משחקי הרעב 1: משחקי הרעב

 1

כשאני מתעוררת, החצי האחר של המיטה קר. אני מותחת אצבעות ומחפשת אחר חמימותה של פְּרים, אבל לא מוצאת דבר מלבד כיסוי הקנווס הגס של המזרן. היו לה כנראה חלומות רעים, והיא עברה למיטה של אמא שלנו. כמובן. היום יום האסיף.

אני מתרוממת על מרפק אחד. האור בחדר השינה מספיק כדי לראות אותן. אחותי הקטנה פְּרים מכורבלת במחסה המגונן של גופה של אמא, ולחייהן לחוצות זו אל זו. בשנתה אמא נראית צעירה יותר, מותשת אבל לא מובסת כל כך. הפנים של פְּרים רעננות כמו טיפת גשם, מקסימות כמו רקפת, פְּרימְרוֹז, שעל שמה היא נקראת. גם אמא היתה יפהפייה פעם. כך לפחות מספרים.

לרגליה של פְּרים יושב החתול המכוער בעולם ושומר עליה. אף פחוס, חצי אוזן חסרה, עיניים בצבע קישוא רקוב. פְּרים כינתה אותו נוּרי והתעקשה על כך שפרוותו הצהובה המלוכלכת מזכירה את פרח הנורית. הוא שונא אותי. או לפחות לא בוטח בי. אף על פי ששנים חלפו מאז, אני חושבת שהוא לא שכח שניסיתי להטביע אותו בדלי כשפְּרים הביאה אותו הביתה. חתלתול כחוש עם בטן נפוחה מתולעים ופרווה שורצת פרעושים. הדבר האחרון שהייתי צריכה היה פה נוסף להאכיל. אבל פְּרים התחננה כל כך, אפילו בכתה, הייתי חייבת להסכים שיישאר. בסופו של דבר זה דווקא הסתדר. אמא נפטרה מהטפילים, והוא התגלה כצייד עכברים מבטן ומלידה. הוא לוכד אפילו חולדות מזדמנות. לפעמים, כשאני מנקה חיה שצדתי, אני נותנת לנוּרי את הקרביים. הוא הפסיק לנשוף עלי בעוינות.

קרביים. בלי נשיפות. הדבר הכי קרוב לאהבה שישרור בינינו.

אני משלשלת רגליים מהמיטה ומחליקה אל תוך מגפי הציד שלי. עור רך שהתעצב בצורת כפות רגלי. אני לובשת מכנסיים וחולצה, מגלגלת את הצמה הארוכה והכהה שלי לתוך כומתה ולוקחת את תרמיל הליקוט שלי. על השולחן, תחת קערת עץ להגנה מפני עכברושים ועכברים רעבים, מונחת חתיכה קטנה ומושלמת של גבינת עזים עטופה בעלי בזיליקום. מתנה מפְּרים לכבוד יום האסיף. אני מכניסה את הגבינה בזהירות לכיס וחומקת החוצה.

השכונה שלנו במחוז שתים־עשרה, שמכונה "התפר", הומה בדרך כלל בשעה זאת כורי פחם בדרכם למשמרת הבוקר. גברים ונשים עם כתפיים שפופות ומפרקי אצבעות נפוחים, רבים מהם הפסיקו מזמן לנסות לקרצף את אבק הפחם מתחת לציפורניהם השבורות, מהקמטים בפניהם השקועות. אבל היום הרחובות השחורים ריקים כולם. תריסי הבתים האפורים הנמוכים מוגפים. טקס האסיף ייערך בשתיים. עדיף לישון עד אז. מי שמסוגל.

הבית שלנו עומד קרוב לשולי התפר. אני עוברת כמה שערים ומגיעה אל השדה המוזנח המכונה "האחו". בין האחו לעיר, מקיפה את כל מחוז שתים־עשרה, מתנשאת גדר רשת גבוהה ובראשה סלילים של תיל דוקרני. בתיאוריה היא אמורה להיות מחושמלת עשרים וארבע שעות ביממה להרתעת הטורפים החיים ביער — להקות של כלבי פרא, פה ושם איזו פומה, דובים — שהטילו בעבר אימה על רחובותינו. אך כיוון שאם יש לנו מזל, אנחנו זוכים לשעתיים־שלוש של חשמל בערבים, בדרך כלל לא מסוכן לגעת בגדר. בכל זאת, אני מקפידה תמיד להקשיב רגע, למקרה שאשמע את הזמזום המעיד על כך שהגדר מחושמלת. כרגע היא דוממת כמו אבן. מוסתרת מאחורי סבך שיחים, אני משתטחת על הבטן וזוחלת מתחת לקטע מהגדר ברוחב חצי מטר, שרופף כבר שנים. יש כמה נקודות תורפה נוספות בגדר, אבל כיוון שזאת קרובה כל כך לבית שלנו, כמעט תמיד אני יוצאת ליער דרכה.

ברגע שאני בין העצים, אני שולפת קשת ואשפת חצים מתוך גזע עץ חלול. עם חשמל או בלעדיו, הגדר מונעת בהצלחה את חדירתם של אוכלי הבשר למחוז שתים־עשרה. ביער הם משוטטים חופשי, וישנן סכנות נוספות כגון נחשים ארסיים, חיות מוכות כלבת והיעדר שבילים של ממש. אבל ביער יש גם מזון, צריך רק לדעת למצוא אותו. אבא שלי ידע, ולימד אותי כמה דברים לפני שרוסק לחתיכות בפיצוץ במכרה. לא נשאר אפילו מה לקבור. הייתי בת אחת־עשרה כשזה קרה. חמש שנים עברו מאז, ואני עדיין צורחת אליו לפעמים בשנתי שיברח ולבסוף מתעוררת.

אמנם השגת גבול ביער אינה חוקית וציידים נענשים בחומרה, אבל אנשים רבים יותר היו מסתכנים בכך לו היו להם כלי נשק. רובם אינם אמיצים דיים להעז ולצאת חמושים בסכין בלבד. הקשת שלי היא דבר נדיר. אבא שלי בנה אותה, ועוד פריטים שאני שומרת חבויים היטב ביער, עטופים בקפידה בכיסוי עמיד בפני מים. אבא שלי היה יכול להרוויח כסף טוב ממכירת כלי נשק מעשה ידיו, אבל אם הפקידים היו תופסים אותו, הם היו גוזרים עליו הוצאה להורג פומבית באשמת הסתה למרד. רוב אוכפי השקט מעלימים עין מהמעטים מאיתנו שיוצאים לצוד ביער, כי גם הם רעבים לבשר טרי כמו כולם. למעשה, הם בין הלקוחות הטובים ביותר שלנו. אבל הם לעולם לא היו מניחים למישהו למכור כלי נשק בתפר.

בחודשי הסתיו ישנן נשמות אמיצות שמתגנבות ליער לקטוף תפוחים. אבל תמיד בטווח ראייה מהאחו. תמיד קרוב מספיק לרוץ בחזרה למבטחי מחוז שתים־עשרה במקרה של צרות. "מחוז שתים־עשרה. המקום לגווע בו ברעב בבטחה," אני רוטנת. ומיד מעיפה מבט חפוז מעבר לכתף. אפילו כאן, אפילו באמצע השום־מקום, תמיד מציק החשש שמישהו ישמע אותך.

כשהייתי קטנה הפחדתי את אמא שלי עד מוות בדברים שהייתי פולטת על מחוז שתים־עשרה, על האנשים ששולטים במדינה שלנו, פּאנֶם, מהעיר הרחוקה המכונה "הקפיטול". בסופו של דבר הבנתי שזה רק יביא עלינו עוד צרות. לכן למדתי לשלוט בלשוני ולעטות מסכה של אדישות כך שאיש לא יוכל לקרוא את מחשבותי. ללמוד בשקט בבית הספר. לנהל רק שיחות נימוסים סתמיות בשוק הציבורי. לדון בענייני מסחר בלבד כשאני נמצאת ב"כירה", השוק השחור שבו אני מרוויחה את מרבית הכסף. אפילו בבית, ששם אני פחות נעימה, אני נמנעת מלדון בנושאים בעייתיים. כגון האסיף, או המחסור במזון, או משחקי הרעב. פְּרים עלולה לחזור על דברי באוזני מישהו ואז מה יעלה בגורלנו?

ביער מחכה לי האדם היחיד שבחברתו אני יכולה להתנהג בטבעיות. גֵייל. שרירי הפנים שלי נרגעים, וצעדי ממהרים במעלה הגבעה בדרך אל מקום המחבוא שלנו, מדף סלע המשקיף על העמק. סבך של שיחים קוצניים מסתיר את המחבוא שלנו מעיניים לא רצויות. למראה גֵייל הממתין עולה חיוך על פני. גֵייל אומר שאני אף פעם לא מחייכת, מלבד ביער.

"היי, קֶטְניפ," גֵייל אומר. שמי האמיתי קֶטְניס, אבל כשאמרתי לו אותו בפגישתנו הראשונה, הקול שלי לא היה חזק יותר מלחישה. אז הוא חשב שאמרתי קֶטְניפ, הצמח האהוב כל כך על חתולים. ואז, כשחתול בר משוגע התחיל לעקוב אחרי ביער בתקווה לשאריות מזון, זה הפך לכינוי הקבוע שלי בפיו. בסופו של דבר נאלצתי להרוג את חתול הבר ההוא כי הוא הבריח את כל חיות הציד. כמעט הצטערתי על כך, כי חברתו היתה נעימה. אבל השגתי מחיר טוב על הפרווה שלו.

"תראי במה יריתי." גֵייל מרים כיכר לחם שחץ תקוע בה, ואני צוחקת. זה לחם מאפייה אמיתי, לא אחת הכיכרות השטוחות והדחוסות שאנחנו מכינים מהקצבת הדגן שלנו. אני לוקחת אותו בידי, שולפת את החץ, מקרבת אל אפי את הקרום המנוקב ושואפת את הניחוח שממלא את הפה שלי ברוק. לחם טוב כמו זה שמור לאירועים מיוחדים.

"מממ, עדיין חמים," אני אומרת. הוא עבר כנראה במאפייה עם אור ראשון לקנות את הכיכר. "מה נתת בשבילו?"

"רק סנאי. אני חושב שהזקן נתקף רגשנות הבוקר," אומר גֵייל. "הוא אפילו איחל לי הצלחה."

"טוב, כולנו מרגישים קצת יותר קרובים היום, לא?" אני אומרת, ואפילו לא טורחת לגלגל עיניים. "פְּרים השאירה לנו גבינה." אני שולפת אותה.

פניו קורנות למראה הפינוק הלא צפוי. "תודה לך, פְּרים. תהיה לנו סעודת מלכים." פתאום הוא עובר למבטא קפיטול ומחקה את אֵפי טְרינְקֶט, האישה העליזה עד כדי טירוף שמגיעה פעם בשנה להקריא את השמות בטקס האסיף. "כמעט שכחתי! משחקי רעב שמחים!" הוא קוטף כמה אוכמניות מהשיחים שסביבנו. "ומי ייתן והסיכויים..." הוא משליך לעברי אוכמנייה בקשת גבוהה.

אני תופסת אותה בשיניים ונושכת בקליפה העדינה. המיץ המתוק־חמוץ ממלא לי את הפה. "יהיו תמיד לטובתכם!" אני מסיימת בהתלהבות זהה. אין ברֵרה אלא להתבדח בנושא, כי האלטרנטיבה היחידה היא לפחד פחד מוות. חוץ מזה, מבטא הקפיטול הוא כל כך מאולץ, שכמעט כל דבר נשמע מצחיק כשמשתמשים בו.

אני צופה בגֵייל השולף את הסכין שלו ופורס את הלחם. הוא היה יכול להיות אחי. שיער שחור חלק, עור בצבע זית, לשנינו יש אפילו אותן עיניים אפורות. אבל אין בינינו קשר משפחתי, לפחות לא קרוב. מרבית המשפחות שעובדות במכרות דומות זו לזו באותו אופן.

ולכן אמא שלי ופְּרים, עם השיער הבהיר והעיניים הכחולות, נראות תמיד זרות. הן אכן כאלה. ההורים של אמא שלי השתייכו למעמד הסוחרים הקטן שמשרת פקידים רשמיים, אוכפי השקט ולקוחות מזדמנים מהתפר. היה להם בית מרקחת קטן בחלק היפה יותר של מחוז שתים־עשרה. במחוז שלנו כמעט אף אחד אינו יכול להרשות לעצמו תשלום לרופא, ולכן רוקחים הם המרפאים שלנו. במהלך מסעות הציד שלו אבא היה אוסף לפעמים צמחי מרפא ומוכר אותם לחנות של אמא, כך הוא הכיר אותה. היא השתמשה בהם להכנת תרופות. היא כנראה אהבה אותו ממש אם עזבה את ביתה ועברה לתפר. אני מנסה לזכור את זה, כשכל מה שאני רואה מולי הוא האישה שישבה ללא מעש, אטומה ומרוחקת, בעוד ילדותיה הופכות לעור ועצמות. אני מנסה לסלוח לה למען אבא שלי. אבל אם להודות באמת, אני לא טיפוס סלחן.

גֵייל מורח את גבינת העזים הרכה על פרוסות הלחם ומניח בקפידה עלה בזיליקום על כל פרוסה בזמן שאני קוטפת את כל האוכמניות שעל השיחים. אנחנו מתיישבים לנו בגומחה בין הסלעים. מהמקום הזה אנחנו נסתרים מעין אבל יכולים להשקיף על העמק כולו — עמק קֵיצי מלא חיים, צמחי מאכל ירוקים ללקט, שורשים לחפור, דגים הזוהרים בשלל גוונים באור השמש. היום יפהפה, השמים כחולים והרוח קלה. האוכל נהדר — הגבינה נוטפת על הלחם החמים והאוכמניות מתפצחות בפה. הכול היה מושלם לו רק היתה זאת באמת חופשה, לו יכולתי לשוטט בהרים כל היום בחברת גֵייל ולצוד את ארוחת הערב. אך במקום זאת אנחנו צריכים לעמוד בכיכר בשעה שתיים ולחכות להקראת השמות.

"אנחנו יכולים לעשות את זה, את יודעת," גֵייל אומר חרישית.

"מה?" אני שואלת.

"לעזוב את המחוז. לברוח מכאן. לחיות ביער. את ואני, אנחנו יכולים להצליח," אומר גֵייל.

אני לא יודעת מה לומר. הרעיון כל כך מגוחך.

"אם לא היו לנו כל כך הרבה ילדים," הוא ממהר להוסיף.

הם לא הילדים שלנו, כמובן. אבל זה לא משנה. שני האחים הקטנים ועוד אחות. פְּרים. וגם האימהות שלנו, כי איך הן ישרדו בלעדינו? מי יאכיל את הפיות הללו שתמיד רעבים לעוד? גם ככה, כששנינו יוצאים לצוד בכל יום, ישנם לילות שבהם צריך להחליף את בשר הציד בשומן או בשרוכים או בצמר, לילות שבהם אנחנו הולכים לישון בבטן מקרקרת.

"אני לא רוצה שיהיו לי ילדים לעולם," אני אומרת.

"אני אולי הייתי רוצה. אם לא הייתי גר כאן," אומר גֵייל.

"אבל אתה כן גר כאן," אני אומרת ברוגז.

"תשכחי מזה," הוא משיב בכעס.

כל השיחה הזאת לא ברורה לי. לעזוב? איך אני יכולה לעזוב את פְּרים, האדם היחיד בעולם שאני בטוחה שאני אוהבת? וגֵייל מסור למשפחה שלו. אנחנו לא יכולים לעזוב, אז למה בכלל לטרוח לדבר על זה? וגם אם היינו עוזבים... גם אם היינו עוזבים... מאיפה הגיע כל הקטע הזה של להוליד ילדים? מעולם לא היה שום דבר רומנטי בקשר של גֵייל ושלי. כשנפגשנו הייתי ילדונת כחושה בת שתים־עשרה, ואף שהיה מבוגר ממני רק בשנתיים, כבר אז הוא נראה כמו גבר. זמן רב עבר עד שהתחלנו להתיידד, עד שהפסקנו להתמקח על כל עסקת חליפין והתחלנו לעזור זה לזה.

חוץ מזה, אם גֵייל רוצה ילדים, לא תהיה לו שום בעיה למצוא רעיה. הוא נראה טוב, הוא חזק מספיק לעבוד במכרות, והוא יודע לצוד. אפשר להרגיש שהנערות רוצות אותו לפי ההתלחשויות שלהן כשהוא חולף על פניהן בבית הספר. אני מקנאה, אבל לא מהסיבה שאנשים חושבים. לא קל למצוא שותף מוצלח לציד.

"מה אתה רוצה לעשות?" אני שואלת. אנחנו יכולים לצוד, לדוג או ללקט.

"בואי נדוג באגם. נוכל להשאיר את החכות שלנו שם וללכת ללקט ביער. למצוא משהו מוצלח לָערב," הוא אומר.

הערב. אחרי טקס האסיף כולנו אמורים לחגוג. אנשים רבים באמת חוגגים, מעצם ההקלה על כך שילדיהם ניצלו שנה נוספת. אבל לפחות שתי משפחות יגיפו את התריסים, ינעלו את הדלתות וינסו למצוא דרך לשרוד את השבועות הקשים המצפים להן.

יש שכר נאה לעמלנו. הטורפים מתעלמים מאיתנו ביום כמו זה, כשיש בסביבה שפע של טרף קל וטעים יותר. עד שעות הבוקר המאוחרות כבר יש בידינו תריסר דגים, שק ירק ושיא השיאים — שק של ארבעה ליטרים מלא תותים. מצאתי את חלקת התותים לפני כמה שנים, אבל גֵייל הוא שחשב על הרעיון להקיף אותה בגדר תיל כדי להרחיק בעלי חיים.

בדרך הביתה אנחנו עוברים ב"כירה", השוק השחור שפועל במחסן נטוש ששימש פעם לאחסון פחם. אחרי שנמצאה שיטה יעילה יותר שהעבירה את הפחם ישירות מהמכרות לרכבות, השתלטה הכירה בהדרגה על החלל הפנוי. רוב בתי העסק החוקיים סגורים בשעה כזאת ביום האסיף, אבל השוק השחור עדיין פעיל למדי. אנחנו מחליפים בקלות שישה מהדגים בלחם טוב, תמורת שני האחרים אנחנו מקבלים מלח. סֵיי "שומן", הזקנה הכחושה שמוכרת קערות מרק חם מתוך סיר גדול, לוקחת את מחצית הירק שלנו בתמורה לשני גושי פָּרָפין. ייתכן שהיינו משיגים עסקה קצת יותר טובה במקום אחר, אבל אנחנו מקפידים לשמור על יחסים טובים עם סֵיי "שומן". היא היחידה שמסכימה תמיד לקנות בשר כלבי פרא. אנחנו לא צדים אותם במכוון, אבל אם אתם מותקפים והורגים כלב או שניים, נו, בשר זה בשר. "ברגע שהוא במרק, אני קוראת לזה בקר," סֵיי "שומן" אומרת בקריצה. איש מתושבי התפר לא היה דוחה בבוז רגל עסיסית של כלב פרא, אבל אוכפי השקט שמגיעים לכירה יכולים להרשות לעצמם בררנות מסוימת.

לאחר שאנחנו מסיימים את עסקינו בשוק, אנחנו פונים לדלת האחורית של בית ראש העיר כדי למכור את מחצית התותים, כי אנחנו יודעים שיש לו חיבה עזה לתותים, והוא יכול להרשות לעצמו את המחירים שלנו. בתו של ראש העיר, מאדג', פותחת את הדלת. היא בת גילי ולומדת איתי בבית הספר. כבתו של ראש העיר, הייתם מצפים שהיא תהיה סנובית, אבל היא דווקא בסדר. היא פשוט מתבודדת. כמוני. כיוון שלאף אחת מאיתנו אין ממש קבוצת חברים, פעמים רבות אנחנו מוצאות את עצמנו יחד בבית הספר. אוכלות צהריים יחד, יושבות זו לצד זו בהתכנסויות, מצוּותות בפעילויות ספורטיביות. רק לעתים נדירות אנחנו משוחחות, וזה מתאים לשתינו.

היום תלבושת בית הספר האפרורית שלה הוחלפה בשמלה לבנה יקרה, ושערה הבלונדיני אסוף בסרט ורוד. בגדי אסיף.

"שמלה יפה," גֵייל אומר.

מאדג' מעיפה בו מבט בניסיון לפענח אם מדובר במחמאה כנה או שהוא לועג לה. השמלה באמת יפה, אבל ביום רגיל היא לעולם לא היתה לובשת אותה. היא קופצת שפתיים ואז מחייכת. "טוב, אם אני זאת שתלך לקפיטול, אני רוצה להיראות טוב, נכון?"

עכשיו תורו של גֵייל להפגין בלבול. האם התכוונה למה שאמרה? או שהיא עובדת עליו? אני מנחשת שהאפשרות השנייה.

"את לא תלכי לקפיטול," גֵייל אומר בקרירות. עיניו ננעצות בסיכה קטנה עגולה המעטרת את שמלתה. זהב אמיתי. מלאכת מחשבת. היא היתה יכולה להאכיל משפחה שלמה במשך חודשים. "כמה פעמים השם שלך נכנס הפעם? חמש? כבר בגיל שתים־עשרה השם שלי נכנס שש פעמים."

"זאת לא אשמתה," אני אומרת.

"לא, זאת לא אשמת אף אחד. ככה זה," אומר גֵייל.

פניה של מאדג' נאטמות. היא טומנת בידי את הכסף עבור התותים. "בהצלחה, קֶטְניס."

"גם לך," אני אומרת, והדלת נסגרת.

אנחנו צועדים בשתיקה בכיוון התפר. לא מצא חן בעיני שגייל ירד על מאדג', אבל הוא צודק, כמובן. מערכת האסיף אינה הוגנת, ומפלה לרעה את העניים. בגיל שתים־עשרה ילד הופך מועמד לאסיף. בשנה הזאת השם שלו נכנס פעם אחת. בגיל שלוש־עשרה, פעמיים, וכך בכל שנה עד גיל שמונה־עשרה, שנת ההשתתפות הסופית, שבה השם מוכנס למאגר שבע פעמים. הדבר נכון עבור כל אזרח בכל שנים־עשר המחוזות בכל מדינת פּאנֶם.

אבל יש גם טריק: נניח שאתם עניים וגוועים מרעב כמונו. אתם יכולים להכניס את השם שלכם יותר פעמים למאגר בתמורה לאסימונים. כל אסימון שווה קצבה שנתית דלה של דגן ושמן לאדם אחד. אתם יכולים לעשות את זה גם עבור כל אחד מבני המשפחה שלכם. כך בגיל שתים־עשרה הכנסתי את השם שלי ארבע פעמים למאגר. פעם אחת על פי חוק, ושלוש פעמים תמורת אסימוני דגן ושמן עבור עצמי, פְּרים ואמא שלי. למעשה, בכל שנה נאלצתי לחזור על כך. והמועמדויות מצטברות משנה לשנה. כך שכיום, בגיל שש־עשרה, השם שלי ייכנס למאגר עשרים פעמים. לגֵייל בן השמונה־עשרה, שכבר שבע שנים עוזר בהאכלת משפחה של חמש נפשות ולפעמים מאכיל אותה לבדו, יהיו השנה ארבעים ושתיים מועמדויות.

אפשר להבין למה מישהי כמו מאדג', שמעולם לא היתה סכנה שתזדקק לאסימונים, יכולה לעצבן אותו. הסיכוי ששמה יעלה בגורל קלוש לעומת הסיכוי של ילדים כמונו, שגרים בתפר. לא בלתי אפשרי, אבל קלוש. ואף שאת החוקים קבע הקפיטול, לא המחוזות, ובוודאי לא המשפחה של מאדג', טבעי לנטור לאלה שאינם זקוקים לאסימונים.

גייל יודע שהכעס שלו על מאדג' אינו מופנה כלפי האדם הנכון. בימים אחרים, במעמקי היער, הקשבתי לו נואם בלהט על כך שהאסימונים אינם אלא כלי נוסף לגרימת אומללות במחוז שלנו. אמצעי לליבוי השנאה בין פועלי התפר הגוועים ברעב לבין אלה שיש להם בדרך כלל מה לאכול, אמצעי שמבטיח שלעולם לא נבטח זה בזה. "כדאי לקפיטול לפלג אותנו," הוא עשוי לומר כשאין בסביבה מאזינים נוספים מלבדי. כשזה לא יום האסיף. כשנערה עם סיכת זהב וללא אסימונים לא פולטת משהו שאני בטוחה שראתה בו הערה תמימה.

בזמן ההליכה אני מעיפה מבטים בגייל, שעדיין רותח מזעם מתחת למסכה הקפואה של פניו. התקפי הזעם שלו חסרי טעם בעיני, אם כי אני לעולם לא אומרת לו את זה. לא שדעתי אחרת משלו. ממש לא. אבל מה הטעם לצעוק על הקפיטול באמצע היער? זה לא משנה דבר. זה לא הופך את החיים להוגנים. זה לא ממלא לנו את הבטן. למעשה, זה מבריח חיות ציד שנמצאות אולי בקרבת מקום. אבל אני נותנת לו לצעוק. מוטב שיצעק ביער ולא במחוז.

גייל ואני מחלקים את השלל: שני דגים, שתי כיכרות לחם טוב, ירק, ליטר תותים, מלח, פרפין וקצת כסף לכל אחד.

"נתראה בכיכר," אני אומרת.

"תלבשי משהו יפה," הוא אומר ביובש.

בבית אני מגלה שאמא ואחותי כבר מוכנות ליציאה. אמא לבושה בשמלה יפה מימיה כרוקחת. פְּרים לבושה בתלבושת האסיף הראשונה שלי, חצאית וחולצת מלמלה. היא קצת גדולה עליה, אבל אמא הצרה אותה בסיכות. ובכל זאת קצה החולצה מאחור כל הזמן יוצא מהחצאית.

אמבטיה של מים חמימים ממתינה לי. אני מקרצפת מעלי את הלכלוך והזיעה מהיער, ואפילו חופפת שיער. להפתעתי, אמא הכינה לי את אחת השמלות היפות שלה. שמלה כחולה בהירה עם נעליים תואמות.

"את בטוחה?" אני שואלת. בזמן האחרון אני משתדלת לא לדחות הצעות עזרה מצדה. במשך תקופה מסוימת כעסתי עליה כל כך, שלא הסכמתי שתעשה למעני דבר. וכאן מדובר במשהו מיוחד. הבגדים שלה מהעבר יקרים מאוד ללבה.

"כמובן. ובואי נסדר לך את השיער," היא אומרת. אני מניחה לה לייבש את השיער שלי במגבת ולקלוע אותו בצמה הכרוכה סביב הראש. אני בקושי מזהה את עצמי במראה הסדוקה השעונה על הקיר.

"את יפהפייה," אומרת פְּרים בקול חרישי.

"אני ממש לא דומה לעצמי," אני אומרת. אני מחבקת אותה, כי אני יודעת שהשעות הקרובות יהיו איומות עבורה. יום האסיף הראשון שלה. מצבה טוב למדי כי שמה הוכנס למאגר פעם אחת בלבד. לא הנחתי לה להציג מועמדויות נוספות תמורת אסימונים. אבל היא דואגת לשלומי. חוששת שהדבר שלא יעלה על הדעת אכן יקרה.

אני מגוננת על פְּרים בכל דרך אפשרית, אבל לנוכח האסיף אני חסרת אונים. הייסורים שאני מרגישה תמיד כשהיא סובלת ממלאים את החזה שלי ומאיימים להתבטא בפני. אני מבחינה שחולצתה נשלפה שוב מאחורי החצאית ומאלצת את עצמי להישאר רגועה. "תכניסי את הזנב, ברווזונת," אני אומרת ומחליקה את החולצה למקומה.

פְּרים מצחקקת ופולטת "גע־גע" קטן.

"גע־גע בעצמך," אני אומרת בצחוק קל. מהסוג שרק פְּרים מסוגלת להוציא ממני. "בואו נאכל," אני אומרת ומטביעה נשיקה חפוזה על קודקודה.

הדגים והירק כבר מתבשלים בנזיד, אבל הוא נועד לארוחת הערב. אנחנו מחליטות לשמור גם את התותים והלחם הטוב לערב. כדי שתהיה לנו ארוחה מיוחדת, אנחנו אומרות. במקום זאת אנחנו שותות מהחלב של ליידי, העז של פְּרים, ואוכלות את הלחם הגס שהוכן מחיטת אסימונים, אם כי ממילא לאף אחת מאיתנו אין כל כך תיאבון.

בשעה אחת אנחנו יוצאות בכיוון הכיכר. הנוכחות חובה אלא אם כן אתם על סף מוות. בערב יוודאו הפקידים אם אתם אכן גוססים. אם לא, תישלחו לכלא.

למען האמת, חבל שעורכים את טקס האסיף בכיכר — אחד המקומות הנעימים המועטים במחוז שתים־עשרה. הכיכר מוקפת חנויות, ובימי שוק ציבורי, בעיקר במזג אוויר יפה, שוררת במקום אווירת חג. אבל היום, למרות הדגלים הצבעוניים התלויים מהבניינים, האווירה במקום קודרת. צוותי הצילום, שהתמקמו כמו אוכלי נבלות על הגגות, רק מוסיפים עליה.

האנשים נאספים בכיכר בדממה ונרשמים. יום האסיף הוא גם הזדמנות טובה עבור הקפיטול לפקוח עין על האוכלוסייה המקומית. בני השתים־עשרה עד השמונה־עשרה נאספים באזורים תחומים בחבלים, המחלקים אותם על פי גיל, המבוגרים בחזית, הצעירים כמו פְּרים מאחור. בני משפחה מסתדרים מסביב לאזורים התחומים ונאחזים בכוח זה בידיו של זה. אבל ישנם אחרים, כאלה שאין להם אנשים אהובים שנמצאים בסכנה, או שכבר לא אכפת להם, והם מסתובבים בקהל ומארגנים הימורים על שני השמות שיעלו בגורל. אפשר להמר על גילים, אם ייבחרו אנשים ממשפחות התפר או סוחרים, אם המועמדים יישברו ויפרצו בבכי. רוב הנוכחים נזהרים מאוד שלא להתעסק עם המאפיונרים. אותם אנשים משמשים לעתים קרובות מודיעים, ומי לא הפר מעולם את החוק? כל יום עלולים לירות בי באשמת ציד, אבל התיאבון של האחראים מגונן עלי. לא לכל אחד יש יתרון כזה.

על כל פנים, גייל ואני הסכמנו שאם עלינו לבחור בין מוות מרעב לכדור בראש, כדור יהיה מוות מהיר בהרבה.

אנשים ממשיכים להגיע, הצפיפות גדלה ואיתה תחושת הקלאוסטרופוביה. הכיכר גדולה, אך לא גדולה מספיק להכיל את כל אוכלוסיית מחוז שתים־עשרה הכוללת כשמונת אלפים איש. המאחרים נשלחים לרחובות הסמוכים, שבהם יצפו במתרחש על גבי מסכים המתעדים הכול בשידור חי מטעם המדינה.

אני מוצאת את עצמי עומדת בלב קבוצה של בני שש־עשרה מהתפר. כולנו מחליפים הנהונים קצרים ומתמקדים בבמה הארעית שהוקמה בחזיתו של היכל הצדק. על הבמה מסודרים שלושה כיסאות, דוכן נואמים ושני כדורי זכוכית גדולים, אחד עבור הבנים ואחד עבור הבנות. אני בוהה בפתקים שבכדור הבנות. על עשרים מהם כתוב השם קֶטְניס אֵוֶורְדין בכתב יד מוקפד.

על שניים מבין שלושת הכיסאות יושבים אבא של מאדג', ראש העיר אַנְדֶרְסי, גבר גבוה ומקריח, ואפי טְרינְקֶט, המלווה של מחוז שתים־עשרה, שהגיעה זה עתה מהקפיטול עם החיוך הצחור המפחיד שלה, שיער ורדרד וחליפה ירוקה כדשא. הם משוחחים זה עם זה בשקט ומעיפים מבטים מודאגים בכיסא הריק.

בדיוק כששעון העיר מצלצל שני צלצולים, ראש העיר ניגש לדוכן ומתחיל להקריא. אותו סיפור בכל שנה. הוא מספר על ההיסטוריה של פּאנֶם, המדינה שקמה על חורבות המקום שנקרא פעם אמריקה הצפונית. הוא מונה את האסונות, את הבצורות, את הסופות, את השרֵפות, את הים שגאה ובלע חלקים נרחבים כל כך מהיבשה ואת המלחמה האכזרית על אמצעי המחיה הדלים שנותרו. התוצאה היתה פּאנֶם, עם הבירה המזהירה — הקפיטול — המוקפת שלושה־עשר מחוזות, אשר הביאה שלום ושגשוג לכל אזרחיה. ואז הגיעו "הימים החשוכים", התקוממות המחוזות נגד הקפיטול. שנים־עשר מחוזות הובסו, והמחוז השלושה־עשר חוסל כליל. "אמנת הבגידה" העניקה לנו חוקים חדשים שיבטיחו את השלום. כתזכורת שנתית לכך שלעולם אסור לנו לחזור אל הימים החשוכים, העניקה לנו האמנה את "משחקי הרעב".

כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.

לקחת את הילדים מהמחוזות, להכריח אותם להרוג זה את זה לעינינו — זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת. לא חשוב מהו הניסוח רשמי, המסר האמיתי ברור. "הביטו כיצד אנחנו לוקחים את הילדים שלכם ומקריבים אותם, מבלי שתוכלו לעשות דבר כדי לעצור אותנו. אם תרימו ולו אצבע, אנחנו נשמיד אתכם עד האחרון שבכם. בדיוק כפי שעשינו למחוז שלוש־עשרה."

כדי להוסיף השפלה על עינוי, הקפיטול מחייב להתייחס למשחקי הרעב כאל חגיגה, אירוע ספורטיבי שבמסגרתו מתחרים המחוזות זה בזה. המיועד השורד חוזר הביתה לחיים של מותרות, ועל המחוז שלו מרעיפים פרסים, רובם מזון. במהלך שנה שלמה ירעיף הקפיטול על המחוז הזוכה מתנות דגן ושמן, ואפילו מעדנים כמו סוכר, בעוד המחוזות האחרים גוועים מרעב.

"זהו זמן לכפרה וזמן להעלאת שלמי תודה," מטעים ראש העיר בקולו.

ואז הוא מקריא את רשימת מנצחי העבר ממחוז שתים־עשרה. המשחקים מתקיימים כבר שבעים וארבע שנים, ובכל הזמן הזה היו למחוז שלנו בדיוק שני מנצחים. רק אחד מהם עדיין בחיים. הֵיימיטץ' אַבֶּרְנָתי, גבר כרסתן בגיל העמידה, שברגעים אלה ממש צועק משהו לא ברור, כושל אל הבמה וצונח אל הכיסא השלישי. הוא שיכור. שיכור מאוד. הקהל מגיב במחיאות כפיים כדי לצאת ידי חובה, אבל האיש מבולבל ומנסה לחבק את אפי טְרינְקֶט חיבוק עז שהיא בקושי מצליחה להדוף.

ראש העיר נראה לחוץ. כיוון שהטקס כולו משודר בשידור חי, ברגעים אלה מחוז שתים־עשרה הוא מטרה ללעג לכל פּאנֶם, וראש העיר מודע לכך היטב. הוא ממהר לנסות להפנות את תשומת הלב בחזרה לחגיגת האסיף, ולשם כך מציג את אפי טרינקט.

אפי טרינקט העליזה ומלאת החיים כתמיד מדדה אל הדוכן וקוראת את קריאתה המוכרת: "משחקי רעב מוצלחים! ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!" שערה הוורוד הוא ודאי פאה, משום שתלתליה נחים בזווית מעוקמת משהו לאחר המפגש עם היימיטץ'. היא מדברת קצת על הכבוד הגדול להימצא כאן, אם כי כולם יודעים שהיא משתוקקת שכבר יקדמו אותה למחוז מוצלח יותר שיש בו מנצחים אמיתיים, לא שיכורים שמבצעים בך את זממם לעיני האומה כולה.

מבעד להמון אני רואה את גייל מביט בי מעבר לכתפו בשמץ של חיוך. לפחות בטקס האסיף הזה אנחנו זוכים לקצת בידור. אבל פתאום אני חושבת על גייל ועל ארבעים ושניים הפתקים הנושאים את שמו בכדור הזכוכית הגדול, ועל כך שהסיכויים ממש לא לטובתו. לא בהשוואה לרבים מהבנים. ואולי הוא חושב אותה מחשבה עלי, כי פניו קודרות והוא מסתובב. "אבל עדיין יש אלפי פתקים," אני מייחלת ללחוש לו.

הגיע הזמן להגרלה. אפי טרינקט אומרת כמו תמיד: "הגברות ראשונות!" ופונה אל כדור הזכוכית המכיל את שמות הבנות. היא מושיטה יד פנימה, עמוק אל תוך הכדור, ושולפת פיסת נייר. הקהל עוצר את נשימתו כאיש אחד ואז מושלך הס, ואני נתקפת בחילה ומייחלת נואשות בכל לבי שזאת לא אני, שזאת לא אני, שזאת לא אני.

אפי טרינקט ניגשת בחזרה אל הדוכן, מיישרת את פיסת הנייר ומקריאה את השם בקול צלול. וזאת לא אני.

השם הוא פְּרימְרוֹז אֵוֶורְדין.