משחקים מלוכלכים 1: מלוכלך כמוני

לא התכוונתי להתפרץ לפגישה.

התכוונתי לדפוק על הדלת לפני שנכנסתי, כמו אדם תרבותי, אבל למקס היו תוכניות אחרות. ראשית, הוא היה כלב, ושנית, הוא ידע שאנחנו קופצים לבקר את החברה הכי טובה שלי, דֵוִוי. דווי הייתה חתיכה אמיתית, ומקס ממש אהב בחורות חתיכות. הספיק לו לראות את דלת המשרד שלה, שהייתה פתוחה, כדי לחלוף על פני עמדת הקבלה עם הזנב הגדול והרטוב שלו מכשכש, ולהבהיל שניים מעמיתיה לעבודה.

"אני על זה!" פלטתי ורדפתי אחריו, אבל הוא כבר נכנס דרך הדלת הפתוחה, ועד שהצלחתי להשיג אותו, הלברדור השחור השובב שלי כבר ניער את הפרווה הרטובה שלו מהגשם בהתרגשות ברורה והשפריץ על דווי ועל שלושת האנשים האחרים שעמדו במשרד שלה. זינקתי בהיסטריה לקולר שלו.

ופספסתי.

עמדתי במבוכה בכניסה לחדר והחזקתי את קופסת הפח עם המאפים המיניאטוריים ומלמלתי מצטערת! חרישי לעבר החברה הכי טובה שלי.

"היי, קייטי!" דווי חייכה בשמחה ופרעה את אוזניו של מקס בטפיחה ידידותית. "מקס! אתה ממש רטוב." היא ירתה לעברי מבט שנראה כמו, נחמד לראות אותך, אבל מה לכל הרוחות?

"אה... היי," אמרתי. דווי הייתה סוכנת אומנים. הסוכנות שלה ייצגה דוגמנים ושחקנים, כך שהייתי רגילה להיתקל באנשים יפהפיים במשרדה, אף שבדרך כלל לא נהגתי להתפרץ לפגישות שלה עם הכלב הרטוב והפרוע שלי, לבושה במכנסי ג'ינס מוכתמים מצבע. "מצטערת על הכלב שלי. בוא, מקס." הסתכלתי על מקס במבט של תזיז־את־התחת־הפרוותי־שלך־לפה־מייד, מבט שהוא הכיר היטב אך התעלם ממנו לגמרי, כי דווי והאורחת היפה שלה ליטפו ופינקו אותו עכשיו.

"אין בעיה. אנחנו בדיוק מסיימים." דווי סימנה לי להישאר במקום, אפילו שממש רציתי לקחת את הכלב השובב שלי ולעוף משם. הרגשתי בולטת מדי בגופייה הלבנה, שהתחרטתי שלבשתי שתי שניות לאחר שהחל לרדת גשם. בזמן שדווי סיימה את הפגישה עם האורחים שלה, הסתכלתי על עצמי לרגע. כן. החזייה הסגולה שלי נראתה היטב מתחת לגופייה שהפכה כעת לשקופה.

נפלא.

דווי לחצה ידיים עם בחור חסון בחולצה קצרה מכופתרת, הבחנתי בקעקועים אחדים על זרועו השרירית, וזהו פחות או יותר. תשומת ליבי כבר עברה לבחור השני, כשמשהו קדמוני בתת־מודע שלי קלט עד כמה חתיך הוא היה לפני ששאר המוח שלי הצליח לעמוד בקצב.

ובנוסף, הוא בהה בי.

או לפחות בחולצה השקופה שלי.

דווי צעדה בכיוון הדלת כדי להיפרד מהאורחים שלה. זזתי הצידה, עם קופסת המאפים שלי ביד, וניסיתי להיעלם לתוך הקיר. הוא צעד לעברי. גבוה עם כתפיים רחבות. שערו העבה והכהה סודר בגלים פרועים שהעניקו לו מראה של כרגע־זיינתי, כאילו שאיזו כלבה בת מזל בדיוק העבירה את ידיה דרכו. השיער נראה מושלם. הוא היה לבוש בטי שירט שחורה צמודה, שנשבעתי שיכולתי לראות דרכה את שרירי הבטן המודגשים שלו, ומכנסי ג'ינס שחורים קרועים שחיבקו את ירכיו הארוכות והקשות...

המוח שלי כנראה סבל מקצר חשמלי, כי מבטי נתקע על החבילה שבתוך אותם מכנסי ג'ינס. כשהרמתי את המבט, עיני הדבשה הכהות שלו היו נעולות על שלי. הוא נעצר כמטר מולי ובהה.

הוגן, לאור העובדה שהוא כרגע תפס אותי בוחנת אותו כמו איזו סוטה חרמנית.

כחכחתי בגרון, כשתחושת מחנק אחזה בו. "פאי?" התעסקתי עם קופסת הפח והרמתי אותה כדי לחסום את מראה החזייה שלי. "זה דובדבנים."

הוא הסתכל לתוך הקופסה, בתוכה היו מסודרים בקפידה עשרים וארבעה מאפים מיניאטוריים בעבודת יד. מילוי הדובדבנים שהיה סימן ההיכר שלי הציץ דרך החלק העליון של המאפה המזוגג. מבטו שוב עלה לשלי. היו לו את הריסים הארוכים והכהים ביותר שאי פעם ראיתי על גבר. עצמות לחיים גבוהות. שפתיים עסיסיות שוות נשיקה. לסת חזקה עם זיפים כהים, כאילו שהוא לא התגלח כבר ימים. ואותן עיניים כהות יפהפיות, שהמיסו אותי וגרמו לי להסמיק, בענק.

"אולי בפעם אחרת," הוא אמר, והנימה העמוקה והסקסית בקולו עוררה חלקים באנטומיה שלי שלא התעוררו כבר שנים. הבחנתי במשהו נוקש בשיניו, כשהוא העניק לי חיוך קליל אך עוצר נשימה. פירסינג?

לא. סוכרייה.

קינמון. היה לו ריח של קינמון בפה.

הסתכלתי לעבר דווי. היא והאחרים עמדו בפתח הדלת ובהו בנו.

מקס, האופורטוניסט הנצחי, התחכך עם האף בידו של הגבר החתיך ביותר בעולם, בעוד שאני עמדתי שם בהלם. הבחנתי בטבעות גדולות מכסף על אצבעותיו כשהוא ליטף את אוזניו הצמריריות של מקס, ובקעקוע על זרועו, שתי כנפיים שחורות כרוכות סביב הזרוע השרירית שלו.

"בוא, מקס." משכתי את מקס לאחור כדי שהוא יוכל לעבור. "מצטערת. הוא, אה, מחבב אותך." מקס בדרך כלל העדיף נשים, אבל לא יכולתי לבוא בטענות לטעם שלו.

הבחור החתיך ביותר על פני כדור הארץ לא אמר דבר. הוא לא ממש הספיק, כי דווי המקסימה התערבה כהרגלה והובילה את שלושתם אל מחוץ לדלת.

הנחתי את קופסת המאפים המיניאטוריים שלי על השולחן והרגשתי קצת המומה, כאילו שהרגע יצאתי מתוך סערה ולא מתוך ערפל קליל של ונקובר. ברצינות, צריך להזהיר בחורה לפני שבחור כל כך חתיך מזיין אותה במבט ממש מעמיק.

באמת הצעתי לו פאי?

פאי דובדבנים?

אוף. ממש חלקלק, לעזאזל.

כרבלתי את מקס לכדור צייתן על השטיח מתחת לשולחן וגרמתי לו להישאר במקום, כשדווי חזרה וסגרה את הדלת מאחוריה.

"אני יודעת," היא השתפכה. "פאקינג חתיך, נכון?"

אה, כן, אבל ידעתי שלא כדאי לי לענות על זה בכנות. בפעם האחרונה ששאלתי לגבי בחור חתיך שראיתי במשרד של החברה הכי טובה שלי, היא החליטה על דעת עצמה לשדך בינינו בפגישה עיוורת. וכשמשדכים דוגמן חתיך למישהי שהוא מניח שתהיה דוגמנית חתיכה כמוהו, אבל מסתבר שהיא סתם בחורה רגילה, העניינים לא מתקדמים באופן חיובי. לבחורה הרגילה.

למזלי, דווי לא חיכתה בכלל לתגובה שלי. "ברצינות, קייטי." היא ניגשה אליי עם שתי כוסות קפה בידיה. "מה, לכל הרוחות?"

"אני יודעת. מקס פשוט רץ למשרד שלך..."

"לא זה." היא העניקה לי חיבוק באוויר, ללא מגע, ואז הסתכלה מטה אל בית החזה שלי. "את נראית כמו עכברה סקסית שטבעה. שמעת על מטרייה?"

"הידיים שלי היו מלאות."

דווי החמיצה פנים. "אל תגידי לי שרכבת על הסקטבורד שלך בגשם. אני שונאת שאת עושה את זה."

גלגלתי את העיניים קלות. החברה הכי טובה הזוהרת שלי מעולם לא הבינה את הרומן שהיה לי עם הסקטבורד שלי. טוב, היא נסעה בג'יפ מפואר שההורים שלה קנו לה וחיה בסוויטה משלה בבית העצום שלהם, כך שהיא לא בדיוק הזדהתה עם החסכנות שלי. היא ראתה בכלי הרכב המועדף עליי להתניידות כהתנהגות מסוכנת. לצערי, אחותי הגדולה הסכימה איתה. "בקה כבר נתנה לי הרצאה כשעצרתי לקנות את הקפה."

דווי הניחה את קפה הלאטה שלי בטעם וניל־דובדבן שלי על השולחן, פלטה המממ קטן והסתכלה על המיני מאפים בחשדנות. "אפית."

"רק כמה מאפים." התיישבתי על אחד הכיסאות מול השולחן, שהיה עדיין מכוסה בפרומונים של הבחור החתיך. שאפתי נשימה עמוקה והתענגתי על ריח הקינמון, העור, והניחוח העדין והמשכר של גבר נקי וחמים.

"קייטי."

"מה?" הרמתי עיניים. דווי בחנה אותי במבט מאשים.

"רק מאפים?"

"וכמה סקונס."

היא הרימה גבה עדינה.

"וכמה לחמניות מתוקות," הוספתי.

"באיזה טעם?"

"שוקולד צ'יפ."

"אה־הא."

"ועוגיות חמאת פקאן."

"ידעתי. מה קרה?"

"שום דבר."

"בולשיט. את נראית..." דווי הסתכלה עליי במבט עקום. "חרמנית."

"אני לא חרמנית," שיקרתי. מי לא תהיה אחרי שזיינו אותה ככה עם העיניים? המוח שלי עדיין סבל ממחסור בחמצן.

דווי התיישבה מאחורי השולחן שלה. היא נראתה מהממת, כרגיל, עם שערה השחור החלק, עורה המושלם בצבע קפוצ'ינו שהודגש על ידי אודם סגלגל, גופייה שחורה עם שרשרת עבה וטייטס עם הדפס של נמר, שאת כל אלה כנראה לבשה במיוחד לפגישה שכרגע הייתה לה. אופנה הייתה אחת הדרכים שבהן דווי בנתה את הקשר שלה עם אנשים.

אני, מצד שני, התייחסתי לעצמי כמאורגנת אם הצלחתי לנעול נעליים תואמות.

"דברי." היא אספה את תמונות הדוגמניות שהיו מפוזרות על שולחנה והכניסה אותן לתוך קלסר. "יש לי עשר דקות לפני הפגישה הבאה שלי. מה קורה?"

"שום דבר. סתם התגעגענו אלייך." זה היה נכון. החברה הכי טובה שלי עבדה הרבה מאוד שעות נוספות, שהיו מעולות לקריירה שלה, אך לא טובות במיוחד עבורי.

"גם אני התגעגעתי אליכם." היא הושיטה יד מתחת לשולחן וליטפה את מקס. "אבל לא בגלל זה התפרצת לפה."

"שוב, אני מצטערת. סתם רציתי לדבר איתך. חשבתי שזו עלולה להיות ההזדמנות היחידה שלי לעשות את זה פנים אל פנים."

"לדבר על..."

הכנסתי אוויר ונאנחתי. "אני חושבת... שאני אולי מוכנה."

דווי נדלקה, ומייד תפסה את עצמה והרגיעה את תגובתה. "אה?" היא עשתה מאמצים עילאיים לא לקפוץ משמחה. זה היה מתוק.

"אני יודעת שאת אומרת לי את זה כבר המון זמן, אבל הייתי צריכה להגיע לזה בעצמי."

"ברור."

"במשך כל כך הרבה זמן, לא הייתי מוכנה, את יודעת? אחר כך אולי כן הייתי, בערך, אבל פחדתי. ואז היה קל יותר להתעלם מזה, אבל עכשיו..."

"עכשיו?" דווי רפרפה בריסים שלה בציפייה.

לגמתי מהלאטה שלי. "את בטוחה שיש לך זמן לזה?"

"ועוד איך."

"טוב. אני חושבת שאני צריכה לצאת לדייט."

"פאקינג הללויה!"

"בסדר. אוף. אני כל כך גרועה בזה." רק להגיד את זה בקול לדווי גרם לי להילחץ. במיוחד כשהיא התחילה כל כך להתלהב מזה.

"מה? לצאת לדייט?" דווי לגמה מהקפה שלה ונופפה בידה המטופחת באוויר. "את תמיד אומרת את זה, אבל אף פעם לא יוצאת לדייטים. איך את אמורה להשתפר במשהו, אם את לא מתאמנת?" היא הקפיצה את הגבות שלה וגרמה לי לחייך.

בעולם הדייטים, דווי הייתה מקצוענית מושלמת. אני, מצד שני, הייתי סוג של בתולה שנולדה מחדש, כברירת מחדל פחות או יותר.

"את תפגשי מישהו שיעיף לך את הראש, בייב. את רק צריכה לפתוח את עצמך לעולם." הנייד של דווי רטט, והיא הביטה בו. "אה! כדאי שאענה לזה." היא ענתה לשיחה. "היי, מגי!"

מבטי נדד לערמת המגזינים על שולחן הקפה. בימים אלה התרגלתי לחלוק את דווי עם החיים האחרים שלה. זה היה עוד רמז מהיקום שאני צריכה למצוא לעצמי חיים.

שקעתי לתוך הכורסה ודפדפתי בווג צרפתי. מקס ניגש לשכב לרגליי וליטפתי את הפרווה העדינה שלו עם קצה הסניקרס שלי. דווי הייתה כל כך מעולה עם אנשים. היא שכחה יותר גברים חתיכים משאני אי פעם חלמתי לפגוש. הרעיון של לא להיפתח לעולם לא היה אפילו עולה לה בראש. אבל בשבילי, כל הרעיון של לחשוף את עצמי לדחייה ולכישלון גרם לבטן שלי להתהפך.

ועדיין, היא צדקה. לא יכולתי לפגוש גברים תוך כדי ישיבה בבית עם הכלב שלי.

זה לא שלא ניסיתי.

"בסדר? אה. בסדר..."

הרמתי את מבטי לשמע הנימה המוזרה בקולה של דווי. חדשות רעות? עיניה פגשו את שלי, אבל לא הצלחתי לקרוא את המבט בתוכן.

"ממ־מממ. בסדר. או־קיי... לא, אין בעיה. אני מבינה לגמרי." חזרתי למגזין שלי כשהיא סיימה את השיחה שלה, שהייתה קצרה מאוד והכילה הרבה "לגמרי", "אין בעיה", ו"בהחלט".

הרמתי שוב את עיניי, כשדווי ניתקה. היא בהתה בנייד שלה כאילו שזה איכשהו יסביר לה מה בדיוק קרה. "טוב. זה היה מעניין."

"לקוח?"

"לא. מגי אומורה. כרגע פגשת אותה. בערך."

"אה." בסדר. האסופית עם השיער השחור שהייתה עם הבחור החתיך והבחור העוד יותר חתיך. "מקס חיבב אותה. נכון, מקס?" מקס נבח בסיפוק כשהוא שמע את שמו.

דווי נשענה לאחור בכיסא שלה ובחנה אותי. "וגם כרגע פגשת את ג'סי מייס, ואת מתנהגת ממש באדישות לגבי זה."

"מי?" ליקקתי את השמנת מקצה הקפה שלי.

דווי נאנחה. "באמת, קייטי. את צוחקת עליי? ג'סי מייס?"

"מה? הבחור שכרגע יצא מפה?" העמדתי פנים שאני מרותקת מפרסומת לדיאודורנט במגזין שהחזקתי. "אחד הדוגמנים שלך?"

"הלוואי. ג'סי מייס הוא אחד מכוכבי הרוק החתיכים ביותר בעולם, וכבחורה צעירה ומגניבה ביותר את באמת צריכה לדעת על מה אני מדברת."

הנחתי שהיא הוסיפה את הערת ה"בחורה צעירה ומגניבה ביותר" כי בשבוע שעבר רבנו אחרי שהיא אמרה שהדירה שלי נראית כאילו אישה זקנה חיה בה. לאחר שהגנתי בקנאות על אוסף המוזיקה שלי (שהיה למעשה אוסף תקליטים), על הטלפון שלי בבית (שהיה טלפון קווי), ועל הטלוויזיה שלי (שלא הייתה קיימת), הבנתי שהיא צדקה, ואולי בכלל היא פחדה לאבד את החברה הכי טובה שלה לבתולה זקנה בגיל עשרים וארבע, פחד שהיה ככל הנראה מציאותי לגמרי.

הענקתי לה את המבט הכי עקום שיכולתי. "אז?" חזרתי למגזין שלי, כי למען האמת, לא היה לי מושג מי הוא ג'סי מייס. חוץ מהעובדה שהוא היה הבחור החתיך ביותר ביקום.

"אז," היא אמרה. "חשבתי שאת אוהבת את 'דירטי'1."

"דירטי?"

"הלהקה. 'דירטי'."

"אה. מי לא אוהב?" הרמתי שוב את עיניי. "את מתכוונת שהוא בלהקה הזו?" הייתי די מעודכנת בכל מה שקשור במוזיקה והייתי די גאה בזה, אבל אנשים? אנשים היו התחום של דווי.

"הוא הגיטריסט הראשי שלהם, והוא שר כמו חיה סקסית."

לזה יכולתי להאמין.

"הוא בדיוק הוציא אלבום סולו, והם מצלמים קליפ בעיר. הבחורה שהם ליהקו להשתתף איתו בקליפ כחברה שלו הבריזה." דווי הרימה את אפה היפה לאוויר. "לא מהסוכנות שלנו, כמובן."

"כמובן," אמרתי, אבל היא איבדה אותי איפשהו סביב החיה הסקסית. ניסיתי לזכור כל שיר של דירטי שהכרתי ודמיינתי איך ג'סי מייס ייראה מנגן בגיטרה ושר תחת זרקור, מכוסה כולו זיעה.

"בכל אופן," דווי לגמה מהקפה שלה והסתכלה עליי מעל מסגרת הכוס. "אם לקצר את הסיפור, פגשתי את מגי במסיבה לפני כמה זמן. היא עובדת עם דירטי כעוזרת המנהל שלהם, את יודעת, הבחור עם כל הקעקועים."

אה־הא. חתיך מספר שתיים.

"היא מעורבת בכל מה שקשור לפרסום שלהם וכאלה, וברור שהיינו בקשר."

"ברור."

"היא התקשרה אליי אתמול בערב. הם מנסים ללהק מישהי חדשה, אבל נתקלים בבעיות בניסיון לגרום לאדון כוכב הרוק להתחייב למה שהוא רוצה. מגי ידעה שהם יהיו בשכונה היום, לכן היא ניצלה את ההזדמנות להביא אותו לפה כדי שיבחר את אחת הבנות שלנו."

"זו תהיה בחורה מאוד בת מזל." המשכתי לדפדף במגזין, אבל לא באמת ראיתי את הדפים. הייתי עסוקה מדי בניסיון לדמיין את ג'סי מייס בלי חולצה.

"בדיוק. הם שכרו את אחת הדוגמניות שלנו."

"אז זה טוב בשבילך, נכון?"

"זה מעולה בשבילי. קייטי, תהיי מרוכזת." דווי נעמדה, עקפה את השולחן ולקחה את הווג מידיי. "הם שינו את דעתם. הם כרגע התקשרו כדי לבטל אותה."

"אה. טוב, זה מבאס." למה דווי הנחיתה עליי את זה?

היא הורידה את הווג לשולחן הקפה בחבטה מרעישה. "הם ביטלו אותה, כי הם רוצים אותך."