי המרווח בין האבנים יימשכו מן הפנים החוצה וישוו לו אותו מראה נאה ואלגנטי כמו זה שראה במגזינים ובכתבי עת לענייני בנייה ועיצוב שבהם הרבה לעיין באותה תקופה, שנדמתה לו עכשיו רחוקה כל כך, למרות שהתרחשה בעצם רק לפני שלוש שנים ומחצה. בעודו מטפס במעלה המדרגות, נזכר שהכותב או הכותבת דיברו על אשליית ההתמזגות שבין הפנים לחוץ, הנוצרת בעין המתבונן כתוצאה מהמשכיות הקווים הזו. אלא שקבלן הריצוף עגום המבט שלו, הזהיר אותו שהאבן שבחר חלקה מכדי להשתמש בה לחיפוי המדרגות החיצוניות והזהיר אותו מפני נפילות, בייחוד בעונת הגשמים, והתעקש, כאילו כבר אירעה התאונה ממנה התריע, להחתים אותו על מסמך המשחרר אותו מאחריות לתאונה כזו. לכן נאלץ להעמיס בעצמו על רכבו הפרטי את לוחות האבן הכבדים כדי לקחת אותם לבית מלאכה באזור התעשייה של אור עקיבא, עליו המליץ הקבלן, שבו הועברו האבנים בתוך מכונה מיוחדת, עשויה שורת פטישי אוויר קטנים, שפצעה את פניה החשופים של האבן החלקה ברעש מחריש אוזניים, עד שהשביע את רצונו של הקבלן, למרות שזה המשיך לרטון על כך שהדרישה הזו, שקווי החיבור בין אריחי האבן יימשכו בדיוק מסף דלת הכניסה ועד קצה גרם המדרגות, מכבידה על חייו ומאיטה את קצב עבודתו, מה גם שלא נכללה בהצעת המחיר המקורית שהגיש, הצעה שהייתה מפורטת וטרחנית עד זרא, עד שהתחרט על כך שביקש לשכור את שירותיו של הקבלן ההוא, ובכל זאת עשה כך לבסוף משום טיב עבודתו ששִמעה נודע ברחבי האזור כולו.

כל זה נדמה עכשיו בעיניו רחוק ומופרך כל כך. כאילו יש משמעות כלשהי לעובי מילוי המרווחים שבין אריחי הרצפה, או המרווח המדויק, שלושה סנטימטרים, שבין דלתות ארונות המטבח, ומיקומן של המנורות השקועות בתקרה, וחישוב המרחקים ביניהן ומרחקן מהקיר. כל אותם דברים שהטרידו אותו ומילאו את מחשבותיו במשך שמונה־עשר חודשים רצופים, ונראו לו אז כאיזו משוואה מתמטית נעלמה שרק אם יפתור אותה נכונה יזכה לאיזה התבהרות כללית גם בחייו שלו.

בעודו מתקרב אל דלת הכניסה הרחבה, שכבר מזמן התחרט על כך שקנה אותה כשנסע עם שאוּלי לתאילנד, כשנה לפני שהחל לבנות את הבית, במחיר זול בהרבה ממחיר דלת קטנה הרבה יותר, שראה באחת מחנויות חומרי הבנייה שבמפרץ. אז מילא אותו הדבר באושר אדיר, כמוהו לא חש כבר שנים רבות, ועכשיו נראה לו העניין עם הדלת, ובכלל כל פרשת בניית הבית, מיותרת וסתמית לחלוטין. כי למרות שנשבע בלבו שלא לוותר ולא להתפשר על דבר, ולשלם ככל שיידרש ובלבד שיזכה לבית שונה ומדהים, ממש כשם שראה בעיני רוחו, הרי כשניצב לבסוף מול הדלת הכבדה והמחוטבת, הנשענת על ציר אחד המקובע לרצפה ביציקת בטון של מטר על מטר, ידע שהבית הזה, ביתו שלו, שונה לגמרי ופחוּת בהרבה ממה שחלם וייחל. ועכשיו נותר עומד משמים, עם קירותיו המחופים באבן חול כורכרית שכתמי עובש כבר החלו להכתים מוקדם מן הצפוי את פינותיה, ותריסי העץ הדקורטיביים הצבועים בגוון טורקיז ובסגנון המאפיין בתים שראה באיי יוון, ונראו לו אז כמבשרים איזו התחלה חדשה ושונה מכל מה שהיה קודם, ניצבים כעדות חותכת ומוחלטת לכישלונו, והוא יכול היה לראות בעיני רוחו את שכניו, רובם רפתנים ומגדלי בננות, שהחום והלחות שבתוך בתי הגידול של הפרי המשווני חרצו בפניהם חריצים עמוקים מכפי גילם, חולפים בכביש הצדדי שמול ביתו, מנידים בראשם ואומרים, נו, משהו עובר בזמן האחרון על הבחור הזה. ומצֵרים בינם לבין עצמם על התושבים החדשים שזה מקרוב באו, ומשנים לרעה את נוף המושב.

בינתיים כבר טיפס במעלה המדרגות, מהסס לרגע ממושך מול דלת הכניסה המובילה אל חדר המבואה בעל התקרה המוגבהת, ושם לבו לכך שהדלת פתוחה מעט, אולי רק כעובי אצבע אחת או שתיים, ולמרות שידע היטב שלפעמים נחתכים גורלות גם על הרבה פחות מכך, לא השתהה עוד, אלא דחף ביד אחת את הדלת הכבדה וחלף בעדה כצל, עובר מן האור העז של החוץ אל אפלולית הפנים הנשברת רק במעט בשוּרת מלבני אור מקבילה הגדלה ומתעצמת ככל שהיא מתרחקת מדלת הפאטיו השקופה, שיצר האור העובר דרך התריסים הוונציאניים, שהיו תרומתה היחידה של אשתו לבניין הבית, שעל תהליך בנייתו התבוננה במבט מרוחק ושווה נפש, כאילו לא הייתה היא מועמדת לעבור לגור בו בקרוב, אולי משום שנמנעה להתווכח אתו כשראתה את סערת הנפש שבה היה מצוי באותה תקופה, ואולי בשל סיבה אחרת.

החום והלחות שבחוץ, למרות השעה המוקדמת, והטיפוס המהיר במדרגות, גרמו לטיפות זיעה לצוץ על מצחו, ורטיבות קלה הצטננה מיד תחת בתי שחיו בשל קרירות הלילה שעוד עמדה בקירות היציקה הכפולים. צמרמורת חטופה עברה בעורפו, והוא הפשיל מעט את שרוול חולצתו בתנועה מורגלת, והספיג בו את מצחו. בעוד עיניו מסתגלות לאפלולית, ראה צל חוצה את מלבן חדר השינה שדלתו הייתה פתוחה למחצה, וצללית גוף עירום מבהיק בלבנוניותו המרהיבה על רקע מפתן הדלת האפל, חלפה במהירות הברק מצדו האחד אל צדו השני ונעלמה, והוא נשאר קופא על מקומו לרגע ממושך, מנסה לעקל במחשבתו את שראו עיניו. מאוחר יותר, אחרי שהכול נגמר, ניסה לשחזר כמה זמן עמד כך ללא ניע, לפני שקלט שזה היה גופה העירום של אשתו, על כתפיה הנאות ושכמות הגב האצילות, כאילו טמנה בתוכן צמד כנפי מלאך קטנות, והמותניים הצרים הבוקעים מתוך האגן הרחב, השייך כאילו לאשה אחרת, מופקרת ממנה. עד עצם היום הזה, אחרי עשרים ושתיים שנות נישואים, לא יכול היה להתיק עיניו ממנה, והיה מביט בה במבט אשם בכל פעם שגחנה לפנים, מפנה אליו את אחוריה, כדי להשיל מעל רגליה את מכנסי הג'ינס ותחתוני הכותנה הפשוטים שלבשה תמיד, מאז שפגש בה בקפיטריה של בניין מדעי הרוח באוניברסיטה, ועד היום התבונן בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה.

אבל עכשיו נזכר ביציקה של עבודי ובעיזאת הממתין לו, ובטלפון הנייד שבא לקחת, ונזכר גם בג'יפ הכחול המכוסה בבוץ, והתפלא על השעה המאוחרת מן הרגיל שבה קמה אשתו הבוקר ממיטתה, ועוד יותר התפלא שהיא קמה מן המיטה עירומה לגמרי, דבר שמעולם לא עשתה לפני כן. הוא דילג בכמה בצעדים מהירים במעלה גרם המדרגות, חצה את חדר השינה אל חדר האמבטיה ונדהם לראות את אשתו, כאילו לא הייתה זו היא שחלפה לפני הדלת הפתוחה לפני מספר שניות, עומדת בתוך האמבט הלבן, ברכה כפופה מעט לפנים וידיה מורמות לצדי עורפה, כמו וֶנוס בתוך הצדפה, כאילו צמחה מתוכה זה עתה, והמים מתוך ראש המקלחת הרחב, המדמה מי גשמים, שקנה בזמן השיפוץ הגדול במחיר שערורייתי, זורמים בפכפוך עדין משיער ראשה האפל אל בין שדיה, ומתנקזים בקצה הקדקוד המשולש המתחיל בעצמות הירך הבולטות של מותניה ונגמר בקווצת השיער הסמיכה שבין רגליה, ומשם יורדים והופכים שוב לזרם אחיד וקבוע, הנובע מתוך הסבך עצמו, וזורם בין שתי ירכיה.

היא הציצה בו מאחורי זכוכית המקלחון השקופה למחצה, שברבור גאה־צוואר חקוק בו, ומבטה נדמה בעיניו כמתריס כלפיו. מבלי לחשוב כלל על מעשיו אחז את ידית המקלחון המוזהבת, שכבר החלה להתקלף מעט בפינותיה, חושפת מתחת לציפוי הדק את צבעה האמיתי האפור־עכור, פתח בתנועה רחבה את הדלת לרווחה עד קצה המסילה, הושיט את ידו וטבל אותה במים הזורמים מעל ראש אשתו, שמן המקום בו עמד יכול היה לראות את הנקודה המדויקת שממנה נובעים מפלי שערה השופע, שתחת זרם המים הוחלקו וסורקו עד שדבקו ממש לקרקפת ראשה, ונראו לו מכאן דלילים ועגומים למראה, ומיד נצרב מקור המים שנשך את כף ידו ונאלץ למשוך את היד אחורה כאילו נכווה ברותחין. והוא, שהכיר טוב כל כך את אשתו ואת כל הליכותיה ובמיוחד את סלידתה העזה ממים קרים, אפילו בימי הקיץ החמים ביותר הייתה מתלוננת כשהמים בדוד החימום לא היו רותחים ממש, אפילו לא הגיב לשאלה כלשהי ששאלה אותו, אלא אמר בפשטות,

הרי בחיים את לא מתקלחת בקרים.

היה לי חם, ממש הזעתי הלילה, אז סגרתי קצת את המים החמים. מה אתה עושה כאן, חשבתי שיש לך יציקה הבוקר. אבל נתי לא ענה לשאלתה ורק חזר ואמר שוב,

בחיים את לא מתקלחת בקרים.

אני לא מבינה מה אתה מתכוון.

למה שאמרתי.

והם פתחו בוויכוח קר וענייני, כאילו הם מתדיינים כבר עכשיו על תנאי הגט, בעוד היא מסבנת בקפידה את כל איברי גופה, והוא מהלך בחדר האמבטיה צר המידות מצדו האחד לשני, עוצר מדי פעם כדי לגייס עוד טענה ניצחת. עד שלבסוף אמרה אשתו בלעג, אז במה בעצם אתה מאשים אותי אדוני השופט, בבקשה תגיד לי.

לא אמרתי שאני מאשים, רק התפלאתי.

ואחר כך אמר בקול שנשמע באוזניו חלול ומלאכותי כאילו בא מפיו של אדם אחר ולא הוא, אם יש לך משהו לספר לי, אז עדיף שפשוט תגידי.

על מה אתה מדבר, אולי תסביר לי כבר.

על זה שאת ישנה פתאום עד מאוחר ומתקלחת במים קרים. כאילו את מישהי שאני לא מכיר. ומי זה יצא מקודם מהחנייה.

אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני. מה יש לך הבוקר.

גם אני לא מבין מה הולך פה.

אתה לא נורמלי. יצאת מדעתך.

אל תיתממי עכשיו. את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר.

לא, אני ממש לא יודעת, ובכלל מה עובר עליך בזמן האחרון. יושב שעות במחשב ולא מתייחס לאף אחד בבית. מילא אני כבר למדתי להסתדר בעצמי, אבל יש לך ילדה בבית שאתה פשוט מתעלם ממנה. תדע לך שאת הנזק שאתה גורם לעצמך אני לא אוכל לתקן. וגם מהחברים שלך אתה מתרחק. משהו לא טוב קורה אתך, כבר מזמן שמתי לב, אבל אני ממהרת עכשיו. אולי בבקשה נדבר על זה בערב.

לא, אי אפשר בערב.

אבל אני מסבירה לך שעכשיו אין לי זמן. באמת שאני רוצה לעזור לך נתן, תן לי לעזור לך.

אם את הולכת עכשיו לא תראי אותי יותר.

אולי תסביר לי מה עשיתי לך. למה אתה מתנהג אלי ככה פתאום.

את יודעת טוב מאוד מה עשית.

באמת שאני נורא ממהרת עכשיו.

היא יצאה מן המקלחת ועמדה מולו פרועת שיער ונוטפת מים על השטיחון הכחול שקנו בשבת אחת בעוספיא, והוא הזכיר לעצמו שעליו להוציא אותו אחר כך החוצה לשמש כדי שיתייבש ולא יתעפש בלחות הרבה שעמדה גם כך בחלל האוויר. אבל אז הִכתה בו הידיעה הברורה שמכיוון שהביאה אל תוך הבית הזה גבר זר, הרי שמעכשיו ואילך שוב אין הבית הזה ביתו. נגזר עליו לנטשו לתמיד, לעולמי עולמים. עולמי עולמים, חזר ואמר לעצמו, ולא חש שום צער. אולי אפילו הקלה.

הם נותרו לעמוד זה מול זו, גוחנים מעט קדימה כשני מתאגרפים בזירה שכילו את כוחם. שכחתי את הטלפון הנייד שלי, אמר, והיא גיחכה, הטלפון שלך. הוא ידע כמה שנאה את המכשיר הזה וכמה בזה לו ולמחיר הגבוה להחריד ששילם בעדו. הוא לא מצא מה עוד יוכל לומר בשעה זו, לכן הסתובב ויצא החוצה מבלי להביט לאחור, למרות שרצה לשוב ולראותה עוד פעם אחת, עומדת כך, זקופה וגאה, עירומה ונוטפת מים. רק כשנכנס שוב למכוניתו, מחליק שקט וחרישי מתוך החנייה, נזכר ששוב שכח את הטלפון הנייד שלו בבית.

עצי הדקל, גמדים גוצים עבי גזע ונמוכי קומה, עמדו שמוטי כפיים בחום הכבד. והרי יכול מטוס קרב להגיח ממש ברגע זה בטיסת יעף, מוטה על צדו ומתהפך חזרה במעופו על גחונו כלטאה גדולה, מנועיו האדירים שואגים במלוא עוצמתם, מעוותים את האוויר השקוף סביבם במכוות חום איומה, ומתיישרים בגחון מבהיק מעל כביש הכניסה, ושדרת עצי הדקל שמשני צדדיו מרכינה את צמרותיה הירוקות מפניו, שעה שהוא מטיל ממרום אש ותופת. אז ינסוק ויחלוף מעל גגות בתי המושב, מושך באפו כפוף החוטם מעלה, רק שובל אפרפר של דלק שרוף ויבבה אצורה ייִוותרו מאחור, והשלווה תחזור מיד אל השדרה הירוקה, ומשב רוח קל יעבור בין עצי התמר ויחלוף, ממש כמו אז, בפאתי העיר סואץ, והשקט שהשתרר אז מיד אחרי שמטוס הפאנטום הפציץ את שיירת האספקה של הגדוד.

אבל שום מטוס ושום ציפור לא חלפו בשמי המושב הכחולים באותו בוקר. היה זה סתם עוד יום קיץ חם והביל. חום יולי אוגוסט, חשב לעצמו, כשמו של הדיסק האהוב עליו אז לפני עידן, כשנסע עם חבר מהאוניברסיטה בכבישים האינסופיים של אמריקה וקנדה. מחשבתו נדדה עכשיו לשם, אל הנסיעות שנמשכו לפעמים ימים שלמים, ואל העיירות המנומנמות שנראו נטושות מאדם כשעצרו לשנת לילה חטופה בהוסטלים אבודים, שבין חדריהם פסעו צללים של גברים גלמודים, חולפים בשקט במסדרונות כפופי גב וכבויי עיניים כמי שהשלימו כבר עם גורלם ועם כוחו המצמית של נהר החיים שהטיל אותם מתוכו אל חופיו דווקא במקום הזה, שכוח האל, וכבר עכשיו חש בתוכו למפרע את מועקת בדידותו של גבר החי שנים רבות ללא אשה.

מבלי משים סובב את ההגה שמאלה, לחץ על דוושת הגז והאיץ את המכונית מעבר לרף המהירות המותר, עוקף בחטף את הרכב שהזדחל לפניו, חש איך צפה ועולה בתוך גרונו פקעת של כעס נורא שכמעט והתיקה את נשימתו. הוא הטיח כף יד פשוטה בהגה וחזר והטיח שוב ושוב. הזונה הזו, אמר בקול רם, וקולו נשמע באוזניו גבוה וצווחני כשל אשה, ולכן כחכח מעט בגרונו שיבש ואמר שוב, הפעם בקול רם יותר, הזונה הזו, היא תשלם על זה ביוקר.

באותו רגע התעורר לחיים הטלפון האלחוטי שבמכונית, אבל זו לא הייתה היא שטלפנה אלא מנהל העבודה שלו, עיזאת. עכשיו שם לב שהוא נוסע כבר זמן מה על כביש החוף. מימינו מטעי הבננות ומשמאלו הים, ונזכר באיש ההוא, שמיהר הבוקר לפני זמן לא רב להספיק להגיע ליציקת בטון גדולה. כל זה נדמה עכשיו בעיניו כסיפור בדים שחציו שקר וחציו גוזמה. שוב הבהב הטלפון, והוא ידע שעיזאת לא מתקשר פעמיים רצופות אלא אם כן קרתה תקלה, בדרך כלל באשמת נהג משאית שהגיעה מהמפעל עם בטון שכבר החל להתקשות והוא מסרב לקחת את החומר הקלוקל בחזרה ומתעקש לשפוך אותו לתוך היציקה, ולכן בצלצול הרביעי לחץ על כפתור הדיבורית.

כן עיזאת, מה קרה.

תשמע נתן, אין לי פה מספיק אנשים והבטון מתייבש. אמרת שאתה מגיע לפני שעה. מה קרה לך, ממתי אתה מאחר ליציקה.

תגיד לי, בשביל מה אני משלם לך חמש עשרה אלף שקל בחודש. תפתור את הבעיה חביבי. תתקשר לאיציק.

כבר התקשרתי אליו. הוא ביציקה בזיכרון עם כל הפועלים שלו.

נתי היסס לרגע.

טוב אני כבר מגיע.

יאללה, תגיע מהר.

הוא ניתק את השיחה, אבל לא הסתובב ולא שב, אלא המשיך ונסע כשחלון המכונית פתוח למחצה, לימינו ההרים ולשמאלו הים, שהבהיק במרחק בכחול זוהר, מזמין אותו לבוא אליו, כהבטחה או פיתוי לזנוח הכול מאחוריו. לא היה דבר חשוב באמת שחיכה לו במקום אחר, והוא השכיח מראשו את כל עניין עיזאת והיציקה והבטון המתייבש והפנה את מבטו קדימה, ממצמץ בעיניו למרות משקפי השמש הכהים, שלא יכלו לחסום לגמרי את קרני השמש החזקה, והמשיך ונסע הלאה.

הוא אינו יורד אל הים ולא נוסע אל בית החולים לבקר את אביו החולה, וגם לא מתקשר לידידו הטוב שאולי, אלא ממשיך ונוסע אל הבנק שלו, החבוי בתוך מרכז מסחרי קטן בעיר התחתית של חיפה, בין סופרמרקט שכונתי לחנות לצורכי כתיבה וקונדיטוריה. עולה בדעתו שלא אכל כלום מהבוקר. הוא חושב כעת על כוס הקפה השנייה, שהיה שותה בדרך כלל בשעה זו של כמעט צהריים, יכול לראות בעיני רוחו את ידית הפליז של מכונת האספרסו שבבית הקפה הקבוע שלו, בסמוך לתחנת הדלק, יורדת בתנועת בוכנה ולוחצת כלפי מטה שני זרזיפי נוזל שחור הנחלץ מתוך אשד האדים, מתפתלים כמו שני נחשים המזדווגים במחול אַלים, מעורב בחזיון חד וברור של אשתו, גוחנת בשיער שחור סתור מוטל על הכרית הלבנה שבה שקועים פניה, גופו של גבר זר מתנשא מאחוריה, כחוש וגבוה, מצחו כמעט נוגע בחיפוי בד הסאטן שמעל מיטת האפריון המוגבהת שקנו יחד לפני כמה חודשים בחנות של חבר של שאולי במפרץ. יכול היה לזכור עכשיו, כמשחזר סרט לא מובן דיו שבועות לאחר שראה אותו, את קוצר הרוח שבו התהלכה במחסן הצר והחשוך שבחלקה האחורי של החנות, בודקת בלחיצת יד או בישיבה וקימה חפוזה, מזרנים ומיטות זוגיות. מסרבת בלי חיוך להצעתו הנכלולית של בעל החנות הצעיר והשמנמן שתשכב מלוא קומתה על אחת המיטות הרחבות, שכאילו נוצרה בעבור זוג ענקים לא אנושי. אפילו עם הנעליים אין בעיה, אמר לה המוכר, במילא הכול כאן עטוף בניילון וסטרילי מאוד, הוסיף וקרץ אליהם, כמשתף אותם בדבר זימה כלשהו המתרחש על המיטות הגדולות הללו בשעות שאחרי סגירת החנות.

הוא ניער מעליו את החיזיון ואת פניו של הגבר שהיו מוצלים בשל האפלולית ששררה בחדר שתריסיו מוגפים תמיד, ונכנס אל תוך חללו הקריר של סניף הבנק הקטן שהתוודע אליו עוד כשהיה שותף בעסק לייבוא חומרי בנייה במעלה הרחוב שידע ימים טובים יותר. אבני הכורכר המסותתות שמהן נבנו הבניינים הישנים כבר החלו להשיל מעליהן את קליפת האבן, חושפים מתחתיה שכבת טיח מתפורר. רק עכשיו, כשעבר במנוד ראש סתמי ליד השומר הרוסי הזקן שעמד בפתח ונכנס אל הקרירות המקפיאה ששררה שם תמיד, קיץ וחורף, נזכר לשאול את עצמו לשם מה בעצם בא לכאן הבוקר. שהרי לא היו לו הפקדות או משיכות לבצע, ובכל זאת הצטרף לתור הקצר שלפני אשנבי הקופאים, מנסה לתמרן עצמו כמו תמיד כדי להגיע אל האשנב של שירלי, שהיה האמצעי בשורה.

אני סוגרת אדוני, אמרה מבלי לשאת אליו את מבטה. אבל כשנותר לעמוד מולה נכלם הרימה את עיניה ונעצה בו מבט מבעד זגוגיות המשקפיים האופנתיים ששיוו לה מראה של פרוצה משכילה, מבט שגרם לו תמיד את אותה תחושת מצוקה, משום שנדמה היה לו שהמבט הזה שלה מתגרה בו, דוחה ומזמין כאחד. כמה פעמים קודם לכן כבר העז לפנות אליה בדברים, מנסה להצחיק ולהקסים אותה כפי שראה לא אחת את ידידו שאולי ואת חבריו עושים כך. הבדיחות וההתחכמויות שניסה הוא עצמו להשמיע נשמעו גם באוזניו שלו גסות ונלוזות כשל אשמאי זקן, בכל פעם שהיה פונה בדברים אל נשים צעירות, שחלקת צווארן הצעיר והמתוח בלבלו אותו ואמללו אותו בכל פעם שמצא עצמו בקרבתן, ומיד היה פותח במבול של הסברים והבהרות שרק סיבך יותר את המצב, מנסה להפוך את דבריו הקודמים למעין הלצה, או משתפך למרות רצונו בסיפורים שונים ומשונים על מסעותיו בתאילנד, בווייטנאם ובקמבודיה, למרות שהבחין היטב בקוצר רוחן למשמע הסיפורים הארוכים וחסרי הפואנטה שלו, לא היה מסוגל לעצור בעצמו, והיה נסחף בתיאורים והסברים, מנסה להשחיל בהם הומור וקלילות בלתי מחייבת, ובכך רק החמיר עוד יותר את המצב, וגרם להן להביט זו בזו במבוכה הולכת וגוברת.

גם אצל שירלי התעכב בעבר לא פעם ולא פעמיים, מנסה שלא להסתכל במישרין במחשוף העמוק שבמפתח החולצה המכופתרת היטב שלבשה, ובצמד שדיה הדחוסים זה אל זה באופן מתריס. מנסה להתלוצץ אִתה תוך שהוא מפזר רמזים עבים, כאילו בצחוק, על מצב חשבון העובר ושב שלו, שבדרך קבע היו בו לפחות מאתיים אלף שקלים, דבר שחשב שהוא עושה רושם רב על הפקידה הזוטרה. למרות שלא ידע עליה ועל חייה דבר, סבר מסיבה כלשהי שהיא נשואה, למרות שמעולם לא ראה טבעת נישואין על אצבעה. כבר מזמן חשב להעז ולהזמין אותה להיפגש אתו. היא הייתה אורחת קבועה בפנטזיות המיניות שלו, מעמיד אותה מולו בדמיונו זקופה ושותקת על נעלי העקב השחורות שלה, בעוד הוא כורע על ברכיו לפניה, חולץ באיטיות חולמנית את החגורה העבה המשובצת שברי זכוכיות מבהיקים מתוך מכנסי הגברדין השחורים שלבשה דרך קבע, ומפשיל אותם מטה לאורך רגליה הארוכות שרק את קרסוליהן הדקיקים ראה עד כה, אבל יכול היה לשער את שוקיה וירכיה המחוטבות והקשות כאבן, ואחר כך מסיר במשיכה זריזה את תחתוני החוטיני האדומים שנדמה היה לו שראה פעם מציצים מתוך המכנס כשהתכופפה לקחת דבר מה מתחת לדלפק. אבל כשהרים עכשיו את מבטו ועיניו נפגשו בעיניה מאחורי משקפי הקרן העבים, נדמה היה לו שהיא קוראת את מחשבות הזימה שלו, והוא התבייש בעצמו וכבר חשב לומר לה שהוא מצטער על כך שהטריח אותה, אבל יש לו קריאה דחופה בביפר מהעבודה. אלא שמיד נזף בעצמו על פחדנותו, על כך שהוא שוב נרתע ברגע המכריע, כמו בכל פעם שנקרתה בדרכו בחורה נאה, מציץ בה ממרחק בעיניים כלות, לבו מנתר כשמבט מקרי שלה נתקל במבטו, תמיד משפיל את עיניו ראשון, ואחר כך מצטער מאוד. אבל הפעם נשבע לנהוג אחרת, ולכן חייך אל שירלי חיוך רחב שקיווה בלבו שייראה מזמין ואדיש כאחד.

אז מה שלומך שירלי, מה העניינים.

מרגיש מיד כיצד העליצות המזויפת שלבש מתמוטטת מול מבטה הידעני והקר שננעץ בו מתוך משקפי הקרן המתנוצצים באור הניאון החשוף שמעל ראשה.

מה שלומך נתי, מזמן לא ראינו אותך.

הוא שאב מיד עידוד מדבריה, על אף לשון הרבים שנקטה, כאילו מזמינה אותו לבוא עמה בדברים.

אז התגעגעתם אלי קצת.

מאמץ גם הוא את לשון הרבים כדי לאפשר לעצמו דרך מילוט.

נו בטח, כמו שאתה התגעגעת אלינו.

בטח שהתגעגעתי. במיוחד אלייך, העז.

אז הנה אני כאן, צחקה צחוק מתגרה.

מה דעתך לשבת איתי על כוס קפה בהזדמנות, החליט להמר על הכול מיד, למרות שידע שעל פי כללי הטקס היה עליו להמשיך עוד מעט בשיחה, אחרי שאת מסיימת לעבוד בערב, מה את אומרת, הוסיף, רעד קל מתגנב לקולו.

היא הביטה ישירות לתוך עיניו במבט אדיש, והוא ידע על פי תשובתה שהיא נשאלה כבר את השאלה הזו לא פעם ולא פעמיים.

אולי בשבוע הבא, השיבה, נראה.

איך שבא לך. למה לא. בהזדמנות.

אבל הוא נתקף באומץ פתאומי שנראה לו עצמו כמו מעשה שיגעון והוסיף, בעצם למה בהזדמנות בואי ניפגש הערב, אחרי שאת מסיימת כאן. כוס קפה ועוגה על חשבוני.

ואם בא לי דווקא סלט, התגרתה בו ובמבוכה שהתאמץ להעלים בקולו.

את יודעת מה, גם סלט, גם קפה ועוגה. תני לי את המספר שלך ונדבר יותר מאוחר.

שנים רבות כבר לא ביקש מבחורה את מספר הטלפון שלה. אולי בעצם מעולם לא עשה כך. גם כשהכיר את אשתו באוניברסיטה, הייתה זו היא שביקשה לבסוף את מספר הטלפון ממנו. אבל כעת תלשה פקידת הבנק בזריזות דף מתוך דפדפת קטנה ורשמה עליה בכתב לא ברור את מספרה והסיעה את הפתק באצבע אחת דקה וגרומה שציפורן ארוכה צבועה בצבע לק אדום בוהק מתקלף מעט בקציה, אל מעבר לדלפק עד אליו. הוא לקח את הפתק והציץ בו ממושכות, מנסה לפענח את הרשום בו כאילו היה כתוב בכתב סתרים, מתאפק מאוד שלא לפרוץ בקריאת שמחה שכמעט ועלתה מגרונו. בקול רועד הקריא את המספר הכתוב על פיסת הנייר, כדי להיות בטוח שלא טעה בכתב ידה המעוקם. היא הנהנה בראשה לאישור והוא כבר רצה להזדרז ולצאת מן הצינה שעמדה בחלל האוויר אל החום שבחוץ. אבל למה בעצם בא לכאן, לסניף הבנק שלו, בשום פנים ואופן לא יכול היה לזכור. לא היו לו צ'קים להפקיד וגם לא היה זה שבוע המשכורות, בכך היה בטוח כמעט לגמרי. וכך נותר לעמוד בפני הפקידה הישובה המתבוננת בו במבט שווה נפש, וכשכבר כמעט ויתר והסתלק, צץ פתאום רעיון בראשו, הוא מיהר לבקש ממנה את מפתח הכספת, מוסיף בקריצה שהצטער בגינה מיד, כדי שיהיה לי מספיק לסלט ולעוגה שלך, והיא חייכה סוף סוף חיוך מלא בפה פתוח, והוא יכול היה לראות את כתר המתכת האפור שהותקן בחלקו הפנימי התחתון של פיה, שנראה לו משום מה תמיד מלא ברוק, דבר שגירה אותו מאוד.

היא קמה ממושבה, נעלמה לכמה רגעים וחזרה עם מפתח הכספת הקטן והמשונן, וסימנה לו בנפנוף יד לפגוש אותה בפתח חדר הכספות, והוא חצה את רחבת הסניף הקטן בצעד מהיר, מחשב את צעדיו כך שייפגש אִתה ליד דלת הזכוכית המחוסמת בדיוק כשהיא פותחת בפניו את הדלת בלי מילה וצועדת לפניו בעיכוס אגן מתגרה. אחר כך הציבה דרגש קטן, טיפסה עליו ועמדה בגבה אליו, מתעסקת ברוב טקס בשני המפתחות בעוד הוא עומד מתחתיה, מסתכל עליה מלמטה למעלה, מדמה לעצמו את גופה המושלם מתחת למכנסי הגברדין והחולצה הבהירה שצווארה הכהה כנגד הבד הלבן מתנוסס מעליה לתפארת, נועץ מבטו בתנועת שרירי הכתפיים והשכמות שמתחת לחולצה, שזעו בתיאום מושלם כשהניפה ידיה למעלה, נמנע במתכוון שלא להביט אל בתי השחי המגולחים למשעי, משום שידע שהיא בוחנת אותו גם כשגבה מופנה אליו. לבסוף שלפה את הקופסה המתכתית המוארכת שהחליקה בקלות מתוך הגומחה שהכילה אותה, ירדה מהסולם והגישה לו את הקופסה בזרועות פתוחות כמגישה מִנחה כלשהי, והוא קיבל מידיה את המתת ועמד שם באמצע החדר, נאבק בתשוקתו ובתנועה שהחלה להתעבות בחלציו משום שעמדה כל כך קרוב אליו עד שיכול היה להריח את ריחה, ריח זיעה קלה שהומתק בניחוח חריף של לבנדר, ולרגע חש רצון עז לפתוח ממש כאן את הקופסה ולשלוף חבילת שטרות עטופה בסרט גומי ולהגיש לה אותו, מנחה כנגד מנחה.

אז תקרא לי כשאתה גומר.

כן בטח, חמש דקות.

הוא נבוך מקרבתה ומכפל הלשון שנקטה, שלא ידע כיצד לפרשו, ונותר לעמוד כך עם הקופסה בידו, ממתין שתצא מהחדר. אבל היא נותרה לעמוד על מקומה והוא נאלץ להשאיר אותה כך, ונכנס אל חדרון ההתבודדות הקטן המיועד למפגש האינטימי שבין הלקוח לכספו.

עכשיו, כשעמד לבדו מול המטמון הקטן שלו, נזכר מדוע בעצם בא לכאן, כאילו זו הייתה בעצם תכניתו במשך כל הנסיעה מביתו אל הבנק, והוא פתח את הקופסה והכניס לתוך תיק היד הקטן שנשא עמו את כל תכולת הכספת, מבלי לספור את הסכום המדויק, למרות שלא ידע אפילו באומדן גס כמה נמצא בתוכה, ובאותה תנועה ממש, כאילו גם זה חלק מתכנית מפורטת שתכנן מראש, גרף אל תוך התיק גם את תכשיטי הזהב המעטים של אשתו ואת טבעות הנישואים שלה ושלו, שהטמינו כאן לפני כמה שנים, כשאלה התחילו ללחוץ ולהכאיב לאצבעות שתפחו מעט במשך עשרים ושתיים שנות נישואין. הם התכוונו לשלוח אותן לצורף כדי שירחיב אותן מעט, אבל מעולם לא טרחו לעשות כך.

לאחר שסיים יצא מן החדרון הצר ולחץ על כפתור הזמזם שהזעיק אותה בחזרה אליו. היא לקחה מידיו את הקופסה השחורה המוארכת, מופתעת, כך דימה, ממשקלה הקל. אבל פניה, שהוא התעמק בהם בפעם הראשונה, שם לב עכשיו למה שלא ראה מאחורי זכוכית הדלפק, לעור לחייה המחוספס שהיא מילאה את גבשושיותיו בשכבת איפור עבה, והכתם העמום בשורש אפה, שנראה לו כמו שארית של שטף דם שטרם החלים כליל, נותרו קפואות וחסרות הבעה כמבטם האטום והאדיש של פקידי בנק הסופרים מדי יום מאות ואלפי שקלים מבלי להניד עפעף. היא הסתובבה ופנתה ממנו, וטיפסה שוב בשלבי הסולם בקלילות חיננית, למרות נעלי העקב הגבוהות שנעלה, נמנעת מלהצליב את מבטה במבטו, אבל הוא יכול היה לחוש בזווית צדודיתה, שהיא חשה היטב במבטו המשתוקק, החורך את צד עורפה, וכי משהו בעצם אופן עמידתה לפניו, והדרך שבה הניפה שוב את זרועותיה למעלה, מעבר לקו ראשה, והתנוחה שבה עמדה על בהונות רגליה, רמזו לו רמז כלשהו, למרות קרירותה המופגנת, שנראתה לו גם היא כסימן מוסכם במשחק כלשהו, שהוא מתקשה לפענח את חוקיו. כשנפרדו אחרי שיצאו מן החדר משוריין הדפנות, חייך אליה ונגע בכתפה בסגנון שקיווה שיהיה קצת חברי וקצת אבהי ואמר לה, אז נדבר יותר מאוחר, והיא לא נרתעה כלל, ואולי אפילו, כך נדמה היה לו, התרפקה מעט על זרועו החובקת את כתפיה כמחוות ידידות, והמשיכה ללוות אותו עד דלת הזכוכית, מתנודדת מעט על עקביה, מבלי לענות לו דבר. הוא עוד הספיק להחוות כלפיה תנועת פנטומימה, מקרב אגרוף קפוץ ואגודל וזרת זקורות אל אוזנו ופיו, כאילו מדבר לתוך שפופרת טלפון, לפני שהיא שבה אל תוך החדר הפנימי, מהנהנת בראשה לעברו.

כשהגיע אל המכונית שלו ראה לידה שוטרת עומדת ורושמת את מספר לוחית הרישוי. הוא התקרב אליה ופתח עמה בוויכוח קולני, שגרם לעוברים ולשבים המעטים שעל המדרכה להפנות את ראשם, למרות שידע שהוא מתווכח לשווא, כי השוטרת, אשה מבוגרת וכהת עור, חזרה ואמרה לו שהדו"ח כבר נרשם ואין דבר שיוכל להגיד או לעשות כדי לבטלו. גם כשנכנס לרכב, תולש בזעם את הטופס שהיא הניחה מתחת למגב השמשה, ומשליך אותו על המושב, המשיך והשמיע את דעתו על משטרת ישראל בכלל ועל פקחי החנייה שלה בפרט, בעוד השוטרת המבוגרת חוזרת ואומרת, אל תקלל, אל תקלל, למרות שלא קילל אותה כלל. כשישב לבסוף בתוך המכונית הרותחת מחום כבר עמדה בגרונו פקעת מהודקת כמחנק בכי, והוא אמר לעצמו בקול, אל תבכה תינוק אחד, וחשב לאן עכשיו.

אחרי שנרגע מעט והפעיל את המזגן במלוא העוצמה, וזה השיב לו מיד משב רוח קר ונעים שצינן את פניו וצווארו שטופי הזיעה, ראה שבמשך כל הזמן הזה לא הרפה מתיק היד הקטן והכבד שנשא בידו, והוא בהה בו רגע ממושך, כאילו בו טמון הפתרון לתעלומה כולה, שהרי חייב להיות איזשהו פשר לכל הטלטלה הזאת, שאחזה בו פתאום באמצע יום קיץ לוהט, וכי חייו שנעו עד כה בדרך בטוחה וקבועה מראש, הוזחו עתה ממקומם ולא ישובו עוד אל מסלולם הקודם, והם שועטים כעת ללא מעצור לכיוון לא ידוע, אבל שונה לגמרי מדרך חייו הקודמת. הוא הוסיף לשבת בתוך המכונית שהאוויר בתוכה כאילו התעבה מעוצמת החום המכה על דפנות הפח הכסוף, בעוד מזגן הרכב החדיש, שורק במאמץ רב לצנן את פנים הרכב ללא תועלת.

כך ישב, ראשו מוטה לאחור על מסעד המושב, ידיו שמוטות לצדי גופו, עיניו עצומות, וחרדה גדולה, שכמוה לא הכיר קודם, מתגנבת אליו כחתול טורף מן המושב האחורי, מתחככת ברגלו ונוהמת אליו, והוא אמר לעצמו, ידעתי שתגיע. כי כבר חודשים רבים מחלחלת בו הידיעה שמשהו בתוכו מתמוטט ונפתח. בן חמישים ושתיים ושלושה חודשים, בעודו במלוא אונו, חש את קריסת הגוף ואת אופן קִצו המוטבע בו, אותו הכיר היטב ממוראות המלחמה, אבל כעת באו אלה אליו מן העתיד ולא מן העבר. הוא יכול היה להביט פנימה לתוך גופו ולראות את כמישת הבשר, את תאי הגוף הנובלים ואת מפלת החיים וניצחון המוות. החרדה עלתה וגאתה בו עד שהיה יכול לשמוע את לבו פועם בתוך חזהו בקצב מטורף שהבהיל אותו עוד יותר, והוא ידע בהכרה מלאה וברורה שעכשיו הגיעה שעת מותו. לבו בוגד בו ולא יעמוד בריצתו המטורפת אלא יפקע ויידום ממש ברגע זה, ובמאמץ גדול, כאילו באמת הפך בן רגע לזקן בא בימים על ערש מותו, אחז את מפרק ידו הימנית באצבעות ידו השמאלית, תר אחרי מקום הדופק הפועם מתחת לעור המתקמט כפיסת נייר יבשה תחת לחץ האצבע המגששת אחר הווריד הפועם בריצה פרועה. מחוץ למכונית, כך ראה, המשיכו העוברים והשבים לחלוף על פניו, שקועים בענייני יומם, מעיפים מדי פעם מבט מפוזר לעבר המכונית ואל הגבר המקריח והמזיע היושב בתוכה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות, מסיטים במהירות את מבטם ממנו, כאילו חזו במחזה מביש. אבל הדקות נקפו והוא לא מת, רק הוסיף לשבת כך, מתנשם בכבדות ומזיע, רוצה להרחיק מעט את פתח המזגן מפניו, אבל לא בטוח אם ידו מסוגלת לבצע את התנועה הזו, שנראתה לו מסובכת ומורכבת. אחר כך הרים לאט את כף ידו אל מול פניו והביט בה בריכוז כרואה אותה בפעם הראשונה, בוחן את קפלי העור הקטנים, רואה בבהירות חדשה את מה שכבר ראה קודם, את כתמי הזקנה המרומזים מתחת לעור שנשחק עד דק. כך ישב עוד שעה ארוכה. גל החרדה חלף מעל ראשו ושכך. נתי, אמר לעצמו, קח את עצמך בידיים, מה קרה לך היום, וכבר הרגיש יותר טוב. הטלפון שברכבו ניעור לחיים, ונקיפת תקווה פילחה את לבו מצד לצד, אבל גם הפעם לא הייתה זו היא אלא שאולי.