משחק השנאה

 פרק 1

יש לי תיאוריה: רגש השנאה כלפי מישהו דומה באופן מטריד לרגש המאוהבוּת. עמד לרשותי זמן רב להשוות בין שני הרגשות, אהבה ושנאה, ואלה האבחנות שלי.

אהבה ושנאה, שניהם רגשות שבאים ממעמקים. הבטן שלך מתכווצת ומתפתלת לעצם המחשבה על האיש שהוא מושא אהבתך או שנאתך. הלב פועם בחזה שלך כבד ונמרץ, כמעט נראה לעין מבעד לבשרך ולבגדיך. התיאבון והשינה שלך משתבשים בלא תקנה. כל מגע מציף את מחזור הדם שלך בסוג מסוכן מאוד של אדרנלין, ואתה על סף תגובת תקיפה או בריחה. הגוף שלך כמעט מחוץ לשליטתך. אתה נבלע בתוך משהו, וזה מפחיד אותך.

אהבה ושנאה הן גרסאות מראה של אותו משחק — וזה משחק שאתה חייב לנצח בו. למה? בגלל הלב שלך, ובגלל האגו שלך. סמוך עליי, אני אמורה לדעת.

זה יום שישי, מוקדם אחר הצוהריים. אני כלואה מול שולחן העבודה שלי לעוד כמה שעות. הלוואי שהייתי כלואה במקום זה בצינוק מבודד, אבל למרבה הצער, יש לי שותף לתא הכלא. כל תקתוק של השעון שלו הוא כמו עוד קו חרות על כותל התא לסימון הזמן העובר.

אנחנו שקועים באחד המשחקים השטותיים שלנו, שלא מצריך מילים. כמו כל דבר שאנחנו עושים, הוא ילדותי להחריד.

דבר ראשון שיש לדעת עליי: שמי לוּסִי הָאטוֹן, ואני המזכירה של הלן פסקל, מנהלת שותפה של בֶּקְסְלִי־גָאמִין, או בקיצור בי־ג'י.

פעם, מזמן, נקלעה ההוצאה לאור הקטנה שלנו, הוצאת גאמין, למצב שהיא הייתה על סף התמוטטות. המצב הכלכלי באותו זמן הביא לכך שלאנשים לא היה כסף לתשלום המשכנתא, וספרות הפכה למותרות. חנויות ספרים נסגרו בכל רחבי העיר כמו נרות יום הולדת שנכבים בנשיפה אחת ממושכת. הכנו את עצמנו לסגירה כמעט ודאית.

בדקה התשעים גובשה עסקה עם בית הוצאה לאור אחר, שהיה אף הוא על סף קריסה. הוצאת גאמין נאלצה להיכנס לברית נישואים מאורגנת עם אימפריית הרשע המתפוררת הידועה כספרי בקסלי, בבעלותו של מר בקסלי עצמו, הבלתי נסבל.

כשכל אחת משתי ההוצאות מאמינה בעקשנות שהיא מצילה את רעותה, ארזו השתיים את מיטלטליהן ועברו לבית המשותף החדש. כל אחד משני הצדדים היה רחוק מלהיות מאושר בקשר לזה. אנשי בקסלי זכרו את שולחן ארוחת הצוהריים הישן שלהם בנוסטלגיה רגשנית. הם התקשו להאמין שאנשי גאמין הקלילים והשטחיים בכלל שרדו עד עכשיו, עם דבקותם הרופפת והרשלנית במטרות ביצועים מרכזיות והתעקשותם החולמנית על ספרות כאומנות. אנשי בקסלי האמינו שמספרים חשובים יותר ממילים. ספרים הם יחידות. המטרה: למכור את היחידות. מכרת? תן כף לאנשי הצוות. חזור על הפעולה.

אנשי גאמין רעדו באימה כשצפו באחיהם החורגים החדשים הקולניים זורים לכל רוח דפים שלמים מספרי ברונטה ואוסטין. איך הצליח ברסלי לקבץ יחד כל כך הרבה טיפוסים יהירים, נפוחים וצרי מוחין, בעלי דעה אחידה שמתאימים הרבה יותר להנהלת חשבונות או למשפטים? אנשי גאמין סלדו מעומק ליבם מן הרעיון של ספרים כיחידות. ספרים הם, ויהיו תמיד, דבר שבא מן הקסם, חפצי ערך שראויים ליחס של כבוד והוקרה.

כעבור שנה אפשר עדיין לומר במבט אחד מאיזו הוצאה בא מישהו לפי הופעתו החיצונית. הבקסלים הם גיאומטריה מזוותת, הגאמינים הם שרבוטים רכים, מסולסלים. בקסלים נעים בחבורות של כרישים, מדברים נתונים מספריים, ומשתלטים כל הזמן על חדרי הישיבות לפגישות התכנון המבשרות רע שלהם. פגישות של רוקמי מזימות, נכון יותר לומר. הגאמינים מסתופפים בתאים המרובעים שלהם, יונים עדינות במגדלי שעון, שוקדים על כתבי יד, תרים אחר התגלית הספרותית הבאה. האוויר סביבם אפוף ניחוחות של תה יסמין ונייר. שייקספיר הוא נער האמצע שלהם.

המעבר לבניין חדש היה טראומטי במקצת, במיוחד לגאמינים. קח מפה של העיר. מתח קו ישר בין כל אחד מבנייני ההוצאה הישנים, סמן נקודה אדומה בדיוק באמצע, והנה אנחנו. הוצאת בקסלי־גאמין החדשה היא קרפדת בטון אפורה זולה הרובצת על עורק תחבורה ראשי שההשתלבות לתוכו בשעות אחר הצוהריים היא משימה בלתי אפשרית. לבניין יש סממן גואל אחד: חניית מרתף, שנחטפת בדרך כלל על ידי משכימי הקום, או שמא אומר, הבקסלים.

הלן פסקל ומר בקסלי סיירו בבניין לפני המעבר, ודבר נדיר אירע באותו סיור: שניהם הסכימו על משהו. הקומה העליונה של הבניין הייתה עלבון. משרד מנהלים אחד בלבד? התאמה מחודשת כוללת נדרשה.

אחרי סיעור מוחות בן שעה שהיה מלא בכל כך הרבה איבה שעיניו של מעצב הפנים נצצו בדמעות שלא זלגו, המילה היחידה שהלן ומר בקסלי היו מוכנים להסכים עליה לתיאור האסתטיקה החדשה הייתה "נוצצת". זאת הייתה ההסכמה האחרונה ביניהם מאז ועד עולם. השיפוץ בהחלט מימש את תדריך העיצוב. הקומה העשירית היא עכשיו קובייה של זכוכית, כרום ואריחים שחורים. היית יכול למרוט את גבותיך תוך שימוש בכל משטח כמראה — קירות, רצפות, תקרה. אפילו השולחנות שלנו עשויים מיריעות זכוכית ענקיות.

אני ממוקדת בהשתקפות החיה הגדולה מולי. אני מרימה את ידי ומביטה בציפורניי. בבואתי עושה כמוני. אני מברישה בידי את שערי ומיישרת את צווארוני. נסחפתי לגמרי. כמעט שכחתי שאני עדיין משחקת את המשחק הזה עם ג'ושוע.

אני יושבת כאן עם שותף לתא כי לכל גנרל תאב כוח יש סגן שיעשה בשבילו את העבודה המלוכלכת. התחלקות במזכירה לא באה מעולם בחשבון, כי זה היה מחייב ויתור מצד אחד מן המנהלים. וכך הוצבנו שנינו מחוץ לשתי דלתות המשרדים החדשות, ונותרנו להתמודד בכוחות עצמנו.

זה היה כמו להידחף אל זירת הקולוסאום רק על מנת לגלות שאני לא לבד.

אני מרימה שוב את ידי הימנית. בבואתי מחקה אותי בתנועה חלקה. אני משעינה את סנטרי על כף ידי, נאנחת אנחה עמוקה, והיא מהדהדת שם ממול. אני מרימה את גבתי השמאלית כי אני יודעת שהוא לא יכול, וכצפוי מצחו מתאמץ לשווא. ניצחתי במשחק. הריגוש לא מיתרגם להבעה כלשהי על פניי. אני נותרת שלווה וחסרת הבעה כמו בובה ממוכנת. אנחנו יושבים כאן עם סנטרינו על ידינו, מביטים זה בעיניו של זה.

אני לא לבדי כאן. מולי יושב מזכירו של מר בקסלי, שהוא למעשה עושה דברו ומשרתו. הדבר השני, הדבר החיוני ביותר שצריך לדעת בקשר אליי, הוא זה: אני שונאת את ג'ושוע טֶמְפֶּלְמָן.

נכון לרגע הזה הוא מחקה כל מהלך שאני עושה. זה משחק המראות. לצופה האקראי מן הצד זה לא יהיה מובן מאליו מייד. הוא סמוי כצל. אבל לא מבחינתי. כל תנועה שלי משוחזרת בצד שלו של המשרד בשיהוי זמן קל. אני מרימה את הסנטר שלי מכף ידי ומסתובבת אל השולחן שלי, והוא עושה מייד אותו דבר. אני בת עשרים ושמונה, וזה אומר שנפלתי מבעד לחריצים של גן עדן וגיהינום אל תוך הכור המצרף. גן ילדים. מוסד לחולי רוח.

אני מקלידה את מילת הקוד שלי: IHATEJOSHUA4EVER — "אני שונאת את ג'ושוע לנצח." מילות הקוד הקודמות שלי היו כולן וריאציות על הנושא, כמה אני שונאת את ג'ושוע. לנצח. מילת הקוד שלו היא כמעט בוודאות IHateLucinda4Ever — "אני שונא את לוסינדה לנצח." הטלפון שלי מצלצל. ג'ולי אטקינס, מזכויות יוצרים והרשאות, עוד קוץ בבשרי. בא לי לנתק את הטלפון שלי ולהשליך אותו לכבשן.

"שלום, מה שלומך?" אני מוסיפה תמיד מעט חמימות לקול שלי בטלפון. מעבר לחדר, עיניו של ג'ושוע מתגלגלות אל המרומים בעודו מתחיל להעניש את המקלדת שלו.

"יש לי טובה לבקש ממך, לוסי." אני יכולה כמעט לחזור בלי קול על המילים הבאות בעודה אומרת אותן.

"אני זקוקה לארכה עם הדוח החודשי. אני חושבת שאני מפתחת מיגרנה. אני לא מסוגלת להביט עוד במסך הזה." היא אחת מאותם בני אדם זוועתיים שמבטאים את זה מיגריינה. נשמע כמעט כמו מרגרינה.

"כמובן, אני מבינה. מתי תוכלי להשלים אותו?"

"את עשר, את נפלאה. הוא יהיה אצלך ביום שני אחר הצוהריים. אני צריכה להגיע מאוחר."

אם אומר כן, אצטרך להישאר עד מאוחר ביום שני בערב להשלים את הדוח לקראת ישיבת ההנהלה של יום שלישי בתשע בבוקר. השבוע הבא כבר מתחיל להיראות לי דפוק עד היסוד.

"בסדר." הבטן שלי מתכווצת. "ברגע שתוכלי, בבקשה."

"אה, וגם בריאן לא יוכל להגיש היום את הדוח שלו. את כל כך נחמדה. אני מעריכה את היחס המתחשב שלך. כולנו אמרנו שאת האדם הטוב ביותר לבוא איתו במגע שם בהנהלה. יש שם כמה אנשים שהם פשוט סיוט." המילים נוטפות הדבש שלה עוזרות במקצת לשכך את הטינה.

"אין בעיה. נדבר ביום שני." אני מנתקת, ולא צריכה אפילו להביט אל ג'ושוע. אני יודעת שהוא נד בראשו.

כעבור כמה דקות אני מביטה אליו, והוא מביט בי. דמיין לעצמך שאתה נמצא שתי דקות לפני הריאיון הגדול ביותר של חייך, ואתה מביט למטה על חולצתך הלבנה. העט הנובע שלך בצבע כחול טווס דלף מבעד לכיס. הראש שלך מתפוצץ בקללות גסות, והבטן שלך היא דוקרנים של פאניקה על עצבים תוססים. אתה אידיוט, והכול נהרס. זה בדיוק צבע העיניים של ג'ושוע כשהוא מביט בי.

הלוואי שהייתי יכולה לומר שהוא מכוער. הוא היה צריך להיות טרול נמוך ושמן, עם חך שסוע ועיניים דלוחות. גיבן צולע עם יבלות ופצעונים על כל הפנים. שיניים צהובות כגבינה וזיעה בניחוח בצל. אבל הוא לא. הוא דווקא די ההיפך מזה. עוד הוכחה לחוסר הצדק בעולמנו.

תיקיית הדואר הנכנס שלי מצפצפת. אני מסיטה בחטף את עיניי מאי־המכוערות של ג'ושוע ומבחינה שהלן שלחה לי בקשה לנתוני תחזית תקציבית. אני פותחת את הדוח של החודש הקודם לעיון, ומתחילה.

אני בספק אם התחזית לחודש הזה תהיה שיפור של ממש. תעשיית ההוצאה לאור מוסיפה לגלוש במדרון החלקלק. שמעתי את המילים "היערכות מחודשת" מהדהדות כמה פעמים במסדרונות האלה, ואני יודעת לאן זה מוביל. כל פעם שאני יוצאת מן המעלית ורואה את ג'ושוע אני שואלת את עצמי: למה אני לא מוצאת לעצמי עבודה חדשה?

הייתי מרותקת לבתי הוצאה לאור מאז טיול שטח של בית הספר כשהייתי בת אחת עשרה. כבר אז הייתי בולעת ספרים שוקקת. חיי סבבו סביב הגיחה השבועית לספרייה העירונית. הייתי שואלת את המספר המרבי של כותרים שאפשר עם הכרטיס שלי, ויכולתי לזהות ספרנים לפי רחש נעליהם כשנעו במעברים. עד אותו טיול של הכיתה חלמתי להיות ספרנית בעצמי. אפילו יישמתי שיטת קטלוג לאוסף האישי שלי. הייתי כזאת תולעת ספרים חנונית, שלא תדעו.

לפני אותו ביקור בהוצאה לאור לא נתתי דעתי על השאלה איך ספר יוצא לאוויר העולם. זאת הייתה התגלות של ממש. ובכן, אני יכולה לקבל שכר כדי למצוא סופרים, לקרוא ספרים, ובסופו של דבר ליצור אותם? כריכות חדשות ודפים מושלמים בלי "אוזני חמור" או הערות בעיפרון? זה סחרר את דמיוני ואת חושיי. אהבתי ספרים חדשים. הם היו הספרים האהובים עליי ביותר לשאול בספרייה. כשהגעתי הביתה אמרתי להוריי שאני אעבוד בהוצאה לאור כשאהיה גדולה.

זה דבר נפלא שאני מגשימה חלום ילדות. אבל אם להודות על האמת, כרגע הסיבה העיקרית שאני לא מחפשת עבודה חדשה היא: אני לא יכולה לתת לג'ושוע לנצח בדבר הזה.

בזמן שאני עובדת, הדבר היחיד שאני יכולה לשמוע אלה צרורות הנקישות שלו על המקלדת כמו מכונת ירייה, והשריקה החרישית של המזגן. מפעם לפעם הוא מרים את המחשבון שלו ומקיש עליו. לא הייתי מתנגדת להמר שמר בקסלי הנחה אף הוא את ג'ושוע לעבור על נתוני התחזית התקציבית. אז שני המנהלים יוכלו לצעוד אל שדה הקרב כשהם חמושים במספרים שאולי לא תואמים. הדלק האידיאלי למדורת השנאה שלהם.

"סלח לי, ג'ושוע."

הוא לא מכיר בי במשך דקה שלמה. נקישות המקלדת שלו מתעצמות. בטהובן על פסנתר קטן עליו כרגע.

"מה העניין, לוסינדה?"

אפילו הוריי לא קוראים לי לוסינדה. אני חושקת את לסתי, אבל אז מרפה בתחושת אשמה את השרירים. רופא השיניים שלי התחנן בפניי לעשות מאמץ מודע.

"אתה עובד על נתוני התחזית לרבעון הבא?"

הוא מרים את שתי ידיו מן המקלדת ומביט בי. "לא."

אני פולטת אוויר מלוא הריאות ופונה חזרה לשולחן שלי.

"סיימתי את זה לפני שעתיים." הוא מחדש את ההקלדה שלו. אני מביטה בגיליון האלקטרוני הפתוח שלי וסופרת עד עשר.

שנינו עובדים מהר, ולשנינו יש מוניטין של מגמרים — אתם יודעים, עובדים מהסוג שמשלימים את המטלות הדוחות והקשות שכל אחד אחר נמנע מהן.

אני מעדיפה לשבת עם אנשים ולדון בדברים פנים אל פנים. ג'ושוע הוא איש אי־מיילים מובהק. בתחתית המיילים שלו כתוב תמיד, "כ"ט, ג'." כל כך קשה לו להקליד "כל טוב, ג'ושוע"? מסתבר שזה כרוך ביותר מדי הקשות. הוא קרוב לוודאי יוכל לשלוף מהמותן כמה דקות בשנה זה חוסך להוצאה.

אנחנו יריבים שקולים, אבל בעלי גישות שונות לחלוטין. אני מנסה כמיטב יכולתי להיראות ייצוגית לחברה, אלא שכל מה שיש לי לא בדיוק מתאים להוצאה המשולבת. אני אשת גאמין עד העצם. השפתון שלי אדום מדי, השיער שלי סורר מדי. הנעליים שלי נוקשות בקול רם מדי על אריחי הרצפה. אני לא מסוגלת לשלוף את כרטיס האשראי שלי כדי לרכוש חליפה שחורה. מעולם לא הייתי צריכה ללבוש חליפה שחורה בגאמין, ואני מסרבת בעקשנות להתבולל בקרב הבקסלים. המלתחה שלי היא בגדים סרוגים ורטרו. סוג של שיק ספרותי מגניב, אני מקווה.

לוקח לי ארבעים וחמש דקות להשלים את המשימה. אני דוהרת נגד השעון, אם כי מספרים הם לא הצד החזק שלי. אני משערת שזה היה לוקח לג'ושוע שעה. אפילו בראשי אני מתחרה בו.

"תודה, לוסי!" אני שומעת עמומות את קולה של הלן קורא אליי מאחורי דלת המשרד הנוצץ שלה כשאני שולחת לה את המסמך.

אני בודקת שוב את הדואר הנכנס שלי. הכול מעודכן. אני בודקת בשעון. שלוש וחמש־עשרה דקות. אני בודקת את השפתון שלי בהשתקפות שלי על אריח הקיר הנוצץ ליד צג המחשב שלי. אני מציצה אל ג'ושוע שצולף בי מבט מלא בוז. אני מחזירה מבט דומה. עכשיו אנחנו משחקים במשחק המבטים.

עליי לציין שהמטרה הסופית של כל המשחקים שלנו היא לגרום לשני לחייך, או לבכות. משהו כזה. אדע כשאנצח.

עשיתי טעות כשפגשתי את ג'ושוע לראשונה: חייכתי אליו. החיוך השמשי הטוב ביותר שלי, עם כל השיניים, עיניי בורקות באופטימיות מטופשת שהמיזוג העסקי לא היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי. עיניו סקרו אותי מפדחתי עד סוליות נעליי. אני מיתמרת לגובה של מאה וחמישים סנטימטרים בלבד, כך שזה לא לקח לו זמן רב. ואז הוא הביט החוצה מהחלון. הוא לא חייך חזרה, ואיכשהו אני מרגישה כאילו הוא נושא מאז את החיוך שלי איתו בכיס המקטורן שלו. יש לו קלף. אחרי ההתחלה הצולעת הראשונית נדרשו לנו כמה שבועות בלבד להיכנע ולהתמסר לאיבה ההדדית שלנו. כמו מים שנוטפים לתוך אמבט, בסופו של דבר זה התחיל לגלוש.

אני מפהקת מאחורי ידי, ומביטה בכיס החולצה של ג'ושוע הצמוד לשריר החזה השמאלי שלו. הוא לובש כל יום חולצת עסקים זהה, בצבע שונה. לבן, אוף־וייט עם פסים, קרם, צהוב חיוור, חרדל, כחול בהיר, כחול טורקיז, אפור־יונה, כחול כהה, ושחור. הוא לובש אותן תמיד לפי אותו סדר בלתי משתנה.

דרך אגב, החולצה האהובה עליי מבין החולצות שלו היא כחול טורקיז, והפחות אהובה היא החרדל, שהוא לובש עכשיו. כל החולצות נראות טוב עליו. כל הצבעים הולמים אותו. אם אני אלבש חרדל, איראה כמו גווייה מהלכת. אבל הינה הוא יושב מולי, נראה כולו זהוב־פלומה ובריא כתמיד.

"חרדל היום," אני מבחינה בקול. למה אני נדחפת לתוך קן הצרעות? "מחכה בכיליון עיניים לכחול בהיר ביום שני."

המבט שהוא נותן בי זחוח ונרגז כאחד. "את מבחינה בכל כך הרבה לגביי, פחזנית. אבל האם יורשה לי להזכיר לך שהערות בנוגע להופעה חיצונית הן בניגוד למדיניות משאבי אנוש של בי־אנד־ג'י?

אה, משחק משאבי אנוש. לא שיחקנו את זה מזמן. "תפסיק לקרוא לי פחזנית או שאדווח עליך למשאבי אנוש."

כל אחד מאתנו מנהל יומן על השני. אני יכולה רק להניח שהוא עושה את זה: הוא זוכר את כל העבירות והמעידות שלי. היומן שלי הוא מסמך מוגן במילת קוד נחבא על הכונן האישי שלי, והוא מתעד את כל הרפש שעבר אי־פעם בין ג'ושוע טמפלמן לביני. כל אחד מאיתנו התלונן ארבע פעמים בשנה האחרונה למשאבי אנוש.

הוא קיבל אזהרה מילולית ובכתב בנוגע לכינוי שהוא הדביק לי. אני קיבלתי שתי אזהרות. אחת על גידוף מילולי, ושנייה על מתיחה ילדותית שיצאה משליטה. אני לא גאה.

הוא נראה מתקשה לנסח תשובה, ואנחנו חוזרים ללטישת המבטים ההדדית.

אני מצפה לחולצות של ג'ושוע שייעשו כהות יותר. היום זה כחול כהה, שמוביל לשחור. שחור של יום המשכורת.

המצב הפיננסי שלי הוא משהו כזה: אני עומדת ללכת ברגל עשרים וחמש דקות מההוצאה לאסוף את המכונית שלי מג'רי (המכונאי) ולהביא את כרטיס האשראי שלי למרחק מילימטרים מגבול האשראי שלו. יום המשכורת מגיע מחר, ואז אשלם את יתרת האשראי. המכונית שלי תבעבע עוד חומר שמנוני כהה במשך כל סוף השבוע, ואני אבחין בכך בשלב שהחולצות של ג'ושוע יהיו לבנות כגחונו של חד־קרן. אני מתקשרת לג'רי. אני מחזירה את המכונית ומתקיימת בדוחק על תקציב זעום. החולצות נעשות כהות יותר. אני מוכרחה לעשות משהו בקשר למכונית.

ג'ושוע נשען כרגע על משקוף הדלת של מר בקסלי. גופו ממלא את רוב פתח הדלת. אני יכולה לראות את זה כי אני מרגלת דרך ההשתקפות על הקיר ליד הצג שלי. אני שומעת צחוק צרוד ורך, לא דומה כלל לנעירת החמור של מר בקסלי. אני משפשפת את כפות ידיי על זרועותיי להשטיח את השערות הזעירות. לא אפנה את ראשי לנסות לראות כמו שצריך. הוא יתפוס אותי. הוא תמיד תופס אותי. ואז אקבל מבט זועף.

השעון מזדחל לעבר חמש אחר הצוהריים, ואני יכולה לראות ענני רעמים מבעד לחלונות המאובקים. הלן עזבה לפני שעה — אחת ההטבות של מנהלת היא האפשרות לעבוד בשעות של תלמידת בית ספר ולהאציל הכול עליי. מר בקסלי מבלה כאן שעות ארוכות יותר, כי הכיסא שלו נוח מדי, וכששמש אחר הצוהריים מתלכסנת פנימה, הוא נוטה להתנמנם.

אני לא מתכוונת להישמע כאילו ג'ושוע ואני מנהלים את הקומה העליונה, אבל למען האמת, זאת ההרגשה לפעמים. צוותי הכספים והמכירות מדווחים ישירות לג'ושוע, והוא מסנן ומתמצת את כמות הנתונים הענקית לדוח בגודל נגיסה שהוא מאכיל בכפית את מר בקסלי הנאבק ומפרפר סמוק פנים.

אני מקבלת דיווחים מצוותי העריכה, התאגיד והשיווק, וכל חודש אני דוחסת את הדוחות החודשיים שלהם לדוח אחד מקוצר בשביל הלן... וגם אני אמורה להאכיל אותה בכפית. אני כורכת את זה בצורה ספירלית, שהיא תוכל לקרוא את זה כשהיא על מתקן ההליכה. אני משתמשת בגופן האהוב עליה. כל יום כאן הוא אתגר, זכות יתר, קורבן ותסכול. אבל כשאני חושבת על כל צעד קטן שעשיתי כדי להיות כאן מלכתחילה, החל מאותו יום לפני כל אותן שנים כשהייתי בת אחת עשרה, אני מתאפסת מחדש. אני זוכרת. ואני סובלת את ג'ושוע עוד קצת.

אני מביאה עוגות מאפה בית לפגישות עם ראשי המחלקות, וכולם מתים עליי. אני מתוארת כ"שווה את משקלי בזהב". ג'ושוע מביא בשורות רעות לפגישות המחלקות שלו, ומשקלו נמדד בחומרים אחרים.

מר בקסלי עובר כעת בצעדים כבדים ומדודים על פני השולחן שלי, תיק מסמכים בידו. הוא קונה בוודאי במחלקת בגדי הגברים של המפטי דמפטי. אחרת, איך הוא יכול למצוא חליפות כאלה קצרות ורחבות? הוא מקריח, עם כתמי גיל על פניו, ועשיר כמו חטא. סבו ייסד את ספרי בקסלי. הוא אוהב להזכיר להלן שהיא בסך הכול התקבלה כעובדת זוטרה. הוא תרח מפגר, אליבא דהלן, וגם לפי האבחנה הפרטית שלי. אני מאלצת את עצמי לחייך אליו. שמו הפרטי הוא ריצ'רד. דיק הקטן והשמן.

"ערב טוב, מר בקסלי."

"ערב טוב, לוסי." הוא עוצר ליד השולחן שלי להעיף מבט במורד חולצת המשי האדומה שלי.

"אני מקווה שג'ושוע העביר את העותק של הזכוכית האפלה ששלחתי לך? הראשון, ישר מן המכבש."

לדיק הקטן השמן יש מדף ספרים ענק מלא בכל ספר שראה אור בהוצאה. כל ספר הוא הראשון מן המכבש, מסורת שהחלה אצל סבו. הוא אוהב להתרברב עליהם בפני מבקרים, אבל פעם הבטתי במדפים, ושדרות הספרים אפילו לא סדוקות.

"הבאת אותו ישר מן המכבש, הא?" מר ברסלי חג במקומו להביט אל ג'ושוע. "לא הזכרת את זה, דוקטור ג'וש."

דיק הקטן השמן קורא לו בוודאי דוקטור ג'וש בגלל שהוא כזה קליני, נקי ומטופח למשעי. שמעתי מישהו אומר שבימים שהמצב נעשה דחוק במיוחד בספרי בקסלי, ג'ושוע הגה ותכנן את הסרתם הכירורגית של שליש מכוח העבודה שלהם. אני לא יודעת איך הוא ישן בלילות.

"כל עוד אתה מקבל את זה, זה לא משנה." ג'ושוע משיב חד וחלק, והבוס שלו נזכר מי כאן הבוס האמיתי.

"כן, כן," הוא מאנפף, ומביט שוב במִפְתַח החולצה שלי. "עבודה יפה, שניכם."

הוא נכנס למעלית, ואני מביטה למטה אל החולצה שלי. כל הכפתורים מכופתרים. מה הוא היה יכול בכלל לראות? אני מביטה למעלה אל האריחים הבוהקים של התקרה, ויכולה להבחין בקושי במשולש זעיר של תחילת מחשוף מוצללת.

"לו היית מכפתרת אותה גבוה יותר, לא היינו רואים את פנייך." ג'ושוע אומר אל מסך המחשב שלו בעודו יוצא מהמערכת ונועל.

"אולי תוכל לומר לבוס שלך להביט לפעמים גם בפנים שלי." גם אני מתנתקת.

"הוא קרוב לוודאי מנסה לראות את המעגל החשמלי שלך. או תוהה על איזה דלק את פועלת."

אני משתחלת למעיל שלי. "אני מתודלקת על ידי השנאה שלי אליך."

פיו של ג'וש זע קלות פעם אחת, רטט קל שבקלים. כמעט תפסתי אותו בנקודה הזאת. אני צופה בו עוטה מחדש הבעה ניטרלית. "אם זה מטריד אותך, את צריכה לדבר איתו. תעמדי על שלך. ובכן, צובעת הערב את הציפורניים שלך, לבד ונואשת?"

ניחוש ממוזל מצידו? "כן. מאונן ובוכה אל תוך הכרית שלך הערב, דוקטור ג'וש?"

הוא מביט אל הכפתור העליון בחולצה שלי. "כן. ואל תקראי לי כך."

אני בולעת בעבוע של צחוק. אנחנו נתקלים זה בזה בצורה לא ידידותית בכניסה למעלית. הוא לוחץ על ח', אבל אני לוחצת על ק'.

"תופסת טרמפים?"

"המכונית במוסך." אני נכנסת לנעלי הבלט השטוחות שלי, ותוחבת את נעלי העקב לתיק. עכשיו אני עוד יותר נמוכה. בברק העמום של דלתות המעלית אני יכולה לראות שאני מגיעה בקושי לאמצע הדרך במעלה שרירי הזרוע שלו. אני נראית כמו צ'יוואווה לצד כלב דני גדול.

דלתות המעלית נפתחות לטרקלין הבניין. העולם מחוץ לבי־ג'י הוא אובך כחלחל, קר כמו בתוך מקרר, מלא אנסים ורוצחים וגשם עגום מזרזף. דף עיתון מתעופף ברוח הנושבת כמו לפי אות מתוזמר.

הוא מחזיק את דלת המעלית פתוחה ביד ענקית אחת, ונשען החוצה להציץ במזג האוויר. הוא מסיט את העיניים הכחולות הכהות האלה אליי, ומצחו מתחיל להיחרש קמטים. הבועה המוכרת מתרקמת בראשי. הלוואי שהוא היה ידיד שלי. אני מפוצצת אותה בדקירת סיכה.

"אסיע אותך." הוא מאלץ את עצמו לומר.

"אין סיכוי," אני אומרת מעבר לכתפי, ורצה החוצה.