משחק המשאלות

1

כעבור שנה

פעמון בית הספר צלצל בשתיים וחצי, ובעקבותיו החלה הַנהירה הרגילה של כפות רגליים קטנות. לוסי התייצבה לתורנות השגחה על תיקי הגב ותיקי האוכל, ואילו תרזה, הגננת, הכריזה את האזהרות הקבועות שלה.

"תיקי גב ותיקי אוכל ודפים! אם תשכחו משהו, אני לא אביא לכם את זה הביתה, וגם מיס לוסי לא תביא!" חלק מהילדים הקשיבו. אחרים התעלמו ממנה. בכיתת גן, למרבה המזל, זה לא קורה הרבה.

כמה ילדים חיבקו אותה בדרכם לדלת היציאה. לוסי תמיד נהנית מהחיבוקים האלה – סוג של מעיכות קלות, הם מכונים כאן. ימיה הארוכים והמתישים כסייעת בגן קיבלו בזכותם ערך שמעֵבר לעבודה האינסופית – להיות שופטת בקטטות בחצר, לנקות אחרי תאונות שירותים, לשרוך שוב ושוב אלף שרוכי נעליים ולנגב אלף דמעות.

כשהכיתה התרוקנה סוף־סוף, לוסי צנחה על הכיסא שלה. היום, למזלה, היא לא הייתה תורנית הסעות, כך שהיו לה כמה דקות להתאושש.

תרזה סקרה בעיניה את הנזק. בידה החזיקה שקית זבל. כל השולחנות העגולים היו מכוסים חתיכות בריסטול ובקבוקי דבק שנשארו פתוחים ודולפים. עפרונות עבים ומנקי מקטרות צמריריים היו פזורים על פני הרצפה כולה.

"זה כמו אחרית הימים," תרזה אמרה ונופפה בכפות ידיה. "פּוף, והם במקום אחר."

"ורק אנחנו שוב נשארות כאן," לוסי אמרה. "במה חטאנו?"

מן הסתם חטאו במשהו, כי ברגע זה היא שלפה גוש מסטיק מתחתית השולחן, זו פעם שנייה השבוע. "הֵיי, תני לי את שקית הזבל. זה התפקיד שלי." לוסי לקחה את השקית והשליכה לתוכה את המסטיק.

"את בטוחה שלא אכפת לך לנקות לבד?" תרזה שאלה.

לוסי נופפה בידה כדי לשחרר אותה לדרכה. תרזה נראתה מותשת, בדיוק כמו שלוסי הרגישה, ובהמשך חיכתה למסכנה עוד ישיבת ועד. מי שחושב שקל להיות גננת, או מורה, כנראה מעולם לא התנסה בזה.

"אל תדאגי," לוסי אמרה. "כריסטופר אוהב לעזור."

"איזה כיף זה כשהילדים עדיין קטנים מספיק ואפשר לפתות אותם לעבוד כי הם חושבים שזה משחק." תרזה שלפה את התיק שלה מהמגירה התחתונה של השולחן. "אמרתי לרוזה שהיא לא יכולה לנקות את הרצפה במטבח כי זה רק למבוגרים, והיא עשתה לי פרצופים עד שהרשיתי לה."

"אז זה מה שצריך בשביל להיות אימא?" לוסי שאלה. "לעבוד על הילדים שלך?"

"בערך," תרזה אמרה. "נתראה בבוקר. תמסרי ד"ש לכריסטופר."

תרזה יצאה, ולוסי הביטה סביבה בחדר הכיתה. הוא נראה כאילו הכה בו טורנדו צבעוני. לוסי הקיפה כל שולחן כשבידה שקית הזבל, אספה תפוחי נייר דביקים ותפוזי נייר דביקים וענבי נייר דביקים ולימוני נייר דביקים. כשסיימה לנקות, הידיים שלה היו מכוסות דבק, תות נייר נדבק לה למכנסיים, והעורף נתפס לה כי התכופפה חצי שעה אל השולחנות הנמוכים. היא הרגישה שהיא זקוקה למקלחת ארוכה ורותחת ולכוס יין לבן.

"לוסי, למה יש לך בננה בשיער?"

היא הסתובבה וראתה ילד צנום עם עיניים פעורות עומד בפתח ומביט בה. היא נגעה בשערה והרגישה נייר. מזל ששנתיים של עבודה כסייעת גננת הם אימון בשליטה עצמית, אחרת הייתה ודאי פולטת שרשרת של קללות יצירתיות.

במקום זה היא תלשה את בננת הנייר משערה ואזרה את שארית כבודה. "השאלה היא, כריסטופר, למה לך אין בננה בשיער?"

היא ניסתה לא לחשוב כמה זמן הייתה הבננה דבוקה שם. "לכל הילדים המגניבים יש."

"אה," הוא אמר, וגלגל את עיניו החומות־ירוקות. "אז אני כנראה לא מגניב."

היא הדביקה את הבננה בעדינות לראשו. רעמת השיער הכהה שלו נראתה תמיד כאילו הוא עמד שעות על ראשו. "הנה, עכשיו אתה מגניב."

הוא ניער מעליו את הבננה והצמיד אותה לתיק הגב הכחול והמרופט שלו. הוא העביר יד בשערו, לא כדי לסדר אותו אלא כדי לפרוע מחדש. היא אהבה את הילד המוזר הזה שלה. כאילו שלה. לפעמים שלה.

"רואה? אני לא מגניב," הוא אמר.

לוסי הסיטה את אחד הכיסאות הזעירים והתיישבה עליו, ואז הציבה כיסא גם בשביל כריסטופר. הוא התיישב ונאנח מעייפות.

"בטח שכן. אני חושבת שאתה מגניב. תפוֹס ת'גרביים." היא אחזה בקרסוליו והניחה את כפות רגליו על ברכיה לצורך החפירה הארכיאולוגית היומית שלה בנעליו כדי לדוג את הגרביים שלו. האם הקרסוליים שלו רזים במידה חריגה או שהגרביים שלו חמקמקים במיוחד?

"את לא נחשבת," כריסטופר אמר. "גננות חייבות לחשוב שכל הילדים מגניבים."

"כן, אבל אני הסייעת הכי מגניבה, אז אני מבינה בדברים כאלה." היא משכה כל גרב עוד פעם אחת אחרונה במעלה הרגל.

"את לא." כריסטופר הוריד את כפות רגליו לרצפה והצמיד את תיק הגב הכחול שלו אל בטנו כמו כרית.

"אני לא? מי ניצחה אותי? אני אילחם בה במגרש החניה."

"גברת מֵקין. היא מארגנת כל חודש מסיבת פיצות. אבל אומרים שאת הכי יפה."

"מרגש," היא אמרה, אבל לא אימצה את המחמאה הזאת. היא הייתה הסייעת הכי צעירה, וזה הדבר היחיד שעמד לזכותה. בכל שאר המובנים הייתה לכל היותר ממוצעת – שיער חום עד הכתפיים, עיניים חומות גדולות שתמיד החמיאו לה עליהן, ומלתחה שלא התחדשה כבר שנים. בשביל בגדים חדשים צריך כסף. "אני צריכה להשיג לעצמי תעודה עם ההישג הזה ליום חלוקת הבונוסים. יש לך שיעורי בית?"

לוסי קמה ממקומה והתחילה שוב לנקות, ניגבה את השולחנות ואת הכיסאות במטלית עם ליזוֹל. היא קיוותה שהתשובה תהיה לא. הוא לא קיבל הרבה תשומת לב מהורי האומנה העסוקים שלו, והיא השתדלה לפצות אותו על מה שלא קיבל בבית.

"לא הרבה." הוא השליך את תיק הגב שלו אל השולחן. ונראה עייף כל כך, המסכן. עם עיגולים כהים מתחת לעיניים וכתפיים שמוטות מתשישות. עיניים של ילד בן שבע לא אמורות להיראות כמו של בלש עייף מהחיים, שעובד על תיק רצח מזעזע במיוחד.

היא נעמדה מולו, הבקבוק עם נוזל הניקוי תלוי על אצבעה וזרועותיה שלובות. "אתה בסדר, ילד? הצלחת לישון קצת הלילה?"

הוא משך בכתפיו. "היו לי חלומות רעים."

לוסי חזרה והתיישבה לצידו. הוא הניח את ראשו על השולחן.

גם היא הניחה את ראשה על השולחן, והסתכלה לו בעיניים. הן היו ורודות בזוויות כאילו הוא התאמץ כל היום לא לבכות.

"אתה רוצה לספר לי על מה חלמת?" היא שאלה. היא שמרה על קול נמוך ורך ועדין. ילדים עם חיים קשים ראויים למילים עדינות.

יש אנשים שמדברים על החוסן הנפשי של ילדים, אבל אלה אנשים ששכחו עד כמה ילדים נפגעים מכל דבר. לוסי עדיין נושאת בליבה חבלות ממכות שקיבלה בילדוּת.

כריסטופר הניח סנטרו על חזהו. "כמו תמיד."

"כמו תמיד" זה טלפון מצלצל, מסדרון, הדלת פתוחה, הוריו במיטה נראים ישנים אבל עיניהם פקוחות לרווחה. אילו יכלה הייתה לוסי לוקחת את החלומות הרעים שלו למוח שלה כדי שיוכל לישון טוב.

היא הניחה את ידה במורד גבו וליטפה אותו. כתפיו היו צרות ושבריריות כמו כנפיים של עש.

"גם לי עדיין יש לפעמים חלומות רעים," אמרה. "אני מכירה את ההרגשה. סיפרת על זה לגברת בֵּיילי?"

"היא אמרה לי לא להעיר אותה אלא אם כן זה מקרה חירום," הוא אמר. "את יודעת, משהו עם התינוקות."

"הבנתי," לוסי אמרה. זה לא מצא חן בעיניה. היא העריכה את העובדה שאימו האומנת של כריסטופר מטפלת בשני תינוקות חולים, אבל מישהו צריך לטפל גם בו. "אתה יודע שהתכוונתי ברצינות כשאמרתי לך שאתה יכול להתקשר אליי אם אתה לא מצליח לישון. אני יכולה להקריא לך סיפור בטלפון."

"רציתי להתקשר אלייך," הוא אמר. "אבל את יודעת..."

"אני יודעת," אמרה. כריסטופר פוחד מטלפונים, אז היא לא ממש התפלאה. "זה בסדר. אולי אמצא רשמקול ישן ואקליט את עצמי קוראת לך סיפור, ובפעם הבאה שתתקשה לישון תוכל להשמיע את זה."

הוא חייך. זה היה חיוך קטן, אבל הדברים הכי טובים באים באריזות קטנות.

"אתה רוצה לישון קצת?" היא שאלה. "אני אפרוש לך מזרן."

"לא."

"אתה רוצה לקרוא?"

הוא משך שוב בכתפיו.

"אתה רוצה..." היא השתתקה וניסתה לחשוב על משהו שיסיח את דעתו מהחלומות שלו. "...לעזור לי לארוז מתנה?"

זה הצליח אכן לעניין אותו. הוא הזדקף בכיסאו וחייך. "מכרת צעיף?"

"בשלושים דולר," היא אמרה. "החוטים עלו לי שישה. אז תעשה את החשבון."

"אֶה... עשרים ושתיים? ארבע! עשרים וארבע."

"כל הכבוד!"

"אני יכול לראות את הצעיף?" הוא שאל.

"תן לי להוציא אותו. נעטוף אותו ונכתוב מכתב."

לוסי ניגשה אל השולחן שבו היא ותרזה נועלות כל יום את התיקים ואת המפתחות שלהן. בתוך שקית ניילון הייתה מונחת היצירה החדשה של לוסי – צעיף סרוג מרשת עדינה של חוטי משי בצבעי ורוד וקרם. היא לקחה את השקית אל השולחן, הוציאה מתוכה את הצעיף ודגמנה אותו בשביל כריסטופר כאילו היה פרווה סביב כתפיה.

"מוצא חן בעיניך?"

"זה של בנות," הוא אמר, וטלטל את ראשו מצד לצד כאומד את ערכו.

"בת עשתה את זה, ובת קנתה את זה," לוסי אמרה. "ותדע לך שבמאה התשע־עשרה ורוד נחשב צבע של בנים, וכחול נחשב צבע של בנות."

"מוזר."

לוסי הצביעה עליו. "אתה מוזר."

"את מוזרה," הוא החזיר לה.

לוסי טפחה עם קצה הצעיף שלה קלות על ראשו, והוא צחק.

"לך תביא את נייר המכתבים שלנו," היא אמרה. "אנחנו צריכים לכתוב מכתב תודה."

כריסטופר רץ אל ארון הציוד. הוא אהב את ארון הציוד. שם מסתתרים כל הדברים הכיפיים: חבילות חדשות של בריסטולים, שקיות של מנקי מקטרות, נצנצים, טושים, עטים ועפרונות צבעוניים, קישוטים להאלוֹוין. והיו שם גם ניירות מכתבים יפים, שתרמה אימא של אחד הילדים מהשנה שעברה שהיא בעלת חנות שכונתית לצורכי משרד. לוסי קבעה שהנייר התכול עם העננים הלבנים יהיה נייר המכתבים של ה"חֶברה" שלהם.

"אני יכול לכתוב אותו בזמן שאת עוטפת?" כריסטופר שאל, וחזר אל השולחן בריצה עם הנייר בידו.

"אתה רוצה לכתוב את המכתב?" היא שאלה בעודה מעבירה בזהירות מברשת מוך על פני הצעיף. היא מכרה צעיף או שניים בשבוע באתר אֶטסי. רוב האנשים ודאי חושבים ששלושים או ארבעים דולר לשבוע לא שווים מאמץ של סריגת צעיף בארבע מסרגות. אבל בשביל לוסי כל פֶּני היה חשוב.

"התאמנתי על מכתבים," כריסטופר אמר. "כתבתי עמוד שלם אתמול בלילה."

"למי כתבת מכתב?" היא שאלה בעודה מקפלת את הצעיף לארבע בקפידה ועוטפת אותו בנייר טישו לבן.

"לאף אחד," הוא אמר.

"מי זה אף אחד?" היא שאלה. "חבר חדש?"

"לא כתבתי לאף אחד," הוא אמר.

"אוקיי." לוסי לא לחצה עליו, במיוחד משום שיכלה לנחש בקלות למי הוא כתב את המכתב שלו. היא כבר תפסה אותו לא אחת כותב פתקים להורים שלו.

אני מתגעגע אלייך אימא. חבל שלא היית היום בפיקניק של בית הספר. הרבה אימהות באו.

אבא קיבלתי היום כוכב על שיעורי הבית שלי.

*

מכתבים קטנים. פתקים שוברי לב. היא כבר ניסתה לדבר איתו על זה, אבל הוא אף פעם לא רצה להודות שהוא כותב להוריו. זה הביך אותו. הוא הבין שהם מתו ומן הסתם חשב שילדים יצחקו לו אם יֵדעו שהוא עדיין מדבר אליהם לפעמים.

כריסטופר יישר לפניו על השולחן את הנייר עם העננים והוציא את העיפרון שלו.

"איך קוראים לאישה של הצעיף?" שאל. כבר היה לילד מספיק שכל לדעת לשנות את הנושא.

"קארי ווֹשבֵּרן. היא גרה בדטרויט, מישיגן."

"איפה זה?"

לוסי ניגשה אל מפת ארצות הברית שעל הקיר. כוכב כחול סימן היכן הם נמצאים – בית הספר היסודי רֶדווּד בעמק רדווד, קליפורניה. היא הצביעה על הכוכב הכחול ואז העבירה את אצבעה לאורך חצי המפה ועצרה ליד ימת אירי.

"וואו. זה רחוק," אמר כריסטופר.

"לא הייתי רוצה ללכת לשם," היא אמרה. "בדטרויט קר מאוד בחורף. הרבה צעיפים צריך שם."

"אני יודע איפה המאסטרמיינד גר."

"מי?" היא שאלה. התפניות הפתאומיות בשיחות עם ילדים קטנים הפליאו אותה שוב ושוב.

"המאסטרמיינד מהספרים שלנו."

"אה," היא אמרה. "ג'ק מאסטרסון, אתה מתכוון? מחבר הספרים שלנו?"

"לא, המאסטרמיינד. הוא גר באי השעון."

לוסי לא ממש ידעה איך להגיב. כריסטופר היה רק בן שבע, לכן היא לא ששה לספר לו שהדמויות האהובות עליו בספרים ובסרטים הן לא אמיתיות. לא היו לו כרגע הרבה דברים להאמין בהם, אז למה לא להניח לו לחשוב שהמאסטרמיינד מספרי 'אי השעון' שלהם הוא איש אמיתי שממלא אי־שם משאלות של ילדים?

"איך אתה יודע איפה המאסטרמיינד גר?"

"המורה שלי הראתה לי. רוצה לראות?"

"בטח, מָגֵלָן."

"מה?"

"מגלן. מגלה ארצות מפורסם. הוא הסתבך בצרות בפיליפינים, באשמתו כנראה, אבל זה לא שייך. תראה לי את אי השעון."

הוא ניתר ממקומו והצביע על קצה הפינה הימנית הכי רחוקה של המפה. "שם," אמר, ולוסי הופתעה עד כמה הוא דייק. קצה אצבעו נגע ברצועת מים ליד חוף פורטלנד, מיין.

"כל הכבוד," היא אמרה.

"זה באמת אי השעון?" הוא שאל, וכיווץ את פניו מול המפה. "יש שם רכבת וחדי־קרן?"

"כמו בספרים, אתה מתכוון?" לוסי שאלה. "טוב, שמעתי שדי מדהים שם. ידעת שיש כאלה שחושבים שהמאסטרמיינד וג'ק מאסטרסון הם אותו איש?"

"אבל אמרת שפגשת אותו."

"באמת פגשתי את ג'ק מאסטרסון. לפני הרבה זמן. הוא, אֶה, חתם לי על ספר."

"והוא לא היה המאסטרמיינד, נכון?"

הנה הוא הצליח להתקיל אותה. המאסטרמיינד תמיד נחבא בין צללים, הצללים עוטפים אותו באפלולית והולכים איתו באשר ילך.

"לא, הוא לא נראה כמו המאסטרמיינד כשפגשתי אותו."

"את רואה?" כריסטופר חגג את ניצחונו. שום דבר לא משמח ילדים כמו להוכיח שמבוגר טעה.

"טעיתי. מודה ומתוודה."

כריסטופר העביר את אצבעו מאי השעון בחזרה לעיר שלהם – רדווד, קליפורניה. "זה ממש ממש רחוק."

פניו נראו מכווצות בכוח. מיין היא פחות או יותר המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו מקליפורניה ולהישאר עדיין באותה ארץ. וזו בדיוק הסיבה שהיא עברה ממיין לקליפורניה.

"כן, די רחוק," היא אמרה. "צריך לטוס לשם."

"גם ילדים יכולים לבוא?"

לוסי חייכה. "לאי השעון? יכולים, אבל אני מניחה שלא בלי הזמנה. זה אי פרטי, ששייך כולו למאסטרמיינד, זה כמו הבית שלו. זו תהיה חוצפה להגיע לשם בלי שיזמינו אותך."

"בספרים ילדים עושים את זה כל הזמן."

"נכון, ובכל זאת, בוא נחכה להזמנה," היא קרצה לו.

לוסי ידעה טוב מאחרים על הילדים שהגיעו לאי השעון בלי הזמנה. לא שהיא התכוונה לספר על זה לכריסטופר, לא בגיל הזה, בכל אופן.

הוא הסיר את ידיו מהמפה והסתכל עליה.

"למה אין יותר ספרים?"

"הלוואי שהייתי יודעת," לוסי אמרה, וחזרה לאריזת הצעיף בנייר טישו ובסרט. "כשהייתי בגילך הם יצאו לאור ארבע או חמש פעמים בשנה. ואני קראתי כל אחד מהם ביום שבו יצא ובערך עשר פעמים בשבוע שאחרי."

"היה לך מזל..." כריסטופר אמר בערגה. ספרי 'אי השעון' לא היו ארוכים מאוד, 150 עמודים או פחות, והיו רק 65 ספרים בסדרה. כריסטופר היה קורא את כולם תוך שישה חודשים אם היא לא הייתה מביאה לו אותם רק פעם בשבוע. וגם כך הם כבר סיימו את כל הסדרה ולפני כמה שבועות התחילו מחדש מהספר הראשון.

"אל תשכח את המכתב ללקוחה שלנו," לוסי קרצה לו.

"אה, כן. איך מאייתים קארי?" הוא שאל, והציב את העיפרון שלו על גבי הנייר.

"תגיד את האותיות בקול רם," היא אמרה.

"קֵיי־אֵיי..."

"עם סִי," לוסי אמרה.

"קארי מתחיל בסי? ק' נשמע קיי," הוא אמר.

"אבל גם סי נשמע ככה לפעמים. כמו הסי בכריסטופר." היא צבטה בשובבות את אפו.

כריסטופר נעץ בה מבט כועס. הוא לא סבל צביטות כאלה. "יש בכיתה שלי קארי," הוא הסביר כאילו לוסי לא באמת חכמה כמו שהיא נראית. "והשם שלה מתחיל בקיי."

"יש הרבה דרכים לאיית שמות. הקארי הזאת היא בסי, שתֵי אַר, אַיי ואִי."

"שתי אר?"

"שתי אר."

"למה?" כריסטופר שאל.

"למה יש לה שתי אר? מי יודע. אולי כי אחת לא מספיקה לה."

כריסטופר שרטט בידו הקטנה את המילים קארי היקרה והקפיד לכתוב בשמה שתי אר.

"האיות שלך וכתב היד שלך השתפרו מאוד."

הוא חייך. "התאמנתי הרבה."

"רואים."

לוסי הכניסה לכל חבילה ששלחה מכתב 'תודה שקנית צעיף עבודת יד של חברת הסריגה הארט אֶנד לֵם'. לא חֶברה אמיתית, רק שֵם החנות שלה באתר אֶטסי, אבל כריסטופר היה מרוצה מאוד להיות רשום בתור יו"ר שותף.

"מה לכתוב עכשיו?" הוא שאל.

"משהו נחמד," לוסי אמרה. "אולי... תודה שקנית צעיף. אני מקווה שהוא ימצא חן בעינייך."

"אני מקווה שהוא יחמם לך את הצוואר?" כריסטופר שאל.

"זה טוב. תכתוב את זה."

"למרות שזה לגמרי צעיף של בנות."

"את זה אל תכתוב."

כריסטופר צחק והתחיל שוב לכתוב. להצליח לגרום לו לחייך או לצחוק נראה לה עדיף על זכייה בלוטו, אם כי זכייה בלוטו הייתה מעניקה לה הרבה יותר זמן להצחיק אותו. היא הציצה מעל כתפו בזמן שהוא כתב. הכתיבה שלו באמת הלכה והשתפרה. רק לפני חודשים מעטים היו לו שגיאות כתיב כמעט בכל מילה שנייה שכתב. עכשיו רק בכל מילה רביעית או חמישית. גם כישורי הקריאה והמתמטיקה שלו השתפרו. לא כמו בשנה שעברה, כשהיה מטולטל בין חצי תריסר משפחות אומנות. השנה יש לו סידור מגורים קבוע, מטפלים מצוינים, ואת לוסי שעוזרת לו בכל ימי החול אחרי שעות הלימודים בבית הספר. ומאז הוא מקבל ציונים מעולים. אילו יכלה רק לעשות משהו בעניין החלומות הרעים שלו והאימה מטלפונים מצלצלים.

היא ידעה למה הוא זקוק – לאימא, וזה גם מה שהיא רצתה בשבילו. לא אֵם אומנת עם שני תינוקות חולים שדורשים כל רגע מזמנה. הוא צריך אימא לתמיד, ולוסי רצתה להיות אימא שלו.

"לוסי, כמה כסף יש לך בקרן המשאלות שלך?" הוא שאל בעודו חותם את שמו בקפידה בתחתית המכתב.

"אלפיים ומאתיים דולר," היא אמרה. "שתיים־שתיים־אפס־אפס."

"וואו..." הוא בהה בה בעיניים פעורות. "כל הכסף מצעיפים?"

"כמעט הכול." מצעיפים ומכל עבודת שמרטפות שהצליחה להשיג. לא עבר יום שבו לא חשבה לחזור למַלצר, אבל אז לא תראה יותר את כריסטופר, והוא זקוק לה יותר משהיא זקוקה לכסף.

"כמה זמן לקח לך להרוויח את זה?"

"שנתיים," היא אמרה.

"כמה את צריכה?"

"אֶה... עוד קצת."

"כמה?"

לוסי היססה לפני שענתה.

"אולי אלפיים," אמרה. "אולי קצת יותר."

פניו של כריסטופר נפלו. הילד טוב מדי במתמטיקה.

"זה ייקח לך עוד שנתיים," אמר. "אני אהיה בן תשע."

"אולי פחות? מי יודע?"

כריסטופר שמט את ראשו על המכתב שכתב לקארי מדטרויט. לוסי ניגשה אליו, הרימה אותו מהכיסא שלו והחזיקה אותו על ברכיה. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה.

"מעיכונת," היא לחשה, וחיבקה אותו חזק. במצב הנוכחי יעברו עוד שנתיים עד שהיא תהיה אימא שלו. לפחות שנתיים.

"אנחנו נגיע לזה," אמרה בקול חרישי ונענעה אותו על ברכיה. "עוד יבוא היום ונגיע. אתה ואני. אני כל יום עובדת על זה. וכשנגיע, אתה ואני נישאר יחד לָנצח. ויהיה לך חדר משלך עם סירות מצוירות על הקיר."

"וכרישים?"

"המון כרישים. כרישים על הכרית, כרישים על השמיכה, כרישים שנוהגים בסירות. אולי גם כרישים על וילון המקלחת. וכל בוקר נאכל פנקייקים, לא דגנים קרים."

"וּופל בלגי."

"ופל בלגי עם חמאה וסירופ וקצפת ובננות. בננות אמיתיות. לא בננות מנייר. נשמע טוב?"

"נשמע טוב."

"מה עוד נבקש לעצמנו בתור משאלה?" זה היה המשחק שלוסי וכריסטופר הכי אהבו – משחק המשאלות. הם ביקשו כסף כדי שלוסי תוכל לקנות מכונית. הם ביקשו דירת שלושה חדרים שבה לכל אחד מהם יהיה חדר משלו.

"ספר חדש בסדרת 'אי השעון'," הוא אמר.

"אה, רעיון טוב," היא אמרה. "אני די בטוחה שמיסטר מאסטרסון כבר יצא לפנסיה, אבל לך תדע. אולי יום אחד הוא עוד יפתיע אותנו."

"את תקריאי לי כל ערב כשאגור איתך?"

"כל ערב," היא אמרה. "לא תצליח להפסיק אותי. אפילו אם תשים ידיים על האוזניים ותצרח, 'לה־לה־לה לא שומע אותך, לוסי,' אני אמשיך להקריא."

"זה משוגע."

"אני יודעת. אבל אני משוגעת. מה עוד תבקש?" היא שאלה.

"זה קובע בכלל?"

"מה? המשאלות שלנו? ברור שהן קובעות." היא הרחיקה אותו מעט ממנה כדי להסתכל לו בעיניים. "המשאלות שלנו קובעות."

"הן אף פעם לא מתגשמות," הוא אמר.

"אתה זוכר מה מאסטרסון אומר תמיד בספרים שלו. 'המשאלות היחידות שמתגשמות...'"

"'הן משאלות של ילדים אמיצים שלא מפסיקים לבקש גם כשנדמה שאף אחד לא מקשיב, כי מישהו תמיד מקשיב היכן שהוא'," כריסטופר השלים את הציטוט.

"נכון," היא אמרה והנהנה. הפליא אותה עד כמה טוב הוא זוכר את מה שקרא. המוח שלו כמו ספוג קטן, לכן היא השתדלה לצקת לתוכו כל כך הרבה דברים – סיפורים וחידות וספינות וכרישים ואהבה. "אנחנו צריכים פשוט להיות אמיצים מספיק כדי להמשיך לבקש משאלות ולא להתייאש."

"אבל אני לא אמיץ. אני עדיין מפחד מטלפונים, לוסי." והוא נעץ בה את המבט הזה, מבט נורא של אכזבה מעצמו. היא שנאה את המבט הזה.

"אל תדאג," היא אמרה, וחזרה לנענע אותו על ברכיה. "בקרוב תתגבר על זה. ותאמין לי, יש גם המון מבוגרים שמפחדים מהטלפון שלהם כשהוא מצלצל."

הוא הניח שוב את ראשו על כתפה, והיא הצמידה אותו אליה וחיבקה אותו חזק.

"קדימה," אמרה. "עוד משאלה אחת ואז נכין שיעורי בית."

"אֶה... אני מבקש שיהיה קר," כריסטופר אמר.

"אתה רוצה שיהיה קר? למה?"

"כדי שתמכרי הרבה צעיפים."