משוחררת

אני פותחת את עיניי. החדר קטן, כל הקירות לבנים, המיטה לא גדולה ועליה מצעים לבנים.

בלי תמונות על הקירות,

בלי ארון,

בלי שידה.

רק מיטה קטנה

וחדר שירותים קטן, שממנו בוקע אור עמום.

איני יודעת איך הגעתי לכאן.

כמה זמן אני כאן?

אני שומעת ברקע קול ממרחק, קול מוכר. הקול הולך ומתרחק, ואני מנסה להבין של מי הוא.

הדלת סגורה,

החלון סגור. כמה מוזר, במקום הכי סגור אני פתאום מרגישה הכי משוחררת.

אני מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן. אני בודקת עם עצמי, קטעי זיכרון עולים לנגד עיניי, התמונות מתחילות להתבהר.

אני מנסה לחזור לנקודת ההתחלה. אני מתיישבת על המיטה ואוחזת בראשי בשתי ידיי בניסיון לאזן ולכוון אותו לתדר הנכון, לתמונה הראשונה שתיתן לי תשובה. ופתאום זה קורה – אני מוצאת את הנקודה שחיפשתי, ועומדת על התדר הנכון. הכול התחיל מהמכתב...

היום עומד להיגמר, הילדים כבר ישנים, אורן במקלחת. העייפות משתלטת עליי. נשארו לי עוד כמה מטלות אחרונות לעשות ואז אתרסק במיטה.

אני הולכת לחדר הכביסה – צריך להכניס למכונה כביסה מלוכלכת – מרוֹקנת כיסים מכסף קטן, ומוצאת פיסת נייר מקופלת. אני פותחת אותה באטיות רבה, רוצה-לא רוצה לראות מה כתוב.

אני מרגישה שאני פולשת למקום אסור, מקום מסוכן.

הנייר בידי, פתוח בחציו.

עוברות להן עוד כמה שניות.

הפור נפל. אני פותחת את הנייר ומגלה מכתב קטן.

אני קוראת אותו ואיני מבינה. אני קוראת שוב, בקושי נושמת, איני מאמינה למה שרואות עיניי.

לא, אלוהים, זה לא יכול להיות. אני לא רוצה להאמין. לא יכולה להאמין.

אורן?

איני מעכלת.

בסך הכול מכתב קצר.

מכתב? פתק קטן ועלוב: "אורן, התגעגעתי אליך. אני כולי נרגשת כשאני כותבת לך את המילים האלה. מחכה לראות אותך במקום הקבוע. אוהבת, נועה."

אני רועדת, מלאה בלבול, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מנסה לחשוב, מנסה להירגע.

"אוקיי. אדבר איתו. אולי זה לא מה שאני חושבת?"

הראש מלא מחשבות, ואני מסלקת אותן ממני. העייפות חולפת ואת מקומה תופס כאוס מוחלט. מתוך כל הבלבול אני מנסה לעשות סדר: אורן יֵצא מהמקלחת, יתנגב, יתלבש, יתבשם, ואז אשאל אותו לפשר הפתק המוזר הזה.

אורן עדכן אותי שיש לו פגישה עם "חבר" לעבודה. כששאלתי אותו אם אני מכירה את ה"חבר", הוא ענה בשלילה. עכשיו אני מבינה למה! ל"חבר" מהעבודה בוודאי קוראים נועה.

אני יושבת בסלון ומחכה שיצא כבר מהמקלחת. אני נעמדת, יוצאת אל המרפסת כדי לנשום אוויר, הגוף שלי רועד. חוזרת לסלון, מתיישבת, נעמדת שוב, נו... כמה זמן? אני מדליקה סיגריה, ושוב חוזרת למרפסת. אסור לעשן בבית, אורן לא אוהב את ריח הסיגריות אז...

אז שיקפוץ לי. דווקא אעשן בבית!

בדיוק באמצע המחשבה, צועד לו אורן לבוש ומבושם אל הסלון. אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, עם הסיגריה ביד. הוא זורק מבט שאומר "מה זה צריך להיות?" ואני חושבת בלבי: "מה זה צריך להיות? חוצפן בוגדני, אני בסך הכול עם סיגריה, ואתה, תסתכל על עצמך, חתיכת חרא."

"נטע, מה זה צריך להיות?" הוא שואל אותי.

אני מסתכלת עליו ואומרת בקול לא לגמרי יציב אך מלא ציניות: "איזה קטע, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך."

אני לוקחת שאיפה ענקית מהסיגריה, מרגישה שכל חיי תלויים כרגע בעשן הסמיך שנכנס לי לפה. אחרי השאיפה הגדולה, אני משחררת את העשן לאט כדי שלא ייגמר. אני מפחדת ממה שיבוא עכשיו.

אני מרגישה שאני מאבדת את הביטחון שלי רק מהמבט המזלזל שלו בעיניים. אני משוכנעת שזה בגלל העשן של הסיגריה.

"אותי?" הוא שואל.

"כן, מה זה?" אני שואלת אותו במהירות, מפחדת לאבד את הביטחון הקטן שנותר בי, וזורקת לעברו את אותו פתק עלוב ולא ברור.

אורן נשאר אדיש, פניו חתומות, שום תזוזה של אי־נוחות, כלום. הוא אינו משדר מצוקה של גבר שנתפס על חם. הוא מסתכל עליי ושואל: "אה, זה?"

אני מרגישה שעוד רגע אתפוצץ. אני מסתכלת עליו בעיניים מלאות אש, אני יכולה להבעיר את כל הבית רק מהמבט שיש לי כעת.

"זה־זה, כן, זה! מה זה?" אני מרימה את קולי, מרגישה שהלב שלי עוד רגע יוצא החוצה, והוא רק ממשיך לעמוד, כמו איזה גולם, עם המבט האדיש, מזיז את השפתיים לכדי חריץ קטן ומוציא מהפה שלו: "ששש..."

"ששש אתה אומר לי? תסביר לי עכשיו!" אני מנסה להנמיך את הקול שלי, מנסה להחזיר את היציבות לקולי.

אורן מתיישב על הכורסה ומסתכל עליי.

"שבי," הוא אומר ומרכין את ראשו הצדה, מסמן לי לשבת.

אני עומדת מולו ומסרבת להתיישב. הוא לוקח נשימה ואומר: "טוב, רציתי להגיד לך כבר מזמן..."

אלוהים, מה הוא אומר? אני מרגישה שהרגליים שלי נמסות. כבר מזמן? כמה זמן? איזה זמן? על מה הוא מדבר?

אני מחפשת מקום לשבת, מרגישה שאני עומדת להתעלף. אורן ממשיך לדבר, אך איני שומעת מה הוא אומר. איזו מטומטמת אני, מה קורה פה?

התמונות רצות במוחי. אני נזכרת איך אורן כל הזמן היה עם הטלפון הנייד. איך היה יוצא החוצה לדבר, וכשהיה חוזר והייתי שואלת אותו לפשר השיחה, היה עונה לי בנונשלנטיות, "רציתי שקט, שהילדים לא יפריעו לי לדבר." ועוד היה מוסיף את המשפט שלו: "עבודה, את יודעת." כן, בטח, עכשיו אני בהחלט יודעת! וכל הפעמים שבהן היה חוזר מאוחר עם תירוצים עלובים כמו "נתקעתי בעבודה". כן "נתקעת", זה בטוח, אבל לא נראה לי שבעבודה אלא עם הזונה הזאת, נועה.

אני חוזרת למציאות, חוזרת לשמוע... מה? מה הוא אומר? פרֵדה? גירושים? ואני שוב מתכנסת בתוכי. לא, לא, אתה טועה, אתה צריך להתנצל, לרדת על ארבע, ולבקש את סליחתי, להגיד לי "לא התכוונתי ו... את האחת שלי, זו רק מעידה..." הלו... משהו פה לא בסדר, מה לעזאזל קורה פה?

אני רואה את אורן צועד אל הדלת, מסובב את ראשו אליי ואומר: "אני יוצא עכשיו. את לא במצב לדבר. כשאחזור אנחנו נדבר על הכול."

זהו? הוא זורק לי פצצה לפנים, מרסק אותי לרסיסים קטנים ואני צריכה לאסוף את עצמי ולחכות שיגיע? אני מתרסקת, נופלת על ברכיי, בוכה. אני שומעת את עצמי אומרת בקול חלש: "חכה, אורן. אני מבקשת ממך, אל תלך."

"אני חייב." הוא עוצר לרגע, צועד לכיווני ומוסיף: "יכול להיות שלא אחזור היום, קחי לך את הזמן לחשוב."

"לא רוצה לחשוב," אני עונה. "אני רוצה אותך. אין בעיה, אתה צריך לצאת עכשיו, לך, אבל תחזור, אני מחכה לך." אני נעמדת על רגליי ומוחה את הדמעות שאינן מפסיקות לזלוג.

"טוב, נראה, לא בטוח..." הוא עונה לי, פותח את הדלת וצועד לו החוצה, משאיר אותי לבד עם כל האינפורמציה הלא פשוטה.

אני שומעת את הדלת נסגרת ומרגישה כאילו סגרו לי את פתחי הנשימה. אני נחנקת, איני יכולה לנשום. אני מנסה להסדיר את הנשימה, הכול נסגר עליי. מאיפה זה בא לי? מאיפה זה בא לו? מאיפה זה בא לנו? אני מנסה לחשוב, אבל הראש מבולבל. איך לכל הרוחות הגעתי למצב הזה? ולמה זה מגיע לי? אני שוקעת בתוך הרחמים העצמיים, חושבת על הילדים הקטנים. מה יקרה להם?

אני מחליטה לצאת למלחמה ולהחזיר את מה שנשמט לי מבין הידיים. אני חייבת לעשות הכול כדי להגן עליהם, להגן עליי, להגן על כולנו, על המשפחה שלי, על מה ששייך לי. אני מנסה לאסוף את עצמי מהרצפה, ובכוחותיי האחרונים נכנסת למקלחת. הריח של אורן עדיין מרחף בחלל האמבטיה וגורם לי לפרץ דמעות נוסף. לא ידעתי שאפשר לבכות כל כך הרבה. העיניים מתנפחות ומאדימות מאוד. אני לא מזהה את עצמי. "די," אני אומרת לעצמי. "די, נטע, תפסיקי עם הבכי הזה וקחי את עצמך בידיים." אני פותחת את המים ומתקלחת, מנסה להוריד את כל הזוהמה שנדבקה בי, בנו, כאילו המים יכולים לשנות את כל מה שקרה רק לפני שעה, מאז הפתק הארור.

בזמן המקלחת אני מנסה לשחזר את ההתנהגות של אורן, ואז אני מבינה וזה פוגע בי כמו מכת ברק מסנוורת. איזו מפגרת הייתי, איך לא שמתי לב, איזו עיוורת. איך לעזאזל נתתי לזה לקרות?

הכול קרה באשמתי.

אני נזכרת שבחצי שנה האחרונה כל ההתנהלות של אורן הייתה מאוד מוזרה: שיחות הטלפון הלא מוסברות, איך היה מנמיך את קולו וממש מתלחשש ואני חשבתי שהוא מתחשב בילדים הישנים, שהוא לא רוצה להפריע להם. כל המסרונים שהיה שולח בשעות הלילה המאוחרות, ההגעות המאוחרות וההיעדרויות המרובות. כל פעם שניסיתי להבין או לקבל תשובות לפשר ההתנהגויות שלו, היה עונה לי: "עבודה, את יודעת. צריך כסף, למה כל השאלות האלה? את לא מבינה לבד? הכול אני צריך להסביר?"

ואני, כמו אישה טובה, מהנהנת בהסכמה, "כן, צודק, צריך כסף," וסותמת את הפה, לא שואלת עוד שאלות מיותרות. לא צריך להסביר, אני מבינה לבד.

אני מבינה כמה נאיבית הייתי. אני מבינה יפה מאוד איך הגיע המצב הזה. אני שואלת את עצמי אם לא הרגשתי כבר קודם שמשהו מוזר מתרחש מתחת לאף שלי. אולי העדפתי לא להבין, או אולי היה לי נוח לא להבין. שמתי לב איך אורן משתנה. הוא כבר לא לחץ עליי לשכב איתו, אבל העדפתי לחשוב שהוא מבין שאני עייפה מדי ומתחשב בי, מבין שאני מעדיפה ללכת לישון, שסקס כבר לא בראש סדר העדיפויות שלי, ואם להיות כנה עם עצמי גם לא במקום השני וגם לא בשלישי. סקס בשבילי הפך לעבודה, אפילו עבודה קשה, ולא לתענוג. אז בהתחלה אורן עוד היה מנסה, ולאט־לאט הוא כבר לא ביקש, לא דרש, לא עשה שום מאמץ או מסע שכנוע לכיוון הסקס, ואני חשבתי שהוא מתחשב. בטח מתחשב, הכי מתחשב בעולם. איך הכנסתי את עצמי למצב הזה? טמנתי את הראש בחול, לא רציתי באמת לדעת מה מתרחש מתחת לאף שלי. ראש קטן, הכול בסדר. התאים לי הסידור הזה.

אני מסיימת להתקלח ומדברת לעצמי: "את עכשיו במלחמה. את נלחמת על הבעל שלך, על האבא של הילדים שלך. במלחמה כל האמצעים כשרים. תעשי כל מה שיגרום לאורן לחזור, גם אם הוא יבקש ממך לעמוד על הידיים ולשיר תוך כדי. הכול את עושה, ברור?"

אני מבינה שאורן הלך לחפש מישהי שתספק אותו מינית. אז אוקיי, רק בגלל זה הוא הלך לרעות בשדות זרים, אבל גם אני יכולה לספק אותו. הוא רוצה שאעשה הכול? אז אעשה כל מה שהוא רוצה וגם מה שהוא לא רוצה. הוא יקבל נטע אחרת, שונה מאותה נטע שהכיר, הוא יקבל אותי יותר משוחררת, יותר פתוחה ויותר זורמת. אין מעצורים, אין קווים אדומים, הכול מותר, הכול!

הכנסתי את עצמי למצב הזה? אני גם אוציא אותנו מהמצב המחורבן. אני יוצאת למלחמה: אני לובשת את הבייבי־דול הכי סקסי שיש לי ונכנסת למיטה. אני במצב המתנה. אני והשעון ראש בראש – עברה שעה מאז יצא. אני מחכה לו שיבוא, אני מתפללת שיחזור אליי הלילה ולא ייתן לי לחכות לו ככה כשכל כולי דרוכה ומוכנה לתת, כמו שאף פעם הוא לא קיבל. גם כשרצה ודרש ממני, תמיד הייתי אומרת לו: "אני לא זונה. אתה רוצה לזיין זונה, לך תמצא לך אחת כזו." אז מה הוא עשה? מצא לו זונה. אבל זהו. הוא רוצה זונה? אני יכולה להיות כל דבר, רק לא לאבד אותו. אעשה הכול כדי להחזיר אותו אל בין זרועותיי.

שוב העיניים על השעון. אני מדמיינת איך אורן מסביר לנועה שנתפס על "חם". הוא בוודאי יושב איתה ומסביר לה שהקשר ביניהם חייב להסתיים. היא בוודאי בוכה עכשיו, מגיע לה, שתבכה, מה היא חשבה לעצמה? לפתח מערכת יחסים עם גבר נשוי? הרי הוא רק היה צריך ממנה קצת סקס. מגיע לה לזונה!

הזמן עובר, ואני מנסה להשתלט על עצמי, רק לא לאבד תקווה. "הוא יחזור," אני משכנעת את עצמי. "הוא יחזור. הוא בטח עכשיו אומר לה שאני האישה של חייו, אם ילדיו, שהוא בסך הכול מעד, שהוא לא התכוון לפגוע בה, בי, בילדים. אז עכשיו הוא צריך לתקן את הכול, לעזוב אותה ולחזור לאשתו האהובה ולילדיו המקסימים."

אני שומעת את רשרוש המפתחות. אלוהים, הוא חזר אליי, ידעתי שיחזור. אני נדרכת כשאני שומעת את הצעדים שלו מתקרבים לכיוון חדר השינה. הוא נעמד מול המיטה ומביט בי. הוא נראה קצת מבולבל, קצת נסער. אני מושיטה את הידיים שלי אליו, כאילו מסמנת לו שהכול בסדר. הוא מתקרב בצעדים אטיים. אני מתרוממת מעט לכיוונו. החדר חשוך, רק אור קטן בוקע מהסלון. אני מגששת לכיוון המכנסיים, מנסה לפתוח את הכפתור. אני מצליחה ומרוצה מעצמי. ועכשיו את הרוכסן, יופי. אני מפשילה לאורן את המכנסיים, אבל הוא מנסה לזוז לאחור. איני מוותרת. אני חושפת את האיבר שלו ומחזיקה אותו בידי. אני מתחילה לשפשף את האיבר שלו ביד, והוא מתחיל להגיב ולהתקשות. אני מתכופפת מעט ומכניסה אותו לפה שלי, בהתחלה בעדינות, אחר כך במרץ, חזק יותר, מהר יותר. הוא מתחיל להיאנח, הוא נכנע לי, וככל שהוא מתמסר לי אני מפעילה יותר לחץ, יותר עמוק, יותר מהר. אני שומעת אותו, ומרגישה איך הוא דוחף את הראש שלי עמוק יותר, מרגישה שהוא עומד להגיע לשיא. הוא מנסה להזיז את הראש שלי, אבל אני דוחפת את הראש עמוק יותר, כאילו מבקשת ממנו לסיים את התהליך, מתחננת לקבל אותו במלואו. ואז זה מגיע, ונוזל סמיך וחם מחליק לי בגרון. אני בולעת מבלי להרגיש את הטעם. אוי, אלוהים, אני לא מאמינה כמה קל זה היה. אני מופתעת מעצמי. אני לא מאמינה – אפילו נהניתי.

בעבר אורן היה מבקש ממני "לסיים את התהליך כמו שצריך", אבל תמיד הייתי מוציאה אותו מהפה ומשפשפת ביד, עד שהיה מגיע לפורקן, ועכשיו זה קרה בטבעיות גמורה. אולי זה בגלל הרצון לספק אותו, אולי בגלל ההחלטה לשנות את דרך המחשבה על סקס: אין יותר מחסומים, אין מותר-אסור. הכול פתוח.

בעודי מתענגת על הרגע ורוצה למשוך אותו אליי, ללטף אותו, להתעטף בגופו, אורן מרים את המכנסיים ונכנס לאמבטיה הצמודה לחדר השינה. איני מבינה למה הלך ממני, רק התחלתי בהופעה, מה עם כל ההפתעות שיש לי? אני נפגעת מההתנהגות שלו. אני שומעת את המים ומחליטה להצטרף אליו. אני קמה מהמיטה, פותחת את הדלת ורואה אותו עומד שם, בעיניים אדומות. הוא מסתכל עליי ואומר שהוא צריך כמה דקות לבד, אם לא אכפת לי לצאת ולסגור את הדלת, ואני כמו אישה טובה יוצאת וסוגרת את הדלת.

אני מתיישבת על המיטה ומחכה שיֵצא. עוברות להן כמה דקות טובות עד שהדלת נפתחת. אורן יוצא עם מבט מוזר בעיניים. אני מנסה להבין את המבט הזה, מנסה להבין מה הוא רוצה להגיד.

ואז הוא פותח את פיו ואומר בקול חלש מאוד: "נטע."

"כן, אורן," אני עונה בקול הכי מתוק שיש לי.

"אנחנו צריכים לדבר."

"אין בעיה," אני אומרת ומצביעה על המיטה, מבקשת בעיניי שיֵשב לידי. אני נשכבת ומוסיפה, "בוא שכב לידי ונדבר."

"לא," הוא אומר. "תתלבשי, ובואי לסלון."

"למה? למה לא פה?"

"ככה," הוא עונה, מתלבש ויוצא.

אני שוב מסתכלת על השעון, שהפך להיות החבר הכי טוב שלי פה בחדר. איני זוכרת את עצמי מסתכלת עליו כל כך הרבה. אני לובשת חלוק ויוצאת אל הסלון. אורן יושב על הספה, ראשו מכופף מעט. הוא מחזיק אותו חזק כדי שלא ייפול לרצפה. אני נעמדת לידו ומלטפת את ראשו כאילו אומרת לו: "אל תדאג, אנחנו נעבור את זה." אני מנסה לחזק אותו, במקום שהוא יחזק אותי. הרי אני זאת שנפגעתי, אני הנבגדת! אורן מסיט את ידי ומושיב אותי לידו. "תקשיבי," הוא אומר בקול מלא רצינות, "זה לא הולך להיות קל."

"בטח, בטח, אורן. אני מבינה את זה, בכל זאת משהו נסדק ו..."

"זה כבר לא סדק, זה עבר את שלב הסדק, זה שבור לגמרי, אי־אפשר לתקן."

"הכול בר־תיקון," אני ממהרת להגיד. "נכון, בהתחלה זה יהיה קשה אבל אנחנו נתגבר. לא מרימים ידיים. אני אשתנה, אעשה הכול כדי שיהיה לנו טוב, יהיה לך טוב, כמו שעשיתי לך..."

"נטע, די, תקשיבי לי. הכרתי את נועה לפני שנה בערך. באמת לא רציתי שהדברים יתגלגלו ככה, אבל את מבינה, אנחנו התרחקנו, והיא הייתה שם בשבילי. מפה לשם מצאתי את עצמי מנהל איתה מערכת יחסים, נגררתי לתוך זה ו..."

"כן, אני ממש דחפתי אותך אליה, זה מה שאתה אומר?" אני מתחילה לבכות. שנה הוא אמר? שנה? איפה הייתי לעזאזל?

"לא אמרתי את זה. אל תשימי לי מילים בפה..."

"אתה בטח רוצה שאשים משהו אחר בפה."

"זה לא הזמן לציניות. לא ביקשתי ממך כלום."

"גם לא התנגדת. תגיד, מה שעשינו נחשב בגידה בנועה?"

"טוב, אני מבין ששיחה הגיונית לא נוכל לנהל. את צינית, עוקצנית, ואין לי מה לומר יותר. אני הולך ונדבר כבר מחר, כשתהיי יותר מפוקסת ופחות צינית."

הדמעות זולגות להן באופן חופשי, וכבר אין לי שליטה עליהן. גם אין לי שליטה על השיחה ובטוח שלא על אורן. אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי, ובכל זאת מנסה לשכנע אותו להישאר, שנדבר, שנפתור את זה יחד.

"אל תלך, רגע, אורן, אני מבקשת ממך. אני מצטערת על הציניות. אתה צודק, אין פה מקום לציניות, אבל תבין, פגעת בי, ואני מוכנה לסלוח ולנסות לשפר, להיות שם בשבילך, לעשות למענך דברים שלא חשבתי שאעשה. אני לא רוצה לאבד אותך ולכן אני מוכנה לעשות הכול, כל מה שתגיד. בוא ננסה שוב, אני מבטיחה שלא תצטער. אל תרים ידיים, אני מתחננת."

אני כבר לא רואה אותו מרוב דמעות ותחנונים. הכול למען מטרה טובה, אני משכנעת את עצמי. "זה בסדר, נטע. את בסדר," אני מעודדת את עצמי ומתעודדת ממני, נרגעת קצת עם הבכי, מנסה להבין איפה אנחנו עומדים. האם ניצחתי במערכה או שצריך לתת עוד פוש? עוד קצת?

"נטע," אורן חוזר לנקודת ההתחלה, "אני מצטער מאוד, לא התכוונתי לפגוע בך או בילדים..." ואני מהנהנת בהסכמה. הנה עוד מעט הוא יגיד לי שאני האישה שלו וכמה טיפש היה עם התנהגות עוד יותר טיפשית.

"את מבינה," הוא ממשיך, "אני לא חשבתי שאני מסוגל לאהוב מישהי אחרת... תביני... זה ממש קשה לי..." והוא ממשיך עם ההסברים שלו, ואני, שכל קלפיי התמוטטו בזה אחר זה, מבינה שאין מה להציל, שהכול כבר סגור אצלו, ושאין אפילו פתח קטנטן לתקווה. אני מתמוטטת על הרצפה ואיני ממשיכה להקשיב כי אין לְמה. אורן מרים אותי למיטה ונשאר איתי – אולי לשמור עליי שלא אעשה משהו קיצוני, אולי מתוך רחמים – אבל בכל מקרה הוא נשאר לשמור עליי.

בבוקר הוא מארגן את הילדים לבית הספר, מכין להם אוכל ויוצא איתם. אני במיטה ישנה לפרקים, מתעוררת בוכה, ושוב נרדמת. אני חולמת שהטלפון מצלצל. בהתחלה הצליל מרוחק ולאט־לאט הצליל מתחזק ומתחזק. אני פותחת את העיניים בקושי ומבינה שהטלפון בבית מצלצל. אני שומעת אותו מצלצל שוב. אין לי כוח לקום, אין לי חשק לדבר עם אנשים, לא משנה מי זה יהיה, פשוט אין לי חשק. אני מתעלמת מהצלצול, ושוב עוצמת את העיניים. אני רוצה לישון. אני בסיוט, ואם אעצום את העיניים ואישן קצת אז הכול יסתדר, הכול יימחק כאילו לא מצאתי את הפתק הארור, כאילו אורן לא דיבר איתי על פרֵדה, כאילו הלילה הזה נמחק ולא קרה.

הכול יחזור לקדמותו.

אבל למרבה הצער כשאני פוקחת את העיניים אני מרגישה את הכאב בכל הגוף, ואיני מצליחה להעלים אותו. נכון, עולם כמנהגו נוהג והכול ממשיך כרגיל, אבל בשבילי העולם התמוטט. העולם שלי קרס, נשבר, נחרב.