משחקי הרעב 2: התלקחות

 1

אני אוחזת במימייה בחוזקה בין שתי ידַי, אף שחמימות התה התפוגגה מזמן באוויר הקפוא. השרירים שלי מכווצים בניסיון להתגונן מפני הקור. אם להקת כלבי בר היתה מופיעה עכשיו, אין הרבה סיכוי שהייתי מצליחה לטפס על עץ לפני שיתקפו אותי. אני צריכה לקום, להסתובב, לחמם את איברי הנוקשים. אבל אני יושבת חסרת תנועה כמו הסלע שמתחתַי בעוד השחר מתחיל להאיר את היער. אני לא יכולה להיאבק בשמש. אני יכולה רק לצפות בה בחוסר אונים בעודה גוררת אותי ליום שאני חוששת מפניו כבר חודשים.

עד הצהריים כולם יתאספו בבית החדש שלי בשכונת המנצחים. העיתונאים, צוותי הצילום, אפילו המלווה הוותיקה שלי אֵפי טְרינְקֶט — כולם יגיעו למחוז שתים־עשרה מהקפיטול הרחוק. אני תוהה אם אפי עדיין חובשת את הפאה הוורודה המטופשת ההיא, ואולי בחרה לה צבע לא טבעי אחר במיוחד לכבוד סבב הניצחון. גם אנשים אחרים יחכו שם. עובדים שימלאו את כל צרכַי במסע הארוך ברכבת. צוות הכנה שיקשט אותי לקראת ההופעות שלי בציבור. הסטייליסט שלי וידידי סינָה, שעיצב את התלבושות היפהפיות שבזכותן הבחין בי הקהל לראשונה במשחקי הרעב.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מנסה לשכוח לחלוטין את משחקי הרעב. לא הייתי מדברת עליהם לעולם. מעמידה פנים שלא היו אלא חלום רע. אבל בגלל סבב הניצחון זה בלתי אפשרי. המועד שלו נבחר בקפידה ונקבע לאמצע התקופה שבין המשחקים — כך מבטיח הקפיטול שהזוועות יישארו טריות בזיכרון ומוחשיות. לא רק שאנחנו במחוזות נאלצים להיזכר בכל שנה באגרוף הברזל של הקפיטול, אלא שגם מכריחים אותנו לחגוג את עצם קיומו. והשנה אני אחת מכוכבי המופע. אני איאלץ לנדוד ממחוז למחוז, לעמוד מול קהל מריע שבסתר לבו מתעב אותי, להשפיל מבט אל פני המשפחות שאת ילדיהן הרגתי...

השמש מתעקשת לזרוח, אז אני מכריחה את עצמי לקום. כל המפרקים שלי מוחים, והרגל השמאלית שלי נותרה רדומה זמן ממושך כל כך, שנדרשת צעידה של כמה דקות עד שהתחושה חוזרת אליה. הייתי ביער שלוש שעות, אבל לא ניסיתי לצוד באמת, ועכשיו אני חוזרת בידיים ריקות. לאמא שלי ולאחותי הקטנה פְּרים זה לא ממש משנה כיום. יש להן כסף לקנות בשר אצל הקצב. ובכל זאת כולנו מעדיפות בשר ציד טרי. אבל החבר הכי טוב שלי, גֵייל הוֹתוֹרְן, ובני משפחתו תלויים בשלל הציד ואני לא יכולה לאכזב אותם. אני מתחילה בצעדה של השעה וחצי לאורך שורת המלכודות שלנו. כשהלכנו לבית הספר, שעות אחר הצהריים הספיקו לנו כדי לבדוק את המלכודות, לצוד, ללקט וגם לחזור העירה לסחר חליפין. אבל עכשיו, כשגייל יצא לעבוד במכרות הפחם ולי אין מה לעשות כל היום, לקחתי על עצמי את העבודה הזאת.

בשעה הזאת גייל כבר העביר כרטיס במכרות, ירד בבטן מתהפכת במעלית אל מעמקי האדמה והתחיל לחצוב עורק פחם. אני מכירה את ההרגשה שם למטה. בכל שנה נאלצנו לצאת לסיור במכרות כחלק מההכשרה שלנו בבית הספר. כשהייתי קטנה זה סתם היה לא נעים. המנהרות מעוררות הקלאוסטרופוביה, האוויר המצחין, החשכה המחניקה מכל העברים. אבל אחרי שאבא שלי וכמה כורים נוספים נהרגו בפיצוץ, בקושי הצלחתי להיכנס למעלית. הטיול השנתי הפך למקור חרדה אדיר עבורי. פעמיים חליתי כל כך מרוב פחד, שאמא שלי השאירה אותי בבית כי חשבה שנדבקתי בשפעת.

אני חושבת על גייל, שהמקום היחיד שהוא מרגיש בו באמת בחיים הוא היער, עם האוויר הצח ואור השמש והמים הזורמים הנקיים. אני לא יודעת איך הוא עומד בזה. טוב... כן, אני כן יודעת. הוא עומד בזה כי זאת הדרך להאכיל את אמא שלו ואת שני האחים והאחות הקטנים שלו. לי יש ערמות של כסף, הרבה יותר מהנדרש כדי להאכיל את המשפחות של שנינו, אבל הוא לא מוכן לקחת ממני אפילו מטבע אחד. קשה לו אפילו להניח לי לדאוג לבשר, אף שאין ספק שהוא היה דואג לאמא שלי ולפרים לו הייתי נהרגת במשחקים. אני אומרת לו שהוא עושה לי בזה טובה, שאני משתגעת מהישיבה בחוסר מעש כל היום. ובכל זאת, אני מקפידה להביא את בשר הציד לבית שלהם רק כשהוא לא נמצא שם. זאת לא משימה קשה, כי הוא עובד שתים־עשרה שעות ביממה.

אני זוכה לראות את גייל רק בימי ראשון, כשאנחנו נפגשים ביער כדי לצוד יחד. זה עדיין היום המוצלח ביותר בשבוע, אבל לא כמו שהיה פעם, כשיכולנו לספר זה לזה הכול. המשחקים קילקלו אפילו את זה. אני ממשיכה לקוות שעם הזמן נשוב להרגיש בנוח יחד, אבל חלק ממני יודע שזאת תקוות שווא. אין דרך חזרה.

השלל מהמלכודות נאה — שמונה ארנבות, שני סנאים ובונה ששחה אל מלכודת תיל שגייל תיכנן בעצמו. הוא אשף בבניית מלכודות, מחבר אותן לענפים מכופפים כדי שהחיה הנלכדת תימשך מעלה ותיתלה מחוץ להישג ידם של טורפים, מאזֵן בולי עץ על מנגנוני הפעלה עדינים עשויים זרדים, קולע סלים שאין להימלט מהם ללכידת דגים. בעודי מתקדמת בין המלכודות ודורכת כל אחת מחדש, אני יודעת שלעולם לא אצליח לשחזר את טביעת העין שלו לאיזון מושלם של כל מלכודת, את תחושת הבטן שלו לגבי המועד המדויק שהטרף יעבור בו בשביל. יש בזה יותר מאשר ניסיון בלבד. זה כישרון מולד. כפי שאני מסוגלת לירות בחיה בחשכה כמעט מוחלטת ולהפיל אותה בחץ אחד.

כשאני מגיעה בחזרה לגדר המקיפה את מחוז שתים־עשרה, השמש כבר גבוהה למדי בשמים. אני מאזינה רגע, כמו תמיד, אבל שום זמזום מסגיר של זרם חשמלי אינו עולה מהגדר. זה המצב בדרך כלל, גם אם הגדר אמורה להיות מחושמלת כל הזמן. אני מתפתלת דרך הפתח שבתחתית הגדר ויוצאת מעברה האחר אל האחו, במרחק של יידוי אבן מהבית שלי. הבית הישן שלי. אנחנו עדיין מחזיקות בו כי רשמית זה המעון שהוקצה לאמא שלי ולאחותי. אם אמות פתאום, הן יצטרכו לחזור לשם. אבל כרגע שתיהן שוכנות בנעימים בבית החדש בשכונת המנצחים, ואני היחידה שמשתמשת בבית הקטן והשפוף שגדלתי בו. בעיני זה הבית האמיתי.

אני הולכת לשם עכשיו להחליף בגדים. להמיר את ז'קט העור הישן של אבא שלי במעיל צמר משובח שתמיד נראה הדוק מדי בכתפיים. לחלוץ את מגפי הציד הרכים והשחוקים שלי ולנעול במקומם זוג נעליים יקרות שיוצרו במכונה ושאמא שלי חושבת שהולמות מישהי במעמדי. את הקשת והחצים שלי כבר איחסנתי בגזע עץ חלול ביער. הזמן דוחק, אבל אני מניחה לעצמי לשבת כמה דקות במטבח. שוררת בו אווירה נטושה, ללא אש באח וללא מפה על השולחן. אני מתאבלת על אובדן החיים הישנים שלי כאן. בקושי הצלחנו לשרוד, אבל ידעתי איך אני משתלבת, ידעתי מה מקומי במארג ההדוק של חיינו. הלוואי שהייתי יכולה לחזור לחיים ההם, כי במבט לאחור נראה שהם היו בטוחים בהרבה לעומת החיים שלי עכשיו, כשאני עשירה כל כך ומפורסמת כל כך והרשויות בקפיטול שונאות אותי כל כך.

קול יללה מכיוון הדלת האחורית תובע את תשומת לבי. אני פותחת את הדלת ומוצאת את נוּרי, החתול הזקן והמרוט של פרים. הוא שונא את הבית החדש כמעט כמוני ותמיד מסתלק משם כשאחותי בבית הספר. מעולם לא שררה בינינו חיבה מיוחדת, אבל עכשיו נרקם בינינו הקשר החדש הזה. אני מכניסה אותו לבית, מאכילה אותו חתיכת שומן בונה, ואפילו מלטפת אותו קצת בין האוזניים. "אתה מבחיל, אתה יודע את זה, נכון?" אני שואלת אותו. נורי דוחק ביד שלי בתביעה לליטופים נוספים, אבל אנחנו מוכרחים ללכת. "קדימה, בוא." אני מרימה אותו ביד אחת, תופסת את תרמיל הציד שלי באחרת ונושאת את שניהם לרחוב. החתול מזנק לחופשי ונעלם מתחת לשיח.

הנעליים לוחצות לי בבהונות כשאני צועדת בקול רמיסה לאורך הרחוב השחור. אני עושה קיצור דרך בסמטאות ובחצרות אחוריות ומגיעה לבית של גייל בתוך דקות. אמא שלו, האזֶל, הרכונה מעל כיור המטבח, מבחינה בי מבעד לחלון. היא מייבשת את הידיים בסינר ונעלמת כדי לפתוח לי את הדלת.

אני מחבבת את האזֶל. מכבדת אותה. גם היא איבדה את בעלה בפיצוץ שהרג את אבא שלי, והיא נשארה עם שלושה בנים ותינוקת בדרך. פחות משבוע אחרי הלידה היא יצאה לרחובות לחפש עבודה. הטיפול בתינוקת הקטנה לא איפשר לה לעבוד במכרות, אבל היא הצליחה לקבל עבודות כביסה מסוחרים שונים בעיר. בגיל ארבע־עשרה הפך גייל, הבן הבכור, למפרנס הראשי של המשפחה. הוא כבר חתם על אסימונים, שזיכו אותם באספקה דלה של חיטה ושמן בתמורה להכנסת שמו מספר גדול יותר של פעמים להגרלת המיועדים. ונוסף על זה, אפילו אז הוא כבר היה מניח מלכודות מיומן. אבל זה לא הספיק כדי לפרנס משפחה של חמש נפשות, והאזל נאלצה לשחוק את האצבעות עד העצם על קרש הכביסה. בחורף הידיים שלה הפכו אדומות וסדוקות כל כך, שהיו מדממות לכל מגע קל. הן היו נשארות ככה עד היום אלמלא המשחה שאמא שלי רקחה. אבל האזל וגייל נחושים בדעתם לוודא ששני הבנים האחרים, רורי בן השתים־עשרה וּויק בן העשר, והקטנטונת, פּוֹזי בת הארבע, לעולם לא ייאלצו לחתום על אסימונים.

האזל מחייכת כשהיא רואה את השלל. היא מרימה את הבונה מהזנב כדי להעריך את משקלו. "נעשה ממנו יופי של נזיד." בניגוד לגייל, אין לה שום בעיה עם הסידור שלנו לגבי בשר הציד.

"גם הפרווה מוצלחת," אני עונה. מנחם להיות כאן עם האזל. להעריך את האיכויות של בשר הציד כפי שנהגנו לעשות תמיד. היא מוזגת לי ספל של תה צמחים, ואני כורכת סביבו בתודה את אצבעותי הקפואות. "את יודעת, חשבתי שאחרי שאחזור מהסבב, אולי אקח איתי את רורי לפעמים. אחרי הלימודים. אלמד אותו לירות."

האזל מהנהנת. "נשמע טוב. גייל תמיד מתכנן לעשות את זה, אבל יש לו זמן פנוי רק בימי ראשון, ואני חושבת שהוא מעדיף לשמור אותם לך."

אני לא מצליחה לעצור את הסומק שמציף את הלחיים שלי. זה מטופש, כמובן. מעטים הם האנשים שמכירים אותי טוב יותר מהאזל. שמכירים את הקשר שיש לי עם גייל. אני בטוחה שהרבה אנשים הניחו שבסופו של דבר נתחתן, גם אם אני עצמי מעולם לא העליתי בדעתי את האפשרות. אבל זה היה לפני המשחקים. לפני שעמיתי המיועד, פּיטָה מֵלארְק, הכריז שהוא מאוהב בי עד מעל הראש. הרומן שלנו הפך לאסטרטגיית ההישרדות המרכזית שלנו בזירה. למעשה, עבור פיטה זאת לא היתה רק אסטרטגיה. אני לא בטוחה מה זה היה עבורי. אבל עכשיו אני יודעת שעבור גייל זה היה מכאיב מאוד. החזה שלי מתכווץ כשאני חושבת על כך שבסבב הניצחון פיטה ואני נצטרך להציג את עצמנו שוב כנאהבים.

אני לוגמת את התה במהירות אף שהוא חם מדי, ומרחיקה את הכיסא שלי מהשולחן. "כדאי שאלך. אני צריכה להתייפות לכבוד המצלמות."

האזל מחבקת אותי. "תיהני מהאוכל."

"בטח," אני אומרת.

התחנה הבאה שלי היא "הכּירה", שבה נהגתי לערוך את רוב המסחר שלי. לפני שנים שימש המקום מחסן פחם, אבל כשהפסיקו להשתמש בו, הוא הפך למקום מפגש עבור סוחרים לא חוקיים, ועם השנים גדל והפך לשוק שחור במשרה מלאה. אם הוא מושך גורמים עברייניים, אני מניחה שאני אמורה להרגיש שם בבית. ציד ביער המקיף את מחוז שתים־עשרה מפר עשרה חוקים לפחות, והעונש על כך הוא מוות.

אף שהם לעולם לא יזכירו זאת, אני חייבת הרבה לטיפוסים הקבועים של "הכירה". גייל סיפר לי שסיי "שומן", מוכרת המרק הזקנה, אספה כסף בזמן המשחקים למתן חסות לפיטה ולי. זה היה אמור להיות קטע של "הכירה" בלבד, אבל הרבה אנשים שמעו על זה והצטרפו. אני לא יודעת בכמה כסף בדיוק מדובר, והמחיר של כל מתנה בזירה היה אסטרונומי. אבל מבחינתי זה היה ההבדל בין חיים למוות.

עדיין משונה לפתוח את דלת הכניסה עם תרמיל ריק וללא דבר לסחור בו, ובמקום זאת עם נרתיק מלא מטבעות הכבד על ירכי. אני מנסה לפזר בין כמה שיותר דוכנים את רכישות הקפה, הלחמניות, הביצים, הצמר והשמן. במחשבה נוספת אני קונה שלושה בקבוקים של משקאות לבנים מאישה גידמת ששמה ריפֶּר, קורבן תאונה במכרות שהיתה חכמה דיה למצוא דרך לשרוד.

האלכוהול לא נועד למשפחה שלי. הוא מיועד להֵיימיטץ', שהיה המדריך של פיטה ושלי בזמן המשחקים. הוא אדם זועף ואלים ורוב הזמן שיכור. אבל הוא מילא את תפקידו — ויותר — משום שבפעם הראשונה בהיסטוריה של המשחקים איפשרו לשני מיועדים לנצח. אז לא משנה מי הוא היימיטץ', אני חייבת גם לו. ולתמיד. אני קונה לו את המשקאות הלבנים כי לפני כמה שבועות נגמרה לו האספקה ולא היה שום אלכוהול למכירה והוא נאלץ לעבור גמילה, רעד וצרח מדברים מבעיתים שהיו גלויים לעיניו בלבד. הוא הפחיד את פרים עד מוות, והאמת היא שגם אני לא נהניתי במיוחד לראות אותו ככה. מאז אפשר לומר שאני אוגרת אלכוהול, למקרה ששוב יהיה מחסור.

קְרֵי, אוכף השקט הראשי שלנו, מזעיף פנים כשהוא רואה אותי עם הבקבוקים. הוא גבר מבוגר עם כמה קווצות של שיער כסוף מסורקות על הצד מעל פניו האדומות. "חומר חזק מדי עבורך, ילדונת." מי כמוהו יודע. קְרֵי שותה יותר מכל אדם אחר שפגשתי אי־פעם, פרט להיימיטץ'.

"אה, אמא שלי משתמשת בזה לתרופות שלה," אני אומרת באדישות.

"טוב, זה יהרוג פחות או יותר כל דבר," הוא אומר ומניח על הדוכן מטבע בתמורה לבקבוק.

כשאני מגיעה לדוכן של סיי "שומן", אני קופצת ומתיישבת ליד הדלפק ומזמינה מרק. נראה שהיום מדובר בתערובת כלשהי של דלעת ושעועית. כשאני אוכלת, אוכף שקט ששמו דארְיוּס ניגש לדוכן וקונה קערה. יחסית לאנשי אכיפת החוק, הוא אחד החביבים עלי. כמעט אף פעם לא מנצל את המעמד שלו, בדרך כלל מבין בדיחה. אני מניחה שהוא בשנות העשרים לחייו, אבל הוא לא נראה מבוגר ממני בהרבה. משהו בחיוך שלו ובשערו האדום שמזדקר לכל עבר מעניק לו מראה נערי.

"את לא אמורה להיות על רכבת?" הוא שואל אותי.

"אוספים אותי בשתים־עשרה," אני עונה.

"את לא אמורה להיראות טוב יותר?" הוא שואל בלחישה רמה. על אף מצב הרוח שלי איני יכולה שלא לחייך בתגובה להקנטה. "אולי סרט בשיער או משהו?" הוא מטלטל את הצמה שלי, ואני מעיפה לו את היד במכה קלה.

"אל תדאג. כשיגמרו לטפל בי לא יהיה אפשר לזהות אותי," אני אומרת.

"טוב מאוד," הוא אומר. "בואי נפגין קצת גאווה מחוזית לשם שינוי, מה, מיס אֵוֶורְדין?" הוא מטלטל את ראשו אל סיי "שומן" במורת רוח מדומה ומסתלק משם לחזור אל חבריו.

"אני רוצה את הקערה בחזרה," קוראת אחריו סיי "שומן", אבל כיוון שהיא צוחקת, היא לא נשמעת תקיפה במיוחד. "גייל ילווה אותך לתחנה?" היא שואלת אותי.

"לא, הוא לא נכלל ברשימה," אני אומרת. "אבל פגשתי אותו ביום ראשון."

"היית מצפה שהוא ייכלל ברשימה. הרי הוא הבן דוד שלך וכל זה," היא אומרת באירוניה.

זה פרט אחד מני רבים בשקר שרקח הקפיטול. כשפיטה ואני הגענו לשמונת האחרונים במשחקי הרעב, הם שלחו עיתונאים לאסוף פרטים לסיפורים אישיים עלינו. כשהם שאלו על חברים שלי, כולם שלחו אותם אל גייל. אבל לא היה אפשר להשאיר את גייל כחבר הטוב שלי, לא בהתחשב ברומן ששיחקתי בזירה. הוא היה נאה מדי, גברי מדי, ולא הפגין שום נכונות לחייך ולהיות נחמד למצלמות. אבל אנחנו באמת די דומים פיזית. המראה הזה של תושבי "התפר". שיער שחור חלק, עור שחום, עיניים אפורות. אז גאון אחד הפך אותו לבן דוד שלי. לא ידעתי על זה עד שחזרנו הביתה, כשעל רציף תחנת הרכבת, אמא שלי אמרה, "בני הדודים שלך מתרגשים כל כך לפגוש אותך!" ואז הסתובבתי וראיתי את גייל ואת האזל ואת כל הילדים מחכים לי, אז מה יכולתי לעשות מלבד לשתף פעולה?

סיי "שומן" יודעת שאין בינינו קרבה משפחתית, אבל נראה שאפילו אחדים מהאנשים שמכירים אותנו שנים רבות הצליחו לשכוח את זה איכשהו.

"אני כל כך מחכה שכל העניין ייגמר כבר," אני לוחשת.

"אני יודעת," אומרת סיי "שומן". "אבל את חייבת לעבור את הדרך אם את רוצה להגיע לסוף שלה. כדאי שלא תאחרי."

שלג קל מתחיל לרדת כשאני עושה את דרכי אל שכונת המנצחים. היא נמצאת במרחק קילומטר בערך מהכיכר שבמרכז העיר, אבל נדמה שמדובר בעולם אחר.

זאת קהילה נפרדת הבנויה סביב מדשאה יפהפייה משובצת שיחים פורחים. יש שם שנים־עשר בתים, כל אחד מהם גדול פי עשרה מהבית שגדלתי בו. תשעה ריקים כפי שהיו תמיד. שלושת הבתים שבשימוש שייכים להיימיטץ', לפיטה ולי.

הבתים שבהם גרות המשפחה שלי והמשפחה של פיטה קורנים בוהק חמים של חיים. החלונות מוארים, עשן עולה מהארובות, צרורות של קלחי תירס צבעוניים תלויים על דלתות הכניסה כקישוטים לקראת פסטיבל התבואה. אבל הבית של היימיטץ' מקרין אווירה נטושה ומוזנחת על אף טיפולו המסור של איש התחזוקה. אני עומדת מול דלת הכניסה ומכינה את עצמי לגועל נפש, ואז דוחפת את הדלת ונכנסת פנימה.

האף שלי מתעקם מיד בגועל. היימיטץ' מסרב להניח למישהו לנקות את הבית ולא מצטיין בזה בעצמו. עם השנים התמזגו ריחות האלכוהול והקיא, הכרוב המבושל והבשר החרוך, הבגדים המלוכלכים וגללי העכברים לכדי צחנה שמעלה דמעות בעיני. אני צועדת בין עטיפות שהושלכו, שברי זכוכית ועצמות, עד למקום שאני יודעת שאמצא בו את היימיטץ'. הוא מרוח על שולחן המטבח, זרועותיו פרושות על העץ ופניו בשלולית של אלכוהול, נוחר בקול.

אני דוחפת קלות בכתפו. "קום!" אני אומרת בקול, כי למדתי שאי אפשר להעיר אותו בעדינות. הנחירות שלו חדלות לרגע, כמעין שאלה, ואז מתחדשות. אני דוחפת אותו חזק יותר. "קום, היימיטץ', היום מתחיל הסבב!" אני מרימה במאמץ את החלון ושואפת עמוקות מהאוויר הצח שבחוץ. הרגליים שלי מגששות מבעד לאשפה שעל הרצפה וחושפות קנקן קפה עשוי פח, ואני ממלאת אותו במים בכיור. התנור לא התקרר לגמרי, ואני מצליחה להחדיר חיים בכמה גחלים רוחשות ולהעלות בהן להבה. אני שופכת לקנקן קצת קפה טחון, מספיק להכנת קפה חזק וטוב, ומניחה אותו על התנור לרתוח.

היימיטץ' עדיין מעולף. כיוון שדבר לא פעל, אני ממלאת גיגית במים קרים כקרח, שופכת אותם על ראשו ומזנקת הצידה. קול חייתי בוקע ממעמקי גרונו. הוא מזנק לעמידה, בועט בכיסא שלו שלושה מטרים לאחור ושולף סכין. שכחתי שהוא תמיד ישן עם סכין בידו. הייתי צריכה לחלץ אותו קודם מהאצבעות שלו, אבל הראש שלי היה טרוד בדברים רבים מדי. היימיטץ' פולט שטף של קללות ומצליף באוויר במשך כמה רגעים לפני שראשו מצטלל. הוא מוחה את פניו בשרוולו ופונה לעבר אדן החלון, שם אני יושבת למקרה שאצטרך להימלט במהירות.

"מה את עושה?" הוא פולט.

"אמרת לי להעיר אותך שעה לפני שהמצלמות מגיעות," אני אומרת.

"מה?" הוא שואל.

"זה היה הרעיון שלך," אני מתעקשת.

נראה שהוא נזכר. "למה אני רטוב?"

"לא הצלחתי להעיר אותך בטלטול," אני אומרת. "תשמע, אם רצית שיתייחסו אליך בכפפות של משי, היית צריך לבקש מפיטה."

"מה לבקש ממני?" מעצם צליל קולו, הבטן שלי מתכווצת בעווית של רגשות לא נעימים כמו אשמה, עצב ופחד. וכמיהה. אני חייבת להודות שגם היא קיימת בי. רק שהתחרות בין הרגשות עזה מכדי שכמיהה תצליח לגבור על האחרים.

אני צופה בפיטה ניגש אל השולחן, אור השמש הבוקע מהחלון מתנוצץ בשלג הטרי שעל שערו הבלונדיני. הוא נראה חזק ובריא, שונה כל כך מהנער החולה והגווע ברעב שהכרתי בזירה, ועכשיו בקושי אפשר להבחין בצליעה שלו. הוא מניח על השולחן כיכר לחם טרי ומושיט יד להיימיטץ'.

"לבקש ממך להעיר אותי בלי שאחטוף דלקת ריאות," אומר היימיטץ' ונותן לו את הסכין שלו. הוא פושט את החולצה המטונפת שלו, שרק חושפת גופייה מוכתמת לא פחות, ומתנגב בחלק היבש של הבגד.

פיטה מחייך ומתיז על הסכין של היימיטץ' אלכוהול מבקבוק שנח על הרצפה. הוא מנגב את הלהב בשולי החולצה שלו ופורס את הלחם. פיטה מספק לכולנו שפע של מאפים טריים. אני צדה. הוא אופה. היימיטץ' שותה. לכל אחד מאיתנו יש דרך משלו להעסיק את עצמו, לבלום את המחשבות על מה שעבר עלינו כמתחרים במשחקי הרעב. רק כשהוא מושיט להיימיטץ' את קת הסכין, הוא מביט בי בפעם הראשונה. "רוצה פרוסה?"

"לא, אכלתי ב'כירה'," אני אומרת. "אבל תודה." הקול שלי לא נשמע כרגיל, הוא רשמי כל כך. כמו בכל פעם שפניתי אל פיטה מאז שהמצלמות גמרו לצלם את חזרתנו המאושרת הביתה ואנחנו שבנו לחיים האמיתיים שלנו.

"אין בעד מה," הוא משיב בנוקשות.

היימיטץ' משליך את החולצה למקום כלשהו בבלגן. "ברררר. נחוץ לשניכם חימום רציני לפני שההצגה מתחילה."

הוא צודק, כמובן. הקהל יצפה לצמד הנאהבים שזכה במשחקי הרעב. לא לשני אנשים שבקושי מסוגלים להביט זה לזה בעיניים. אבל אני רק אומרת, "תעשה אמבטיה, היימיטץ'." ואז אני מניפה את הרגליים מבעד לחלון, קופצת החוצה וחוֹצה את המדשאה בכיוון הבית שלי.

השלג התחיל להצטבר, ואני משאירה מאחורי שביל של עקבות. אני עוצרת רגע מול הדלת כדי לנער את הרגליים ולהסיר את השלג הרטוב מהנעליים לפני שאני נכנסת. אמא שלי עבדה יום ולילה להכין את הכול באופן מושלם לקראת המצלמות, אז זה לא הזמן המתאים להשאיר עקבות על הרצפות המבריקות שלה. בקושי הספקתי להיכנס והיא כבר שם, אוחזת בזרועי כאילו לעצור אותי.

"אל תדאגי, אני חולצת אותן כאן," אני אומרת ומשאירה את הנעליים על שטיחון הכניסה.

אמא שלי פולטת נשיפת צחוק משונה ומסירה מהכתף שלי את תרמיל הציד המלא אספקה. "זה בסך הכול שלג. היה לך טיול נחמד?"

"טיול?" היא יודעת שהייתי ביער חצי לילה. ואז אני רואה את האיש העומד מאחוריה בפתח המטבח. מבט אחד בחליפה המחויטת שלו ובתווי הפנים המושלמים תוצר סכין המנתחים, ואני יודעת שהוא מהקפיטול. משהו לא בסדר. "זה דומה יותר להחלקה על הקרח. נעשה ממש חלקלק בחוץ."

"מישהו בא לפגוש אותך," אמא שלי אומרת. הפנים שלה חיוורות מדי, ואני שומעת את החרדה שהיא מנסה להסתיר.

"חשבתי שהם אמורים להגיע רק בשתים־עשרה." אני מעמידה פנים שלא הבחנתי במצבה. "סינה הגיע מוקדם כדי לעזור לי להתכונן?"

"לא, קֶטְניס, זה..." מתחילה אמא שלי לומר.

"מכאן, בבקשה, מיס אוורדין," אומר האיש. הוא מסמן בכיוון המסדרון. מוזר שמכוונים אותך בביתך שלך, אבל אני יודעת שמוטב לא להעיר דבר.

בעודי הולכת אני מחייכת אל אמא שלי חיוך מרגיע מעבר לכתף. "בטח הנחיות נוספות לסבב." שלחו לי כל מיני פרטים לגבי לוח הזמנים שלי וכללי הטקס בכל מחוז. אבל בעודי צועדת לעבר דלת חדר העבודה, דלת שעד לרגע זה מעולם לא ראיתי סגורה, אני מרגישה את המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש. מי נמצא כאן? מה הם רוצים? למה אמא חיוורת כל כך?

"את יכולה להיכנס," אומר האיש מהקפיטול, שהלך בעקבותי לאורך המסדרון.

אני מסובבת את ידית הפליז הממורקת ונכנסת פנימה. האף שלי מבחין בריחות הסותרים של ורדים ושל דם. גבר קטן גוף ולבן שיער שנראה לי מוכר קורא ספר. הוא מרים אצבע אחת כאילו אומר, "תנו לי רגע." ואז הוא פונה לעברי והלב שלי מחסיר פעימה.

אני מביטה בעיני הנחש של הנשיא סנוֹאוּ.